סדרי דין תובענה לפי סעיף 192 לפקודת המכס

כללי על העובדות הבאות אין מחלוקת בין הצדדים: 1. ביום 8.2.95 הגיעה לנמל אשדוד מכולה (קונטיינר) ובתוכה 150 קרטונים שהכילו 600 תריסרי חולצות (להלן "הטובין") שיובאו על ידי התובעת. המכולה הגיעה באמצעות האוניה "צים קוריאה" מנמל ברצלונה אשר בספרד. 2. התובעת לא ביקשה לשחרר את הטובין מהמכס וזו אוחסנה בנמל אשדוד. ביום 17.4.95 רשמה התובעת רשימון "שטעון", כאמור בסעיף 62 לפקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המכס") להוצאת הטובין מתחומי הנמל כדי להעבירם לחו"ל. ברשימון "שטעון" זה, שמולא ע"י התובעת והוגש לבית המכס באשדוד ביום 18.4.95, רשמה התובעת כי ארץ המקור של הטובין הינה "ספרד". 3. ביום 1.6.95 נתפסו הטובין על ידי חוקרי המכס לפי סעיף 188 לפקודת המכס ולפי סעיף 7(א) לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט- 1979 (להלן: "פקודת היבוא והיצוא"). הודעה על תפיסת הטובין וחילוטם נמסרה לתובעת (נספח א' לכתב התביעה). 4. ביום 15.6.95 הודיעה התובעת לשלטונות המכס כי הינה תובעת את הטובין שנתפסו. בתגובה לכך הודע לתובעת כי הטובין מחולטים למדינה, מכח הוראת סעיף 204(9) לפקודת המכס, וכי הינה מוזמנת להגיש תובענה לביהמ"ש בהתאם לסעיף 192(א)(1) לפקודת המכס, להחזרתם (נספח ג' לכתב התביעה). זו התובענה המונחת לפנינו. 5. סעיף 204(9) לפקודת המכס קובע כדלקמן: "204, ואלה טובין שיחולטו למדינה: . . (9) טובין שעליהם נמסרו, נעשו או הוגשו רשימון... שהם כוזבים או שהם מטעים במזיד לגבי פרט מסויים". טענות התובעת בכתב התביעה טענה התובעת טענות אלו: 1. על טובין שבגינם הוגש רשימון שטעון חל רשיון יבוא ורשיון יצוא כללי (עיסקאות - טרנזיט מאושרות), תשל"ח- 1978 ולכן אין הם יכולים להפר את דיני רישוי היבוא (סעיף 10 לכתב התביעה). 2. לסעיף 204(9) לפקודת המכס אין כל רלוונטיות לנושא, שכן לא הוגש כל רשימון אחר המצריך הצהרה על מקורם של הטובין (ס' 11 לכתב התביעה) . 3. כי הטובין יובאו כדין ועמדו להיות מוצאים כדין וכי כל מסמך שהוגש בגינם ונגע להליכים אלה "נכון ואוטנטי" ולא היה מקום לחלט הטובין (סעיף 12 לכתב התביעה). 4. כי רשימון השטעון שהוגש למכס הוגש בתום לב וללא כל כוונה להונות ולא נערכו או הוגשו במזיד כמשמעותם בסעיף 204(9) לפקודת המכס , "וכל זאת מבלי להודות כי הם לא נכונים או אוטנטיים" (סעיף 13 לכתב התביעה). טענות הנתבעת הנתבעת טוענת כי התובעת נמנעה מלשחרר הטובין מהמכס באשדוד כיון שביום 7.2.95 , היינו יום אחד בלבד טרם הגיע משלוח הטובין הנזכר, נחקר מנהלה של התובע, אלישע שרביט, על ידי חוקרים של שלטונות המכס (ת/ 2) . בחקירה זו הוחשדה התובעת בכך ששני משלוחים אחרים של חולצות ומעילים, שייבאה ארצה בחודשים נובמבר-דצמבר 1994 ואשר לגביהם הצהירה כי מקור הסחורה בספרד, הגיעו מהמזרח הרחוק והתובעת חששה כי תחוייב במכס גם בגין הטובין, שהגיעו מאוחר יותר. יובהר, כי דברי לבוש המיובאים ארצה מהמזרח הרחוק חייבים במכס בשיעור 70% מעלותם לעומת פטור מלא לדברי לבוש המיובאים מספרד. חקירה נוספת נערכה למנהלה של התובעת ביום 20.2.95 (ת/ 3). עוד טוענת הנתבעת, כי אילו רשמה התובעת את מקורם של הטובין כ"סין", היתה עובדה זו מצביעה על כך שגם שני המשלוחים הקודמים מקורם בסין והתובעת היתה חייבת לשלם מכס. בנסיון להמנע מהסגרת ארץ המקור של שני המשלוחים ולהמנע מתשלום מכס עליהם, (לגביהם נפתחה החקירה), ביקשה התובעת להחזיר הטובין לספרד, אך הנתבעת סירבה לכך והודיעה כי הטובין יחולטו לטובת אוצר המדינה בנימוק כי ברשימון השיטעון נרשם פרט כוזב או מטעה במזיד לגבי ארץ המקור של הטובין. הפן העובדתי 1. דומה, כי אין חולק שנטל ההוכחה לכך שברשימון לא נרשם פרט כוזב או מטעה במזיד מוטל על התובעת. בנסיון להרים נטל זה, הובא לישיבת קדם המשפט, ביום 18.5.97, על ידי התובעת, מר קרלוס סאלס מספרד, אשר לטענת התובעת הינו מנהל חברת EUROPE FASHION DIFUSSION S.A. מברצלונה, ספרד, אשר העיד כי הטובין יוצרו על ידו ונשלחו על ידו, באמצעות חברת שילוח בינלאומית, לתובעת בישראל. דא עקא, כיון שהופעתו של העד היתה בהפתעה לב"כ הנתבעת ביקש הוא לשמור על זכותו לחוקרו חקירה נגדית לאחר שיכין עצמו לכך ולאחר שיודיע לבית המשפט אם רצונו לעשות כן. ביום 5.8.97 הודיע ב"כ הנתבעת לבית המשפט ולתובעת על רצונו לחקור את העד. ברם, העד לא התייצב להמשך חקירתו הנגדית כפי שהתחייב לעשות מנהל התובעת (סעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית ), ועל כן אין בית המשפט יכול להתייחס לעדותו, או למסמכים שנתקבלו באמצעותו. 2. מטעם התובעת העיד מנהלה , מר אלישע שרביט, לאחר שמסר עדותו בראשית בתצהיר. בסעיף 11 לתצהירו מסר כי "הטובין נשוא התביעה הינם בגדי לבוש מתוצרת ספרד" . לאימות טענתו זו צירף לתצהירו שני מסמכים: האחד, מסמך מלשכת המסחר והתעשיה בברצלונה(ת/ 1) והשני, קבלה שנופקה על ידי חברתו של קרלוס סאלס לתובעת בגין הטובין (ת/ 2). שני המסמכים הנ"ל נתקבלו באמצעות העד סאלס, אולם כיון שלא הופיע לחקירה נגדית לא ניתן להתייחס לתוכנם וקבילותם מבוטלת. כך שלמעשה לא הוכיחה התובעת במסמכים, כי הטובין יוצרו בספרד. יתרה על כך, מסמך זהה לת/ 1 שמספרו 0100076 מיום 1.7.96, ואשר צורף לרשיון יבוא מס' 422185439 והוגש למשלוח הראשון של הנתבעת מחודש נובמבר 1994, אושר על ידי שלטונות המכס בספרד כ"אינו נכון" (ראה תרגום המסמך בפר' הנ"ל בעמ' 6, שורות 7-5), ועל כן ניתן להסיק על דרך ההגיון כי גם המסמך שנספח לתצהירו של מנהל התובעת והוגש באמצעות מר סאלס "אינו נכון", במילים אחרות: המסמך מזויף. אולם, לא הייתי מסתמך רק על אי הופעתו של מר קרלוס סאלס מספרד לחקירה נגדית ואי קבילותם של שני המסמכים ת/1 ו-ת/ 2 אלמלא סיפר מנהל התובעת בחקירתו הנגדית עובדות חדשות אשר לא נזכרו כלל בתצהיר עדותו הראשית. בחקירתו הנגדית העיד כי הטובין אותם הזמין מהמפעל הספרדי עברו "סיבוב" באירופה. לטענתו, הזמין את הטובין "מהיום למחר" וכיון שבמפעל הספרדי לא היו חולצות מוכנות ליצוא, החזיר המנהל הספרדי משלוח ששלח להמבורג שבגרמניה לברצלונה ושם הוטענו הטובין על האניה לישראל, ובהוצאות ההובלה מהמבורג לברצלונה חייב את התובעת. (אגב, פרטים אלו נעדרו גם מעדותו הראשית של מר סאלס ולחקירה נגדית הוא לא הופיע...). כאמור, גירסה זו הושמעה לראשונה בחקירה הנגדית ולאחר שמנהל התובעת נתבקש להסביר הוצאות הובלה חריגות שחברתו חוייבה בהם במשלוח הטובין מהמבורג לברצלונה. איני נותן אמון בגירסה זו של מנהל התובעת, ואשר איננה מתיישבת עם שורת ההגיון. מדוע זה על סחורה המיוצרת בספרד להיות מובלת לגרמניה ומשם בחזרה לברצלונה בדרכה לישראל? הגיוני יותר, כטענת הנתבעת, כי הסחורה לא יוצרה בספרד והעברתה מהמבורג לספרד נועדה להסוות את מקור הטובין וליצור מראית עין כאילו מדובר בטובין שיוצרו בספרד. דומה, כי מנהל התובעת, ביודעו כי פרטים אלו עלולים לעורר חשד, ניסה להסתירם ורק משעומת עם מסמכים רלוונטיים ע"י ב"כ הנתבעת נאלץ להודות כי הטובין יובאו מהמבורג לברצלונה, שכן אחרת לא יכול היה להסביר ההוצאות החריגות להובלה היבשתית שבה חוייבה התובעת. זאת ועוד. מסתבר כי מנהל התובעת, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית והינו בעל עסקי יבוא ויצוא, אישר בחקירתו הנגדית כי היה בקשרים עם חברת "קולמר" מהונג קונג וכאשר נעצר לחקירה נמצא ברשותו העתק מכתב מיום 22.12.94 (נספח ט' לתצהיר גב' טל מדיוני ומר דניאל דרגוצקי מטעם הנתבעת). במכתב זה ששלח מנהל התובעת לחברת "קולמר" נאמר כי עבור 600 תריסרי החולצות שולמה מקדמה בסך 5000 דולר. והיתרה בסך 9100 דולר תשולם ב- 15.1.95. במכתב נאמר עוד, כי על החולצות להשלח להמבורג שבגרמניה ומשם להשלח מיידית. במכתב זה (נספח ט' הנ"ל) נאמר עוד כי הינו מתייחס לחוזה מס' 910816/94 - KL , אשר צורף כנספח ח' לתצהירה של גב' טל מדיוני. בחוזה הנזכר הקונה היא חברת "אמיר אינטרנשיונל" שכתובתה היא רחוב סמדר 1, סביון בישראל. מנהל התובעת אישר בחקירתו ע"י שלטונות המכס ביום 7.2.95 כי הינו הבעלים היחיד של חברת אמיר (ת/ 2 חקירתו של מנהל התובעת מיום 7.2.95 עמוד 2 שורות 27-28). משנשאל על המסמך - נספח ט - בבית המשפט השיב כי לסחורה זו אין כל קשר עם הטובין (פר' מיום 5.7.98 עמ' 3 ש' 12). זאת ועוד. נספח ד’ לתצהיר מדיוני - דרגוצקי הינו סיכום ההוצאות להובלת הטובין, כפי שפירטה אותן חברת אקספדיטורס אינטרנשיונל מברצלונה בספרד לחברת "שחרור" הישראלית שהינה חברת עמילות המכס של התובעת בארץ, בסך כולל של 533,753 פזטות ספרדיות. בסכום זה נכלל סך של 326,662 עבור הובלה מהמבורג לברצלונה. בנספח ו’ לתצהיר הנ"ל החברה הספרדית הנ"ל מאשרת ששילמה עבור יבוא המכולה להמבורג ועבור ההובלה היבשתית מהמבורג לברצלונה על פי הוראות שקיבלה מחברתו של מר סאלס. במילים אחרות מסקנתי היא, כי הטובין יוצרו בסין ונמכרו ע"י חברת "קולמר" מהונג קונג לחברת אמיר אינטרנשיונל שהינה בבעלותו הבלעדית של מנהל התובעת. הטובין הובלו להמבורג ומשם, בהובלה יבשתית, לברצלונה, שם הוטענו על האוניה והובאו לישראל, לאחר ש"נערך" רישום מתאים על ידי החברה הספרדית לתובעת. לא שוכנעתי מעדותו של מנהל התובעת כי כל המסמכים הללו, או חלקם, שצורפו לתצהיר מדיוני-דרגוצקי - אין להם כל קשר לטובין וכי המדובר בטובין אחרים שהובלו למקום אחר על פני כדור הארץ. מעדיף אני חד משמעית את הגירסה של עדי הנתבעת, שנתמכו במסמכים רבים. הגיונה של הגירסה בצידה והיא מהווה גירסה מלאה ומושלמת לעומת הגירסה החלקית, המפוקפקת והבלתי שלמה של מנהל התובעת שנסתרה על פניה. מלבד עדותו של מנהל התובעת לא הביאה התובעת עדות נוספת או ראיה כלשהי להיותן של הטובין מיוצרים בספרד ואי הבאת עדות או ראיה רלוונטית פועלת כנגד התובעת. על כך נאמר בע"פ 531/80 אבו חצירה נ' מ"י, פ"ד לו(3) 589, 596 - "הלכה פסוקה היא שאי המצאת ראיה העשויה לשפוך אור על האמת, יש בה כדי לתמוך בגירסה הנוגדת , זה המצב בהליך אזרחי..." . ראה גם א' הרנון דיני הראיות, כרך ב' עמ' 232-233 המוסיף כי- "יש שלפי הנסיבות היה זה אך טבעי שבעל דין יקרא לעד מסויים... או יגיש לביהמ"ש מסמך או חפץ אחר שברשותו. המנעותו מלעשות את אחד הדברים האלה, יכולה להצביע על נקודת תורפה בגירסתו ולהצדיק מסקנה הנוגדת את טיעוניו מעין הודאת בעל הדין". כן ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, 658; י' קדמי על הראיות, חלק שני, מהודרה תשנ"א- 1991 עמ' 917). באם אמנם גירסת התובעת נכונה, ניתן היה לצפות שיעשה הכל שהמנהל הספרדי ישוב לדוכן העדים לחקירה נגדית, או כי יובא עד אחר שיאמת את גרסתה של התובעת. משלא נעשה כן ע"י התובעת, לא הרימה נטל ההוכחה המוטל על שכמה. הפן המשפטי טענתה הראשונה של התובעת בנקודה זו היא, כי לגבי הטובין נשוא דיוננו לא חלות הוראות פקודת המכס אלא תקנות רשיון יבוא ורשיון יצוא כללי (עיסקאות טרנזיט מאושרות) , התשל"ח- 1978 , ואין מקום להחיל הוראות פקודת המכס. וזו לשונה של תקנה 1(א) לתקנות הנ"ל - "טובין המיובאים לישראל לשם העברתם לחוץ לארץ כמות שהם מותרים ביבוא לישראל וביצוא מישראל, ובלבד שנרשמו על ידי רשות המכס לפי סעיף 62 לפקודת המכס לשיטעון, או מעבר". (ההדגשה שלי - א.פ.). סעיף 62 לפקודת המכס מונה את סוגי הרשמונות וקובע כי - "כל טובין שיובאו יירשמו, בטופס שנקבע, לאחת המטרות שלהלן: (1) צריכה בארץ; (2) החסנה; (3) שטעון; (4) מעבר". היינו, על הטובין, אף אם הם אינם מוכנסים ארצה, היה להירשם ברשות המכס בטופס "שטעון", כמפורט בפקודת המכס, כפי שאכן עשתה התובעת. הפועל היוצא מכך הוא שלא ניתן לקבל טענתה של התובעת כי אין להחיל הוראותיה של פקודת המכס במקרה דנן. טענה נוספת בפי התובעת היא, כי הרשימון שהוגש ובו נרשם כי מקור הטובין בספרד, הוגש לרשות המכס בתום לב וללא כל כוונה להונות ולא נערך ולא הוגש במזיד כמשמעם בסעיף 204(9) לפקודת המכס. איני יכול לקבל טענה זו של התובעת. כפי שהוכח, היתה כוונתה הראשונה של התובעת לייבא ארצה את הטובין ולא להותירם במחסני הנמל ובודאי שלא להשתמש בנמל אשדוד כנמל מעבר לייצוא הטובין לארץ אחרת. משהחלה החקירה הגלויה כנגד התובעת ומנהלה זומן לחקירה יום אחד בלבד בטרם הגיעו הטובין ארצה , והועלו החשדות בדבר מקורם של שני המשלוחים הראשונים, בחרה התובעת שלא להכניס הטובין ארצה מחשש שתצטרך לשלם מכס. רק כעבור מספר חודשים בחרה למלא רשימון "שטעון" למשלוח הטובין חזרה לספרד. לטעמי, ברישום ארץ המקור של הטובין כ"ספרד" על אף שידעה היטב כי מקור הטובין בסין ויובאו משם, מסרה פרט כוזב ומטעה במזיד על מנת להתחמק מתשלום מכס ועל מנת לנסות "להכשיר" את שני המשלוחים הראשונים שבגינם נפתחה החקירה על ידי רשויות המכס. כמו כן איני מקבל טענתו של ב"כ התובעת כי הפרט המסויים שנכתב בו לגבי הטובין כי מקורם בספרד אינו רלוונטי ואינו הופך את הרשימון לנגוע. איפכא. במקרה דנן זהו אחד הפרטים היותר חשובים והיותר רלוונטיים, שכן כאמור, אילו אמנם היו הטובין מיובאים מספרד, היו פטורים כליל מתשלום מכס , בהיותה של ספרד חברה בשוק האירופי המשותף אשר לו הסכם מיוחד עם מדינת ישראל. אולם טובין שמקורם בסין, או במזרח הרחוק, הינם חבי מכס בשיעור של 70%, ועל כן המקור האמיתי של הטובין הינו פרט רלוונטי וחשוב מאין כמוהו בענייננו. לפיכך, אי רישום מקורם האמיתי של הטובין נעשה שלא בתום לב, במזיד, ומתוך כוונה להונות את רשות המכס. טענה אחרת בפי ב"כ התובעת הינה כי בהגשת רשימון שטעון, כאשר הכוונה להוציא חזרה הטובין ולא להכניסם לארץ, לא יכולה להיות למגיש הרשימון כוונה להשתמט מתשלום מכס בגין הטובין ועל כן אין לחלט את הטובין. גם טענה זו אין בידי לקבלה. סעיף 204(9) לפקודת המכס מתייחס לטובין שעליהם הוגש רשימון כוזב או מטעה במזיד לגבי פרט מסויים. הסעיף אינו מבחין בין סוגי הרשימונות שהוגשו על פי סעיף 62 לפקודת המכס ויכול שיהא זה רשימון לצריכה בארץ או להחסנה או לשטעון כבמקרה דנן או למעבר. הגיונה של הוראה זו לדעתי, הוא בכך שעל כל רשומון המוגש למכס למטרה כלשהי מהמנויים בסעיף 62 לפקודת המכס , להכיל את מלוא הפרטים הנכונים באשר לטובין בין אם הכוונה להכניס הטובין ארצה ובין אם למטרה אחרת. אחת המטרות היא למנוע מצב כפי שאירע במקרה דנן. משחשש היבואן כי יוטל מכס על הטובין, ימסור פרט כוזב או מטעה ברשימון על מנת להמנע מלשלם המכס המוטל על הטובין ויבקש להשיב הטובין למקום ממנו נשלחו. עוד נטען כי על הגשת הרשימון האמור לשם הוצאת הטובין לחו"ל הודע מראש לגובה המכס באשדוד, עובדה המצביעה, לכאורה, על תום ליבה של התובעת. לדעתי גם בכך אין כדי לסייע לתובעת. הודעה זו מראש איננה פוטרת את התובעת ממילוי טופס הרשימון בתום לב ובפרטיו הנכונים, לרבות ארץ המוצא של הטובין, ומשלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה שפעולתה הביאה לחילוט הטובין על ידי הנתבעת. ב"כ התובעת ניסה לתלות יהבו בדבריו של כב' השופט ח. כהן (כתארו אז) בע"פ 705/77 ועקנין נ' מ"י, פ"ד לג(2) 365, 369, ולפיהם "המעשים המנויים בפרטים (2) עד (9) שבסעיף 212 עצמו אינם אלא דרכי השתמטות או מעשה הכנה המעידים על כוונת השתמטות, החל במסירת הצהרות וכלה בזיוף מסמכים; ופריט (1) המדבר בהשתמטות עצמה היא הגדר סיכום כללי בחינת אין בכלל אלא מה שיש בפרטים הבאים אחריו". בענין ועקנין הנ"ל שבגינו הוגש כתב אישום סבר כב' השופט כהן כי בהוכחת המאשימה לכוונת ההשתמטות מתשלום מכס אין די בכוונה בלבד שלא לשלם מכס, אלא שאותה כוונה יש להסיק ממעשה שנעשה במיוחד לשם ההימנעות מלשלם, בנוסף על אי התשלום עצמו (שם, שם). בענייננו אין סעיף 204 דן בכוונה להשתמטות מתשלום מכס , אלא במקרים בהם יחולטו הטובין למדינה, ודי במסירת פרט כוזב או מטעה להביא לחילוט הטובין. במקרה דנן, אכן נעשה מעשה של רישום במזיד של פרט מסויים שהוא מטעה וכוזב כאמור בסעיף 204(9) לפקודת המכס, ודי בכך כדי להביא לחילוט הטובין למדינה כהוראת הסעיף. סוף דבר מסקנתי היא, כי התובעת לא הרימה נטל ההוכחה כי מקורם של הטובין בספרד, כפי שרשמה ברשימון השטעון שהגישה לרשות המכס ביום 18.4.95 , ולא הרימה נטל ההוכחה כי הפרט שרשמה אינו כוזב או כי אינו מטעה במזיד. לפיכך, דינה של התביעה להדחות. אני קובע כי הטובין מחולטים על פי הוראות סעיף 204 לפקודת המכס. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. ניתן היום ז' בחשון תשנ"ט, 27 באוקטובר 1998 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. מותר לפרסום מיום 27/10/1998 אהרון פרקש, שופט מכס