חוות דעת לפנסיה מוקדמת פוסט טראומה נכות נפשית 1. התובעת היא מורה למוסיקה, תושבת עילבון, ילידת 18.1.62, אשר נפגעה בתאונת דרכים ביום .27.8.94 בעלה נהג ברכב בו נסעו היא ושלושת ילדיהם. הרכב התנגש במכונית שבאה ממול. התובעת בעלה ושניים מילדיהם נפצעו. בנם הבכור, כבן 6, ניספה. הנתבעת, מבטחת המכונית, חבה בפיצויי התובעת, והמחלוקת נסבה על היקף הפיצויים המגיעים לתובעת מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה- 1975 (להלן - החוק), וכן על יישום הלכת אלסוחה (ע.א. 88/80 אלסוחה נ' עז' דהן ואח’, פ"ד מד(3), 397). 2. ממקום התאונה נלקחה התובעת לביה"ח "פוריה" שם אושפזה עד ליום .21.9.94 פגיעתה העיקרית כללה שבר בירך שהצריך ניתוח וקיבוע. מביה"ח "פוריה" הועברה לביה"ח "אלישע" בחיפה שם אושפזה עד ליום .28.10.94 היא אושפזה פעם נוספת בביה"ח "אלישע" מיום 17.1.96 עד ליום 19.1.96, לצורך ניתוח להוצאת המסמר והברגים מן הירך. סה"כ 65 ימי אישפוז. מאז, מתמודדת התובעת עם תוצאות התאונה, אך מסלול חייה השתנה. היא ניסתה לחזור להוראת המוסיקה באפריל 1995 והחזיקה מעמד מספר שבועות. בשנת הלימודים הבאה ניסתה שוב לחזור לעבודה, לא החזיקה מעמד, ביקשה להקטין היקף המשרה מ- 32 שעות שבועיות ל- 11שעות, ובסופו של דבר הוחלט על הפסקת עבודתה מטעמי בריאות, ונקבעה נכות של 44 אחוזים, לצורך הגימלאות. היא פרשה מעבודתה ביום .31.8.96 (ר' נ/15). שוכנעתי, כי לא תוכל, עקב פגיעתה בתאונה, לחזור ולהתייצב בפני תלמידיה, כמורה למוסיקה בבית ספר. ביכולתה ללמד מוסיקה באופן פרטי, או במסגרת קונסרבטוריון, אפשר שתוכל למצוא לעצמה עבודה אחרת, אך כל זה בהיקף הקטן משמעותית ממשרה שלמה. 3. התובעת נבדקה על ידי שני מומחים רפואיים: ד"ר פישמן בתחום האורטופדי וד"ר טל בתחום הנפשי. ד"ר פישמן קבע כי לתובעת 10 אחוז נכות לצמיתות בגלל השבר בעצם הירך השמאלית, ובגלל השברים בעצם האיליום השמאלי ובעצם הפוביס הימנית של אגן הירכיים, לפי סעיף 35(1)(ב) של המבחנים. עוד ציין כי לא נשארה נכות לצמיתות בגב התחתון וכי ליקוי התחושה בצד הפנימי של השוק השמאלית, לא מהווה נכות. הפגיעה ברגלה השמאלית של התובעת, הותירה צלקת ניתוחית (ר' ת/3). הצלקת לא מעובה ולא דבוקה ליסוד, ואורכה של 24 ס"מ. ד"ר פישמן התייחס לכך בתשובותיו לשאלות ההבהרה (נ/14) וקבע כי "בהתחשב בגילה ובמינה של התובעת, ניתן להעריך את הפגם האסטטי המהווה צלקת זו, כנכות צמיתה בשעור של % 10 (עשרה אחוזים), לפי סעיף 75(1)ב' של התקנות. הנכות זו היא אסטתית ולא תפקודית". 4. ד"ר טל נתן לגבי התובעת שתי חוות דעת. הראשונה היא מיום 1.5.97. בחוות דעתו הוא דן בהפרעות הנפשיות שנגרמו לתובעת, תוצאת הפגיעה הגופנית של התובעת וכן הפגיעה הנפשית בגין מותו של הבן. התובעת עוסקת כל הזמן בתאונה, וחשה כי חייה נהרסו. אין היא מסוגלת לשמוע מוסיקה ולנגן כפי שהיתה רגילה בעבר. היא סובלת מהפרעות בשינה, מחרדה, ומחלימה מרובה שנסבה בעיקר על האסונות לה ולילדיה. בנה הקטן "אשר דומה לילד אשר נהרג מזכיר לה אותו במראהו, דבר המעורר אצלה זכרונות על האסון". תיפקודה כבת זוג וכאם נפגע ובני הזוג נזקקים לעזרתו של הפסיכולוג ד"ר עימאד ג'ית. כמו כן נזקקה לתרופות הרגעה. בעלה מוסר שהיא עצבנית ובוכה, כל דבר מזכיר לה את הבן שנהרג והיא מזניחה את שאהבה בחייה קודם לתאונה. בבדיקה מצא ד"ר טל כי התובעת מסודרת בהופעתה, מתמצאת בכל המובנים ומשתפת פעולה. הריכוז והקשב בינוניים ו"מצב (ה)רוח דיספורי, תגובות רגשיות דיכאוניות עם נטיה לכעס ולבכי בקשר לתכנים טראומטיים". הפגיעה הנפשית היא מסוג . Ptsd הוא קבע נכות זמנית של 20 אחוז לפי סעיף 34ג' של המבחנים, לתקופה של כשנה וחצי והיפנה את התובעת לטיפול פסיכיאטרי לצורך הקטנת הנכות. התובעת אכן נזקקה לעזרה נפשית. היא קיבלה אותה מאת ד"ר ג'ית ולאחר מכן ניתנה חוות דעתו השניה של ד"ר טל מיום .20.4.98 היא חדלה לעבוד כמורה למוסיקה ומתפקדת בבית כעקרת בית ומטפלת בשלושת ילדיה. היא ממשיכה לסבול מזכרונות התאונה, לעיתים מתעוררת משנתה תוך חלומות של חרדה, חרדה, עצובה, עצבנית ומתקשה להירדם, אינה דואגת להופעתה החיצונית, שוקלת 45 ק"ג ואין לה תיאבון, סובלת מכאבי ראש תמידיים ומתרגזת בקלות. מעדיפה להיות לבדה, נרגנת ומלאה תלונות. רוצה למות כדי להיפגש עם בנה שנהרג. משתמשת בכדורי הרגעה ותרופות נגד דיכאון. בהמשך חוות דעתו קבע ד"ר טל: "עדיין סובלת הגב' סרור מתסמונת ptsd מתמשכת עם תגובת דכאון ואבדן, של בנה. כחלק מתגובת הדכאון - רגשות אשמה, קושי לתפקד כאם ורעיה, תחושת אשמה על שנשארה בחיים ולכן לא יכלה גם להנות ממה שיש. ... נכותה הנפשית כיום מתבטאת ב-% 20 כפי שהיה באותן בדיקות. בחוות דעתי הראשונה המלצתי על טיפול פסיכיאטרי סדיר ועקבי. הטיפול הפסיכיאטרי לא היה סדיר, לא עקבי ולא נוטלת את התרופות באופן סדיר. בשל כך, אין אפשרות להעריך או להחליף את הטפול התרופתי הניטל על ידה באופן שתועלתו מוגבלת אם בכלל. חלק מ-% 20 הנכות ניתנים להערכתי להפחתה במידה והטפול יהיה סדיר ובעל תועלת. אני מעריך חלק זה בכמחצית הנכות הנפשית דהיינו בכ-% .10 מידת שיתוף הפעולה של הנבדקת (מוטיבציה לפנות לטפול וליטול התרופות) היא בחירתה שלה. לאור אלו - אני קובע המשך נכות נפשית זמנית של % 20 לעוד 18 חודש מיום כתיבת חוות דעת זו ובתום תקופה זו תעמוד הנכות הנפשית על % 10 נכות צמיתה לפי סעיף 34ב' של תקנות המל"ל". איני שותף לדעתו של ד"ר טל כי ניתן להעריך שמצבה של התובעת ישתפר בשיעור ניכר בעזרת טיפול פסיכולוגי או נפשי שתקבל בעתיד. הערכתי היא, לאחר שמיעת העדויות, והתרשמותי מן התובעת המהימנה בעיני, כי יכולתה להתמודד עם התאונה ותוצאותיה היא נמוכה. כבר חלפו כמעט חמש שנים מאז התאונה, מצבה הנפשי קשה, וכיום נכותה הנפשית היא בשיעור של 20אחוזים. הנכות תואמת לנדרש בס' 34ג' למבחנים שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, קיומם של "סימנים אוביקטיביים וסוביקטיביים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה", להבדיל מסימנים קלים ללא הפרעה (נכות של %0), או הגבלה בינונית של הכושר וההתאמה (המעניקים 10 אחוזי נכות). במצב דברים זה, אני קובע, כי לתובעת נגרמו נכויות אלה עקב התאונה: נכות אורטופדית של 10 אחוזים; נכות פלסטית של 10 אחוזים, וכן נכות נפשית של 20 אחוזים. סה"כ הנכות המשוקללת שנגרמה לתובעת בתאונה היא 35.2 אחוזים. 5. התובעת היתה מעורבת בתאונה. היא נסעה במכונית בעת ההתנגשות ונחבלה בגופה. בכך, באה היא בגדר "נפגע" כמוגדר בסעיף 1של החוק: "אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים" ופגיעתה הגופנית והנפשית באה בגדרה של הגדרת "נזק גוף" שבאותו סעיף: "... חבלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי...". היא מצויה במעגל הסיכון הראשי בגין התאונה. אולם, נכותה הנפשית לא נגרמה באופן ישיר, אלא רק עקב פטירת בנה בתאונה, ונכות זו ניתנת להפרדה מן הנכות האוטופדית שנגרמה ישירות בתאונה. יש הסבורים כי על נפגע כזה לא חלה הילכת אלסוחה, (ר' מאמריהם של השופטים דוד קציר "הלכת אלסוחה - התקדמות או נסיגה", וחנוך אריאל "הערה לעניין נזק נפשי בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (בעקבות רע"א 5803/95 ציון נ' צח, תקדין עליון 97(1) 172), שפורסמו בבטאון לשכת עוה"ד בחיפה, "דין ואומר", גליון 8, שנת 1977). אך, בית המשפט העליון החיל את הלכת אלסוחה גם על "נפגע נוכח", כמוסבר, בין היתר, בע.א. 3798/95 "הסנה" נ' קאסם חטיב, תקדין עליון 96(2) 656; רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם, תקדין עליון 97(1), 172 וכן ע.א. 4446/90 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יעל ברנע ואח’, תקדין עליון 91(2), 1674, ובהתאם לה יש לפסוק בעניננו. ראוי להפנות גם לסקירה של פסקי הדין בנושא זה בת.א. (ירושלים) 794/94עזבון המנוח דריז נ' אררט, תקדין מחוזי (98)(1) 2163, מפי כב' השופט חבש. בעניננו, מדובר בתנאי הרביעי להכרה בפגיעה משנית, כמוגדר על ידי הנשיא שמגר בפרשת אלסוחה, כדלקמן: "ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (במובחן מתגובות אנושיות שליליות אשר מי שחש אותן מסוגל להתמודד ולהתגבר עליהן בכוחות עצמו), למשל, מחלת נפש כפשוטה (פסיכוזיס) ומקרים ברורים וקשים, ואף משמעותיים מבחינת משכם, של פגיעות נפשיות רציניות (נוירוזיס), גם אם אינן עולות כדי מחלת נפש. שאלה זאת תחזור בוודאי ותתברר בבתי המשפט מעניין לעניין, בשים לב לנסיבותיו ולעדויות מומחים רפואיים אשר יובאו לעניין זה. אולם ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים". ובפרשת ברנע הנ"ל, הוסבר בקשר לכך, מפי השופט אור: "נראה לי, שהפגיעה הנפשית שנפגעה המשיבה אינה פגיעה כה קשה, אשר תמלא את התנאי הרביעי האמור. הנכות בשעור נמוך אשר נקבעה לה, העובדה שלא נגרם מכח עבודתה והעובדה שבפועל לא נזקקה לכל טפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, תלמד על כך. התסמונת שמצא אצלה המומחה הרפואי היא של סף תיסכול וגירוי נמוך בחלומות או זכרונות הקשורים בארוע התאונה. אכן, אין לזלזל גם באלה. אך דומה שאין באלה להוות מקרה ברור וקשה של נוירוזה רצינית. הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית המשאירה נכות בשעור שאיננו גבוה - בד"כ בין % 5ל-% 15 אשר השפעתה על חיי היומיום - כושר עבודה ואפשרויות תיפקוד - אינה קשה או רבה במיוחד. בענייננו, הנכות שנותרה למשיבה בשיעור % 5 היא אף בשיעור הנמוך ביותר מבין הנכויות הנגרמות בגין נוירוזה פוסט-טראומטית. ככל שהצלחתי לברר, זה המקרה הראשון מאז פסקי הדין בפרשת אלסוחה ופרשת שניידר, אשר בו נבחנת על ידי בית משפט זה השאלה אם נזק נפשי שנגרם לקרובו של נפגע בתאונת דרכים נכלל, מבחינת חומרתו, במסגרת הנזק הנפשי הנדרש כדי שתקום לאחרון עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. מכיוון שכך, לא אנסה להתוות תחומים מדוייקים של המקרים בהם מתקיים נזק אשר ימלא את התנאי הרביעי של הילכת אלסוחה. אסתפק בדברים דלעיל הבאים להוציא סוגי מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית, כמתואר לעיל, ממסגרת התנאי הרביעי. מסקנתי היא, שהנזק הנפשי שנגרם למשיבה אינו עונה על תנאי התנאי הרביעי". 6. השאלה היא איפוא, אם הנזק הנפשי שנגרם לתובעת בתאונה קשה וחמור דיו, על מנת שנכיר בזכותה לפיצויים בגינו, במסגרת חוק הפיצויים. במקרה שעמד בפני כב' השופט חבש, הוא הסתמך על דברי כב' הנשיא שמגר בפרשת אלסוחה, בה הוא הגביל את הההכרה בפגיעה משנית רק ל"מקרים ברורים וקשים", ופסק כי באשר לאחוזי הנכות, די ב- 20אחוזים, אולם אחוזי הנכות כשלעצמם אין בהם די. שומה על התובע, המבקש לקבל פיצוי נפשי שאירע לו עקב פגיעה בקרובו, להוכיח כי פגיעתו הנפשית מהותית היא וקשה." אף שדובר שם בנכות של 20אחוזים ובעובדת שבסופו של דבר פוטרה מעבודתה, נקבע שם כי לא חל שינוי ממשי במצבה והיא המשיכה לתפקד באופן סביר. על כן נדחתה תביעתה כנפגעת, והוכרה רק זכותה כתלויה. בעניננו: מן הבחינה הרפואית, נראה כי נכות של 20אחוזים עומדת מעל לרף התחתון של נוירוזה פוסטטראומטית לא קשה המצדיקה נכות שבין 5 אחוזים ל- 15 אחוזים. כזכור, דילגה התובעת על שתי המשוכות הראשונות שבס' 34 למבחנים, שענינם פגיעה נפשית קלה יחסית, ומסקנתי היא כי פגיעתה עולה על פגיעה בינונית. באשר להשפעת הנכות על כושר עבודתה, ראינו כי בגין התאונה היא נאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת, וקבענו כי אין ביכולתה לחזור ולהתיצב בפני כיתת תלמידים בבית הספר. אמנם, ביכולתה ליתן שיעורים פרטיים, אך המיגבלה והנכות האמורים, כך אני סבור, מביאים אותה, אם כי אולי בקושי, לגדר הנפגעים פגיעה מישנית, המצדיקה זכאות לפיצויים. לפיכך אני קובע כי יש לפצות את התובעת על הן על החבלה הגופנית, והן בגין הפגיעה הנפשית שנגרמו לה בתאונה, המסתכמות יחד בנכות כוללת של 35 אחוזים. 7. באשר לנזק הלא ממוני. הסכום המקסימלי הוא בסך של 417, 128 ש"ח. הנכות היא 35.2 אחוזים. מתקבל סכום של 203, 45 ש"ח. יש להפחית 7אחוזים עבור הגיל. היתרה היא 039, 42 ש"ח. עבור 65 ימי האישפוז מגיע סכום של 694, 16 ש"ח. הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני מסתכם בסכום של 897, 61 ש"ח. יש להוסיף ריבית מיום התאונה. 8. התאונה ארעה ביום .27.8.94 משך 3 חודשים לאחר מכן קיבלה התובעת משכורת מלאה על חשבון ימי מחלה שצברה. מיום 14.11.94 עד ליום 15.2.95 קיבלה מחצית המשכורת. עד ליום 15.5.95 קיבלה 80 אחוז ממשכורתה. עד ליום 31.8.95 היתה בחופשה ללא שכר. מ - 1.9.95 עד 31.8.96 הועסקה ב - 60 אחוז משרה. מאז 1.9.96 אינה עובדת. אני מעריך כי אילמלא התאונה היתה יכולה להשתכר היום סכום העולה ע"ס 200, 4 ש"ח, נטו. בתקופה שמיום 1.9.96 יכלה התובעת להקטין את נזקה במידה ניכרת. בהתחשב בכל הנתונים האלה, אני מעריך את הפיצויים המגיעים לתובעת, בגין הפסד השתכרות בעבר בסכום של 000, 70 ש"ח. 9. כיום התובעת כבת 37.5 שנים. לפניה עוד 27.5 שנות עבודה. עם יציאתה לפנסיה היא מקבלת גימלאות בשווי העולה כדי הסכום של 000, 331 ש"ח (ראה חוות דעתו של מר ספיר מיום 8.4.99). אני מעריך את הפסדה, לאחר לקיחה בחשבון של התגמולים הנ"ל, לגבי העבודה בעתיד, בסכום של 000, 110 ש"ח. .10יש לקחת בחשבון הפסד חלקי של הפנסיה בעתיד. אני מעריך זאת ב 000, 15 ש"ח, וכן היזקקות בעבר ובעתיד לצרכים מוגברים, בשעור קטן, של שימוש בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי עקב המגבלה האורטופדית. אני מעריך זאת בסכום של 000, 20 ש"ח. לא שוכנעתי שהנכות מזקיקה אותה לעזרת צד שלישי. בעבר קיבלה סיוע מאבנר. טיפולי פיזיוטרפיה יכולה היתה התובעת לקבל במסגרת קופת חולים. עבור הטיפולים הפסיכולוגיים אצל ד"ר ג'ית, ראוי לפצות את התובעת בסך של 000, 5 ש"ח. 11. לאור האמור לעיל מסתכמים הפיצויים לתובעת כדלקמן: נזק בלתי ממוני, סך של 897, 61 ש"ח; הפסד השתכרות בעבר, סך של 000, 70 ש"ח; הפסד השתכרות בעתיד - 000, 110 ש"ח; הפסד פנסיה חלקי - סך של 000, 15 ש"ח; ניידות מוגברת - סך של 000, 20 ש"ח, וכן עבור טיפולים פסיכולוגיים, סך של 000, 5 ש"ח. מתקבל בסה"כ סכום של 897, 281 ש"ח. הנזק הבלתי ממוני ישא ריבית מיום התאונה. ההפסד בעבר ישא ריבית ממחצית התקופה. הכל ישא הפרשי הצמדה עד לתשלום. יש להפחית בגין תגמולי נכות כללית סכום של 000, 17 ש"ח להיום, וכן בגין התשלומים התכופים סכום דהיום של 250, 67 ש"ח. לגבי המחלוקת בין הצדדים אודות תשלום תכוף אחד (הכלול בניכוי הנ"ל), בסך 000, 20 ש"ח, במידה והדבר יהיה טעון הכרעה, יקויים בקשר לכך דיון בנפרד. נזק נפשי / נכות נפשיתנכותהתחום הנפשיפוסט טראומהפנסיהחוות דעת