חישוב פיצויי פיטורין לאיש מכירות זוהי תביעה לתשלום יתרת פיצויי פיטורין ולפיצויי הלנת פיצויי פיטורין. לטענת התובע, פיצויי הפיטורין שולמו לו בחסר, משהנתבעת לא כללה בשכר הקובע לחישוב הפיצויים, את רכיב "עמלת מכירות" (בכינויו כרשום בתלושי השכר). במאמר מוסגר יצויין, כי בכתב התביעה טען התובע כי היה על הנתבעת לכלול בשכר הקובע גם את רכיב השעות הנוספות, אולם טענה זאת נזנחה על ידו עוד בדיון המוקדם ובישיבת ההוכחות הבהירו הצדדים, כי המחלוקת היחידה אשר נותרה להכרעה היא, האם יש לכלול בשכר הקובע לחישוב הפיצויים את רכיב "עמלת המכירות" והאם זכאי אפוא, התובע, להשלמת פיצויים בגין רכיב זה. העידו בפנינו התובע - מחד ומצד שני -מר ארז טרופן, מנהל אסטרטגיה וניהול אצל הנתבעת (להלן- "מר טרופן"). להלן הרקע העובדתי הרלבנטי: הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת ביבוא מכוניות ובכללן - מכוניות מסוג "סיאט". התובע עבד אצל הנתבעת החל מיום 26.11.95, תחילה כמנהל מכירות ולאחר מכן כמנהל אולם התצוגה (חלק מן התקופה בסניף החברה בחיפה וחלק - בסניף אשר בתל אביב). בתצהיר עדות הראשית לא מסר התובע פירוט כלשהו בהתייחס למהות עבודתו כמנהל אולם התצוגה. בחקירתו הנגדית בביה"ד העיד לעניין זה דלקמן: "אני מבהיר, כי אני הייתי מנהל הסניף והייתי מסייע בכל הקשור לסגירת עסקאות מול הלקוחות ובאופן התפעולי השוטף של הסניף." עד הנתבעת, מר טרופן, העיד לעניין זה: "תפקידו של רן היה תפקיד ניהולי אשר כלל, בין השאר, מתן מענה לפניית לקוחות, אחריות לעמידת צוות אנשי המכירות ביעדי המכירות שהוצבו, גבייה והשתתפות בישיבות צוות של המותג וישיבות של מנהלי אולמות." בחקירתו הנגדית העיד: "בהתייחס לסעיף 6 לתצהירי- שם כתבתי כי תפקיד התובע היה ניהולי ובהתייחס לשאלתך, כי התובע העיד כאן היום כי עסק גם במכירות אני אומר, כי אכן התובע עסק גם במכירות, אך זה לא היה עיקר תפקידו וכמו שהוא עצמו ציין, היו לו הרבה משימות אחרות." עיון בתלושי השכר ל-12 חודשי עבודתו האחרונים של התובע (מ/1) מעלה, כי שכרו של התובע כלל 3 רכיבים עיקריים: "שכר יסוד"- 7,400.48 ₪. רכיב "שעות נוספות גלובאליות"- 1,000 ₪ בכל חודש. רכיב "עמלת מכירות", בסכום משתנה מדי חודש. ב- 12 החודשים האחרונים המלאים לעבודתו שולמה לתובע "עמלת מכירות" בסכום מצטבר של 72,337 ₪, קרי- 6,028 ₪ בממוצע לחודש. אין מחלוקת, כי התוספת אשר כונתה בתלושי השכר "עמלת המכירות" ואשר שולמה לתובע, כאמור, בשיעורים משתנים מידי חודש, חושבה על בסיס הרכיבים דלקמן: נתח מן ה"קופה המשותפת": מדובר בחלקו של התובע מן ה"קופה המשותפת", אשר נקבע בהתאם לנוכחותו באולם התצוגה במהלך חודש העבודה (קרי- ככל שעלה מספר שעות עבודתו בחודש, קיבל התובע נתח גדול יותר מן הקופה המשותפת בחודש בו מדובר). יודגש, כי הנתבעת לא התחשבה בזהות נציג המכירות אשר היה אחראי על מכירת כלי הרכב או אביזר הרכב, בגינו "הוכנס" סכום כסף לקופה המשותפת, כך שלא היה קשר בין מספר כלי הרכב/ אביזרי הרכב שמכר הנציג לבין הפרמיה שקיבל. זו חושבה, כאמור, בהתאם לשעות הנוכחות שלו באולם התצוגה במהלך החודש. ה. הקופה המשותפת עצמה היתה מורכבת מכל אלה : 1. * סך מכירות כלי רכב באולם התצוגה- בגין כל מכירת כלי רכב באולם התצוגה אשר בוצעה על-ידי מי מאנשי המכירות באולם, הייתה הקופה המשותפת גדלה בסכום שנע בין 200 ₪ ל- 400 ₪, בהתאם לדגם הרכב שנמכר. * סך מכירות אביזרי רכב באולם התצוגה- 5% מן הסכום אשר התקבל בגין מכירות אביזרי רכב שבוצעו על ידי מי מאנשי המכירות שבאולם התצוגה היה מועבר לקופה המשותפת. תוספת מנהל : 10% מסך הקופה המשותפת. 3. רכיב "ביטוח": סך כל העמלות המשולמות לנתבעת על-ידי סוכנויות הביטוח בגין מכירת פוליסות ביטוח לכלי רכב שנמכרו. הסכום התחלק שווה בשווה בין כל אנשי המכירות שבאולם התצוגה, לרבות התובע. 80% מן התוספת, כמפורט לעיל, שולמה לתובע בכל חודש, בעוד ש- 20% הנותרים הותנו בביצועי אנשי המכירות שעבדו באולם התצוגה ושולמו פעם ברבעון, בהתאם לביצועיהם (בפועל, כעולה מן הטבלה המצורפת לתצהירו של מר טרופן, קיבל התובע , כמו יתר עובדי אולם התצוגה הכפופים לו, בכל רבעון גם את 20% הנותרים הנ"ל). בנוסף, בחלקם הארי של החודשים, גדל שיעור התוספת בתוספת נוספת, המהווה למעשה פרמיה מוגדלת אשר שולמה לכלל אנשי המכירות בגין מבצעים מיוחדים שנערכו בחברה (להלן- "תוספת מבצעים"). תוספת זו התבססה על מאמץ משותף של כל אנשי המכירות באולם התצוגה והתחלקה שווה בשווה בין כל אנשי המכירות. ו. ביום 20.5.07 הודיעה הנתבעת לתובע על סיום עבודתו, החל מיום 31.5.07. ז. הנתבעת שילמה לתובע פיצויי פיטורין בסך 89,379 ₪, בשני תשלומים, דלקמן: ביום 5.7.07 הופקד בחשבונו של התובע סך של 27,089 ₪. ביום 15.8.07 הופקד בחשבונו סך של 62,290 ₪. ח. אין מחלוקת, כי פיצויי הפיטורין בסך 89,379 ₪ אשר שולמו לתובע , חושבו על פי שכר קובע המבוסס על שכר היסוד ורכיב השעות הנוספות הגלובאליות. רכיב "עמלת המכירות" לא הובא בחשבון. ט. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד מתאריך - 21.7.02 (צורף לכתב ההגנה). תמצית טענות התובע בנסיבות המקרה, "עמלת המכירות" אשרשולמה לו היוותה חלק ממשכורתו ולא פרמיה, לפי תיאור השכר המפורט בתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. "עמלת המכירות" שולמה לתובע בגין מכירת כל מכונית, בזמן העבודה הרגיל וללא כל קשר למאמץ נפרד של עובדי המכירות. על מנת לזכות בעמלת המכירות לא היה התובע חייב לבצע פעולות כלשהן מעבר לתפקידו הרגיל. בתלושי השכר אשר הונפקו לתובע, כינתה הנתבעת עצמה את הרכיב "עמלת מכירות". ראוי לקבוע, כי הכינוי יכול לשמש אינדיקטור לגבי מהות הרכיב. "עמלת המכירות" היוותה "תוספת מחלקתית" , אשר מהווה חלק משכר היסוד לפי תקנה 1(ב) לתקנות הנ"ל. בנסיבות העניין על הנתבעת לשלם לתובע גם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. תמצית טענות הנתבעת: הפרמיה ששולמה לתובע הינה , למעשה, פרמיה קבוצתית ולא עמלה אישית , אשר היוותה נגזרת של הישגי כלל אנשי המכירות באולם המכירות. הנתונים על בסיסם חושבו הפרמיות אשר שולמו לאנשי המכירות היו נתונים קבוצתיים. עפ"י הפסיקה,פרמיה ועמלה המשולמות שלא על בסיס מכירות אישיות אלא כפרמיות המשולמות לכלל עובדי הסניף, הן למעשה פרמיות ולא עמלות ואין להביאן בחשבון פיצויי הפיטורים. הפרמיות אשר שולמו לתובע היו בסכומים משתנים ולא היוו רכיב קבוע בשכרו. הפרמיה אשר שולמה לתובע הייתה מדודה, שכן סך הסכומים אשר הופקדו בקופה, המשותפת בגין מכירות כלל אנשי המכירות באולם התצוגה, חולקו בין אנשי המכירות , לרבות התובע, בהתאם ליחס שעות הנוכחות של כל אחד מהם. הפרמיה ששולמה לתובע לא נגזרה מהפדיון, אלא היוותה סכום בשקלים בהתאם לדגם הרכב שנמכר באולם התצוגה (כאשר לכל רכב היה תעריף עמלה משלו) וכבר נפסק, כי תקנה 9 חלה על תשלומים ששיעורם נגזר מהפדיון. על כן, תקנה 9 לא חלה בעניינו של התובע. טענת התובע, כי הפרמיה ששולמה לו מהווה "תוספת מחלקתית" הינה הרחבת חזית אסורה. בהתייחס לטענה לגופה הוסיפה וטענה הנתבעת, כי הפרמיה ששולמה לתובע אינה עונה על הגדרת הפסיקה לעניין סיווגה של תוספת כתוספת מחלקתית, שכן אין מדובר בעניינו בפרמיה שהיה בה "מן הקבוע". באשר לסכום הנתבע: ככל שביה"ד יקבע כי התובע זכאי להפרש פיצויי פיטורים, יש לערוך את החישוב בהתאם לממוצע עמלות המכירה בחודשים יוני 2007- יולי 2006 ולא מיוני 2006- מאי 2007 , כטענת התובע. הנתבעת שילמה לתובע ביתר סך של 11,495 ₪, שכן התובע לא היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים בגין רכיב גמול השעות הנוספות הגלובלי. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים: מדובר בטעות כנה ו/או במחלוקת אמיתית בדבר עצם זכאות התובע לקבל את יתרת פיצויי הפיטורים לה הוא טוען, ועל כן עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 18 ו- 20 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. דיון והכרעה תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן- "התקנות"), קובעת כי: "1. (א) הרכיבים שיובאו בחשבון שכר העבודה לענין תקנות אלה הם: (1) שכר יסוד; (2) תוספת ותק; (3) תוספת יוקר המחיה; (4) תוספת משפחה. (ב) נכללת בשכר עבודה תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית, יראו תוספות אלה כחלק משכר היסוד. (ג) לא היה שכר העובד משתלם לפי הרכיבים המנויים בתקנת משנה (א) או לפי חלק מהם, יובא בחשבון שכרו שכר העבודה הרגיל ללא תוספות." תקנה 9 לתקנות קובעת: "9. היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים." בפס"ד ע"ע 300327/98 אטקה בע"מ נ' דוד רטר, פד"ע לט (להלן- "הלכת אטקה") נקבע לעניין תקנה 9 לתקנות פיצויי הפיטורים כדלקמן: "אף שהדבר לא נאמר במפורש, תקנה זו מכוונת, בין השאר, למצב שבו עיקר שכרו של עובד משולם כעמלות תפוקה אישיות ("כמות התוצרת"). בענייננו המשיב קיבל "פרמיית תפוקה אישית" ו"עמלות" לא על בסיס מכירות שביצע הוא עצמו, אלא כפרמיות מפעליות או כפרמיות הניתנות לכלל עובדי הסניף... למעשה מדובר בפרמיות ולא ב"עמלות" במובן הרגיל של המילה והלכה היא שבונוס או פרמיה אמיתית אינם מהווים רכיב שכר שיש להביאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים (דב"ע לד/3-68 ארגמן - מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ - קורניצקי ; דב"ע מט/3-141 בלבול - מפעלי מאיר בע"מ). מכאן שאין בענייננו כל תחולה לתקנה 9 האמורה. מעבר לכך אין תחולה לתקנה 9 שכן בענייננו לא היה מצב שבו עיקר השכר היה "עמלה", שהרי אין חולק כי מרכיבי הפרמיה והעמלה בשכר המשיב היו תמיד חלקיים ולא עיקריים." בע"ע 76/06 גימלשטיין נ' יזמקו בע"מ, הדגיש ביה"ד הארצי כי תקנה 9 חלה על תשלומים ששיעורם נגזר מהפדיון. בפסיקת בתי הדין לעבודה מקובל להעמיד תוספת , שאינה מוזכרת בתקנות הנוגעות לחישוב פיצויי הפיטורים, ב"מבחן ההתניה". על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה "תוספת" ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב (ע"ע 300434/97 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר-שבע נ' נינה טופר פד"ע לה 687) כך שאם לא מתקיים התנאי או משתנה המצב - חדל התשלום (מנחם גולדברג דיני עבודה; דב"ע מב/44-3 רות גולדברג נ' עירית בת ים פד"ע יג 338 ). כמו כן נפסק, כי כאשר התשלום הנוסף לא חייב את העובד לפעול אחרת, מכפי שפעל לפני התשלום ואף לא ציפו ממנו לדבר בעקבות התשלום, יש לראות את התשלום כהגדלה של שכר היסוד , מוסווית כשכר עידוד (דב"ע מט/3-114 סלים בלבול נ' מפעלי מאיר בע"מ פד"ע כ"א, 439, 441). נטל השכנוע שתשלום מסוים המכונה "תוספת" אינו אלא חלק מן השכר הרגיל , מוטל על העובד (דב"ע מ/78-3 ברזילי נ' אלבני ישראל פריט בע"מ פד"ע י"ג 21). האם היה על הנתבעת לכלול את הרכיב שכונה בתלושי השכר של התובע "עמלת מכירות" כחלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין המגיעים לו עקב פיטוריו- זו, אפוא, השאלה העומדת להכרעה בעניינינו. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן: 8. כאמור, כפי שעולה ממכלול הראיות, התוספת שבנדון שולמה לתובע בכל חודש, בערכים שונים ומשתנים (בסכומים שנעו, בשנת עבודתו האחרונה, בין 2,634 ₪ ל- 11,836 ₪), זאת כנגזרת של הישגי כלל אנשי המכירות אשר עבדו באולם התצוגה ולא כנגזרת של המכירות שביצע הוא באופן אישי. למעשה, כפי שהעיד מר טרופן, התוספת חושבה על בסיס המאמץ המשותף של כל אנשי המכירות באולם התצוגה, באופן שבו עבור כל כלי רכב שנמכר היה מתווסף ל"קופה המשותפת" סכום כסף בשיעור קבוע לכל דגם, ללא התחשבות בשאלה מי מהעובדים היה אחראי על מכירת הרכב. התוספת חולקה בין העובדים, בכללם התובע (כמנהל אולם התצוגה), בהתאם לשעות הנוכחות בעבודה של כל אחד מהם. לכך יש להוסיף את עדותו של מר טורפן, המקובלת עלינו, לפיה תפקידו של התובע כמנהל אולם התצוגה נשא אופי ניהולי בעיקרו, באופן שבו מכירת כלי הרכב באולם היוותה חלק מזערי בלבד מעבודתו ומכאן, שממילא לא מדובר היה בתוספת שמקורה במכירות שביצע התובע בעצמו. 9. יוצא, אפוא, כי אין עסקינן בתוספת או פרמיה ששולמה לתובע על בסיס מכירות אישיות שהוא עצמו ביצע (בבחינת "כמות תוצרת"), אלא בכזו שניתנה לכלל עובדי הסניף ומשכך, יש לראותה כפרמיה קבוצתית, אשר תקנה 9 אינה חלה עליה ושאין לכלול אותה בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין, בהתאם להלכת אטקה דלעיל. 10. בסיכומיו הפנה התובע לפסה"ד של ביה"ד הארצי בעניין פישהנדלר (ע"ע 384/03 יעקב פישהנדלר ואח' נ' קואופרטיב הנמל החדש בע"מ, ניתן ביום 4.1.06). דא עקא, כי נסיבות המקרה דנן דומות דווקא לנסיבות עניינו של מערער מס' 2 בעניין פישהנדלר (מר סטריקובסקי), עובד מוסך שהפרמיה אותה קיבל חושבה כחלוקת רווחי המוסך במחיר שעת עבודה ממוצעת של אנשי צוות המוסך ובסך שעות העבודה של צוות המוסך, כשהפרמיה ניתנה לכל עובד בהתאם לשעות הנוכחות שלו במוסך. ביה"ד הארצי קבע לגביו, כי אין הפרמיה נכללת בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורין. כך גם בעניינו של התובע דנן, שכן הסכומים אשר הופקדו ב"קופה המשותפת" בגין מכירות כלל אנשי המכירות שעבדו באולם התצוגה חולקו ביניהם, לרבות התובע, בהתאם ליחס שעות הנוכחות של כל אחד מהם בעבודה, באופן שבו נוכחותו של התובע באולם התצוגה, שימשה כתנאי לקבלת פרמיה גבוהה יותר. 11. כן הפנה ב"כ התובע בסיכומיו לפסיקת ביה"ד הארצי לעבודה בע"ע 400048/98 עובדיה סימן נ. הסתור בע"מ, עבודה ארצי כרך ל"ג (62) 31, אולם , בניגוד למקרה שנדון שם, בענייננו - התוספת אשר שולמה לתובע לא נגזרה, כאמור, מן הפדיון או מן הרווחים, אלא היוותה סכום בשקלים בהתאם לדגם הרכב שנמכר באולם התצוגה (כאשר לכל רכב היה תעריף קבוע משלו) ומשכך הם פני הדברים, בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי בעניין אטקה וגימלשטיין דלעיל, אין תקנה 9 חלה על הסכומים הללו. 12. אף טענתו של התובע לפיה התוספת שבנדון מהווה, הלכה למעשה, "תוספת מחלקתית" כהגדרתה בתקנה 1(ב)- דינה להידחות, שכן הפרמיה אשר שולמה לתובע אינה עונה על הגדרת הפסיקה לעניין סיווגה של התוספת כתוספת מחלקתית, משאין מדובר בעניינו של התובע בפרמיה שהיה בה "מן הקבוע" אלא בתוספת שכר אשר הותנתה בהיקף המכירות של כלל אנשי המכירות באולם המכירות, בכל חודש וחודש. יתר על כן - טענת התובע, כי הפרמיה הינה בגדר תוספת מחלקתית הינה טענה חדשה שנטענה לראשונה (!) בסיכומי התובע ומהווה למעשה הרחבת חזית. התובע לא הרים את נטל הראיה ולא הוכיח בביה"ד, כי מדובר בתוספת שיש בה "מן הקבוע" (ראה לעניין זה את פסה"ד לה/8/3 "מקורות" חברת המים בע"מ נ. צבי מרקוביץ פד"ע ו' 125). 13. לאור האמור לעיל התביעה לתשלום הפרשי פיצוי פיטורים בגין עמלת מכירות - נדחית. לאור תוצאה זאת מתייתר אפוא הדיון בתביעה לפיצוי בגין הלנת פיצויי פיטורים. נוסיף ולו בבחינת למעלה מן הצריך, כי גם אם התובע היה זכאי להפרשי פיצויי פיטורים (ולא כך , כאמור), אין ספק כי מדובר במחלוקת משפטית כנה בין הצדדים, שבודאי לא היתה מצדיקה פסיקת הלנת פיצויי פיטורים בנסיבות הספציפיות של המקרה. 15. על התובע לשלם לנתבעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 4000 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד קבלת פס"ד זה , שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד מתן פסה"ד ועד לסילוק המלא בפועל. 16. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםסוכן מכירות