1. האם נכרת חוזה ביטוח בין התובע לבין הנתבעת, קודם לארוע תאונתי שהסב לתובע נזקי גוף? הנתבעת משיבה על שאלה זו בשלילה, ומכאן התביעה. 2. הליכי ההצעה והקיבול הנוגעים לחוזה ביטוח נשלטים על ידי חברת הביטוח. חברת הביטוח מייעדת למבוטח את מעמד המציע. אך זהו מעמד מלאכותי. תוכן ההצעה מוכתב על ידי חברת הביטוח. מעמד זה של חברת הביטוח, כמי שמכתיבה ל"מציע", המבוטח, את תוכן הצעתו, מטיל על חברת הביטוח חובות. אומר השופט ויתקון בע"א 846/70 עטיה נ' אררט, פ"ד לא (2) 780: ודאי, הרשות בידי החברה [המבטחת] שלא לקבל את ההצעה במלואה, אך ההגינות האלמנטרית דורשת - בפרט כשמדובר כאן בחוזה "uberrimae fidei" - לגלות עיני המציע ולהסביר לו את ההבדל בין מה שביקש מהחברה ומה שזו קיבלה… [יש לפרש] את החוזה כפי שהוא [המבוטח], כצרכן וכ"איש קטן", רשאי היה להבינו. המבוטחים ביקשו ביטוח והם קיבלו ביטוח שהיה להם יסוד להאמין שהוא תואם את המבוקש. בל נשכח שהמדובר כאן בחוזה שדוגמתו נעשה לאלפים ורבבות בין מבטחים וציבור המבוטחים. משא-ומתן כזה צריך להיות פשוט, גלוי-לב ושווה לכל נפש. כאן רואה אני חברה לביטוח מול מבוטח אשר - כך קבעה השופטת - אין בו רבב. גם טענות המשתרעות על 45 עמודים שהגישה החברה אינן יכולות לשכנעני שבעימות זה יד החברה על העליונה. זהו המרשם שנקבע להליכי ההצעה והקיבול של חוזה ביטוח. עסקים, גם עסקי ביטוח, כוללים חיפוש אחר רווחים, אבל לעסקים, גם לעסקי ביטוח, יש להם תכלית מוסרית. הם, אם ניטול את דבריו של נשיא ארצות הברית קוליג', האני מאמין המאורגן ההדדי של החברה. על כן, בעת פירושו של חוזה ביטוח יש לזכור כי העסקים, כל העסקים ובמיוחד עסקי הביטוח, מושתתים ישירות על עקרון השירות. חייב שהאמת, האמונה והצדק ישמשו להם משענת עיקרית. מתפקידו של המשפט, אמר קוליג', לשרש זכויות יתר בכל מקום שתתגלינה על מנת שתיווצר התחרות ולחזק את הבעלות החוקית. 2. חברות הביטוח ממלאת תפקיד חברתי. גם עליהן, כמו על הבנקים, ניתן להחיל חובות אמון כלליות כלפי בני הציבור. התמונה המצטיירת היא של מעין "עיסקה" דו צדדית: בצד הזכות, זוכים תאגידי הביטוח ליתרונות המיוחדים להם, ולהם בלבד. בצד החובה, כפופים התאגידים אלה למערכת חובות מיוחדת המונעת מצב בו ישתמשו בכוחם הרב באופן שיפגע בציבור לקוחותיהם (השוו: ע"א 1304/91 בנק טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז (3) 309). מערכת החובות קובעת מסגרת נורמטיבית נאותה לניהול התקין של הפעילות הביטוחית. המבוטחים מונחים על ידי חברות הביטוח בכל הנוגע להליכי קשירת ההסכם. הם תלויים בחברת הביטוח וסוכניה, אשר יש להם עדיפות במידע ובכוח המיקוח. על כן, ניתן להחיל גם על מערכת יחסים זו את דברי השופט שמגר בע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573: בין בנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות וכלפי הציבור בכללותו." לו שמה הנתבעת ליבה לדברים אלה היתה פרשה זו נחסכת. לא כך היה. עמדתה הדקדקנית וניסיונה של הנתבעת להאחז בקולבים לשוניים, הובילה לשאלה הניצבת במרכזו של הליך זה. וזהו סיפורו של המעשה 3. בחודש פברואר 1995 החל התובע לעבוד במקום עבודה חדש. במסגרת זו הופנה התובע, ע"י מעבידו, לסוכן הביטוח אברהם אוזלבו ("הסוכן"). ביום 16.2.95 נפגש התובע עם הסוכן. באותה פגישה חתם התובע על מספר טפסים שנערכו ע"י הנתבעת, ובהם טופס המכונה "הצעה לביטוח חיים" (נספח א' לתצהיר התובע). בטופס זה צוין כי "תאריך תחילת הביטוח" הוא 1.3.95. מועד תחילת הביטוח מולא בכתב ידו של סוכן הביטוח. לצד דברים אלה, היו בטופס הוראות מסייגות שונות. אחת מהן כלל הצהרה של הלקוח לפיה: "… ידוע לי שהביטוח נכנס לתוקפו רק לאחר שהחברה הודיעה על תנאי קבלה רגילים ובמקרה שהחברה הודיעה על תנאי קבלה מיוחדים רק לאחר שהסכמתי להם, ובתנאי שהפרמיה שלומה במלואה לחברה". 4. ביום 11.3.95 בעת משחק כדורגל שכונתי, נפגע התובע ברגלו הימנית. התובע פונה לחדר המיון, רגלו גובסה, וכעבור מספר ימים הוא עבר ניתוח, שבעקבותיו גובסה הרגל למשך תקופה ארוכה. אין צורך לעמוד על מצבו הרפואי של התובע. די לומר כי מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש קבע כי התובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו או בעבודה דומה אחרת החל מיום התאונה ועד ליום 31.1.97. 5. דבר קרות התאונה הודע, לטענת התובע, לסוכן הביטוח. לדבריו של התובע, הוא הודיע לסוכן הביטוח "שאני לא יכול להמשיך לעבוד". הוא שאל את הסוכן "מה הפרוצדורה לגבי הפוליסה" (פרוטוקול, ע' 7, ש' 20 ואילך). הסוכן טען כי חילופי דברים אלה לא התקיימו. לדבריו, קרות התאונה לא היה ידוע לו בחודשים מרץ ואפריל 1995. ואולם, הסוכן לא שלל את האפשרות לפיה "יכול להיות שהעובדת שמטפלת בשכר" ידעה על קרות התאונה, עוד בשלבים קודמים (פרוטוקול, ע' 10, ש' 8). על יסוד זה ניתן לקבוע כי סוכן הביטוח (ולענין זה ידיעת העובדת כמוה כידיעתו), ידע על קרות הביטוח מיד לאחר התרחשות התאונה. 6. אין מחלוקת כי בעת התאונה, הליך החיתום של ההצעה טרם הסתיים (ראו סכומי התובע, ס' 2 ז'). מתברר, כי ההצעה הועברה לידי הנתבעת ביום 8.3.95. הנתבעת בחנה את ההצעה והחליטה כי לא ניתן לקבל את הצעת המבוטח, אלא אם כן יוגבל הכיסוי הביטוחי. החלטה זו התקבלה ביום 12.3.95. טיב ההגבלה נובע מנכות שהיתה לתובע ביד שמאל, שאין לה כל קשר לאירוע התאונתי בו היה התובע מעורב. הנתבעת בקשה במסגרת הליך החיתום "להגביל את חבותה ולהחריג את הנכות הקיימת [ביד שמאל]" (סכומי הנתבעת, ס' 5). התובע חתם, לאחר התאונה, על טופס ההגבלה שאפשר את סיום הליכי החיתום. הפוליסה הוצאה לבסוף כאשר תחילת הביטוח נקבעה בה ליום 1.4.95. התשלום הראשון על חשבון הפוליסה בוצע רק ביום 10.5.95, וזאת עבור החודשים אפריל ומאי (תצהיר ברניצקי, ס' 9). 7. השאלה היא האם היה בהצעת הביטוח, כפי שהיא, בטרם עברה חיתום כדי להחיב את הנתבעת? בהקדמת המאוחר, יאמר כי התשובה לשאלה זו היא חיובית. תשובה זו מתחייבת ממספר טעמים. חוזה ביטוח השתכלל בין הצדדים, קודם לקרות התאונה, ומועד תחילת הביטוח הוא 1.3.95. ואולם אפילו אם נאמר כי חוזה כזה לא השתכלל קודם לקרות התאונה מחויבת המבטחת מכוח סעיף 12 של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973- בתשלום תגמולי הביטוח. לאותה תוצאה נגיע גם אם נצא מהנחה שחוזה הביטוח השתכלל רק באפריל 95', עם תשלום דמי הביטוח על ידי המבוטח, ועל אף הוראת סעיף 16 של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 ("חוק חוזה הביטוח"). קיבול 8. הצעת הביטוח קובעת כי תאריך תחילת הביטוח הוא יום 1.3.95. ואולם אחרי התיבה "תאריך תחילת הביטוח" מופיע בתוך סוגריים המונח "תחילת גבייה". מונחים אלה מופיעים תחת הכותרת "סוג הגבייה ואופן תשלום", כאשר נאמר כי מדובר ב"גבייה יזומה" ע"י הנתבעת מתוך שכרו של התובע. לצד הביטוי "תאריך תחילת ביטוח" מופיעות גם שתי כוכביות. כוכביות אלה מפנות להערה המופיעה בהמשך לדברים. הערה זו נועדה לפרש את המינוחים "תאריך תחילת ביטוח (תחילת גבייה)". וכך נאמר בה: מועד תחילת הביטוח הינו כמצויין בדף פרטי הביטוח או מועד תשלום הפרמיה הראשונה, לפי המאוחר מביניהם. על אף כל מה שעלול להשתמע ממסמך זה, הרי כריתתו של חוזה הביטוח בין החברה לבין בעל הפוליסה והמבוטח, מותנה בתשלום הפרמיה הראשונה וכל עוד לא שולמה, לא נקשר כל חוזה בין הצדדים. כבר ראינו (לעיל, בסעיף 3) כי גם בהצהרת המבוטח המצויה בשולי טופס ההצעה, מעל המקום המיועד לחתימת המבוטח, מותלית כניסת הביטוח לפועל "בתנאי שהפרמיה הראשונה שולמה במלואה". תנאי נוסף המופיע שם מציין "שהביטוח נכנס לתוקפו" רק אם "מיום הבדיקה ו/או יום החתימה על הצהרת הבריאות ועד ליום שהחבר החליטה על הסכמתה לעריכת הפוליסה לא חל כל שינוי במצב בריאותי, באורח חיי ובעיסוקי". 9. התובע הסביר בתצהירו (ס' 7) כי בעת חתימה על הצעת הביטוח נאמר לו כי הוא יהיה מבוטח החל מיום 1.3.95. הוא חזר על דברים אלה גם בעדותו. לדבריו, הוא לא עיין בטופס ההצעה, בעת שהגיע אל הסוכן. "לא הסתכלתי כלום. הוא [הסוכן] לא השאיר לי מזה עותק" (פרוטוקול ע' 7, ש' 15). יחד עם זאת, המבוטח הבחין כי הסוכן רשם כי מועד תחילת הביטוח הוא יום 1.3.95. רישום זה לווה במצג מפורש, לפיו הביטוח ייכנס לתוקף באותו מועד. 10. גרסתו של סוכן הביטוח היא שונה. הסוכן אינו יכול אמנם לזכור את הפגישה המסויימת עם התובע (וקשה גם לצפות אחרת), ואולם הוא יכול היה לומר כי הוא פעל עפ"י הנוהל הרגיל בנוגע למילוי הצעות ביטוח (פרוטוקול ע' 8, ש' 29). הסוכן הסביר כי הוא הודיע לתובע שמועד הביטוח הוא עפ"י הקבוע בפוליסה. ואלה דבריו (פרוטוקול ע' 10, ש' 22): ש. מה אתה אומר לאנשים בקשר למועד תחילת הביטוח? ת. הצעת הביטוח מרגע שהיא עוברת חיתום ואני מקבל את הפוליסה, זה המועד בו מתחיל הביטוח, לפי מה שכתוב בפוליסה. 11. אנו רואים כי סוכן הביטוח חרג מן הנוסח הקבוע בטופס ההצעה. סוכן הביטוח מתלה את מועד תחילת הביטוח במועד הקבוע בפוליסה, מועד בלתי ידוע בשלב עריכת ההצעה. הוא אינו מסביר, גם לשיטתו, את האמור בטופס ההצעה, לפיו תחילת הביטוח היא עם תשלום דמי הביטוח. סוכן הביטוח נשאל על הפער בין הסבריו לבין הכתוב בטופס ההצעה. הוא לא ידע להסביר פער זה. למעשה, אומר סוכן הביטוח כי האמור בטופס ההצעה אינו רלבנטי. ואלה הם דבריו (פרוטוקול ע' 10 ש' 23): ש. האם אתה רואה שזה לא מה שכתוב בהצעה? ת. זה לא קשור. בכלל, הסוכן התקשה להסביר את תוכן התניה המופיעה בהצעת הביטוח, והמתייחסת לתוקפו של הביטוח. לא ניתן להלין על קשייו של סוכן הביטוח. המעיין בטופס יגלה כי מועד תחילת הביטוח על פי ההצעה הוא סתום. תחילה מוקבל מועד תחילת הביטוח ל"תחילת גבייה". לאחר מכן מצויין כי מועד תחילת הביטוח הוא כמצויין "בדף פרטי הביטוח או מועד תשלום הפרמייה הראשונה , לפי המאוחר ביניהם". הבהרה זו מלווה בהוראה נוספת לפיה "על אף כל מה שעלול להשתמע ממסמך זה", הרי עצם שכלול חוזה הביטוח "מותנה בתשלום הפרמיה הראשונה" . הסוכן לא יכול היה להבהיר את משמעות מונחים אלה. כאשר הוא התבקש להסביר את תוכן ההצעה הוא סבר תחילה כי מועד הביטוח הוא "לפי מה שאני מבין, לפי מועד הפרמיה הראשונה" (פרוטוקול ע' 10, ש' 28), ולאחר מכן הוא הסביר כי "מועד תחילת הביטוח נקבע ע"י החברה לאחר שהפוליסה עברה חיתום", והחל ממועד זה רשאית החברה לגבות את הפרמיה (פרוטוקול ע' 11, ש' 3). 12. זוהי דוגמה קלוקלת לדרך ניסוח חוזה, המתיחס למוצר "השווה לכל נפש". לאורך הטופס כולו מופגן כישרון מילולי, שנועד לטעון את המילים והביטויים במשמעויות מיוחדות שהולמות את מטרות חברת הביטוח. מרוב פיתול לשוני משתררת אפלה. מהו הזמן בו מתרחשת ההתקשרות? המעיין בטופס הצעת הביטוח, על רקע הסבריו של הסוכן, ולרשות המבוטח לא עומדים אמצעים נוספים, ניצב בפני חידה. מעיין כזה, כמוהו כסנט אכזיפרי הטייס, המתבקש ע"י הנסיך הקטן לפענח ציור של כובע, כציור של נחש בריח בשעה שהוא מעכל פיל. לא כך צריכות הצעות ביטוח להיות מנוסחות. אין לאפשר מצב בו חברות הביטוח ינסחו את ההצעות "לצרכי עצמן", באופן שיקרבו את המבוטח בשעת המשא ומתן, ו"לא יעמדו לו בשעת דחקו". הצעות ביטוח חייבות להיות מנוסחות בצורה בהירה. אם חפצה המבטחת לציין כי מועד תחילת הביטוח מתחיל במועד החיתום או במועד אחר כפי שייקבע בפוליסה, עליה לעשות כן בלשון ברורה חד משמעית ומפורשת. אומר בית המשפט בע"א 702/89 אליהו נ' נועם אורים, פ"ד מה (2) 811 (פסקה 5): אין מניעה שסוכן הביטוח יאמר למבוטח כי הסיכום ביניהם כפוף לאישור חברת הביטוח ועד אז אין למבוטח כיסוי ביטוחי, אך עליו לעשות כן במפורש. על גישה זו חזר בית המשפט גם בת"א (ת"א) 383/96 מנורה נ' דורית פולק, דינים מחוזי כו (7) 539. באותו מקרה נתן בית המשפט תוקף להוראה שהופיעה בראש טופס ההצעה לפיה: "הצעת הביטוח תכנס לתוקפה רק לאחר שהגיעה למשרד החברה ואושרה על ידה". הוראה זו חייבה את המבוטח, הגם שנכתבה באותיות קטנות, וזאת לאחר שהופיעה בראש המסמך ולא נבלעה "בתוך שלל התנאים וההוראות, וכל מבוטח שנוטל לידיו את המסמך איננו יכול להחמיץ את הדברים הללו, שכן הם מזדקרים לעין וכתובים בלשון ברורה ועניינית"(פסקה 10). מכאן שהוראה המכפיפה את תחילת הביטוח להליכי אישור נוספים או לפעולות נוספות של חברת הביטוח צריכה להיות מפורשת, ברורה ועניינית. 13. לא כך נהגו הנתבעת והסוכן במקרה זה. סוכן הביטוח, לפי גרסתו שלו, חרג מההסבר המופיע על גבי טופס ההצעה. למעשה, לא יכול היה סוכן הביטוח להסביר את טופס ההצעה. הוא מלא בכתב ידו את התורף המופיע ליד הביטוי "תאריך תחילת הביטוח (תחילת הגביה)" אך סבר שאין לכך חשיבות. ואולם עבור המבוטח פעולה זו, לצד ההסברים כפי שהובנו על ידו, שדרו מסר ברור לפיו מועד תחילת הביטוח הוא יום 1.3.95. בסכומיה ניסתה הנתבעת לסייע לסוכן הביטוח, והציעה הסבר משלה לנוסח העמום של הטופס. לשיטתה, יש להבחין בין המרכיב הסוציאלי שבפוליסה לבין המרכיב הביטוחי (ס' 10 ואילך). הכיסוי הביטוחי, לשיטתה, מוקנה "למבוטח מיום קבלתו לביטוח", המרכיב הסוציאלי, מאפשר הפרשה "רטרואקטיבית". על יסוד זה היא טוענת כי הביטוי "תאריך תחילת הביטוח" נועד "ליידע את המבטחת באשר למועד המוצע על ידי העובד והמעביד… לתחילת גביית הפרמיה לצורך המרכיב הסוציאלי". לא ברור מניין ניטלה פרשנות זו של הנתבעת. סוכן הביטוח לא ידע להסביר דברים אלה. טופס ההצעה גם הוא, למרות פיתוליו הלשוניים, אינו מותח הבחנה מן הסוג המוצע. אם אכן זו היתה כוונת הנתבעת, חבל שלא טרחה לתת לה ביאור בטופס, ולידע את סוכניה בהתאם, על מנת שיוכלו גם הם להסביר את הדברים למבוטחים. 14. התוצאה היא שיש לקבל את דבריו של התובע לפיהם הודיע לו סוכן הביטוח כי תחילת הביטוח היא ביום 1.3.95. דברים אלה של המבוטח לא נסתרו. נכון, הם עומדים בניגוד ללשון הפתלתלה של ההצעה. אך בכך אין כדי לשנות ממשמעות המצג. הסוכן עצמו לא ידע להסביר את פשר האמור בהצעה. הוא סבר כי האמור בה "אינו קשור". אם כך הוסברו הדברים למבוטח, אין לתמוה כי הלה הבין את הדברים כפשוטם. מועד תחילת הביטוח הוא 1.3.95. 15. אמת, הוראות הטופס משמיעות קביעה אחרת. ניתן לטעון כי לא ניתן לסתור את הוראות הטופס באמצעות טיעון הנוגע לחילופי דברים בעל פה שהוחלפו במהלך חתימתו. גם העובדה שהתובע לא קרא את טופס ההצעה אינה יכול לסייע לו. "דין הוא שאדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113, בע' 117; סכומי הנתבעת, ס' 32 ואילך). התובע הרי אינו קטין ואינו נתון באפוטרופסות כלשהי, ועל כן הוא נתפס על חתימתו (ע"א 544/78 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח נ' אפללו, פ"ד לג (2) 9). ואולם, נוכח הערפול של הטופס, אי מסירת עותק ממנו לתובע, אי הבנתו על ידי הסוכן אשר הציגו לתובע, לא יכולה הנתבעת להשען על הוראותיו. הנחיות בעל פה, הנמסרות תוך כדי חתימת המסמך, יכולות לגבור על הוראותיו הכתובות. הנחיות כאלה מייתרות לעיתים את הצורך לקרוא, ועל כל פנים קיומו של הכתב אינו יכול לנטרל את התוצא המשפטי של ההבטחה או ההסבר. יש לזכור כי עוצמתו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומני הועמה והתדלדלה. כך, למשל, בע"א 169/82 כץ נ' מלינה (בע"מ), פ"ד לט (1) 511, התגונן הנתבע נגד תביעת הבנק. הנתבע טען כי מנהל הבנק הבטיח לו בעל פה כי לא יתבע על פי המסמכים עליהם חתם. בית המשפט קבע יש ליתן לנתבע רשות להתגונן. הוראת סעיף 80, ושאלת סתירת המסמך בכתב, כלל לא התעוררה. הליך הפרשנות כפי שנקבע בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים בע"מ, פ"ד מט(2) 276 האיץ את ההשתחררות ממגבלותיו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה. תהליך הפרשנות אינו נעצר, ולעיתים גם אינו מתחיל, בגזירת אומד הדעת של הצדדים מלשון החוזה. אומד הדעת של הצדדים, אומר השופט ברק, יילמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו, בתהליך שבו עובר הפרשן ממילות החוזה אל הנסיבות וחוזר חלילה. 16. במקרה זה ההסברים שניתנו בעת ההתקשרות, מנעו מהמבוטח יכולת לרדת אל פשרו של הניסוח המילולי. ניסוח זה, שהיה מעורפל וסתור, לא יכול היה להעביר למבוטח מסר ברור. על כן התיבה תחילת הביטוח בתוספת ציון תאריך מסוים, נתפסה על ידי המבוטח, כפי שהיא, על רקע דברי הסוכן. לא יכולה להיות מחלוקת כי חברת הביטוח נתפסת על דברי הסוכן. חוק חוזה הביטוח, יוצר יחסי שליחות סטוטורית בין הסוכן לבין חברת הביטוח. בע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה (2) 811, אומר בית המשפט (פסקה 5): פרק ו' לחוק קובע בכל הקשור למערך היחסים המשולש: מבטח - מבוטח - סוכן ביטוח את מעמדו של סוכן הביטוח כשלוח של המבטח ביחס לכריתת חוזה, (סעיף 33(א)), חובת הגילוי (סעיף 3(ב)), קבלת דמי הביטוח (סעיף 34) ומתן הודעות (סעיף 35). … המחוקק כוון לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח המוזכרת לעיל הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהסוכן פועל בהתאם להרשאה שקבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח. מכאן שהבטחת הסוכן תופסת את חברת הביטוח (ראו גם סכומי התובע, ס' 8). זה קבע כי מועד תחילת הביטוח יהיה 1.3.95, והנתבעת מחוייבת לכך. טענת הנתבעת לפיה עקב הנכות הקיימת של התובע, לא שוכללה הצעתו כלל ועיקר (סכומים, ס' 19) אינה תופסת. התובעת העלתה את נושא הנכות רק לאחר שהסכם הביטוח השתכלל. על כן לא מדובר כאן בשכלול חלקי של הסכם ביטוח, אלא בשכלול מלא שלו. התהליך שהתרחש לאחר מכן, בו הסכים התובע להחרגת הנכות הקיימת, היה משא ומתן נוסף, לשינוי הסכם שכבר נכרת ותחילת תוקפו היתה ביום 1.3.95. 17. כאן מצוייה התשובה גם לטענת הנתבעת, לפיה שכלול החוזה אינו אפשרי, הואיל ובעת הוצאת הפוליסה כבר ארע מקרה הביטוח. הנתבעת טוענת כי דברים אלה, על יסוד הוראת סעיף 16 של חוק חוזה הביטוח (סכומיה, ס' 22). לשיטתה, סעיף 16 יוצר בסיס משפטי לבטלותו של חוזה ביטוח, לאחר שכבר נכרת, אם בעת כריתתו כבר קרה מקרה הביטוח. הנתבעת מבקשת לסמוך על ת"א (ת"א) 383/96 מנורה נ' דורית פולק, דינים מחוזי כו (7) 539, גם בשאלה זו. באותו מקרה, נקבע כי סעיף 33 (ב) של חוק חוזה הביטוח אינו חל "על המקרה המכוסה על ידי סעיף 16 שעניינו: בטלות חוזה ביטוח לכיסוי מקרה ביטוח, שבעת כריתת החוזה כבר קרה" (פסקה 9). אין לי צורך להכנס לדיון בשאלת תחולתו של סעיף 33 (ב) על מידע הנוגע למקרה ביטוחי שכבר קרה. לכאורה, העובדות בפרשת פולק היו מיוחדות. סוכן הביטוח היה אחי בעלה של המבוטחת. סעיף 33 (ב) נועד לגלגל את מלוא הסכונים הנוגעים למידע שנמסר לסוכן על חברת הביטוח. קשה לראות טעם מדוע סיכון של מקרה ביטוח שכבר ארע, יוצא מתוך הכלל. יש לזכור כי למבוטח אין, ברגיל, גישה ישירה למבטח. מבחינתו, דבריו לסוכן הם דבריו למבטח. על כן סכום דברים בין המבוטח לבין הסוכן, לפיו הפוליסה תכלול גם מקרה ביטוח שכבר התרחש, צריך לחייב גם את המבטח, ובלבד ששני הצדדים, הסוכן והמבוטח, פעלו בתום לב. ואולם, אפשר לגרוס, ונראה כי זו היתה הגישה בפרשת פולק, כי הנסיון לבטח מקרה ביטוח שקרה, יוצר מצב מיוחד. יתכן, שעל המבוטח לוודא אצל המבטח, במצב כזה, שהפוליסה אכן חלה, וזאת בניגוד לדפוס הרגיל, המשתקף בהוראות סעיף 16 לחוק חוזה ביטוח. אפשר שזהו המצב, כאשר מעמדו של הסוכן הוא של שלוח סטטוטורי, אך מכל בחינה אחרת הוא מקורב למבוטח, כפי שקרה בפרשת פולק. ואולם גם אם נניח כי הלכת פולק חלה על כל המקרים, אין בדברים כדי לתמוך בעמדת הנתבעת. בפרשת פולק, שוכלל הסכם הביטוח, בלא "שאנשי המנגנון הביטוחי" היו ערים לקרות מקרה הביטוח, אך לאחר קרות המקרה. כאן השתכלל ההסכם, על פי המצג שנעשה כלפי המבוטח, עוד קודם לקרות מקרה הביטוח. בפרשת פולק לא הבטיח סוכן הביטוח כי חוזה הביטוח ישתכלל במועד מסוים, ועל כן, הרגע המכריע, בו היה המועד בו הסתיים תהליך החיתום (לאחר קרות מקרה הביטוח). לעומת זאת, במקרה זה, המועד שנקבע לתחילת הביטוח, קדם למועד מקרה הביטוח. לאותה תוצאה נגיע גם אם נבחן את מהלך המשא ומתן על יסוד הוראות הפוליסה, המתיחסות לגביה כתנאי לשכלול ההתקשרות. קיבול על ידי העברת כוח הגביה 18. ההצעה מזהה את מועד תחילת הביטוח עם "מועד הגביה" ומתנה את תוקפה "בתשלום הפרמיה הראשונה". לכאורה המבטחת קובעת כי תשלומם של דמי הביטוח הוא תנאי לכריתת החוזה, כלומר דרך לקיבולו של החוזה. 19. האם תנאי כזה הוא אפשרי? חוק חוזה הביטוח מפריד בין שלב כריתת חוזה הביטוח לבין מועד מסירת הפוליסה (ס' 2 לחוק). החוק אינו יוצר זיקה ישירה בין תשלום דמי הביטוח לבין עצם כריתת החוזה. סעיף 14 (א) של החוק קובע כי "דמי הביטוח ישולמו עם כריתת החוזה או תוך זמן סביר לאחר מכן". אך סעיף זה הינו סעיף דיספוזיטיבי, ועל כן ניתן להתנות אליו. סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח מורה כי אם לא שולמו דמי הביטוח במועד, רשאי המבטח בתנאים מסויימים ולאחר מתן שתי אורכות (של 15 יום ושל 21 יום) לבטל את חוזה. החוק קובע כי אין להתנות על ההוראה אלא לטובת המבוטח (סעיף 39 (ב)). על כן ניתן היה לטעון כי אין להתיר התניה של שכלול ההסכם בתשלום דמי הביטוח. ואולם נראה כי הגישה הרווחת היא שההוראות הנוגעות לאי תשלום במהלך קיום חוזה הביטוח, אינן לוכדות את שלב ההצעה והקיבול. וכך אומרים כהן ופרידמן, חוזים א' (ירו', 1991) ע' 218: נראה לנו כי החוק אינו דן ישירות בבעיה שלנו, וכי הוא חל כאשר חוזה הביטוח נכרת כבר. אין להסיק ממנו שלילת זכותה של חברת הביטוח לקבוע קיבול על ידי תשלום. כך, למשל, תהיה חברת הביטוח רשאית לקבוע כי תוציא פוליסת ביטוח (דהיינו תכרות חוזה ביטוח) רק למי שיצרף להצעת הביטוח המחאה על סכום הפרמיה. גם אם נניח כי זהו מצב הדברים, ברור שלא ניתן להרחיק לכת בדברים אלה. המבטחת רשאית להתנות את עצם השכלול בתשלום דמי הביטוח, כאשר כוח התשלום נתון בידי המבוטח. שונים הם פני הדברים כאשר המבוטח מקנה לחברה כוח לגבות את דמי הביטוח במישרין (באמצעות הוראת קבע או באמצעות המעביד). אז נראה כי חוזה הביטוח נכרת עם עצם ההסכמה על הגביה הישירה, ותשלום דמי הביטוח הוא חוב, שקם לאחר כריתתו. תוצאה אחרת, עלולה להוביל למצב בו המבוטח מלא את חלקו בהסכם, אך מחדליה של המבטחת, בתהליך גביית דמי הביטוח, ימנעו את קשירת ההסכם. 20. בטופס ההצעה נקבע כי "תאריך תחילת הביטוח (תחילת גביה)" הוא 1.3.95. נראה לכן שהצעת הביטוח כרכה את מועד תחילת הביטוח בתחילת הגבייה. אך מועד תחילת הגבייה אינו תלוי במבוטח. עפ"י הצעת הביטוח מדובר בגבייה יזומה של הנתבעת. בידיה הכוח, באורח חד צדדי, להתחיל בתהליך או להמנע ממנו. במקרה זה, בעת החתימה על ההצעה, כבר היה בידי המבטחת לפתוח בתהליך הגבייה. מסביר הסוכן (פרוטוקול ע' 9 ש' 18): ש. כשההצעה חתומה החברה למעשה יכולה לגבות, היא לא צריכה רשות נוספת? ת. החברה לא צריכה רשות נוספת לגבות. בגוף ההצעה כתוב איך נעשית הגבייה. הגבייה במקרה זה נעשתה באמצעות הוראת קבע מהמעביד שחתם על הוראת הקבע עוד קודם לכן, מאחר והיה לו תיק עוד קודם לכן. על כן יש לפרש את הנוסח "תאריך תחילת הביטוח (תאריך גביה), כמצהיר שהחל ממועד זה, זכאית הנתבעת להפעיל את כוח הגביה שהוקנה לה. בכך מסכימים הצדדים כי החוזה ישתכלל החל מאותו מועד, שהוא מועד הגביה. הסמכות לגבות הוקנתה לנתבעת, והמחדל אינו יכול להשליך על שכלול ההסכם (ראו גם סכומי התובע, ס' 12 ואילך). יש לזכור כי העברת כוח הגביה לחברה מעבירה את השליטה בהליך השכלול באופן טוטאלי לידיה. היא יוצרת גם ערפל אצל המבוטח. כך בעניינו, הגם שלפי נתוני הנתבעת, הרי התובע היה סבור כי הליך הגביה כבר החל. וכך הוא אומר בתצהירו, בנושא עליו לא נחקר (ס' 9): אני מצרף תלוש משכורת שלי של חודש מרץ 1995 שמעיון בו עולה בירור כי הורדה לי פרמיה בגין ביטוח מנהלים, רצ"ב ומסומן ג'. כפי שיווכח בהמ"ש הנכבד, הפרמיה שהורדה היא בגין תשעה ימי עבודה בלבד, דהיינו סוכן הביטוח ידע על התאונה מיד עם התרחשותה. 21. ובמאמר מוסגר: טופס ההצעה מתפרש בדרך זו כמצהיר על מועד הגביה על ידי המבטחת. כיוון שכך מחדל בגביה רובץ לפתחה. ואולם אם תאמר כי מחדל זה פועל לרעת המבוטח, עלולה כריכת תחילת הביטוח במועד הגביה, להתפס כתנאי מקפח בחוזה אחיד. התנית כניסת החוזה לתוקפו בתשלום דמי הביטוח מהווה סטיה מההסדר הסטטוטורי המאפשר, בסעיף 14 לחוק חוזה הביטוח, תשלום ב"תוך זמן סביר" מעת כריתת חוזה הביטוח. סטיה כזו, יכולה להחשב לתנאי מקפח, כמשמעות הדברים בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג 1982-. עצם הסטיה כמוה כקביעת תנאי המסייג את האחריות שהיתה מוטלת על חברת הביטוח, אלמלא התנאי. הסיוג הופך להיות בלתי סביר, כמשמעות הדברים בהוראת סעיף 4 (1) של חוק החוזים האחידים, כאשר כוח הגביה מועבר לידי חברת הביטוח. במצב דברים זה, ניטלת המבוטח השליטה על המהלך החוזי. הוא אינו יכול לשכלל את החוזה על ידי תשלום, משום שהמבטחת נוטלת לעצמה את כוח הגביה. הוא אינו יכול לגרום להתקשרות בדרך אחרת, משום שהתשלום מהווה תנאי להתקשרות. מובן, המבטחת אינה חייבת לקבל את הצעת המבוטח, אך היא חייבת לאפשר לו להשתתף בתהליך באופן ממשי בהליכי ההצעה והקיבול, ולהבהיר לו כיצד ומתי משתכלל החוזה. דברים אלה תופסים במיוחד במקרה זה, שכן העברת כוח הגביה לחברת הביטוח, נופלת גם לחזקת הקיפוח שפסקה (4) לאותו סעיף, הואיל ומדובר ב"תנאי המקנה לספק זכות בלתי סבירה לבטל, להשעות או לדחות את ביצוע החוזה, או לשנות את חיוביו המהותיים לפי החוזה". אם קובעת חברת הביטוח כי תאריך תחילת הביטוח הוא ביום הגביה ונוטלת לעצמה את כוח הגביה, הרי היא נוטלת לעצמה שליטה מוחלטת על זמן שכלול ההסכם. בידיה הכוח המוחלט לפתוח בהליכי הגביה ולגרום לקשירת ההסכם, או להשהות הליכים אלה (ובכך לדחות את קיבול ההצעה). ואולם גם אם נגיע למסקנה כי לא היה קיבול בשל העדר גבייה, עדיין לא תופטר הנתבעת מחבותה. אשם בהתקשרות 22. דרך ההתקשרות בחוזה ביטוח היא מיוחדת. המבוטח חותם על הצעת הביטוח. טופס זה נערך בידי חברת הביטוח היא הניצעת. בטופס זה נוהגת חברת הביטוח לשמור לעצמה את הזכות לקבל את הצעת המבוטח כולה או חלקה. אם מקבלת חברת הביטוח את מקצת מן ההצעה של המבוטח, ומוציאה פוליסה בהתאם לקיבול החלקי, אין הפוליסה מהווה סטיה מההצעה, שכן הקיבול החלקי הזה הורשה בהצעה. קיבול כזה הוא "לפי ההצעה" הואיל והמציע, המבוטח, הסכים מראש לכל תנאי או מגבלה חדשים. זהו מבנה מאולץ ומלאכותי. המציע, שברגיל נהוג לראותו "כאדון להצעתו", הוא למעשה בובה אבסורדית, שמטולטלת כעל חוטים, לפה ולשם על פי רצון הניצעת, חברת הביטוח, העומדת מאחורי ההצעה. אמנם במקרה זה, מודל ההתקשרות הוא מתון יותר. חריגה מן ההצעה חייבה את הנתבעת לשוב אל המציע, המבוטח. כך היא פעלה כאשר ניסתה להגביל את הביטוח, בהתחשב בנכות קיימת שלו. אך גם כך, הנסיון להחיל על תהליך כזה את כללי ההצעה והקיבול של חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973- כפשוטם (סכומי הנתבעת, ס' 15 ואילך), הוא משונה. 23. אנו רואים כי צד אחד למשא ומתן, חברת הביטוח, משחקת בשני התפקידים של המציע והניצע. אך בתום ההתקשרות, ועם החשיפה לסכונים, מסירה חברת הביטוח את מסכת המציע, ומותירה למבוטח לשאת בתוצאות המשא ומתן. דרך התקשרות כזו מטילה על חברת הביטוח חובות מיוחדות. חובות אלה נדונו בע"א 846/70 עטיה נ' אררט, פ"ד לא (2) 780, שדברים ממנו הובאו בראש הדברים. באותו עניין, פנו שני נהגים לחברת ביטוח לצורך השגת ביטוח. אחד הנהגים היה צעיר בוותק הנהיגה ובגיל. בהצעת הביטוח נאמר כי יערך חוזה ביטוח המכסה את הסיכון שביטוחו נדרש בהצעה - כולו או מקצתו. חברת הביטוח דחתה את הצעת הנהג הצעיר. הפוליסה שהוצעה לא כסתה אותו. רק משארעה התאונה, הסתבר לנהג כי אין הוא מבוטח. טענת חברת הביטוח כי לא נעשה קיבול להצעת המבוטח נדחתה. השופט ויתקון קבע כי עקרון תום הלב משתיק את חברת הביטוח. חברת הביטוח לא הודיעה לנהג הצעיר כי דחתה את הצעתו היא מנועה מלסמוך על הקיבול החלקי שלה. מותר וצריך, אומר השופט ויתקון, לפרש את החוזה כפי שהצרכן ואיש קטן רשאי היה להבינו (ראו גם סכומי התובע, ס' 16). 24. בפרשת עטיה חברת הביטוח הכשילה את התכלית ההסכמית, ואת הגשמת הצפיות של המבוטח. היא הוציאה פוליסה שיצרה אשליה של ביטוח, במקום ביטוח. על כן התעלם בית המשפט מדחיית ההצעה ונתן תוקף לכוונתו החד צדדית של המבוטח. אומרים כהן ופרידמן (בע' 601): השופט ויתקון פסק שהיה על חברת הביטוח להעמיד את המבוטח על השינוי בין הצעתו לבין הפוליסה (למרות שברור שלוא היה מעיין בפוליסה, היה רואה אל נכון, כי אינו מבוטח בשל החריגים שהיו כלולים בה). מחדלה של חברת הביטוח מהווה הפרת חובת תום הלב, והתוצאה היא כי יראו את המציע כמבוטח, דהיינו שחברת הביטוח תחוייב לשאת באחריותה כלפיו כאילו היה מובטח. יש לשים לב: הסעד שניתן הוא סעד של מניעות. חברת הביטוח הושתקה מלטעון כי לא נשתכללה אחריות ביטוחית. חברת הביטוח היתה מחויבת לשלם את הנזק שנגרם למבוטח עקב הפרתה של החובה בסעיף 12 של חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973-. הנזק שהוסב למבוטח הוא העדר כיסוי ביטוחי. על כן הוא זכאי לתגמולי הביטוח שנשללו ממנו (ראו כהן ופרידמן, בע' 637). 25. גם במקרה זה הכשילה חברת הביטוח את התובע. נוכח ההסברים העמומים המופיעים על גבי הטופס, שלא נותר בידיו, קשה היה לו לדעת, עד מתי הוא חשוף לסיכון של אי קיבול. המועד שצויין על גבי הטופס, ונחרת בזכרונו, רק תרם לבלבול. כוח הקיבול היה בידי חברת הביטוח. יתר על כן, ההתליה של תוקף חוזה הביטוח בתשלום הפרמיה חיזקה את מעמדה של חברת הביטוח, וניתקה את התובע מכל שליטה על תהליך המשא ומתן. בידי חברת הביטוח היה כוח התחלתי, שאפשר לה לקבוע את מודע תחילת הגביה. החברה יכולה היתה לבצע גביה "לגבי העבר". כך היא נהגה בפועל. ראינו כי חברת הביטוח הוציאה לבסוף פוליסה שמועד תחילת הביטוח שנקבע בה הוא יום 1.4.95. הגביה לשיטתה החלה, אמנם, רק ביום 10.5.95 (באופן ישיר משכרו של התובע), אך נעשתה בדיעבד גם ביחס לחודש אפריל. התנהגות זו של חברת הביטוח עולה כדי אשם בהתקשרות, ויש בה משום הכשלת הקיבול, בלא מתן הזדמנות הולמת למבוטח להתערב במהלך הארועים או להיות ער לחשיפתו לתקופה של אין ביטוח. הכלל הוא שמכוח התורה של אשם בהתקשרות ניתן לראות פעולות שאותו אשם מנע את ביצוען כאילו בוצעו (ע"א 829/90 שכון עובדים נ' זפניק, פ"ד לז (1) 579). כך יש להשקיף על הכשלת הקיבול כאן. זהו מקרה מובהק של פירוק המבוטח מכל אמצעי שיש בו כדי להבטיח את זכויותיו או להבינן, פירוק שהוצא אל הפועל באורח חד סטרי. הטופס מוסר את כוח הקיבול לידי החברה. הוא מתנה את תחילת הביטוח בתחילת הגביה, וגם כוח זה של תשלום מועבר לידי חברת הביטוח, בלא שליטה של המבוטח. 26. למעשה, החליטה החברה לקבל את הצעת המבוטח. ואולם, באורח שרירותי היא בחרה ביום 1.4.95 במקום יום 1.3.95. החלטה שרירותית זו נועדה להוציא את מקרה הביטוח שארע מגדרה של הפוליסה. זוהי התנהגות בחוסר תום לב. הסיבה שהליך החיתום על הפוליסה לא הסתיים עוד קודם לקרות התאונה אינה קשורה למבוטח. היא גם אינה קשורה לקרות מקרה הביטוח. הסיבה לאי שכלול הפוליסה נובעת מפרקי הזמן שהיו נחוצים למבטחת לצורך בירור מצבו של התובע, זאת עקב פגיעה ממנה סבל (אשר אינה קשורה לאירוע התאונתי). משעה שהתובעת החליטה לערוך קיבול של ההצעה, היה עליה לעשות כן ביחד לכל התקופה שנתבקשה, ולא להתלות בקרות מקרה הביטוח, כטעם להתנער מאחריותה. האם הוראת סעיף 16 לחוק חוזה ביטוח מכבידה על הפעלת התורה של אשם בהתקשרות? הוראה זו קובעת, כאמור, כי חוזה לביטוח מקרה ביטוח שבאותה עת כבר קרה, בטל. ואולם הוראה זו ניתנת להתניה, ונראה כי כאשר הליך החיתום מתעכב מסיבה שאינה קשורה למקרה הביטוחי, אין כל מניעה לשכלל את הסכם הביטוח גם ביחס לארוע שכבר קרה (ע"א 27/91 קבלו שמעון נ' קבלו עבודות מתכת, פ"ד מט (1) 450, פסקה 11). הנתבעת סבורה, כנראה, כי יש להגביל את הלכת קבלו למקרה המסויים שנדון באותה פרשה (סכומיה, ס' 26). ואולם נראה כי ההערה שהובאה בגדר הלכת קבלו משקפת את הדין ואינה מוגבלת רק למצבים מיוחדים (ע"א 2046/90 אנצילביץ נ' שמיר חברה לביטוח, דינים עליון לד 614, פסקה 3). ראינו כי חברת הביטוח שכללה את ההסכם באופן שהוא מתייחס לתקופה הקודמת למועד גבית תשלום דמי הביטוח על ידה. היה עליה לנהוג באותה דרך ולשכלל את ההסכם באופן שיענה על הצפיה הסבירה של המבוטח, ויחול החל מיום 1.3.95. מכוח התורה של אשם בהתקשרות, היה על החברה לערוך את הביטוח למועד עליו התחייבה בטופס ההצעה, וזאת בהתחשב במצגים שנערכו על ידי סוכן הביטוח, אפילו אם נניח כי לא היה במצגים אלה כדי לשכלל חוזה ביטוח (ומסקנתי שלי היא שונה). 27. התוצאה היא שבין התובע לבין הנתבעת השתכלל הסכם ביטוח, שמועד תחילתו עוד ביום 1.3.95. שכלול זה נעשה על פי מצב סוכן הביטוח. שכלול זה מתחייב גם מכך שהקיבול על ידי הנתבעת נעשה בעת שהוקנה לה כוח הגביה (ולאו דווקא בעת הגביה בפועל). לתוצאת השכלול מתחייבת גם מכוח עקרון תום הלב ותורת האשם בהתקשרות. לא נותר אלא לדון בגובה החיוב. שיעור החבות הביטוחית 28. הצדדים הסכימו כי אם קיים כיסוי ביטוחי, זכאי התובע לקבל פיצוי בגובה של 65,052 ש"ח (במונחי 9.9.98). הסכמה זו נמסרה לבית המשפט במסגרת הודעה כתובה מיום 10.9.98. הנתבעת טוענת כי בהודעה זו נפלה טעות, והסכום עומד על 51,708 ש"ח. דבר הטעות הודע לתובע עוד בפתח ישיבת ההוכחות. בסכומיו סמך התובע על ההודעה המשותפת (ע' 6). הנתבעת חזרה על דבר קיומה של טעות בחישוב (ע' 16). לדבריה ההודעה על קרות מקרה הביטוח נמסרה "רק ביום 18.9.95" ולכן תקופת ההמתנה על פי הפוליסה מסתיימת ביום 18.10.95, הוא המועד ממנו מתחילה זכאות התובע. ואולם, כבר קבעתי כי התובע מסר הודעה על קרות מקרה הביטוח לסוכן, בתקופה מוקדמת יותר, מיד לאחר הארוע הביטוחי (ראו גם סכומי התובע, ס' 18). מכאן שההודעה שנמסרה על ידי הצדדים, משקפת את גובה החיוב של הנתבעת. אשר על כן, אני מקבל את התביעה. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 65,052 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 9.9.98 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום. באותו מועד תשלם הנתבעת לתובע גם את אגרת בית המשפט ששולמה על ידו ואת חלקו בשכר הטרחה של המומחה שמונה על ידי בית המשפט (וזאת כאשר סכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד תשלומם על ידי התובע). כן תשא התובעת בשכ"ט עו"ד של התובע, בסכום של 10,000 ש"ח. פוליסהמסמכיםמקרה ביטוחהצעת ביטוחחברת ביטוח