זכויות עובדים מכח פוליסת ביטוח קולקטיבי

זכויות עובדים מכח פוליסה קולקטיבית 1. בפני מספר בקשות שהוגשו על-ידי מקצת מבעלי הדין לאחר השלמת שמיעת הראיות והגשת הסיכומים בתיק זה. אדון בהן אחת לאחת. 2. אשר לבקשה שבבש"א 5039/99, שהגישה הנתבעת הראשונה, אני מחליטה כי סיכומי התשובה שהגיש התובע יקובלו. טענות הנתבעת הראשונה בנוגע לתוכנם של הסיכומים יובאו בחשבון, לרבות בכל הנוגע ל"הרחבת החזית", בעת שקילת טענות הצדדים לגופו של עניין. 3. לגבי חישוב סכום תגמולי הביטוח נכון ליום 10/3/93 וליום הגשת כתב התביעה המתוקן, אני מחליטה לקבל את חישובן של הנתבעות, כמפורט במכתבו של עו"ד בורבין לעו"ד מזרה מיום 7/3/99. החישוב שערך ב"כ התובע שגוי בכל הנוגע למדד הבסיסי ביחס לפוליסה מספר 800415. אני מקבלת את טענת הנתבעות, כי המדד הבסיסי לצורך חישוב סכום תגמולי הביטוח לפי שלוש הפוליסות הוא מדד דצמבר 1990 שהתפרסם בתאריך 15/1/91 ולא המדד שהתפרסם בתאריך 15/1/90. אני סבורה כי בענין זה ישנה טעות סופר בפוליסה מספר 800415. טעות זו מתבררת לאחר עיון בשתי הפוליסות הנוספות שהוצאו באותו יום (שמספריהן 800414 ו800413-) ובחינת מספר הנקודות של מדד הבסיס. בכל שלוש הפוליסות, לרבות בזו שבה אנו דנים, מצויין כי מספר הנקודות של המדד הבסיסי הוא 4028.0 נקודות. מספר נקודות זה מתאים למדד חודש דצמבר 1990 שהתפרסם ב15/1/91-. 4. התובע הגיש בקשה, שכותרתה "לפסוק ראשית בסוגיית השתכללות מקרה הביטוח של התובע ולחלופין: בקשה להארכת מועד להגשת חוות דעת רפואית לאחר סיום הבאת [ה]ראיות". הנתבעים מתנגדים לבקשה והם הגישו תגובות מפורטות בעניין זה. חככתי בדעתי לא מעט באיזו דרך דיונית אבור על-מנת לצאת מן הסבך שנוצר עקב הגשת הבקשה על-ידי התובע לצרף חוות דעת רפואית לאחר השלמת הדיון בתביעה, לרבות הגשת סיכומי הצדדים. בסופו של דבר החלטתי לקבוע ראשית לכל את עמדתי בשאלת האחריות, היינו, חבות הנתבעות או מי מהן לשלם את תגמולי הביטוח לתובע, ולאחר מכן להידרש לבקשה לצרף חוות דעת רפואית. הטעם לכך הוא, שהצורך בצרוף חוות הדעת הרפואית עלה בקשר להוכחת מקרה הביטוח על-פי הפוליסה. במקרה של דחיית התביעה מטעמים של העדר אחריות, יתייתר הדיון בשאלת הוכחת מקרה הביטוח. רק הטלת חבות על הנתבעות או מי מהן תעלה את הצורך לבחון אם הוכח מקרה הביטוח. מאחר שכל חומר הראיות וטענות הצדדים מונחים בפני, סברתי כי יהא זה רצוי שהצדדים ידעו את עמדת בית המשפט בנוגע לשאלת האחריות לפני קבלת החלטה בענין דיות הראיות באשר להוכחת מקרה הביטוח. אוסיף, כי במקרה שהתביעה נגד הנתבעות או מי מהן תידחה בשלב זה, יהיה בכך גם כדי לחסוך עלות הכנתה של חוות דעת רפואית מטעם הנתבעות. להלן ההחלטה בשאלת האחריות. 5. התביעה. התובע הוא גימלאי של ההסתדרות המדיצינית "הדסה" (להלן: "הדסה"). התובע החל בעבודה בהדסה ביום 17/6/84 ועבד עד ליום 1/7/96, עת פרש לגימלאות. התובע טוען כי בראשית שנת 1993 חלה במחלת אי ספיקת כליות, והחל מיום 7/3/93 נזקק לטיפול בדיאליזה 3 פעמים בשבוע. בתאריך 2/6/96 הוכר התובע כנכה לצמיתות בשיעור של 100% על-ידי הביטוח הלאומי רטרואקטיבית החל מיום 1/2/93 בגין מחלת הכליות ממנה הוא סובל (נספח ת2/ (ב) לתצהיר התובע). 6. הנתבעת השנייה, קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (להלן: קופת הפנסיה), היא קופת גמל לקיצבה על בסיס מצטבר, אשר קיבלה אישור כקופת גמל לקיצבה על-פי תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד1964-. בהסכם בין "הדסה" לבין נציגות העובדים נקבע, בסעיף 27 שבו, כי מועצת המנהלים של קופת הפנסיה תסדיר ביטוח ריזיקו קולקטיבי וביטוח הדדי לחברי הקופה (ראה: נ1/ אשר צורף לתצהיר העדות הראשית מטעם קופת הפנסיה, המהווה נוסח משולב שנערך בשנת 1996 ל"הסכם הפנסיה לעובדי הסתדרות מדיצינית הדסה בישראל ורופאיה"). התובע היה חבר בקופת הפנסיה, הנתבעת השנייה, מיום 1/1/85 ועד שפרש לגימלאות. 7. החל משנת 1969 מסדירה קופת הפנסיה ביטוח לחבריה (סעיף 11 לתצהירה של גב' לבנה רוטבאום מטעם קופת הפנסיה). בתאריך 22/4/91 הוצאו על-ידי חברת הביטוח "הסנה" שלוש פוליסות ביטוח אשר ביטחו לבקשת "המבוטח" (קופת הפנסיה וגורמים נוספים המנויים שם) את "ברי הביטוח", העובדים הפעילים בהדסה, נגד הסיכונים הבאים: ביטוח (ריסק) - למקרה מוות; ביטוח למקרה של מוות מתאונה; ביטוח למקרה נכות מתאונה; ביטוח נכות מלאה ותמידית. הפוליסות שהוצאו הן (נספח 2 לתצהיר קופת הפנסיה): פוליסה מס' 800413 (ריזיקו) פוליסה מס' 800414 (הדדי) פוליסה מס' 800415 (הרחבה) במהלך הבאת הראיות לא נעשתה הבחנה בין הפוליסות השונות, וככל הנראה המדובר בפוליסות המבטחות אותם סיכונים, כאשר בכל אחת מהן הגורם הנושא בתשלום דמי הביטוח הוא אחר. שלושת הפוליסות יכונו להלן: הפוליסה. כאמור, הפוליסה הוצאה על-ידי חברת הביטוח "הסנה" בתאריך 22/4/91. נקבע בה כי מועד כניסת הפוליסה לתוקף הוא 1/1/91 וכי תקופת הביטוח תהא חמש שנים, היינו, עד ליום 31/12/95. בפרק 8 בפוליסה נקבעה הזכות לקבלת תגמולי ביטוח בגין נכות מלאה ותמידית, כמפורט להלן: " א. מקרה הביטוח 1. החברה תשלם לבר הביטוח את סכום הביטוח המפורט בפוליסה במקרה נכותו המלאה והתמידית, כתוצאה מתאונה או במחלה (כך במקור - א.א.ג) בשיעור של 75% לפחות בהתאם לטבלת מבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי אך להוציא תקנות 15 ו16- של המוסד הזה. .... 2. .......". עוד נקבע בפרק 8 לפוליסה, כי "תקופת התיישנות של תביעות בגין מקרה ביטוח על פי פרק זה הינה 3 שנים מיום שקרה מקרה הביטוח". 8. האחריות לפוליסה הועברה מחברת הביטוח "הסנה" לחברת הביטוח "מגדל", הנתבעת הראשונה (להלן: "מגדל") בשנת 1992 (עמ' 15 לפרוטוקול). 9. התובע, מתוקף היותו חבר בקופת הפנסיה ועובד פעיל ב"הדסה" במועדים הרלבנטיים היה בר ביטוח על-פי הפוליסה. בקיץ 1996 התברר לתובע, בשיחה אקראית עם חבר לעבודה, כי הוא מבוטח בביטוח נכות ופנה לקופת הפנסיה בתביעה לקבלת תגמולי הביטוח בשל נכותו הצמיתה עקב מחלת הכליות ממנה הוא סובל. בתאריך 20/8/96 פנתה קופת הפנסיה ל"מגדל" בעניינו של התובע בתביעה לקבלת תגמולי הביטוח. למכתב הפנייה צורף אישור הביטוח הלאומי שניתן לתובע בדבר 100% נכות לצמיתות (נספח ת4/ לתצהיר התובע). "מגדל" דחתה את התביעה וציינה, כי התביעה התיישנה שכן חלפו 3 שנים ומעלה מאז קרות מקרה הביטוח (נספח ת5/ לתצהיר התובע). מכאן התביעה שבפני. 10. טענת התובע היא, כי בהיותו בר ביטוח על פי הפוליסה, הוא זכאי לקבל את תגמולי הביטוח מ"מגדל", בגין נכותו הצמיתה בשיעור של 100% בשל מחלת הכליות ממנה הוא סובל. לחלופין, אם תתקבל טענת "מגדל" כי התביעה על פי הפוליסה התיישנה, מן הטעם שחלפו 3 שנים מאז מקרה הביטוח ועד שנעשתה הפנייה לקבלת תגמולי הביטוח, כי אז יש לחייב את קופת הפנסיה בתשלום תגמולי הביטוח בגין רשלנות והפרת חובה חקוקה בשל כך שלא הודיעה לתובע כי הוא מבוטח בביטוח נכות, לא המציאה לו עותק מן הפוליסה ולא יידעה אותו באשר לזכויותיו על פיה (עילות התביעה בענין זה מנויות בסעיף 22 לכתב התביעה). 11. התביעה נגד "מגדל". התביעה נגד "מגדל" היא תביעה לתשלום תגמולי הביטוח על-פי הפוליסה מתוקף היותו של התובע עובד פעיל ב"הדסה", המבוטח בביטוח נכות, אשר ארע לו "מקרה ביטוח" כמוגדר בה. 12. "מגדל" טוענת כי תביעתו של התובע נגדה התיישנה, שכן חלפו שלוש שנים ומעלה מאז קרות מקרה הביטוח ועד שהוגשה התביעה לבית משפט זה (ביום 10/3/97). תקופת התיישנות של שלוש שנים קבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א1981- (להלן: חוק חוזה הביטוח) ובפוליסה, כפי שצוטט לעיל. על פי שני אלה, תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. אני מקבלת את טענת הנתבעות, כי מקרה הביטוח בענייננו ארע, אם ארע, במועד בו התגבשה הנכות התמידית של התובע, היינו, ביום 1/2/93 (הוא המועד שנקבע באישור הביטוח הלאומי ת2/ (ב)) או לכל המאוחר ביום 7/3/93, שאז נזקק התובע לדיאליזה במשך שלוש פעמים בשבוע. "מקרה הביטוח" הוא מקרה פיסי ולא האקט הנורמטיבי המכיר בו ככזה (ראה האסמכתאות המובאות בסעיף 9 לסיכומי "מגדל"). לפיכך, לא ניתן לקבוע כי מקרה הביטוח ארע במועד בו הוצא אישור הביטוח הלאומי (2/6/96), אלא במועד שבו הפך התובע לנכה. לפיכך, לכאורה, התיישנה התביעה לתשלום תגמולי הביטוח, כטענת הנתבעות. 13. התובע משיב לטענת ההתיישנות ומפנה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958- (להלן: חוק ההתיישנות). כותרת השוליים של סעיף זה היא "התיישנות שלא מדעת", ונקבע בו כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כפי שנאמר בע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מט(5) 485, בעמ' 503 (מפי כב' השופט מצא): "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו. לשון אחר: בהתקיים התנאים האמורים בסעיף 8, תימנה תקופת ההתיישנות - לא מן היום שבו נולדה עילת התובענה, כמצוותו הרגילה של סעיף 6 לחוק - אלא מן היום שבו נודעו לתובע העובדות המהוות את העילה". 14. טענת התובע על פי סעיף 8 הנ"ל היא, כי הוא לא ידע שהוא מבוטח בביטוח נכות, אלא אך כי הוא מבוטח בביטוח חיים. לשון אחר, נעלמה מן התובע עובדה המהווה את עילת התביעה. כפי שציין כב' השופט בך בפסק הדין בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, בעמ' 684: "... כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין 'העובדות המהוות את עילת התובענה' במובן סעיף 8 לחוק". אין ספק כי בלא ידיעת התובע על היותו מבוטח בביטוח נכות, לא יכול היה להגיש תביעה על פי הפוליסה. בתצהירו הוא אומר, כי כעובד "הדסה" נאמר לו בראשית עבודתו על-ידי נציג קופת הפנסיה, כי ממשכורתו מופרש תשלום חודשי עבור ביטוח חיים, ואכן בתלוש המשכורת שלו בוצע מידי חודש ניכוי עבור ביטוח חיים. לדבריו של התובע, הוא לא קיבל מעולם עותק מן הפוליסה, אלא רק בתאריך 16/10/96, לאחר שתביעתו נדחתה. בסעיף 6 לתצהירו אומר התובע: "אני לא התעניינתי בפרטי הפוליסה, ובין היתר, מהסיבות הבאות: (א) ידעתי שהזכאות לתגמולים על-פי הפוליסה משתכללת אך ורק במקרה של מותי, ובארוע טראגי כזה לא רציתי להתעסק הרבה. (ב) ידעתי, כי הבנתי את כל פרטי הפוליסה לא תוסיף לי דבר הואיל וזהו חוזה סטנדרטי אחיד שהסיכויים לשנות פרט מפרטיו אפסיים. (ג) הערכתי, כי הואיל וכל חברי לעבודה - ועוד עשרות אלפים כמוהם - מבוטחים מזה שנים רבות בביטוח מסוג זה, אז כנראה, זו פוליסה טובה שעברה גם אישורו של הממונה על הביטוחים ושוק ההון במשרד האוצר". הוצג בפני טופס "הצהרת עובד על פרטיו האישיים" של התובע, אשר נערך ונחתם על ידו ביום 17/1/85. טופס זה כולל "בקשה להצטרפות - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ", ומתוקף החתימה עליו התקבל התובע כחבר בקופת הפנסיה. 15. כפי שהוסבר לעיל, הסדירה קופת הפנסיה ביטוח לחבריה על-פי ההסמכה שניתנה לה לעשות כן בהסכם הפנסיה נ1/. הביטוח היה קולקטיבי וכל עובד שהיה חבר בקופת הפנסיה היה מבוטח (עמ' 10 לפרוטוקל, בסופו). הסכם הפנסיה מדבר בביטוח ריזיקו קולקטיבי ובביטוח הדדי. כפי שהסבירה הגב' לבנה רוטבאום, אשר העידה מטעם קופת הפנסיה, הביטוח ההדדי היה מוקדם יותר מן הביטוח הקולקטיבי, והביטוח הקולקטיבי הוסיף עליו (ראה עמ' 12 לפרוטוקול, בסופו). ביטוח הריזיקו הקולקטיבי בו מדובר בסעיף 27 להסכם הפנסיה נ1/ הוא ביטוח חיים (הדבר עולה במפורש מעיון בהוראותיו בדבר תשלום סכומי הביטוח לאחר מות העובד או הפנסיונר). כפי שנראה להלן, ניתן להוסיף - במקרה של ביטוח קולקטיבי - על ביטוח החיים גם ביטוח בגין סיכוני נכות ומחלה. כך נעשה גם בפוליסה נ2/ בענייננו. פוליסה זו הוצאה בשנת 1991. בעלי הדין לא טענו ולא הביאו ראיות בנוגע לשאלה מה היה מצב הדברים מבחינת היקף הפוליסה הקבוצתית בשנת 1985, עת הצטרף התובע כחבר לקופת הפנסיה בתוקף היותו עובד ב"הדסה". יתכן, איפא, כי היקף הסיכונים המבוטחים הכולל גם ביטוח חיים וגם ביטוח נכות נקבע לראשונה ככזה ב1991-, ויתכן כי היקף הביטוח היה כך כבר ב1985-, עת הצטרף התובע לקופת הפנסיה. כפי שציינתי, לא הובאו בפני ראיות מה היתה תמונת המצב מבחינת ביטוח עובדי "הדסה" לפני 1991. הראיות הקיימות בענין זה הן הסכם הפנסיה נ1/ - זאת ותו לא. הסכם הפנסיה עוסק בביטוח חיים. התובע העיד כי דובר איתו על ביטוח חיים. הרחבת הסיכונים המבוטחים מופיעה לראשונה בחומר הראיות בשנת 1991. 16. המסגרת הנורמטיבית. כפי שראינו עד כה, המדובר בענייננו בביטוח שבו "המבוטח" היא קופת הפנסיה, ו"ברי הביטוח" (צריך היה לומר בני הביטוח) הם העובדים הפעילים החברים בקופת הפנסיה. המדובר, איפא, בביטוח קבוצתי, ביטוח שנעשה לחברים בקבוצת השתייכות מסויימת - בתוקף השתייכותם - על-ידי הגורם המאגד אותה קבוצה. שר האוצר התקין תקנות בענין ביטוח חיים קבוצתי מכוח הסמכות שניתנה לו על-פי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א1981-. נפנה עתה לבחון תקנות אלה מקרוב. גוף התקנות הראשון הן תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), התש"ל1970- (ק"ת תש"ל 2560, בעמ' 1598). תקנות אלה בוטלו בשנת 1993 והותקנו תחתיהן תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (ביטוח חיים קבוצתי), התשנ"ג1993- (ק"ת תשנ"ג 5536, בעמ' 992). תקנות ביטוח חיים קבוצתי מהתש"ל הגדירו "קבוצת מבוטחים" כ"קבוצת אנשים המבוטחים בביטוח חיים בפוליסה אחת" וקבעו כי בעל הפוליסה במקרה של ביטוח חיים קבוצתי יהיה מעביד - לגבי עובדיו, תאגיד - לגבי חבריו, וספק שרות - לגבי מקבלי השרות (תקנה 3). תקנה 8 לתקנות מהתש"ל קבעה, כי "בפוליסה לביטוח חיים קבוצתי ניתן להוסיף סיכוני נכות מלאה ותמידית או סכום ביטוח כפול במקרה של סיכוני מוות כתוצאה מתאונה, הכל כפי שיצויין בפוליסה" (השווה: סעיף 41 לחוק חוזה הביטוח). תקנה 11 לתקנות מהתש"ל קבעה: "המבטח ימציא לכל מבוטח באופן ישיר או באמצעות בעל הפוליסה תעודה המפרטת את הזכויות המוקנות לו מתוקף הפוליסה; בתעודה האמורה יצויינו ההגבלות לסכומי הביטוח לפי תקנות 8 ו9- והגבלת גיל לפי תקנה 10". כפי שציינתי, התקנות מהתש"ל בוטלו במסגרת תקנות ביטוח חיים קבוצתי מהתשנ"ג. באחרונות הוגדרו, בין היתר, "קבוצת מבוטחים" כ"קבוצה של 100 יחידים לפחות, המבוטחים בביטוח חיים בפוליסה אחת לפי תקנות אלה", ו"בעל פוליסה", כ"מי שהתקשר עם מבטח בחוזה לביטוח חיים קבוצתי". תקנה 4 (א) לתקנות מהתשנ"ג קובעת, בדומה לתקנה 8 בתקנות מהתש"ל, כי "בפוליסה לביטוח חיים קבוצתי ניתן להוסיף ביטוח סיכוני תאונה, מחלה ונכות". תקנה 6 לתקנות מהתשנ"ג קובעת לאמור: "מבטח ימציא לכל יחיד מקבוצת המבוטחים, באופן ישיר או באמצעות בעל הפוליסה, תעודה המפרטת את הזכויות המוקנות לו בתוקף הפוליסה וכן את הפרטים הבאים: (1) שם המבטח וזיהוי פוליסת הביטוח הקבוצתי החלה לגביו; (2) הגבלות על היקף הכיסוי וכן הנסיבות בהם יפקעו זכויותיו על-פי הפוליסה, אם ישנן, וזכויותיו בעת פקיעה כאמור; (3) שיעור דמי הביטוח סכומם ומועדי תשלומם; (4) סכומי הביטוח או דרך חישובם לפי תקנה 4". 17. בענייננו, המדובר בפוליסה שהוצאה בשנת 1991 עת היו בתוקף תקנות ביטוח חיים קבוצתי מהתש"ל, ונקבע בה כי תוקפה יהא לחמש שנים, היינו, בתוך תקופת תוקפה של הפוליסה, הוחלפו התקנות מהתש"ל באלה מהתשנ"ג. כפי שראינו, ביטחה הפוליסה סיכוני מוות (לרבות מוות בתאונה) ונכות מתאונה או ממחלה. היינו, נעשתה תוספת סיכונים מעבר לביטוח החיים הקבוצתי, בהתאם להוראת תקנה 8 לתקנות מהתש"ל, אשר ההסדר שנקבע בה זהה לזה שנקבע בתקנות מהתשנ"ג (תקנה 4 (א) הנ"ל). מר עופר כץ אשר העיד מטעם "מגדל" אמר, כי "עד היום יש דיונים אצל המפקחת על הביטוח בדבר חלות התקנות על פוליסות ישנות כמו במקרה שלנו" (עמ' 6 לפרוטוקול, בסופו). ואולם, בין אם נומר כי חלות על ענייננו התקנות מהתש"ל ובין אם נומר כי חלות אלו מהתשנ"ג, יש לקבוע כי "מגדל" (שבאה בנעלי "הסנה"), היא "המבטח" על פי תקנות ביטוח חיים קבוצתי, לא מילאה את החובה שנקבעה בתקנה 11 לתקנות מהתש"ל ובתקנה 6 לתקנות מהתשנ"ג ולא המציאה לכל "מבוטח" או לכל "יחיד בקבוצת מבוטחים" "תעודה המפרטת את הזכויות המוקנות לו בתוקף הפוליסה". תקנות אלה הטילו חובה ספציפית על המבטח, בין במישרין ובין באמצעות בעל הפוליסה, להמציא לכל אחד מן המבוטחים תעודה המפרטת את זכויותיו. כזאת לא נעשה בענייננו. מר עופר כץ הנ"ל העיד, כי "אנחנו לא ממציאים להם (למבוטחים - א.א.ג) תעודות. אנחנו מתכתבים אך ורק עם בעל הפוליסה ועל-פי יעוץ שקיבלנו בעל הפוליסה הוא חייב בהמצאת התעודות למבוטחים" (עמ' 7 לפרוטוקול, באמצע, וראה גם עמ' 6 באמצע). "מגדל" אישרה, איפא, כי לא המציאה למבוטחים תעודות המפרטות את זכויותיהם - לא במישרין ולא באמצעות בעל הפוליסה. גם קופת הפנסיה - בעל הפוליסה - אישרה כי מעולם לא הומצאו תעודות כאמור למבוטחים (ראה עמ' 10 לפרוטוקול). 18. אין לשכוח, כי המדובר בענייננו בפוליסת ביטוח אשר נרכשת עבור מספר יחידים המהווים קבוצה. מעבר לטכניקת ההצטרפות לביטוח מכוח החברות בקבוצה, המדובר בביטוח לכל דבר וענין, ולכן נקבע כי על המבטח - בין במישרין ובין בעקיפין - להמציא לכל מבוטח מעין תת-פוליסה, תעודה המפרטת את זכויותיו על-פי הסכם הביטוח, לרבות בעניינים שהתקנות ראו לפרט באופן ספציפי. בחוק חוזה הביטוח נקבע, כי כאשר נכרת חוזה ביטוח, "על המבטח למסור למבוטח מסמך חתום בידי המבטח המפרט את זכויות הצדדים וחיוביהם (להלן: פוליסה)..." (סעיף 2 לחוק חוזה הביטוח). הוראות התקנות שנסקרו לעיל בנוגע להמצאת תעודת ביטוח במקרה של ביטוח חיים קבוצתי נועדו להשגת אותה תכלית - יידוע המבוטח בדבר פרטי הביטוח, לרבות זכויותיו וחובותיו על-פיו. כפי שראינו, חוק חוזה הביטוח כולל הוראות שונות בנוגע להסכם ביטוח הנעשה בין מבטח למבוטח, לרבות החובה המוטלת על המבטח להמציא למבוטח מסמך חתום - פוליסה - המפרט את הזכויות והחובות של הצדדים. אם כך הם פני הדברים כאשר אדם מתקשר מרצונו בהסכם ביטוח עם מבטח, קל וחומר במקרה של ביטוח קבוצתי בו החברות בקבוצה הופכת את האדם מניה וביה למבוטח. במקרה אחרון זה מתעצמת החובה ליידע את המבוטח אודות הביטוח ש"נכפה" עליו, שכן המדובר במי שהצטרף לקבוצה ולא במי שרכש ביטוח. אם לא יימסר לידיו מידע מדוייק וספציפי, לא יוכל לדעת אודות עצם הביטוח ואודות היקפו. זאת ועוד, יש לזכור כי המדובר בבסיסו של דבר בביטוח חיים קבוצתי. על-פי התקנות מהתש"ל ומהתשנ"ג ניתן להוסיף לביטוח סיכונים נוספים ולכלול בו, בין היתר, גם ביטוח נכות, ואולם על המבטח מוטלת חובה שבדין ליידע את בני הביטוח, המבוטחים הסופיים, בפרטי הביטוח, לרבות היקף הסיכונים המבוטחים וזכויותיהם וחובותיהם על פי הפוליסה, על מנת שיוכלו לכלכל צעדיהם בקרות מקרה הביטוח. 19. מן הכלל אל הפרט. ניתן היה לצפות, כי בשנת 1991, עת הוצאה הפוליסה בענייננו, יוציא המבטח, בין במישרין ובין באמצעות קופת הפנסיה,תעודה אישית - שמית - לכל מבוטח ומבוטח המפרטת את זכויותיו על פי הפוליסה, לרבות, כמובן, סוגי הסיכונים המבוטחים. ניתן היה לצפות גם שיהא תיעוד מתאים אודות המצאתה של כל תעודה למענה. זאת לא נעשה. על יסוד חומר הראיות שבפני אני קובעת, כי החובה שהוטלה בתקנות מהתש"ל ומהתשנ"ג להמציא לכל מבוטח תעודה מפורטת בענין זכויותיו וחובותיו על-פי הפוליסה הופרה. למעשה, לא היתה מחלוקת של ממש בנקודה זו. הנתבעות אף לא ניסו לטעון כי המציאו לכל אחד מן המבוטחים תעודה כאמור, אלא טענו כי קופת הפנסיה הביאה לידיעתם את זכויותיהם וחובותיהם בדרכים אחרות, באמצעות חוזרים שצורפו לתלושי המשכורת, פרסום הודעות על לוחות המודעות, המודעות בעיתון "הד הדסה" וכדומה. אי קיום החובה להמציא לכל מבוטח את התעודה, היא ה"פוליסה" בנסיבות העניין, היא שורש התקלה בתביעה שבפני. לו קויימה מצוות תקנות ביטוח חיים קבוצתי לא יכולה היתה להישמע טענה בדבר אי ידיעה אודות קיומו של ביטוח נכות. 20. סיכום ביניים. בשנת 1991 נפל דבר מבחינת ביטוח העובדים ב"הדסה" ונכנסה לתוקף הפוליסה נ2/ הכוללת ביטוח חיים וביטוח נכות. בני הביטוח על-פי הפוליסה, העובדים הפעילים ב"הדסה", לא קיבלו תעודה המפרטת את זכויותיהם על פיה - לא במועד עריכתה ולא במועד מאוחר יותר. לא היה, איפא, כל אקט של יידוע פורמלי ומסודר - כמצוות התקנות - של העובדים בנוגע לזכויותיהם ובנוגע להיקף הביטוח על-פי הפוליסה. גם לתובע לא נמסרה מעולם תעודה המפרטת את זכויותיו על-פי הפוליסה. אף על פי כן נודע לתובע שהוא מבוטח בביטוח חיים. כך נאמר לו, לדבריו, על ידי נציג קופת הפנסיה עת התחיל לעבוד ב"הדסה" בשנת 1985, ומאותו מועד ואילך לא קיבל כל הודעה המעדכנת את האינפורמציה שבידיו. רק בשנת 1996, באקראי, התברר לתובע ההיקף האמיתי של הביטוח, הכולל גם ביטוח נכות. על-פי חומר הראיות שבתיק בית המשפט אין לדעת אם נכון לאותו מועד (1985) אכן היה מידע זה נכון או לא. לא הוצגה בפני פוליסת הביטוח הקבוצתית שהיתה בתוקף באותה עת או כל מסמך אחר המעיד על היקף הביטוח אז. הנתון היחידי הוא המצב הנורמטיבי - היינו, הסכם הפנסיה נ1/ המדבר בביטוח חיים קולקטיבי ותקנות ביטוח חיים קבוצתי מהתש"ל לפיהן ניתן להרחיב את היקף הביטוח ולכלול בו בנוסף לביטוח חיים גם סיכונים נוספים, אך הדבר איננו בגדר חובה. 21. על-פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, על הטוען כי לא ידע את העובדות המקימות את עילת התביעה להראות, כי הדבר ארע "מסיבות שלא תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". טענת הנתבעות בהקשר זה היא, כי קופת הפנסיה נקטה באמצעים שונים על-מנת להביא לידיעת העובדים המבוטחים את דבר הביטוח ופרטיו, לפי הפרוט שלהלן: א. בתלוש המשכורת של העובדים הפעילים הופיעו ניכויים בגין ביטוח, כדלקמן (ראה תלוש המשכורת לחודש יוני 1996 - נספח נ3/ לתצהיר קופת הפנסיה): 322 - ק.פ בטוח. 340 - ב. חיים - הרחבה. 354 - ביט. בן/ת זוג. ב. קופת הפנסיה הפיצה מידי שנה הודעה על ביטוח חברי קופת הפנסיה. ההודעות הופצו למחלקות השונות ב"הדסה" (בתצהיר קופת הפנסיה נאמר, כי ההודעות לשנים 1993, 1994, 1995 ו1996- צורפו לתצהיר קופת הפנסיה כנספחים נ4/, נ5/, נ6/, נ7/. אעיר, כי עיון בנספחים מעלה, כי לתצהיר צורפו הודעות לשנים 1991, 1995, 1996 ו1997- ולא כפי שצויין בתצהיר). ג. בשנת 1994 העבירה קופת הפנסיה לאגף כוח אדם ב"הדסה" את ההודעות בדבר ביטוח חברי קופת הפנסיה, כדוגמת נ5/, ובקשה כי הודעות אלה יצורפו לתלושי המשכורת של חודש מרץ 94 של העובדים הפעילים. מר ציון קארו, מנהל מחלקת משכורת באגף כוח אדם ב"הדסה" מסר בתצהירו, כי "בהתאם לבקשת קופת הפנסיה צורפו ההודעות לתלושי משכורת חודש מרץ 94". ד. לבקשת קופת הפנסיה פורסמו הודעות על ביטוח חיים קבוצתי לעובדים הפעילים ב"הדסה" מידי שנה גם בעלון "הד הדסה", המופץ אחת לחודש לעובדים הפעילים ב"הדסה" (צילומי ההודעות בעיתון "הד הדסה" לשנים 1993, 1994, 1995 ו1996- צורפו כנספחים נ8/, נ9/, נ10/ ו-נ11/ לתצהיר קופת הפנסיה. כמו כן הוגשו לעיון בית המשפט העיתונים המקוריים ובהם ההודעה לגבי השנים 1995 ו1996-). טענת הנתבעות היא כי לו נקט התובע זהירות סבירה, יכול היה לדעת שהוא מבוטח בביטוח נכות בנוסף לביטוח חיים, שכן מידע זה היה אגור באותם מקורות שהוזכרו לעיל (תלושי המשכורת, ההודעות השנתיות של קופת הפנסיה והפרסומים בעלון "הד הדסה"). נבחן להלן את הטענות כסידרן. 22. אשר לתלושי המשכורת, התובע אישר כי עיין בתלושי המשכורת וכי הם עניינו אותו (עמ' 3 לפרוטוקל באמצע). לגבי סעיפי הביטוח בתלוש המשכורת אמר התובע, כי "כל פעם שהיו כותבים בתלושים דברים כאלה זה היה רשום אצל כל העובדים אותו הדבר, אז לא חשבנו על זה משהו מיוחד. ביטוח אני יודע שזה ביטוח עד 120" (עמ' 3 לפרוטוקול - למטה). התובע נשאל: "כל השנים שראית שמופיעים בתלוש 3 סוגים של ביטוחים לא עלה על דעתך לשאול מישהו מהם אותם ביטוחים". תשובתו היתה: "לא, כי זה הופיע אצל כל העובדים" (עמ' 4 באמצע). עיון בתלוש המשכורת (נספח נ3/ לתצהיר קופת הפנסיה) מעלה, כי מוזכרים בו שלושה ניכויים המרמזים על ניכוי בגין ביטוח. אין במלים ובסמלים המופיעים בתלוש המשכורת כדי לרמז על טיבו ומהותו של הביטוח בגינו נעשה הניכוי, זולת המילה "חיים", אשר מתיישבת עם קיומו של ביטוח חיים דווקא ולא עם ביטוח בגין סיכונים אחרים. מתצהיר קופת הפנסיה (סעיף 18) עולה, כי ההבחנה בין סכומי הניכויים המופיעים בתלוש המשכורת איננה מתייחסת לסוגי ביטוח שונים המתבטאים בסמלי ניכוי שונים אלא כי המדובר באותה פוליסת ביטוח, אשר התשלום עבורה מתחלק בין "הדסה" לבין העובדים לפי מפתחות שונים. גם המילה "הרחבה" אינה מבטאת הרחבה של הסיכונים המבוטחים אלא הרחבה כספית, היינו, הגדלת סכום הביטוח ותשלומו על-ידי העובדים הפעילים. סיכומה של נקודה זו. אני סבורה כי עיון בתלוש המשכורת נספח נ3/ בו מופיעים ניכויים בגין ביטוח יכול להשכיל את המתבונן כי נעשה ניכוי מן השכר בגין ביטוח. אשר לסוג הביטוח ותנאיו, אין בתלוש המשכורת כל רמז זולת ציון הצרוף "ב. חיים - הרחבה", המתיישב עם קיומו של ביטוח חיים. אזכיר, כי טענת התובע היא כי ידע שהוא מבוטח כעובד "הדסה" בביטוח חיים קבוצתי וכי נעשה ניכוי ממשכורתו עבור השתתפות בדמי הביטוח. טענתו היא, כי לא ידע שהמדובר גם בביטוח נכות. מסקנתי היא, כי לא היה בנתונים שבתלוש המשכורת כדי להביא לידיעת האדם הסביר המתבונן בתלוש, כי העובד מבוטח גם בביטוח נכות. 23. קופת הפנסיה הפיצה מידי שנה הודעה על ביטוח חברי הקופה. ההודעות שצורפו לתצהיר קופת הפנסיה בגין השנים 1991, 1995, 1996 ו1997- הן זהות במבנן ובעיקרי תוכנן. הגורם המשתנה מהודעה להודעה הם הסכומים בנוגע לגובה הניכוי משכר העובדים וגובה תגמולי הביטוח. בהודעות, המשתרעות על עמוד אחד, מוזכרת תקופת ההתיישנות של שלוש שנים (זולת בזו של 1991). נאמר בהן כי הן מהוות תמצית של הפוליסה, וכי "התנאים המפורטים בפוליסות הם בלבד מחייבים את קופת הפנסיה". ההודעות מונות את סוגי הביטוח הקיימים על-פי הפוליסה ככותרות שמתחת לכל אחת מהן נמסר מידע מעודכן בעניין גובה הסכומים. סוגי הביטוח המנויים הם: "ביטוח ריזיקו קולקטיבי למקרי מוות, נכות מוחלטת ותמידית חו"ח"; "ביטוח הרחבה למקרי מוות ונכות מוחלטת ותמידית חו"ח"; "ביטוח הדדי למקרי מוות ונכות מוחלטת ותמידית חו"ח" ו- "ביטוח בן זוג העובד/ת למקרה מוות בלבד". בסעיף 22 לתצהיר קופת הפנסיה נאמר, כי "ההודעות הופצו לכל המחלוקת השונות ב"הדסה"". בעדותה בבית המשפט, בהתייחס לסעיף 22 לתצהיר, אמרה הגב' לבנה רוטבאום, כי באומרה "הפצה" כוונתה להפצת ההודעות יחד עם תלושי המשכורת. ואלה דבריה בעניין זה: "מה שנעשה, היינו מעבירים למדור המשכורת את חבילות חוזר הביטוח, הם היו נותנים את זה יחד עם תלושי המשכורת לכל מחלקה ומחלקה... אני לא יודעת בפועל מה עשו במדור המשכורת. הדואר הפנימי הביא את חבילות החוזרים למדור משכורת" (עמ' 10 לפרוטוקול). המדובר בהפצה פעם אחת בשנה (בדר"כ עד לחודש אפריל בכל שנה) (עמ' 11 לפרוטוקול). במקום אחר בעדותה הזכירה העדה גם כי החוזר פורסם על גבי לוח המודעות של "הדסה" (בעמ' 11), ואולם לא נמסרו כל פרטים בעניין זה. לגבי שנת 1994 ציינה העדה, כי אינה יודעת מה מספר החוזרים ששוכפלו, ולהערכתה המדובר ב4000- - 5000 עובדים ב"הדסה" באותה שנה. העדה הדגישה, כי פעולת קופת הפנסיה הסתיימה בהעברת כמות של חוזרים למחלקת המשכורת ב"הדסה" - זאת ותו לא. "אני יודעת שאנחנו העברנו להם את החוזרים והם היו צריכים לצרף את זה לתלוש המשכורת" (בעמ' 10 לפרוטוקול, בסופו). עוד ציינה העדה, כי קופת הפנסיה לא עמדה בקשר יזום עם ציבור העובדים, אלא אך עם מחלקת כח אדם ב"הדסה" באמצעות ישיבות שבועיות. העדה הוסיפה: "כל הקשר של העובדים נעשה עם מחלקת כח אדם ולא איתנו. אדם יודע שהוא מבוטח ושהוא חבר קופת הפנסיה לפי תלוש המשכורת שבו הוא רואה ניכוי עבור ביטוח ועבור פנסיה. גם לגבי חבר חדש לא נעשה שום יידוע פרסונלי אלא רק באמצעות החוזרים שנשלחים למחלקת משכורת" (בעמ' 10 לפרוטוקול - בסופו). לא למותר לציין, כי לא הובאה כל ראיה לעניין ההליכים הנוהגים במדור כח אדם ב"הדסה" בענין זה. מר יוסף קארו, מנהל מחלקת משכורת ב"הדסה", העיד לגבי צרוף ההודעות בדבר הביטוח לתלושי המשכורת של חודש מרץ 1994. על-פי עדותו מקבלים עובדי מחלקת משכורת מקופת הפנסיה כ3000- חוזרים כל שנה בעוד שב"הדסה" עובדים כ5500- עובדים. מלאכת צרוף ההודעה לתלושי המשכורת נעשית באופן הבא: עובדי מחלקת משכורת מכניסים למעטפה סגורה את תלושי המשכורת של העובדים במחלקה פלונית ב"הדסה" ומצרפים לאותה מעטפה קבוצה של חוזרים "לפי העין". בכל חודש ישנם חוזרי משכורת המצורפים לתלושים באותו אופן, ופעם בשנה מצרפים גם את ההודעות בעניין הביטוח. העד הדגיש: "זה נכון שלא סופרים כל אחד מן החוזרים או ההודעות ומצמידים לתלוש משכורת אלא לפי העין מכניסים כמות של חוזרים או הודעות לאותה מעטפה שבה נמצאים תלושי המשכורת ושולחים למחלקה במעטפה סגורה" (עמ' 9 לפורוטוקול - למעלה) לא למותר להוסיף, כי לא הובאה כל ראיה מה נעשה במחלקה בה עבד התובע עם אותה מעטפה סגורה ובה תלושי משכורת, חוזרים והודעות. לא הוצגו גם כל הנחייה או נוהל מחייב בעניין זה. מר קארו הוסיף, בתשובה לשאלה מדוע מספר ההודעות המופצות בדרך זו קטן ממספר העובדים, כי "הנייר נזרק. אנשים לא קוראים אותם. גם את חוזרי המשכורת אנשים לא קוראים" (עמ' 9 לפרוטוקול). 24. העולה מן המקובץ הוא, כי מידי שנה הכינה קופת הפנסיה הודעה על ביטוח חבריה. הודעה זו איזכרה קיומו של ביטוח למקרי מוות ונכות מוחלטת ותמידית וכללה עדכונים בנוגע לסכומים בהקשר זה. הודעה זו נתלתה ככל הנראה על לוח המודעות של "הדסה" והופצה לעובדי "הדסה" באמצעות מחלקת משכורת כפי שפורט לעיל. לקופת הפנסיה לא היה כל מידע אודות אופן ההפצה ותפקידה בענין זה מוצה עם העברת כמות הודעות למחלקת משכורת. מחלקת משכורת צירפה למעטפה ובה תלושי המשכורת לגבי כל מחלקה ב"הדסה" הודעות "לפי העין". מספר ההודעות המוכנות להפצה מידי שנה מהווה כ60%- ממספר עובדי "הדסה". אין כל ראיה מה נעשה עם אותן הודעות לכשהגיעו למחלקות "הדסה" בכלל ולמחלקה בה עבד התובע בפרט. 25. התובע בחקירתו אמר, כי לא ראה מעולם את ההודעות דוגמת נ5/ ונ6/ (עמ' 2 לפרוטוקול - למעלה). התובע אישר, כי לעתים צורפו לתלושי המשכורת גליון 106 וטופס חופשות ומחלות. לדבריו, אם קיבל את תלוש השכר בצרוף מסמך כלשהוא, הוא עיין בו (עמ' 3 לפרוטוקול - באמצע). התובע הוסיף כי לעתים היה מעיף מבט בלוח ההודעות, אולם הוא יכול היה להיזכר רק בהודעות בעניין מכרזים שראה שם. בכל מקרה, התובע היה עסוק בעבודתו ולא התפנה לקרוא במודעות (עמ' 4 לפרוטוקול - בסופו). 26. על יסוד העובדות שנסקרו לעיל הגעתי למסקנה, כי לא הוכח שהתובע קיבל לידיו או עיין בדרך אחרת בהודעות השנתיות שפרסמה קופת הפנסיה אודות ביטוח חבריה. אשר להודעות שנועדו להיות מצורפות לתלושי המשכורת, הוכח כי לא בוצע צרוף של הודעה לכל אחד מתלושי המשכורת, אלא נעשה צרוף גלובאלי של הודעות, במספר קטן ממספר העובדים, למעטפה שבה היו תלושי משכורת. לא הובאה כל ראיה מה נעשה עם פתיחת אותה מעטפה ולאחר מכן. יש לציין, כי לא הובאה כל ראיה ספציפית בדבר נוהלי חלוקת תלושי המשכורת במחלקה בה עבד התובע. בנסיבות אלה, אין להניח לחובת התובע כי התרשל בכך שלא ידע על אותן הודעות, לא עיין בהן, ולא הבחין באיזכור ביטוח בגין נכות מוחלטת ותמידית, וכי לו נקט זהירות סבירה היה יודע אודות קיומו של ביטוח הנכות. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לו נפל לידיו של התובע דף ובו הודעה בדבר ביטוח חברי קופת הפנסיה, במסגרת הודעות וחוזרים נוספים שהופצו בקרב העובדים באותו אופן, יש לזכור כי המדובר בחוזר אחד מני רבים אשר תשומת הלב המושקעת בעיון בו איננה רבה. כפי שציין העד יוסף קארו: "אנשים לא קוראים אותם". לו היה מדובר בתעודה או בהודעה אישית, שמית, המופנית אל התובע, מידת תשומת הלב שהיינו רשאים לצפות כי תושקע בעיון בה היתה גדולה; ואולם, כאמור, בענייננו, המדובר בחוזר אשר המעיין בו מתייחס לכל היותר לכותרתו, וממשיך לקרוא בו רק אם הוא מוצא בה עניין או רלבנטיות מבחינתו. לגבי התובע, ראינו כי הלה ידע שיש לו ביטוח חיים, ובכך, כדבריו, לא רצה לעסוק. יתכן, איפא, לגרוס, כי גם לו העיף התובע מבט בכותרת של אותו חוזר, לא המשיך ועיין בו שכן העדיף שלא להעמיק בנושא של ביטוח חיים. בהקשר זה, אין לומר כי התובע צריך היה להניח כי ביטוח חיים כולל גם ביטוח בגין סיכונים נוספים. הנחה כזו איננה מסתברת כלל ועיקר. המדובר בסיכונים שונים, אשר האחד אינו נובע מן השני וביטוח בגין האחד אינו מחייב את השני כפועל יוצא הגיוני ממנו. התובע הסתפק בעצם הידיעה שהוא מבוטח בביטוח חיים ולא התעניין בפרטיו של ביטוח זה מעבר לכך. אין בעובדה זו כדי להעיד על העדר זהירות אשר גרמה לכך שלא ידע על קיומו של ביטוח נוסף, בגין נכות. בכל הנוגע לקריאת המודעות על גבי לוח המודעות, אין לומר כי דבקה רשלנות בעובד אשר אינו פנה לעיין בלוח המודעות. אוסיף, כי לא הובאה כל ראייה אודות מיקומו ותוכנו של אותו לוח מודעות. האם נועד למודעות של "הדסה" או של גורמים אחרים או של כל אלה. 27. הוא הדין בהודעות קופת הפנסיה בעתון "הד הדסה". עיתון זה הופיע משנת 1994 באופן חודשי והודעות קופת הפנסיה נכללו בו פעם בשנה, בין יתר הידיעות, המודעות והכתבות שהופיעו בו. המדובר בעיתון שבו 8 עמודים ובו ידיעות, כתבות שונות ותמונות אודות הנעשה בבית החולים "הדסה". התובע נשאל בענין זה ואמר, כי הסתכל בכותרות, אך לא היה לו זמן או עניין להעמיק ולקרוא (עמ' 5 לפרוטוקול). מן הטעמים שפורטו לעיל נראה לי, כי גם בנוגע לפרסומים בעיתון "הד הדסה" אין מקום לקבוע כי היתה רשלנות של התובע בכך שלא דק פורתא באותו גליון בו התפרסמה ההודעה ולא עמד על קיומו של ביטוח נוסף בגין נכות. 28. סיכום - "התיישנות שלא מדעת". סיכומם של דברים, על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי התובע הצליח להראות שאי ידיעתו באשר לעובדת קיומו של ביטוח נכות בו היה מבוטח החל משנת 1991 ואילך, איננה נובעת מרשלנותו. בנסיבות שתוארו מסקנתי היא כי לא היתה מצידו של התובע כל התנהגות בלתי סבירה או בלתי זהירה, אשר אילמלא נקט בה, יכול היה לדעת על קיומו של ביטוח נכות כאמור. כפי שהוזכר לעיל, התובע מעולם לא קיבל לידיו תעודה המעידה על זכויותיו וחובותיו על-פי הפוליסה ועל סוגי הסיכונים המבוטחים בה. יידוע התובע אודות קיומו של ביטוח נעשה, לפי דבריו שלא נסתרו, על-ידי נציג קופת הפנסיה אשר אמר לו בשנת 1985, עת היה לעובד ב"הדסה", כי חברותו בקופת הפנסיה מקנה לו גם ביטוח חיים. מידע זה לא עודכן ולא שונה באופן פורמלי מאז 1985 ועד שפרש לגימלאות; ובאופן מפורט, לא ניתנה לתובע כל הודעה על הפוליסה שנכנסה לתוקף בשנת 1991, מכוחה הוא תובע. לא קופת הפנסיה ולא "מגדל" טרחו להביא לידיעת עובדי "הדסה", ובהם התובע, את עובדת היותם מבוטחים על-פי הפוליסה. לא ניתנה הודעה - לא על עצם הביטוח ולא על היקפו ותנאיו כמצוות תקנות ביטוח חיים קבוצתי, שנסקרו לעיל בהרחבה. בתלושי המשכורת בהם הופיעו ניכויים בגין ביטוח לא היה כדי להשכיל את התובע, והוא הדין בהודעות השנתיות של קופת הפנסיה אשר הופצו באופן גלובאלי בין העובדים בתהליך שהוצג לעיל, ואשר פורסמו על-גבי לוח המודעות ובעיתון "הד הדסה". התובע העיד, כי לא ראה הודעה שנתית מסוג הנספחים נ4/ -נ7/, ועדותו בענין זה לא נסתרה. כפי שציינתי, אפילו אם אניח לחובת התובע כי נפל לידיו חוזר ובו הודעה כזו, גם אז אין לומר שמוטלת היתה עליו החובה להעמיק באותו חוזר, להבחין כי קיים בו איזכור של ביטוח נכות, ולמהר לברר אם גם הוא מבוטח בביטוח זה. התובע אמר כי לא התעניין בביטוח החיים מחמת היותו של ביטוח זה "עד מאה ועשרים". אין לבוא אליו בטרוניה בשל כך, ולכן יש לומר - לצורך העניין שבפנינו - כי הוא היה רשאי להימנע מלהתעמק במה שנראה על פניו כהודעה בענין ביטוח, שלדידו של התובע היה ביטוח חיים. במלים אחרות, התובע אומנם לא התעניין בביטוח החיים שהיה לו, אך אין להסיק מעובדה זו כי התרשל בכך שלא ידע כי הוא מבוטח בביטוח נוסף - ביטוח נכות. אין כל סמיכות עניינית או אסוציאטיבית בין שני סוגי הביטוחים, וידיעה על קיומו של האחד איננה גוררת ידיעה אודות האחר. 29. מסקנתי היא, איפא, כי התובע זכאי להנות מן ההוראה שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות בדבר "התיישנות שלא מדעת", שכן לא היה בהתנהגותו משום חוסר זהירות בכל הנוגע לאי ידיעת העובדות המקימות את עילת התובענה. מן התובע נעלמה העובדה כי היה מבוטח בביטוח נכות על-פי הפוליסה. עובדה זו מהווה את עילת התובענה נגד "מגדל", והיא נודעה לו, באקראי, רק בקיץ 1996. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות מאותו מועד. במקרה כזה, תביעתו של התובע אשר הוגשה ביום 10/3/97 לא התיישנה, ויש לעבור לבדיקת השאלה אם התובע הוכיח כי ארע לגביו "מקרה ביטוח". 30. מאחר שהגעתי למסקנה כי לתובע עילת תביעה נגד "מגדל" על-פי הפוליסה, איני נפנית לבחינת התביעה החלופית נגד קופת הפנסיה, אשר היה מקום לדון בה לו היה נקבע כי תביעתו של התובע על-פי הפוליסה התיישנה. הנתבעות לא פתחו חזית ביניהן, למשל, על דרך של משלוח הודעה לצד ג', ולכן אין מקום לדון בשלב זה בשאלה, אם ביחסים שבין "מגדל" לבין קופת הפנסיה זכאית "מגדל" לשיפוי מקופת הפנסיה בגובה סכום תגמולי הביטוח - כולם או מקצתם. לפיכך, דינה של התביעה נגד קופת הפנסיה להידחות. 31. הוכחת "מקרה הביטוח". מקרה הביטוח על-פי הפוליסה מוגדר כנכותו המלאה והתמידית של בר הביטוח, כתוצאה מתאונה או ממחלה, בשיעור של 75% לפחות. אני מקבלת את טענת הנתבעות כי התובע לא הוכיח את שיעור הנכות הצמיתה שנותרה לו. המדובר בענין שברפואה, אשר יש להוכיח אותו בחוות דעת רפואית. חוות דעת כזו לא הוגשה. תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- קובעת באופן מפורש את חובתו של בעל דין אשר רוצה להוכיח ענין שברפואה להקדים ולצרף לכתב טענותיו חוות דעת של מומחה או תעודת רופא. אישור הביטוח הלאומי (נספח ת2/ (ב) לתצהיר התובע), כי התובע הוכר כנכה לצמיתות על ידי הביטוח הלאומי בשיעור של 100% החל מיום 1/2/93, אינו יכול להחליף את חוות הדעת הרפואית, שכן הוא מהווה - לענין הוכחת שיעור הנכות - עדות שמיעה. 32. ב"כ התובע הגיש בקשה לאפשר לו הגשת חוות דעת רפואית בשלב הנוכחי, לאחר סיום שמיעת הראיותוהסיכומים. בפי ב"כ התובע טענות שונות בהן הוא מנסה לתרץ את אי הגשת חוות הדעת במועד (עם הגשת התובענה) או במהלך ניהול התובענה. אין בטענות אלה כל ממש, שכן הליקוי שבאי הגשת חוות הדעת היה גלוי בבחינת "כתובת על הקיר". הדבר צויין פעמים רבות בכתבי בי הדין שהגישו הנתבעות, והיה בכך כדי להעמיד את התובע על מחדלו (ראה, למשל, סעיף 6 לכתב ההגנה המתוקן של "מגדל", סעיף 18 לתצהיר העדות הראשית מטעם "מגדל", עמ' 2 למטה לפרוטוקול הדיון מיום 16/2/99, סעיף 5 להחלטת כב' השופט צבן מיום 25/3/98). נשאלת, איפא, השאלה האם יש לאפשר לתובע אשר נזכר "בדקה ה90-" לבקש לתקן את מחדלו, לעשות כן. לא בלי היסוס, הגעתי למסקנה כי יש מקום להתיר צירוף חוות הדעת לתביעה. אכן, כפי שמציין בצדק ב"כ "מגדל" בתגובתו, לטעות שעושה בעל דין באופן ניהולו של הליך משפטי יש מחיר, ועל הצד הטועה לשאת בו. ואולם, מחיר הטעות בענייננו אין משמעו פגיעה בזכויותיו המהותיות של התובע, אלא יכול שיתבטא בהטלת הוצאות אשר יגמלו לצד שכנגד על הטירחה וחוסר הנוחות שגרם התובע עקב הגשת הבקשה בענין חוות הדעת הרפואית בשלב כה מאוחר של ניהול התובענה. עת בוחנים את האינטרסים של שני הצדדים בענין זה - של התובע ושל הנתבעים - המסקנה היא, כי אין המדובר באינטרסים שווי ערך הניצבים זה מול זה. הטעם לכך הוא, שהתובע צפוי לדחיית התובענה אם בקשתו לא תתקבל בשל כך שלא הוכיח את מקרה הביטוח, מחד גיסא, ואילו הנתבעות צפויות אך לטורח הנוסף הנובע מן הצורך להמשיך בניהול ההליך נגד התובע, מאידך גיסא. אין לנתבעות אינטרס מוגן שזכויותיו המהותיות של התובע ייפגעו עקב מחדלו הדיוני, ואולם, הן זכאיות לתשלום הוצאות בגין הצורך להמשיך ולהתדיין עם התובע בשאלת הוכחתו של מקרה הביטוח. בספרו של ד"ר ש. לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, 1999, נאמר בהקשר זה (בעמ' 103 ו104-): "הגדרה של זכות הגישה למערכת השיפוטית כזכות חוקתית עצמאית, מחייבת גם דיון חוזר בדרך בה יש לפרש את סדרי הדין. כפי שכבר נאמר, מטרתם של אלה היא להבטיח דיון מלא, יעיל, הוגן ושוויוני בתביעה ובהגנה ולמנוע העמדת מכשולים בלתי ראויים מבעלי דין המבקשים לממש את זכויותיהם... התיזה אותה מבקשים אנו להציג היא, שמקום שבו נמסר לבית המשפט שיקול דעת להחליט בדרך מסויימת, ראוי הוא שיבחן את הנושא העומד להכרעתו על-ידי ניתוח התקנה, או הוראת הדין האחרת העומדת לפניו ומטרותיה, ושקילת האינטרסים השונים העומדים להכרעה. במקרים רבים יתברר שכלל דיוני אינו כלל טכני, אלא כלל בעל משמעות, המשקף מדיניות אותה מתבקש בית המשפט ליישם, עליית כוחה של הפרוצדורה האזרחית כמכשיר חוקתי, המאפשר לפרט למצות את זכות הגישה למערכת השיפוטית, מחייב גם מתן פרשנות לתקנות הדיוניות התואמת גישה זו". (וראה גם: ע"א 3857/96 יוסף שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ - טרם פורסם). ובאופן ספציפי, בפרק הדן בתיקון כתבי טענות, נאמר (בעמ' 111): "השיקול שדרוש שהתיקון לא יפגע בבעל הדין שכנגד קיים כאשר יכול בעל הדין שכנגד להצביע על כך שבידו אינטרס אמיתי [ההדגשה במקור - א.א.ג.] להתנגד לתיקון, למשל, כשהוא ימנע בעדו להעלות טענת התיישנות. השיקול של האיחור בהעלאת הטענה עשוי לפגוע באינטרסים הן של המשיב והן של הציבור ומשקלו הולך ופוחת, ככל שהשאלה נשוא בקשת התיקון היא יותר "אמיתית"... אף לא אחד מהשיקולים האמורים אינו מוחלט ואינו קונקלוסיבי: יש לבחון בכל מקרה את מכלול הנסיבות שהוכחו במקרה קונקרטי". דברים אלה יפים לעניין שבפנינו, כפי שבואר לעיל. 33. אשר על כן, אני קובעת כדלקמן: א. התביעה נגד קופת הפנסיה נדחית. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות בין התובע לבין קופת הפנסיה. ב. אני מתירה לתובע לצרף את חוות דעת המומחה הרפואי מטעמו. למען הסר ספק מובהר, כי אין בהחלטה זו כדי לפתוח את שאלת הוכחתו של מקרה הביטוח מעבר להתרת צרוף חוות דעת המומחה הרפואי כאמור. ג. "מגדל" רשאית להגיש חוות דעת נגדית תוך 60 יום מיום המצאת ההחלטה. ד. התובע ישלם ל"מגדל" שכר טירחה והוצאות בסכום כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. ביטוח קולקטיבי (קבוצתי)זכויות עובדיםפוליסה