1. עניינו של פסק הדין הוא ערעור על החלטתה של כב' רשמת בית משפט השלום באשדוד, מיום 30.7.98, בבש"א 386/98, אשר דחתה את בקשת המערערים להעביר את התובענה שהוגשה על ידם בת.א. 1008/98, מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, בשל העדר סמכות עניינית, וחייבה את המערערים בהוצאות הבקשה ובהוצאות לטובת אוצר המדינה בגין שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (להלן: "ההחלטה"). 1.1 הערעור הוא הן כנגד ההחלטה לגופה והן כנגד השתת ההוצאות. 1.2 לעניין ההוצאות, נטען בהודעת הערעור, כי ההוצאות לטובת המדינה הושתו על המערערים "משיקולים זרים, בלתי סבירים, בלתי עניינים ולחילופין - לא היה מקום להטילם מלכתחילה, אלא על המשיבים, בשל סיווג התובענה עפ"י הסעד המבוקש בה ולא על פי העילה המהותית הדומיננטית והמרכיבה את התביעה". 2. בהחלטתה, קבעה כב' הרשמת, כי התביעה (בתיק העיקרי) היא תביעה כספית על סך של 119,173 ש"ח והיא בגדר סמכות בית משפט השלום (עפ"י סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד 1984-) ותביעת פינוי ממקרקעין, שהיא תרופה שבסמכות בית משפט השלום (עפ"י סעיף 51(א)(3) לחוק). 2.1 עוד קבעה כב' הרשמת, כי את הנטען בבקשה, לא מצאה בתביעה, בקשר לסוגיית הסמכות העניינית. 3. על מנת להסביר את החיוב הגבוה בהוצאות לטובת אוצר המדינה, התייחסה כב' הרשמת לטענות שהועלו בבקשה, אשר כונו על ידה בהחלטה כ"החלטות סרק" ולנסיבות הגשת הבקשה. 4. בהחלטתה, סוקרת כב' הרשמת את מהות התביעה בתיק העיקרי, בהתאם לאמור בכתב התביעה, דהיינו: על פי הנאמר בכתב התביעה, המערערים לא השלימו את תשלום התמורה החוזית בגין רכישת דירת המשיבים, אך תפסו חזקה בנכס. לפיכך, עתרו המשיבים לחייבם בהפרש דמי המכר, תביעות כספיות הנובעות מהפרת החוזה וכן, תביעה לפנות את המערערים מן הנכס. 5. עוד סוקרת כב' הרשמת את חלקו של מיופה הכוח, מר יוסף בן-ברוך (להלן גם: "מיופה הכח") בפרשיה, אשר חתם על המסמכים בשם המערערים, כמיופה כוחם והיה הרוח החיה בהגשת הבקשות השונות בתיק זה. 6. כב' הרשמת מפרטת גם, בהחלטתה, את הטענות העומדות בבסיס הבקשה (שהן בעיקרן הטענות המבססות גם את הערעור) "על מנת שכל הקורא ולו השכלה משפטית, יראה איזה גיבוב יש כאן של דברים, שחלקם, פרוצדורלית, אינם רלבנטיים, חלקם אינם מתחברים האחד עם השני וחלקם לא נכונים מבחינה משפטית". (עמ' 4 להחלטה) - ובחרה שלא להשיב להן כלל. 7. בדיון מיום 8.4.99, שבו נשמע הערעור -נמחק מן הערעור (כמו מן הערעור הנוסף שנדון באותו יום), שמו של מיופה הכח, כמערער נוסף וכן הסכימה ב"כ המערערים להסתייגותו של ב"כ המשיבים מהרחבת חזית בנימוקי הערעור - מן האמור בהודעת הערעור, כך שכל מה שלא נכלל בהודעת הערעור - לא יכול להיכלל במסגרת עיקרי הטיעון. נימוקי הערעור: 8. לטענת המערערים, טעתה כב' הרשמת כשדחתה את טענתם, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה - נתונה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שכן עניין התובענה הוא בזכויות חכירה לדורות שיש למשיבים כלפי הבעלים של הקרקע - שהוא מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"). 8.1 זכויות המשיבים טרם רשומות בלשכת רישום המקרקעין ולכן הן מוגדרות "כהתחייבות לעשות חוזה במקרקעין, בהתחייבות אובלגיטורית של המינהל כלפי החברה המשכנת, עמיגור". 8.2 בהתאם לאמור בנספח א' לכתב התביעה, למשיבים אין זכות קניין במקרקעין; המוכרים מצהירים, כי הינם בעלי זכות החכירה ולכן "אין סמכות לבית משפט השלום לדון בזכות שכירות בחכירה לדורות המושכרת למעלה מ- 25 שנים...". 8.3 המשיבים אמנם ביססו את תביעתם על עילת הפינוי ובית משפט השלום ידון בעילת פינוי של דייר לפי חוזה שכירות, אולם לא ידון בעילת פינוי של קונה מקרקעין ממוכר אשר מסרב ליתן לו ערבות בנקאית או לרשום שיעבוד על הדירה, או מסרב לחתום על הודעת משכון להבטחת כספי התמורה..."...לפיכך הסעד של פינוי מתבקש על סמך הפרת התחייבות של המשיבים ולכן אין בסמכות של בית משפט השלום לדון בעילה העיקרית של הפרת חוזה במקרקעין...". 8.4 במהלך הדיון, הפנתה ב"כ המערערים לפס"ד דמרי נ' דניאלוביץ ת.א. (ב"ש) 74/88. 9. הודעת הערעור, אשר נוסחה ע"י מיופה הכח, שאיננו משפטן, כוללת 19 עמודים (!), שרוב האמור בהם, איננו רלבנטי, איננו נכון משפטית או כולל התנצחות עקרה עם טיעוני ב"כ המשיבים - אך בניגוד לדברי באת כח המערערים בדיון, היא עוסקת גם בנושא החיוב בהוצאות: 9.1 לטענת המערערים, טעתה כב' הרשמת כאשר חייבה את המערערים בהוצאות בסך 2,000 ש"ח לטובת המשיבים ובהוצאות בסך 5,000 ש"ח לטובת אוצר המדינה. 9.2 לטענת המערערים - אילו המשיבים הגישו את תובענתם כשהיא מותאמת לסמכות העניינית של בית המשפט (כך!), כי אז לא היו צריכים המערערים להעלות את טענת חוסר הסמכות כלל. על כן, יש להטיל את החיוב בהוצאות - על המשיבים. 9.3 טעתה גם כב' הרשמת בקבעה, כי המערערים עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט בשל העלאת טענות סרק ע"י המערערים, מאחר והמערערים הגישו בדין את בקשתם להעברת הדיון לבית המשפט המוסמך לדון בדבר חכירה לדורות ובתביעות האחרות הנוגעות למקרקעין, כמצוות סעיף 51(א)(2) ריישא ו- (3) סייפא (כנראה - לחוק בתיהמ"ש -ח.ח). דיון 10. לא מצאתי כל ממש בערעור, בכל הנוגע להחלטתה של כב' הרשמת לדחות את הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי, מחמת חוסר סמכות עניינית נטענת: 11. סמכותו העניינית של בית המשפט מוכרעת לא עפ"י בדיקת מהותו של הסכסוך, אלא על פי הסעד אותו מבקש התובע (ע"א 510/82, רינה חסן ואח' נ' פלדמן, פד"י ל"ז (3) 1, 12 מול האות א'). 11.1 אמנם, סמכותו העניינית של בית המשפט איננה נקבעת אוטומטית אך ורק עפ"י הסעדים המבוקשים בתובענה, אלא על בית המשפט להידרש למהות התובענה (בהבדל ממהות הסכסוך!). 12. התובענה בתיק העיקרי, הן עפ"י מהותה והן עפ"י הסעדים המפורטים בה - היא תובענה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין ולתשלום הפרשי מחיר תמורת דירה בסך של 119,193 ש"ח. 13. שני הנושאים הם בסמכותו של בית משפט השלום. 13.1 סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט קובע, כי "תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין..." מצויות בסמכותו של בית משפט השלום. 13.2 בפסק הדין בע"א 510/82 הנ"ל, נקבע כי גם סילוק יד מתוקף התחייבות בהסכם הוא בגדר חזקה ולפיכך, מוסמך לדון בו בית משפט השלום. 13.3 בע"א 401/62 ספורטה נ' ויסלפיש, פד"י י"ז 133, נקבע כי תביעת פינוי היא בסמכות בית משפט השלום. 13.4 אין המדובר בתביעה בדבר חכירה לדורות וגם לא בתביעה לאכוף התחייבות להקנות זכות חכירה, כאמור והנסיון להציגה כך, תוך הפנייה למהות הסכסוך ולמהות הזכויות בדירה נשוא הסכסוך, הוא נסיון מלאכותי שלא יצלח. 13.5 גם הסעד הנוסף, שהוא התביעה הכספית, נופל למסגרת סמכותו של בית משפט השלום מכח הוראות סעיף 51(א)(1) לחוק בתי המשפט. 14. על כן, לא טעתה כב' הרשמת, כשהטילה את הוצאות הבקשה על המערערים וגם לא מצאתי שסכום ההוצאות, 2,000 ש"ח בצרוף מע"מ, איננו סביר בנסיבות העניין. 15. מאידך, אינני סבור כי בנסיבות העניין היה זה מן הראוי להשית על המערערים גם תשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח, לטובת אוצר המדינה בגין שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וזאת, בשל טענות הסרק שהועלו בבקשה ונסיבות הגשתה. 16. אמנם, הבקשה כוללת טענות רבות, שניתן לכנותן כטענות סרק ונסיבות מעורבותו של מר יוסף בן-ברוך בהליכים המשפטיים וריבויים של הליכי סרק בתיק אכן עלולים להראות כשימוש לרעה בהליכי בית משפט. 17. יחד עם זאת, סבורני, כי מן הראוי היה להתחשב בעובדה, כי כל ההליכים ננקטו בידי אדם שאיננו משפטן והוא אף זה שניסח את נימוקי הבקשה וניהל את הדיונים כמיופה כוחם של המערערים. 17.1 עדיין נותר בי ספק, שמא מיופה הכח פעל, כפי שפעל, בתום לב, בחוסר ידע ולא התכוון לנצל לרעה את הליכי בית המשפט, כדי לעכב את סיום ההליכים בתובענה העיקרית. 18. התוצאה היא, שהערעור על החלטת כב' הרשמת לדחות את הבקשה להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ולחייב את המערערים בהוצאות הבקשה - נדחה אך הערעור על החיוב בהוצאות בסך 5,000 ש"ח, לטובת אוצר המדינה, מתקבל וחיוב זה מבוטל. 19. אילו הסתפקו המערערים בהגשת ערעור על אותו חיוב לטובת אוצר המדינה, לא הייתי עושה צו להוצאות, אולם משהוגש הערעור, גם לגבי ההחלטה לגופו של עניין, הנני מחייב את המערערים לשלם למשיבים את הוצאות הערעור בסך 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. ניתן היום כ"ה בניסן תשנ"ט, 11 באפריל 1999 בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי. מותר לפרסום מיום 26.04.1999. ח. חדש - שופט הוצאות לטובת אוצר המדינהשימוש לרעה בהליכים משפטיים