עובדות המקרה התובע, פסיכיאטר במקצועו, יליד 2.4.53, נפגע ביום 9.5.90 בשעה שנהג ברכב מספר 87-069- 40 (להלן "הרכב") בכביש בית עובד כאשר רכב אחר סטה ממסלולו והתנגש ברכבו של התובע (להלן "תאונת דרכים"). הנתבעת בתיק זה הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את התובע ורכבו בזמן התאונה הנטענת עפ"י הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970, וחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. על נסיבות התאונה ניתן ללמוד מעדותו של התובע מיום 13/12/95 בעמוד 11 לפרוטוקול: "תאריך לידתי 2.4.1953. תאריך התאונה .9.5.1990 אני זוכר כי את זה כי זה היום בו הייתי אמור להוציא את אשתי מבית היולדות. אני זוכר שבא מולי אוטו שסטה ממסלולו והרגשתי מכה איומה. התעוררתי כשאנשים ניסו להוציאני מהאוטו, לאחר מכן הועברתי לבי"ח קפלן". כפי שעולה מכתבי הטענות אין עוררין על העובדה כי הנתבעת חייבת בפיצוי התובע בשל פגיעותיו בתאונה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המחלוקת בין הצדדים הינה לעניין גובה סכום פיצויים. 1. נכות רפואית ותפקודית 1 .1 נכות רפואית בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב כי התובע סבל עקב התאונה מאובדן הכרה, זעזוע מוח, חבלה קשה בראש, פצע קריעה בראש, במצח ובעפעף שמאל, בצקת והמטומה בעפעף שמאל, שבר בעצם הרדיוס משמאל ופגיעה במרפק שמאל. בעמוד 11 לפרוטוקול מעיד התובע כי: כשהתעוררתי הרגשתי כאב חזק מאוד במצח. לא ראיתי שהמצח נפתח והגידים והשרירים ונקרעה לי גבה ונקרע העפעף. היה גוף זר בעין כתוצאה ממשקפיים שנשברו. נשברה לי יד שמאל והייתה מכה יבשה חזקה בחזה כי ההגה נשבר ורגל ימין נתפסה לי. היו לי כאבים בקרסול אך לא נמצא שם שבר. פוניתי לבית החולים על ידי אמבולנס. הטיפולים העיקריים בביה"ח קפלן: תפרו לי עפעף, גבה והמצח. שמו לי גבס על היד השבורה". בעמוד 15 לפרוטוקול העיד התובע כי: "כללית אני לא אותו בן אדם. אני הרבה יותר רגיש, פחות סבלני, פחות מחפש מגע עם אנשים, גם סובל מכאבי ראש ומתגבר על ידי כדורים. מה שמטריד אותי ביותר זה חוסר הסבלנות, ההסתגרות וחוסר שמחה אם אני נתקל בתאונה יש לי סיוטים. כאבי הראש תוקפים אותי מספר פעמים בשבוע, זה קשור לכך אם אני יותר בחוץ, לא במשרד ולא בבית. כשאני קורא, אני צריך לעשות הפסקות כי זה גורם כי לכאבי ראש. בשיחות עם אנשים, אם זה מתמשך יותר משעה, אני מחפש פתרון לצאת מהמגע מהר ככל האפשר". לצורך בדיקת תלונותיו אלו של התובע, ובהתאם להחלטת בית המשפט מיום 22.11.93, מונו 3 מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: 1. ד"ר ולנטין ז'טלני מבית החולים וולפסון - בתחום האורטופדיה. 2. ד"ר שריה כהנוביץ, סגן מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים בלינסון- בתחום הפלסטיקה. 3. ד"ר יוסף מרטין רביי, סגן מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים איכלוב - אשר מונה על מנת לתת דעתו האם יש מקום למנוי מומחים בתחום א.א.ג, עיניים ופסיכיאטריה. אבחן כל אחת מחוות הדעת של המומחים בנפרד. חוות הדעת בתחום האורטופדי: בחוות דעתו מיום 23.1.94 כותב ד"ר ולנטין ז'טלני כי בבדיקתו עלו הממצאים הבאים: 1. עמוד שדרה צווארי: א. צורת הלורדוזיס שמורה. ב. אין התכווצות יתר של השרירים הפרהורטברליים. 2. תנועות הצוואר: כיפוף - 60 מעלות. יישור - 60 מעלות. כיפוף צדדי - 40 מעלות לכל צד. תנועה סיבובית - 60 מעלות לכל צד. 3. החזרים וכוח גס תקינים. 4. אין דלדול בשרירי כפות הידיים. 5. מרפק שמאלי: היקף המרפק גדול ב- 1.5 ס"מ בהשוואה למרפק הימני. תנועות המרפק תקינות: יישור - 0 מעלות בשתי הידיים. כיפוף - 150 מעלות בשתי הידיים. סיבוב פנימי - 70 מעלות בשתי הידיים. סיבוב חיצוני - 90 מעלות בשתי הידיים. 6. בצילום רנטגן מיום 18.05.90- סדק ללא תזוזה בראש עצם הרדיוס במרפק שמאל. בצילומי רנטגן מהתאריכים - 15.07.90, 17.10.90, 21.10.90, 08.08.91, הסדק מאוחה וכבר אינו נראה לעין. (הדגשה שלי - צ.ב.). 7. במיפוי עצמות מיום 19.07.90- קליטה במרפק שמאל. 8. בדיקת mriמיום 28.05.92בליטות קלות של דיסקים באזור 3C- 4,c5C- 6,c6C- .7c 9. לפי תעודת מרפאה צבאית מיום 09.09.90- בדיקת emgתקינה. בבדיקת emgמיום 01.12.91- נזק עצבי מפוזר. בבדיקת emgמיום 30.04.92 גירוי שורשי מצד ימין יתכן פוסט חבלתי בצוואר. לאחר מכן, בדיון וסיכום חוות דעתו, כותב המומחה כי: "היום, כ- 4שנים לאחר התאונה, אין סימנים אובייקטיביים המעידים על הפרעה תפקודית כלשהי: תנועות המרפק השמאלי תקינות ובצילומי רנטגן חוזרים לא ניתן לראות את סימני הסדק. בעמוד השדרה צווארי התנועות תקינות, אין התכווצות יתר של השרירים וצורת עמוד שדרה תקינה. לא הוצגו בפניי צילומי רנטגן של עמוד השדרה צווארי מן התקופה הסמוכה לתאונה. ההוכחה היחידה לפגיעה בצוואר היא תעודה רפואית ממרפאה צבאית מיום 10.05.90 בה נכתב "ביטול לורדוזיס צווארי". בהתחשב בתעודה זו ניתן לקבל את ההנחה שהנפגע סובל לפעמים מהפרעות בצוואר". (הדגשה שלי צ.ב.) בעקבות ממצאים אלו קבע המומחה את נכותו הרפואית של התובע בגובה % 5 על פי דרגה נמוכה של סעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל. (הדגשה שלי - צ.ב.) חוות הדעת בתחום רפואה הפלסטית בחוות דעתו מיום 20.01.94סיכם המומחה, ד"ר שריה כהנוביץ, את ממצאיו לעניין התובע כדלהלן: 1. בדיקה גופנית: מצח: - צלקת בממדים 0.2 x 5.5 ס"מ על פני מצח שמאל, המתחילה מתחת לקיו השיער ויורדת אנכית אל אזור גבה שמאל שם נגמרת בצלקת רוחבית קטנה המסתתרת בתוך שיער הגבה. הצלקת שקועה בחלקה, בעלת גוון ורדרד, במצבה הסופי ואינה צפויה לשנוי, אין נורמה בצלקת. קיימת תחושת חסר (היפאסטזיה) מדיאלית לצלקת. בזמן פקיחת העיניים קיימת משיכה על ידי הצלקת כלפי מעלה של מרכז הגבה השמאלית ל- 0.5 ס"מ גבוה מהגבה הימנית. אין הבדל בתנועת שני העפעפיים העליונים. 2. דיון ומסקנות: המדובר בגבר צעיר, פסיכיאטר במקצועו, שנחתך מצחו ולכן סובל מצלקת אנכית לקוי המתח (צריך להיות "מצח" - צ.ב.), בולטת ומכוערת, באזור חשוף והמביאה למשיכת הגבה מעלה. הצלקת במצבה הסופי והיציב ואיננה צפויה לשנוי". על פי הממצאים אלו קבע המומחה את דרגת נכותו הרפואית בגובה % 10 על פי סעיף 75(2)(ב) לתקנות המ.ל.ל. (הדגשה שלי). חוות הדעת בתחום הנוירולוגיה ביום 23.02.94 כתב ד"ר י.מ. רביי, המומחה בתחום הנוירולוגיה, בפרק "תאור התאונה" בחוות דעתו, כי "היות והתובע התלונן על בחילות יש צורך בבדיקה נוירולוגית" כמו כן כותב המומחה ד"ר הוברמן - נוירולוג ממרפאת מומחים חר"פ 542- בדק את התובע ביום 18.05.90 וציין כי התובע "מתלונן על כאבי ראש והקאות, כמו כן התקפים של הרגשת חום והזעה" וכי הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה (הדגשה במקור - צ.ב.). בפני המומחה הוצגו מסמכים נוספים המעידים על בדיקות שונות שבוצעו ותוצאותיהן. בחוות דעתו מתאר המומחה את תלונותיו של התובע כדלהלן: 1. כאבי ראש מפוזרים ללא שעות מסוימות. לפעמים יש גם הרגשה ש"הצוואר נתפס לו". כמו כן יש לו הרגשת זרמים בגפיים עליונות. 2. כאבים באזור מרפק שמאל (אזור השבר). 3. מתלונן גם על הפרעות בריכוז. בתיאור בדיקתו, כותב המומחה כי: "גבר אשר נראה כפי גילו. מסודר בהופעתו החיצונית. תוכן ומהלך מחשבות תקין אפקט מתאים. בפנים יש צלקת במצח. קרקעית עיניים תקינה. תנועת גלגלי עיניים תקינות. צוואר - תנועות חופשיות. החזרים גידיים תקינים. אין החזרים פתולוגיים. אין דלדול שרירים. כוח גס בגפיים שמור. טקסיה ותחושה תקינה. מבחן רומברג תקין. לסיכום - הבדיקה הנוירולוגית תקינה". בפרק המסקנות בסוף חוות דעתו, כותב המומחה כי: "לפי התיאור של איבוד הכרה קצר והקאות לאחר האירוע, יש עדות שאכן סבל מזעזוע מוח קל וכמו כן מחבלה ברקמות הרכות של הצוואר מסוג whiplash-צליפת שוט. כתוצאה מהאירוע פיתח כאבי ראש וצוואר עם זרמים בגפיים עליונות. מאז התאונה עברו כמעט 4 שנים ואין ספק שהחולה החלים בצורה טובה. תוצאה מהבדיקה האודיומטרית הייתה למעשה תקינה כשהתעורר החשש לחוסר עקביות בתגובות לגבי אוזן שמאל (דבר אשר מרמז קרוב לוודאי על שיתוף פעולה לקוי מצד הנבדק). סך הכל היום אין לו תלונות בקשר למערכת שמיעתית וכן לא מקבל טיפול ולא נמצא במעקב בנידון. לגבי התלונות של זרמים בגפיים, הבדיקה הנוירולוגית תקינה והתוצאות של הבדיקה האלקטרומיוגרפיות מצביעות על mild right rediculopathy אשר בספק רב קשורות עם התאונה ואין להם משמעות קלינית". בעקבות ממצאים אלו קבע המומחה את נכותו הרפואית של התובע בגובה % 0לצמיתות לפי סעיף 34(א) לתקנות המ.ל.ל וכן קבע המומחה כי לדעתו אין צורך במינוי מומחים בתחום א.א.ג עיניים ופסיכיאטריה. (הדגשה שלי צ.ב). לאור האמור בחוות הדעת הרפואיות שהוצגו לעיל, אני קובעת את נכותו הרפואית הצמיתה והמשוקללת של התובע בגובה %14.5. 1.2 נכות תפקודית על פי ההלכה הפסוקה הרי שהתובע זכאי לפיצויים עבור נזקים אשר פגעו ביכולתו התפקודית. נכות זו לא תמיד נגזרת של הנכות הרפואית אותה קבעו המומחים הרפואיים. עמדה זו נקט גם כב' השופט א. גולדברג בע"א 61/89, מדינת ישראל נ' שלום אייגר (קטין) ואח' (פ"ד מה (1) תשנ"א/תשנ"ב, 1991 עמ' 580 שם נכתב בעמוד 592 כי: "אולם גם אם משמשת הנכות התפקודית "מפתח", אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התפקודית להיות שהה לנכות הרפואית". לעניין הקורלציה שבין הנכות התפקודית והנכות הרפואית, מן הראוי לצטט את דבריו של כב' השופט ד. לוין בע"א 516/86, אררט נ' אזולאי (פ"ד מ (4) תשמ"ו/תשמ"ז 1986, 690) שם נכתב בעמוד 705כי: "ככל שמדובר בהיבטים אחרים, היפים לעניין קביעת דרגת נכותו התפקודית של הנפגע עדיף שיקול דעתו של השופט, הבוחן את נזקיו של הנפגע בראיה רחבה וכוללת, על פי מיטב הכרתו, שיקול דעתו והנסיבות הכוללות המקרה כפי שהונחו בפניו". כפי שעולה מן הנכתב לעיל, יש צורך בבחינת הראיות כפי שהונחו בפני בית המשפט על מנת לקבוע את דרגת נכותו התפקודית של התובע. לצורך קביעה זו אובחן כל אחת מן הפגיעות הנטענות ואבחן האם וכיצד השפיעה כל אחת מהן על יכולתו התפקודית של התובע. 1.2.1- לעניין הפגיעה האורטופדית: בחוות דעתו (כפי שנאמר לעיל) כתב המומחה, ד"ר ולנטין ז'טלני כי: "היום, כ- 4 שנים לאחר התאונה, אין סימנים אובייקטיבים המעידים על הפרעה תפקודית כלשהי: תנועות המרפק השמאלי תקינות ובצילומי רנטגן חוזרים לא ניתן לראות את סימני הסדק. בעמוד שדרה צווארי התנעות תקינות, אין התכווצות יתר של השרירים וצורת עמוד שדרה תקינה. לא הוצגו בפני צילומי רנטגן של עמוד השדרה הצווארי מן התקופה הסמוכה לתאונה ההוכחה היחידה לפגיעה בצוואר היא תעודה רפואית ממרפאה צבאית מיום 10.05.90בה נכתב "ביטול לורדוזיס צווארי". בהתחשב בתעודה זו ניתן לקבל את ההנחה כי הנפגע סובל לפעמים מהפרעות בצוואר". (הדגשות שלי - צ.ב.) בעמוד 12 לפרוטוקול מעיד התובע כי: "הייתה לי פגיעה בצוואר שטיפלתי בה על ידי צווארון. הלכתי עם צווארון במשך חודש ימים. היו לי כאבים ועד היום יש לי כאבים אך האורטופד אמר שלא צריך להתרגל לצווארון, לאחר כ- 4שעות הורדתי אותו ואני משתמש בכדורים בזמן כאב. הייתה תקופה שקיבלתי פיזיותרפיה". לאחר מכן, בעמוד 13 לפרוטוקול העיד התובע כי: "תדירות הכאבים בצוואר מספר פעמים ביום וזה קורה גם בלילה. אני מתעורר ולוקח כדורים. אני עושה גם עיסוי עצמי וזאת מאז שנאמר לי שזה מצב סטטי". בחקירתו הנגדית, בעמוד 31 לפרוטוקול העיד התובע כי: "נתפס לי הצוואר ולפעמים בגלל זה אני מתעורר בלילה", "לא סבלתי מבעיות צוואר לפני התאונה. יתכן ונתפס לי פעם הצוואר. לא הלכתי בעניין זה לרופאים. לא הלכתי לפיזיותרפיה אלא לאחר התאונה". בתעודה ממרפאה צבאית מיום 09.05.90 ומסומנת ת/ 3נכתב "כאבים בצוואר, לעתים בחילות והקאות. עמוד שדרה צווארי - ביטול לורדוזיס". בתעודה ממרפאה צבאית מיום 07.06.90 והמסומנת גם היא ת/ 3 נכתב כי "התלונן על כאבי צוואר שנגרמו לו באותו אירוע, בבדיקה שלי הייתה הגבלה קטנה בתנועות הצוואר בצדדים ובסיבוב בצדדים. תנועות אלה גרמו לכאבים באזור הרופזיוס". תוצאות הבדיקה של היחידה להדמיה בתהודה מגנטית במרכז הרפואי ע"ש שיבא מיום 28.05.92 באזור עמוד השדרה הצווארי והמסומנת גם היא ת/ 3 נכתב כי "הודגם בלט דיסק מרכזי ויותר משמאל, עם לחץ על החוט והשורש השמאלי. ביתר המרווחים התעלה הספינלית ברוחב תקין. השק הדורלי תקין. חוט השדרה הצווארי תקין. אותות תקינים ממח העצם החולייתי. בסיכום: בלט דיסק מרכזי ומשמאל ב-צ4-5". מתוך כל הראיות האלו עולה כי ייתכן והתובע אכן סובל מבעיות צוואר. אין ספק כי בעיות בצוואר עלולות להפריע במידה מסוימת לתפקודו של הסובל מהן גם אם הנפגע עוסק בעבודה אשר בעיקרה הינה עבודה משרדית. לעניין תלונותיו של התובע על מרפק שמאל, העיד התובע בעמוד 13 לפרוטוקול כי: "ביד שמאל היה שבר, שמו לי גבס לאחר מכן עשיתי פיסיותרפיה. תקופה ממושכת הלכתי מרופא לרופא כי יש שינוי אנטומי, המרפק גדול יותר. אני סובל מאז ועד היום כאבים. אף אחד לא נתן לי הסבר וגם לא טיפול מתאים. עשו לי הזרקת הורמונים ביד וזה לא עזר. הציעו לי לעשות ניתוח בלי הבטחה שזה יעזור. אני נזקק לכדורים". "כיום אני מרגיש כאבים מתמידים במרפק. יש שעות שהכאב מתגבר. לפעמים אני מסתדר עם זה ע"י עיסוי היד ולפעמים אני לוקח כדורים. אני סובל מהרגשות לא נעימות ביד". לאחר מכן, בחקירתו הנגדית, העיד התובע העמוד 31 לפרוטוקול כי: "יש לי היום מגבלות כתוצאה מהתאונה. אני סובל מכאבים במרפק שמאל לפעמים מרפק ימין וזאת בתדירות גם עכשיו כואב לי. מרפק אחד גדול יותר מהשני". בחוות דעתו, קבע המומחה, כי תנועות מרפקו השמאלי של התובע הינן תקינות ולמרות כי ישנה ראיה כי היקף מרפק שמאל גדול בכ- 1.5ס"מ מהיקף מרפק ימין ניתן לראות על פי תוצאות הבדיקה של המומחה כי תנועות המרפק בשתי הידיים שוות דבר המרמז על כך שינוי היקף המרפק במקרה זה אינו משפיע על תנועות המרפק או היד. בניגוד לפגיעה ממנה סובל התובע בצוואר, איני חושבת כי תלונותיו של התובע לעניין הפגיעה במרפק מהוות הפרעה לתפקודו וזאת במיוחד לאור העובדה שהתובע הינו פסיכיאטר ואינו עובד בעבודה פיזית אשר פגיעה שכזו עלולה להפריע לה. לאור הנכתב לעיל אני קובעת כי התובע סובל מנכות תפקודית של % 5 בלבד בתחום האורטופדי בשל הפגיעה בצוואר. 1.2.2- נכות תפקודית בתחום הנוירולוגי בעמוד 15 לפרוטוקול העיד התובע כי: "כללית אני לא אותו בן-אדם. אני הרבה יותר רגיש, פחות סבלני, פחות מחפש מגע עם אנשים, גם סובל מכאבי ראש ומתגבר ע"י כדורים. מה שמטריד אותי ביותר זה חוסר הסבלנות, ההסתגרות וחוסר השמחה. אם אני נתקל בתאונה יש לי סיוטים. כאבי הראש תוקפים אותי ספר פעמים בשבוע זה קשור לכך אם אני יותר בחוץ, לא במשרד ולא בבית. כשאני קורא, אני צריך לעשות הפסקות כי זה גורם לי כאבי ראש. בשיחות עם אנשים, אם זה מתמשך יותר משעה, אני מחפש פתרון לצאת מהמגע מהר ככל האפשר". מתוך דברים אלו עולה כי התובע מתלונן על הפרעות נוירולוגיות שנגרמו פגיעה עקב התאונה. כפי שנאמר לעיל, קבע המומחה, ד"ר י.מ. רביי כי התובע סובל מ- % 0 נכות רפואית בתחום הנוירולוגי. (הדגשה שלי - צ.ב.). את קביעתו זו ביסס המומחה על סמך מסמכים רפואיים הוגשו לו ובדיקות שערך בעצמו. בחוות הדעת כתב המומחה כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה וכי יש עדות כי התובע אכן סבל מזעזוע מוח קל. כמו כן קבע המומחה כי המערכת השמיעתית תקינה וכי תוצאות הבדיקה האודיומטרית לעניין זה היו בלתי עקביות וזאת כנראה בשל שיתוף פעולה לקוי מצד התובע. לעניין תלונותיו של התובע כי הוא סובל מזרמים בגפיים, קבע המומחה כי "הבדיקות האלקטרומיוגרפיות מצביעות על mild right rediculopathy אשר בספק רב קשורות עם התאונה ואין להם משמעות קלינית". (הדגשה שלי - צ.ב.). בעמוד 14 לפרוטוקול העיד התובע כי: "מאז התאונה אני סובל מ"טייק" בעין שהיא קופצת לפעמים". בהמשך, באותו עמוד העיד התובע כי "יש לי בעיה עם אבהות אין לי אותה סבלנות כמו לפני התאונה. יש לי בת מנישואים קודמים לכן אני יכול להשוות". בעדותו זו טוען התובע כי התאונה גרמה לפגיעות נוירולוגיות אשר הביאו לשינוי באישיותו וכי הפך לאדם פחות סבלני. התובע לא התלונן בפני המומחה כי אכן הוא סובל השינוי זה וזאת ניתן להניח מתוך חוות דעתו של המומחה שם תוארו תלונותיו של התובע ללא התייחסות לתלונה שכזו ועל כן איני מוצאת ראיה לכך כי התובע אכן סובל משינוי באישיותו. כמו כן התלונן התובע, באותו עמוד כי: "יש לי רגישות לשמש שאמנם פחתה במשך הזמן. בתחילה הייתה רגישות לנסיעות ארוכות. היו לי הקאות ובחילות לאחר התאונה". בהפניה לרופא מומחה מיום 15.05.1990, ומסומנת ת/5, נכתב "מציע ייעוץ נוירולוגי מאחר ומדובר בהמשך בחילות מאת המכה בראש". בתשובת הרופא המומחה לנוירולוגיה - ד"ר מ. הוברמן - מיום 18.05.1990 ומסומנת גם היא ת/ 5 נכתב כי התובע מתלונן "לעיתים אפיזודות של הקאה ללא כאבי ראש, אחרונה אתמול, וכן הקאה... תוך כדי נסיעה. כמו כן תלונה על אפיזודות של הרגשות חום והזעה בכפות ידיים ורגליים וכאבים צווארים. בדיקה נוירולוגית אין החמרה או כאבים בשעת שיעול. יתר הבדיקה הנוירולוגית תקינה" (הדגשה שלי צ.ב.). כמו כן המליץ המומחה על בדיקת ..e.e.g בתשובת המכון ל- eeg מיום 30.06.1990 והמסומנת גם היא ת/ 5 נכתב כי "eeg האטה כללית בתדר theta" והומלץ על ביקורת נוספת. בתשובת הרופא המומחה מיום 21.11.191 והמסומנת ת/ 5 כותב ד"ר גיורא מרטינוביץ כי למרות ש- eegהיה בלתי תקין, כפי שנכתב לעיל, תרשים הביקורת תקין. כמו כן כותב המומחה כי התובע עדיין סובל מכאבי ראש בתדירות גבוהה, כמעט מתמידים, הפרעה בריכוז, עצבנות יתר כבדות עד לסחרחורות אך למרות זאת הבדיקה הנוירולוגית תקינה. בסיכומיו, כותב ב"כ התובע כי תשובתו של המומחה, ד"ר י.מ. רביי, לשאלת הבהרה ד' שהופנתה אליו משמעותה היא שהתובע סבל וממשיך לסבול מכאבי ראש עקב וכתוצאה מהתאונה ועקב כך נפגע תפקודו של התובע. איני מקבלת טענה זו של ב"כ התובע וזאת משום שהמומחה כותב בפירוש כי אמנם הכאבים שייכים לדעתו לקטגוריה של תסמונת פוסט טראומתית, אך ישנם "סימנים קלים אך אין הפרעות בהתאמה סוציאלית. כושר עבודה לא מוגבל" (הדגשה שלי - צ.ב.). אני מקבלת את קביעתו זו של המומחה וזאת במיוחד לאור העובדה כי לעניות דעתי לא נמצאה ראיה לכך כי תפקודו של התובע בעבודה נפגע כפי שיוסבר בהמשך. בעדותו, בעמוד 17 לפרוטוקול, מספר התובע כי כשקרתה התאונה התובע היה בסוף ההשאלה מהצבא לביה"ח נס-ציונה וכי היה אמור לחזור לתפקיד פעיל בצבא ביום 01.05.1990 כראש מדור פסיכיאטריה. כמו כן באותו עמוד העיד התובע כי לאחר התאונה היה כחודש בבית אולם למרות זאת עשה חפיפה עם ראש מדור פסיכיאטריה היוצא ולאחר מכן קיבל את התפקיד שיועד לו. מיד לאחר מכן הסביר התובע מהו תפקידו של ראש מדור פסיכיאטריה והעיד כי "פורמלית התפקיד של ראש מדור פסיכיאטריה דורש טיפול בכל פניה לבריאות הנפש במסגרת הצבא. זה יכול להיות עריק שמובא או מגיע בעצמו ויש לבדוק אותו, ניירת, תשובות לכל מיני גורמים אזרחיים ובתוך הצבא. טיפולים קצרים למי שנמצא במשבר. המשכתי לטפל באנשים שהגיעו אלי גם בעניינים קליניים, ועדות וכו'. מרפאת קבע ומרפאת סדיר הן באותו בניין". מתוך דברים אלו עולה כי תפקידו של ראש מדור פסיכאטריה הינו תפקיד אשר ברובו מתרכז בתחום האדמיניסטרטיבי ולא בטיפול קליני ממושך במטופלים. תמיכה לכך ניתן לראות בעדותו של התובע בעמוד 30לפרוטוקול שם העיד כי: "רמ"ד פסיכיאטריה זה תפקיד אדמיניסטרטיבי שדורש ידע קליני, זה לא תפקיד טיפולי אלא אבחנתי". בעמוד 15 לפרוטוקול העיד התובע כי: "המשכתי לטפל באנשים שהגיעו אלי גם בעניינים קליניים, ועדות וכו'" ובהמשך, באותו עמוד, העיד התובע כי: "במטופלים הקליניים שהתחלתי לטפל המשכתי אך במשך הזמן ראיתי שאין לי מספיק סבלנות ואין לי אפשרות להקשיב להם". לנוכח דברים אלו איני מקבלת את טענתו של התובע כי הפגיעה הנוירולוגית היא זו אשר גרמה לתובע לפנות למסלול אדמיניסטרטיבית רבה יותר ועל כן לדעתי התובע אינו סובל מנכות תפקודית כלשהי בתחום הנוירולוגי. 1.2.3 הנכות התפקודית בתחום הפלסטי בעמוד 14 לפרוטוקול העיד התובע כי: "קיימת תחושה באזור המצח או הרגשות לא נעימות כמו שריפה, זרימה וקרירות, כאילו האזור במצח "מת". בתקופה הראשונה הופיעו לי פצעים במצח והתפר לא נסגר והתברר שנשאר שם חלק מהתפר. הוציאו לי את התפר אך הפצעים לא נתרפאו. פניתי והתלוננתי. לאחר תקופה מסוימת המקום התנפח התברר שיש שם ציסטה. עשו לי ניתוח. פתחו , ניקו והוציאו לי את הציסטה אני מקווה שזה לא יחזור שוב. בתחילה כשהייתי רופא מטפל התחום הפלסטי הפריע לי בקשר בין-אישי בינו לבין המטופלים. מאז אני גם סובל מ"טייק" בעיין שהיא קופצת לפעמים. זה מושך תשומת לב החולים. הכאבים, הצורה, ה"טייקים", הרגישות שלי, כל הדברים האלו הביאו בסופו של דבר שממסלול קליני הגעתי בעבודתי למסלול אדמיניסטרטיבי". במסמך מרפאה מיום 08.06.1990 והמסומנת ת/ 4 נכתב כי התובע התלונן על פרסטזיות באזור הצלקת ובקרקפת מעליה עם עקצוץ, נימול, כאב, וחסר תחושה. כמו כן נכתב כי הצלקת אורכית ומושכת את הגבה והעפעף העליון. במסמך מרפאה מיום 12.06.1990והמסומנת גם היא ת/ 4 נכתב כי אין ממצאים נוירולוגיים למעט השטחה של הקמטים במחצית השמאלית של המצח עם אסימטריה בהרמת הגבות. כמו כן כתב המומחה - ד"ר ז'אק טייטלר - כי לדעתו מדובר בבעיה שרירית עקב החתך העמוק במצח. בחוות דעתו של הרופא המומחה מטעם בית המשפט - ד"ר שריה כהנוביץ - מיום 01.02.1994 כתב המומחה כי התובע מתלונן על רגישות למגע באזור הצלקת ופרסטזיות באיזור גם ללא מגע. כמו כן כותב המומחה כי התובע מתלונן על תנועות בלתי רצוניות ("טייק") בעין שמאל. כמו כן אישר המומחה כי התובע סבל, כשנתיים וחצי לאחר התאונה, מאירוע המתאים לציסטה טראומתית שהזדהמה. לסיכום חוות דעתו, כותב המומחה כי התובע סובל מצלקת אנכית לקוי המתח (ייתכן וצריך להיות "מצח" - צ.ב.) בולטת ומכוערת, באזור חשוף והמביאה למשיכת הגבה כלפי מעלה וכי הצלקת במצבה הסופי והיציב איננה צפויה לשנוי. בעמוד 17 לפרוטוקול העיד התובע כי: "במטופלים הקליניים שהתחלתי לטפל המשכתי אך במשך הזמן ראיתי שאין לי מספיק סבלנות ואין לי אפשרות להקשיב להם. האנשים היו מעירים על התנועות שעשיתי ושאלו שאלות לגבי הפציעה במצח ולאט לאט הרגשתי שאין לי אותה סבלנות והתמדה לשבת עם החומר ועם אנשים, להקשיב לצרות של אחרים כך שהלכתי והצטמצמתי בפעילותי, גם השתתפתי פחות בישיבות צוות של המרפאה". איני חושבת כי לתובע צלקת אשר במצבה הסופי כפי שנקבע על ידי המומחה וכפי שראיתיה בבית המשפט, הינה הסיבה אשר בגינה פנה התובע ממסלול קליני למסלול אדמיניסטרטיבי אלא קבלת תפקידים בכירים יותר מאלו אותם ביצע התובע לפני התאונה ואשר טומנים בחובם, מטבע הדברים, אחריות אדמיניסטרטיבית רבה יותר. לאור הנאמר לעיל אני קובעת כי התובע אינו סובל מנכות תפקודית כשלהי בתחום הפלסטי. כפי שנאמר לעיל, הרי נאמר שהתובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לו פגיעות הן בתחום הפיזיולוגי והן בתחום הנפשי, פגיעות אשר לטענתו פגעו בתפקודו. אולם התובע לא העיד אף אדם אשר יכול לתמוך ולאשש טענותיו אלו. העד היחידי שהובא על ידי התובע היה ד"ק גוטמן (אשר אל עדותו אתייחס בהמשך) וזאת על מנת ללמדנו על פוטנציאל השתכרותו אילולא התאונה. על כן ובהתאם לפסיקתי לעניין נכותו התפקודית של התובע בתחומי הרפואה השונים ואשר פורטו לעיל אני פוסקת את נכותו התפקודית הצמיתה של התובע בגובה של %.5 .2 פיצויים עבור הפסד השתכרות לעבר ולעתיד 2.1 פיצויים עבור הפסדי השתכרות לעבר בבואו לשום את הפסד השתכרותו של התובע לעבר, על בית המשפט לבחון את הראיות אשר הובאו בפניו על מנת להכריע כיצד השפיעה התאונה, והפגיעות מהן סובל התובע בעקבותיה, על כושרו של התובע להשתכר מיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין. בעמוד 11לפרוטוקול העיד התובע כי: "הייתי בחופשת מחלה כחודש ימים. כתוצאה מההעדרות הפורמלית לא הייתה פגיעה בשכר כי אני איש קבע" (הדגשה שלי - צ.ב.). בחקירתו הנגדית, בעמוד 32, העיד התובע: "אני צמוד למשכורת של איש קבע ורופאים, המשכורת לא נפגעה כתוצאה מהתאונה אלא מה שנפגע נושא ימי המחלה ששישה ימי מחלה לא מגיעים לי". בסיכומיו, טוען ב"כ התובע בעמוד 6 כי מספר ימים לפני התאונה מונה התובע לתפקיד ראש מדור פסיכיאטריה שהו התפקיד הגבוה ביותר עבור איש קבע בדרגת רס"ן במערך בריאות הנפש. בנוסף, טוען התובע כי אלמלא התאונה היה מגיע לדרגת סא"ל, עליה אשר טומנת בחובה גם עליה ברמת השכר. התובע טוען כי ייתכן ואף היה משתחרר מצה"ל ופונה לניהול מחלקה בבית חולים ואף מקים פרקטיקה פרטית. אבחן טענות אלו בהתאם לראיות שהובאו בפניי. כפי שנאמר לעיל, העיד התובע בעמוד 14 כי בעקבות הפגיעה הפלסטית והפגיעה הנוירולוגית אשר גרמה לו להיות אדם יותר רגיש ופחות סבלני ועל כן פנה מהמסלול הקליני למסלול האדמיניסטרטיבי. כפי שמסביר התובע בסיכומיו הרי שקיבל את התפקיד שיועד לו וזאת עוד לפני התאונה, דהיינו ראש מדור פסיכיאטריה. לעניות דעתי, מטבע הדברים תפקיד זה גורר עימו ירידה במישור הקליני ועליה במישור האדמיניסטרטיבי. בעמוד 16לפרוטוקול העיד התובע כי: "לפני התאונה הייתי שנה בבית חולים נס ציונה במסגרת השאלה בכדי לשמור על הרמה המקצועית. הייתי איש צבא ממשיך לקבל משכורת מהצבא ובית החולים היה מתחשבן עם הצבא. הייתי סגן מנהל מחלקה ואחראי על יחידת טיפול יום". בעמוד 18לפרוטוקול העיד התובע כי: "התפקיד שלפני התאונה היה לשנתיים שלוש. יש סבב בצבא אך מבחינת תפקיד רב סרן זה התפקיד הבכיר ביותר בבריאות הנפש, הייתי מיועד לעלות בדרגה. לעלות בדרגה זה להיות מפקד מרפאת סדיר או ראש ענף קליני, שני התפקידים האלו בדרגת סגן אלוף. בפועל לא קיבלתי את התפקידים. היה לי הזכות לצאת לאזרחות, דהיינו להיות מושאל כי הייתי חתום עד שנת .95למזלי היה מכרז על התפקיד אותו אני ממלא כיום, מפקח רפואי ראשי על בתי חולים פסיכיאטרים לחולי נפש לא ממשלתיים. היה סבב ואנשים אחרים ממלאים את התפקידים בדרגת סגן אלוף". התובע מבקש לקשור את העבודה כי לא קודם בדרגה אל התאונה מהן סבל בעקבותיה. בעמוד 7לסיכומיו טוען ב"כ התובע כי: "התפקיד של ראש מדור פסיכיאטריה היה, כאמור לעיל, הבכיר ביותר לדרגת רס"ן הוא היה מיועד להמשיך לעלות לדרגת סא"ל, ולקבל תפקידים התואמים דרגות אלו. התובע לא קיבל בפועל תפקידים אלו ואז ניצל את זכותו לצאת שוב כמושאל לאזרחות ויצא לתפקיד אדמיניסטרטיבי של מפקח רפואי על בתי חולים פסיכיאטריים לא ממשלתיים". אולם בחקירתו הנגדית, בעמוד 28 לפרוטוקול, העיד התובע כי: "בצבא אין סגן אלוף באופן אוטומטי ולא כל רמ"ד פסיכיאטריה היה אחרי שנתיים סגן אלוף". כמו כן, בעמוד 29לפרוטוקול, העיד התובע כי הוא מכיר אנשים אחרים המוכרים לו במסגרת הצבא ואשר הועלו לדרגת סגן אלוף וקיבלו תפקידים המתאימים לדרגה זו והסביר כי הוותק הצבאי שלהם היה גדול יותר מזה שלו. מתוך האמור לעיל, פנה התובע למסלול אדמיניסטרטיבי וזאת לאחר שלא הועלה בדרגה ולא קיבל תפקידים התואמים דרגה זו. איני מקבלת את טענתו של התובע כי התאונה הינה הגורם בגינו לא קודם התובע לדרגת סגן אלוף. לעניות דעתי, ככל שהתפקיד בכיר יותר כך גם מספר האנשים המבצעים תפקיד זה קטן יותר ועל כן "התחרות" לקבלת תפקיד שכזה קשה יותר. אין ספק כי על התפקידים עליהם הצביע התובע, דהיינו מפקד מרפאת סדיר או ראש ענף קליני, מתמודדים רבים והבחירה מתבצעת על סמך קריטריונים מקצועיים הנבחנים במסגרת הצבאית ומטבע הדברים לא כל אלו המבקשים לקבל תפקידים אלו אכן מקבלים אותם. תמיכה לכך ניתן למצוא בעדותו של התובע בעמוד 29לפרוטוקול שם העיד כי: "אם אתה רב סרן במסלול צבאי ואתה כשיר להיות סגן אלוף אז אתה נכנס לתפקיד ואחרים או מחכים או פורשים". כלומר התובע עצמו מעיד על כך שרבים מבין אלו אשר ממתינים להעלאה בדרגה וקבלת תפקיד התואם דרגת סא"ל אינם מקבלים בסופו של דבר תפקידים אלו ועל כן ממתינים או פורשים (הדגשה שלי - צ.ב.). בעמוד 19 לפרוטוקול העיד התובע כי: "סיימתי גם תפקיד בצבא כסגן פסיכיאטר מחוזי זה הולך עם התפקיד של ראש מדור פסיכיאטריה. ראש שרותי בריאות הנפש שהיה מפקדי בצבא קבע מי יקבל את תפקיד הפסיכיאטר המחוזי, יכול להיות שהיו עוד אנשים שקבעו. מהיכרותי האישית עם מנהלי המחלקות, הם היו אנשים שהיו סגנים ועבדו בפועל בבית חולים. אופי עבודתם קליני. מבחינה פורמלית גם אני יכול להתמודד במכרז זה. יש לי תעודות טובות אין לי בעיה מבחינה זו. אך מבחינה סובייקטיבית יש לי בעיה. אם אזכה במשרה אני פוחד שלא אקבל קביעות כפי שקורה לי בצבא. יכול להיות שגם שם יעלו על אותם דברים". בעמוד 25העיד התובע כי: "היום תפקיד סגן הפסיכיאטר המחוזי זניח לעומת התפקיד השני. לפני כן זה היה יותר ולא כל כך זניח. זה לא ירד בגלל החוק החדש. הפסיכיאטר המחוזי יצא לשנת שבתון והפסיק להיות פסיכיאטר מחוזי ונשאר רק סגן אחד. בקשו ממני להיות הסגן השני בגלל שאני לא עולה כסף למשרד הבריאות. משכורתי אותה משכורת כי אני מקבל אותה דרך הצבא ולא משנה מה התפקידים אותם שאני מבצע". לסיכום ראש נזק זה, התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לו הפסדי השתכרות וזאת בשל העובדה כי היה מועמד להעלאה בדרגה וזאת עוד לפני 5 שנים. כמו כן טוען התובע כי בשל התאונה הפסיד 6ימי שכר זאת עפ"י הסכם של הצבא על פיו זכאי עובד ל- 6 ימי שכר עבור כל שנת שירות שבה לא מנוצלים ימי המחלה. א. לעניין ימי המחלה הלא מנוצלים, הרי שעל פי תעודות המחלה המסומנות ת/2 היה התובע בחופשת מחלה בין התאריכים 12.06.1990- 09.05.1990 ובסה"כ 35 ימי מחלה. כפי שהעיד התובע בעמוד 32 לפרוטוקול "המשכורת לא נפגעה כתוצאה מהתאונה אלא מה שנפגע נושא ימי המחלה ששישה ימי מחלה לא מגיעים לי". על פי עדותו זו הפסיד התובע את זכאותו עבור להחזר עבור אי ניצול 6 ימי מחלה. בתקופת אי הכושר הרוויח התובע שכר בגובה 5074 ש"ח. סכום זה כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין הינו 187, 13 ש"ח. התובע הפסיד 6 ימי מחלה ובסה"כ הפסיד התובע 3164 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. ב. לעניין טענתו של התובע כי עקב התאונה נבלמה התקדמותו בסולם הדרגות ובסולם התפקידים ועקב כך נפגעה השתכרותו בצורה משמעותית. כפי שנאמר לעיל איני מוצאת כי התאונה הינה הגורם לכך שהתובע לא עלה בדרגה לדרגת סא"ל, דרגה אשר על פי עדותו של התובע עצמו אינה תלויה בפז"מ (פרק זמן) אלא בתפקיד אותו מבצע איש הקבע ובתפקודו בתפקיד הנ"ל. אין ספק כי במערכת כגון המערכת הצבאית, רבים מנסים לזכות בתפקידם אשר בצידם ישנה גם עליה בדרגה וכי קבלת תפקידים אלו תלויה בקריטריונים הנקבעים על ידי הצבא. איני חושבת כי הפגיעות עליהן התלונן התובע הינן הסיבה שהתובע לא קודם בדרגה ובתפקיד. על פי מסמך שהוגש לתיק בית המשפט ביום 05.03.98 הוסכם בין הצדדים כי ב"כ הנתבעת יגיש לתיק בית המשפט את חוות הדעת על קצינים שנערכו לגבי התובע, הן אלו שלפני התאונה והן אלו שלאחריה עד למועד השאלתו למשרד הבריאות בשנת .1992 חוות דעת אלו נתבקשו מפקדיו של התובע להעריכו בהתאם לכ- 31 קריטריונים תחת קטגוריות שונות ולדרג כל קריטריון על פי סולם ציונים מ- 0 ועד-7, כאשר הספרה 0אינה מייצגת ציון, הספרה 1מייצגת תפקוד ברמה פחותה מרוב הקצינים בתפקידים דומים ואילו הספרה 7 מייצגת את הציון הגובה ביותר המבטאת תפקוד טוב יותר מאשר רוב הקצינים בתפקידים דומים. עיון בחוות דעת אלו ועריכת השוואה בין חוות הדעת האחרונה שלפני התאונה לבין אלו שלאחריה מספקות תמיכה לדעתי כפי שהובאה לעיל. לדוגמא, בחוות הדעת שנעשתה ביום 01.01.88 (כשנה וחצי לפני התאונה), קיבל התובע ציון אחד בלבד בדרגה 7 והוערך כ"קצין מקצועי ברמה גבוהה מתפקד תוך מסירות והשקעה מירבית, אמין, רציני ובעל שאיפות רבות". (הדגשה שלי - צ.ב.) בחוות הדעת מיום 06.01.90 (כחודש לאחר התאונה) זכה התובע לכ- 15 ציונים בדרגה 7 ובהערכת תפקודו הכללית נכתב: "בתוקפה הקצרה בו משמש בתפקידו השתלב היטב בצוות, למד את מרכיבי התפקיד והחל בהחדרת שינויים רצויים תוך יוזמה ומעורבות". (הדגשה שלי - צ.ב.). בחוות הדעת מיום 01.12.90 (כחצי שנה לאחר התאונה), זכה התובע לכ- 23 ציונים בדרגה 7ונכתב כי התובע הינו "קצין מסור, מקצועי, מתפקד ביעילות ובמסירות. התפקיד כרוך בלחצים רבים, עומס רב והחלטות סבוכות, בהם עומד היטב". (הדגשה שלי - צ.ב.). מתוך דברים אלו עולה כי לאחלה ירידה ברמת תפקודו של התובע בתפקידים אשר מלא אלא להיפך. 2.2 הפסד השתכרות לעתיד בבואו לבחון את מידת הפסד השתכרותו של התובע לעתיד, על בית המשפט לבחון את הראיות שהובאו בפניו ועל פי ראיות אלו על בית המשפט לקבוע כיצד והאם תשפיע התאונה ותוצאותיה על כושרו של התובע להשתכר מיום מתן פסק הדין ועד ליום בו יפסיק התובע לעבוד. בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי הפגיעות מהן סבל בעקבות התאונה גרמו לכך שהתובע חשש מהתמודדות עם תפקידים קליניים ועקב כך פנה למסלול האדמיניסטרטיבי. עוד טוען התובע כי בשל פגיעות אלו נפגעה התקדמותו הן במסגרת הצבאית והן במסגרת האזרחית. לעניין המסגרת הצבאית, טוען התובע כי בעקבות התאונה עוכב קידומו בסולם הדרגות והתפקידים ועקב כך נפגעה השתכרותו בעתיד. לעניין זה התייחסתי לעיל וכפי שקבעתי איני חושבת כי התאונה היא הגורם לבלימת התקדמותו של התובע בצבא. לעניין המסגרת האזרחית, טוען התובע כי בעקבות התאונה והפגיעות הנטענות לא יכל היה לקבל תפקידים בכירים בבתי חולים לבריאות הנפש ועל כן החליט להישאר בצבא עד שיוכל לפרוש לפנסיה. עוד טוען התובע כי עקב הפגיעות נגרמו לו הפסדים משום שלא יוכל לפתוח קליניקה פרטית המהווה גם היא מקור הכנסה. בעמוד 18לפרוטוקול העיד התובע כי: "באותה תקופה היה מכרז בבית חולים נס ציונה שאליו חשבתי לחזור אבל בגלל שהכרתי את עצמי בשנתיים האלה, העדפתי את התפקיד המנהלי שהוא נראה לי הרבה יותר מתאים ואני מרגיש אתו מתאים. המכרז בבית חולים נס ציונה היה למנהל מחלקה. מנהל המחלקה שאתו עבדתי יצא לפנסיה". בעמוד 19לפרוטוקול העיד התובע כי: "הייתי צריך לסיים את השירות שלי בחודש אפריל אך בגלל הבעיות שלי ראיתי שאני לא מקבל קביעות והרגשתי שקשה לי לחזור לקליניקה למסלול רגיל" ובהמשך, באותו עמוד, העיד התובע כי "אלמלא התאונה, חשבתי להתמודד על הנהלת מחלקה בנס ציונה. זה מסלול טבעי קודם מנהל מחלקה ואם מתפנה תפקיד גבוה יותר מנסה. כשמשתחררים מהצבא הולכים לפרקטיקה פרטית. מידיעתי האישית כמפקח בבתי חולים רוב התפקידים בחוף הם קליניים. ודאי שהיו עוד מכרזים למנהלי מחלקות. היו שני תפקידים אדמינסטרטיביים, פסיכיאטר מחוזי, שאני לא קיבלתי אותם, ניסיתי לקבלם. יש ראורגניציה במשרד הבריאות בגלל החוק החדש. חשבתי לקבל משהו שמוכר בעקבות החוק החדש ולא קיבלתי. אנסה גם ללכת על תפקיד קליני, אני מחפש איך להתמודד". (הדגשה שלי - צ.ב.). בעמוד 20 העיד התובע: "מהיכרותי האישית עם מנהלי מחלקות, הם היו אנשים שהיו סגנים ועבדו בפועל בבית החולים, אופי עבודתם קליני, מבחינתי פורמלית גם אני יכול להתמודד במכרז זה. יש לי תעודות טובות ואין לי בעיה מבחינה זו. אך מבחינה סובייקטיבית יש לי בעיה. אם אזכה במשרה אני פוחד שלא אקבל קביעות כפי שקורה לי בצבא. יכול להיות שגם שם יעלו על אותם דברים". אינני מקבלת טענות אלו של התובע. כפי שהובהר לעיל, לעניות דעתי, הפגיעות מהן סבל התובע בעקבות התאונה פגעו במידה מועטה בלבד בתפקודו ועל כן איני חושבת כי פגיעות אלו יש בהן מלחסום את התובע לפנות למכרזים על תפקידים בכירים בבית החולים לבריאות הנפש או בפתיחת קליניקה פרטית לאחר שישתחרר מן הצבא. שיקוליו של התובע לעניין קבלת התפקידים המנהליים שמורים עמו ואיני חושבת כי הם קשורים קשר ישיר עם הפגיעות הנטענות. לצורך השוואת מצבו של התובע בעקבות התאונה לעומת התפקידים ורמת ההשתכרות אליהם יכל להגיע אילולא התאונה, הביא התובע את ע.ת. מס' 2- ד"ר יעקב גוטמן. בעמוד 38 לפרוטוקול העיד ד"ר גוטמן כי: "בצבא שירתתי משנת 77עד .80 קורס קצינים ואח"כ פסיכיאטר בענף בריאות הנפש שליד מפקדת קצין רפואה ראשי". על פי עדותו, ד"ר גוטמן קיבל את המומחיות שלו בשנת 83, דהיינו כשלוש שנים לאחר שהשתחרר מן הצבא. לאחר שקיבל את המומחיות העיד התובע כי: "שימשתי כרופא ראשי עצמאי במחלקה הפסיכיאטרית 3שנים. אחרי זה הייתי ממלא מקום של מנהל המחלקה הפסיכיאטרית אני מנהל מחלקה משנת .1992אני לא זוכר ממתי יש לי קביעות אני חושב שעוד לפני שקיבלתי תעודת מומחה. קיבלתי קביעות לפני 15 שנה. יש לי פרקטיקה פרטית כ- 14 שנה". לאחר מכן, בעמוד 40 לפרוטוקול, העיד ד"ר גוטמן כי: "שירתתי בצה"ל רק תקופת החובה מלבד מילואים, לא שירתתי קבע בצבא". מתוך עדותו זו של ד"ר גוטמן עולה כי את דרכו המקצועית סלל במשך כל הזמן במסגרת האזרחית, בניגוד לתובע אשר חתם הצבא והמשיך במסלול הצבאי גם לאחר שסיים את שירות החובה שלו, ללא קשר לתאונה, כמו כן, מתוך עדותו זו עולה כי ד"ר גוטמן מטפל בפציינטים במסגרת פרקטיקה פרטית מזה כ- 15שנה וללא ספק צבר לעצמו מונטין במשך זמן זה. לעומתו, התובע מעולם טיפל בפציינטים במסגרת של פרקטיקה פרטית. הבדלים אלו בין התובע לבין העד ד"ר גוטמן, לעניות דעתי, גורמים לכך כי עדותו של העד לעניין כחולת השתכרותו אינה מעידה על פוטנציאל של התובע אילולא היה נשאר במסגרת הצבאית. לא ניתן לערוך השוואה בין יכולתו המקצועית והאישית של התובע לעומת זו של ד"ר גוטמן גם אם הרקע דומה וזאת בעיקרה משום ששניהם פעלו במסגרות שונות. כמו כן לעניות דעתי על סמך עדותו ועברו של ד"ר גוטמן, לא ניתן לנבא האם היה התובע מגיע לאותם הישגים של ד"ר גוטמן במסגרת האזרחית. על פי עדותו של התובע, הרי שייצא לפנסיה מן הצבא בגיל 45 דהיינו חודש יולי 1998 או לכל היותר שנה מאוחר יותר (סעיף 9(1) לסיכומי התובע) ולאור הנאמר לעיל איני חושבת כי הפגיעות הנטענות יגבילו את יכולתו של התובע להשתכר גם לאחר שישתחר מן הצבא. על כן, למען הסר כל ספק ולאור קביעותיי לעניין הפגיעות בתפקודו של התובע, אני פוסקת כי התובע זכאי לפיצוי גלובאלי עבור הפסד השתכרות לעבר ולעתיד בסך של 000, 50 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין וזאת בהתחשב בכך שהתובע יוצא מה"חממה" של הצבא ויש לשער שייתכן ויתקל בקשיים כל שהם, אם כי מזעריים, אם אכן יקים פרקטיקה פרטית ויעבוד כעצמאי. 3. הפסדי פנסיה בסעיף 9(1) לסיכומי התובע נטען כי בשל התאונה לא הועלה התובע לדרגת סגן אלוף ועל כן יפרוש התובע לפנסיה מן הצבא בדרגת רס"ן ועקב כך שיעור הפנסיה המגיע לו יהיה נמוך יותר. כפי שנאמר לעיל, איני מקבלת את הטענה כי התאונה הינה הסיבה לכך שהתובע לא הועלה לדרגת סא"ל וקיבל תפקיד המתים לדרגה זו ומשום כך אני פוסקת כי התובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו עבור ראש נזק זה. 4. כאב וסבל על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה 1975 ותקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ה 1976, בית המשפט, בבואו לפסוק את גובה הפיצויים עבור נזק שאינו נזק ממון בכלל וכאב וסבל בפרט, אינו רשאי לבצע הערכה של גובה הפיצויים אלא הוא מחויב במבחנים אשר נקבעו על ידי המחוקק, כפי שכתב כבוד השופט אור בע"א 146/87, יונתן כץ ואח' נ' רם רוזנברג (פ"ד מג' (3) 421) בעמוד 424 "החוק והתקנות שהותקנו על פיו מבטאים מגמה כללית של המחוקק להגיע לסטנדרטיזציה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני. לא עוד הערכה על ידי בית המשפט של כאב וסבל, אובדן סיכויים להינשא, קיצור תוחלת החיים וכיוצא באלה נזקים לא ממוניים - אלא נוסחה קבועה של קביעת גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני וזאת כפונקציה של מספר ימי האשפוז שהיו לנפגע ואחוזי הנכות לצמיתות שנותרו לו וכן בהתחשב בגילו בעת התאונה". על פי תשובתו של התובע לשאלה 8 לשאלון מיום 15.12.93 היה התובע מאושפז יום אחד בלבד. בספרו "תאונת הדרכים" כותב אליעזר ריבלין בעמוד 266 כי "לעניין קביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני ("כאב וסבל") קובעת הנכות הרפואית גרידא. אחוזי היכולת נקבעים על ידי מומחה בית המשפט...". כפי שנאמר לעיל לתובע נכות רפואית צמיתה בגובה %14.5. על פי סעיף 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו 1996, על הנתבעת לפצות את התובע בגין "כאב וסבל" בסך של 806, 17 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. 5. עזרת הזולת בסיכומו טוען התובע כי בשל הפגיעות מהן סבל התובע נאלצו התובע ואישתו אשר אותה היה התובע אמור לאסוף מבית היולדות ביום התאונה - להיעזר בחמותו של התובע בניהול משק הבית וזאת למרות שהתאומים שנולדו לתובע נשארו בפגיה מס' ימים לאחר הלידה (עמוד 15 לפרוטוקול). לעניין עזרתה של חמותו של התובע, בעמוד 20 לפרוטוקול העיד התובע כי "בתקופה של חופשת המחלה גם אימי וגם חמותי עזרו. לקחנו עוזרת בית. כיום אני תורם בבית כשאני יכול לא כולם צריכים לסבול ממני". בחקירתו הנגדית בעמוד 33העיד התובע כי "לשאלה אם התחלתי להעסיק עוזרת בית רק בספטמבר 1992, הייתה תקופה שאימי וחמותי עזרו בבית. אח"כ הייתה מטפלת שהייתה גם עוזרת. לאור דברים אלו של התובע עולה כי בתקופת אי הכושר עזרו אמו וחמותו של התובע בניהול משק הבית ואילו המטפלת/עוזרת החלה לעבוד מאוחר יותר. דברים אלו מתיישבים היטב עם המציאות וזאת לאור העובדה שלתובע נולדו תאומים ועל כן סביר מאוד כי יעסיק מטפלת לילדים. על כן אני פוסקת כי התובע זכאי לפיצויים עבור עזרת הזולת בגובה של 500 ,2 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. 6. הוצאות רפואיות ונסיעות לעניין הוצאות רפואיות, בסיכומיו טוען התובע כי בשל הפגיעות שנגרמו לו עקה התאונה נאלץ לקנות תרופות שונות, חלקן באופן פרטי, על מנת להתגבר על הכאבים ובעיות אחרות שהופיעו אצלו. התובע צירף אישורים על קניית תרופות בסך של כ- 90 ש"ח. בעמוד 15 לפרוטוקול העיד התובע בהמשך לשאלת בית המשפט כי: " ...נגד כאבים אני משתמש באקמול, אופטלגין, נקסין, וולטרן. חלקם משפיע על הקיבה והיו לי בעיות כאלו בזמנו ולכן אני משנה אלומאג או מאלוקס. אני רוכש את התרופות בצבא או באופן פרטי. אני איש צבא וצריך לנסוע לשם כדי לרכוש את התרופות. אין לי זכות לפנות לקופת חולים. בצבא אני רוכש את התרופות בצריפין או בתל השומר. הקבלות לא מייצגות את כל הרכישות הפרטיות שלי. רכשתי גם בהמשך, אלו לא היו סכומים משמעותיים ולא שמרתי". לאור דברים אלו אני פוסקת כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 500, 1 ש"ח עבור הוצאות רפואיות. "בימים הראשונים לאחר התאונה כשהייתי צריך להגיע לרופאים לקבל טיפול ולהגיע ל- 542 לצריפין, נסעתי במוניות, גם לבקר את הילדים שנולדו לי שהיו פגים. האוטו נהרס כליל". לצורך הוכחת הוצאות הנסיעה צירף התובע קבלות אשר סומנו ת/ .7 סך כל הוצאות הנסיעה על פי קבלות אלו הינו כ- 85 ש"ח. מכיוון שייתכן ולתובע היו הוצאות נסיעה נוספות אשר קבלות לא צורפו אליהן, אני פוסקת כי התובע זכאי לפיצוי בגובה 500 ש"ח עבור הוצאות נסיעה. בסך הכל זכאי התובע לפיצוי בגובה 2000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין עבור הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. 8. סיכום ביום 10.09.98 הגיש ב"כ הנתבעת את סיכומיו. אל סיכומים אלו צורפה כתבה מעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 06.09.98 ואשר מטרתה הייתה להמחיש ולחזק את דברי ב"כ הנתבעת. בהתאם להחלטתי מיום 04.11.98 לא ניתנה בעת כתיבת פסק הדין כל התייחסות לכתבה זו. לאור הנאמר לעיל התובע זכאי לפיצוי עבור ראשי הנזק שפורטו לעיל כדלהלן: 1. הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד - 000, 50 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. (סכום גלובאלי) 2. כאב וסבל - 806, 17 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. 3. הפסד פנסיה - 0 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. 4. עזרת הזולת - 500, 2 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. 5. הוצאות רפואיות ונסיעות - 000, 2 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין. מסכום זה יש לנכות את התשלום התכוף אשר התקבל על ידי התובע ביום 18.02.1991 בסך של 000, 1 ש"ח (הקבלה על תשלום זה מסומנת נ/2) כשהוא משוערך ליום מתן פסק הדין, דהיינו: 273, 2ש"ח. סה"כ על התובעת לשלם לתובע פיצויים בגובה: 033, 71 ש"ח = 273, 2 ש"ח - 306, 73 ש"ח. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 234, 9 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין (%13). סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. תזוזהמרפק