עובדות האירוע 1. התובע יליד 27.11.65 עבד אצל הנתבעת 2 (להלן - המעבידה) החל משנת 1987. ביום 28.2.94 נפגע התובע, לטענתו, בקרסול רגלו השמאלית שנלכדה בין שתי זרועות של מכונה לייצור מרצפות (להלן - התאונה). התובע הגיש תביעתו כנגד המעבידה וכנגד הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת), מבטחת המעבידה בביטוח חבות מעבידים. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות וחובת הפיצוי כלפי התובע והן בשעור הפיצוי. 2. התובע בתצהירו ת3/ שניתן כעדות ראשית, מעיד כי ביום התאונה, הבחין בתקלה במכונה לייצור מרצפות. הוא החליט לתקן את התקלה בעזרת אביו. כשהתובע עסק בחיזוק בורג "הבחנתי, כי המסוע המזין את הדיזטור ממשיך לעבוד, ועל כן ביקשתי מאבי להפסיק את פעולתו.... במקום להפסיק את פעולת המסוע לחץ אבי על הכפתור המפעיל את זרוע הרובוט... כתוצאה מפעולה זו נלכדה רגלי השמאלית בין שתי זרועות הרובוט וקרסולי נשבר". המומחה מר אריה הרמן, בחוות דעתו ת1/, מתאר את מערך הציוד והמכונות במעבידה, המשמש לייצור מרצפות. הרובוט אותו ניסה התובע לתקן, כגירסתו, כולל 2 זרועות המחלצות כל אחת 2 מרצפות מתבנית המכבש. תחילה מופעלת הזרוע הראשונה ואחריה השניה הנמצאת מאחוריה. בהתאם לאשר תיאר בפניו התובע, התובע הבחין בתקלה מסוימת בזרוע הרובוט. לאחר שהפסיק את פעולת הרובוט באמצעות מתג המותקן על מסגרת פלדה של המסוע, עלה התובע על מסגרת המסוע על מנת לחזק בורג. הזרוע השניה היתה מונחת במקומה במצב אופקי. בעת פעולה זאת, המשיך לפעול מסוע, המזין את המערבל ומשנע חומר לתוכו. על מנת שחומר לא יגלוש החוצה, ביקש כאמור התובע מאביו להפסיק פעולת שינוע זאת. אביו, במקום ללחוץ על המתג המפסיק את פעולת אותו מסוע, לחץ על המתג המפעיל את הרובוט. כתוצאה מכך, זרוע הרובוט החלה לחזור למצבה האופקי ומחצה את רגלו של התובע. אביו הפסיק את הפעולה, ולאחר הזעקת עובדים חולץ התובע. 3. לכאורה עובדות המקרה ברורות. אולם הקושי מתעורר לאור גירסאות שנתן התובע בפני גורמים שונים, שם תיאר את התאונה באופן שונה לחלוטין. בדו"ח משרד העבודה והרווחה נ3/, מתוארת התאונה כדלקמן: "הנפגע על מנת לחזק בורג התיישב על 2 מגשים... ופתאום רגלו החליקה בין המגשים וכתוצאה מכך נגרם שבר ברגל שמאל....." (ההדגשה לא במקור-י.ש.). האמור מבוסס על דברי התובע ואחיו. בהודעה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המל”ל), מסר את הגירסה הבאה: “בזמן תיקון חלק במכונה נפל ונחבל בקרסול”. התובע היה ער לכך שנתן בעבר גירסה שונה, ובעת חקירתו הנגדית משהתבקש לקרוא את עדותו בפני חוקר הנתבעת, מידית, ואף טרם הקריאה הוא אומר “אני מזהה מה שאתה מראה לי. אם אתה מבקש שאקרא אני יודע מה שאתה רוצה כי שם כתוב שנפלתי....” (19). אולם באותו עמוד מסביר התובע “אם אתה שואל אותי שהגירסה לא נכונה זה נכון שלא רציתי לערב את אבי ולא רציתי להכניס אותו לספור ואז אכן לא ספרתי שהוא היה מעורב...”. בחקירתו החוזרת הוא מוסיף “לאבא שלי היה התקף לב לפני זה. הוא עבר ניתוח לב פתוח, חצי שנה - שנה, לא זוכר בדיוק, הוא היה מספיק לחוץ, דאגתי לו מספיק, ולא רציתי לערב אותו” (21). לשאלת בית המשפט הוא עונה “לא נכון שלא רציתי לערב אותו שאם היו יודעים שהוא עובד היתה לו בעיה. זה היה רק מבחינה רגשית. אני לא יודע אם אבא שלי קיבל כסף מביטוח לאומי אחרי הניתוח” (שם). אחיו של התובע, מוני סעאת, שהובא אמנם כעד מטעם הנתבעת, מעיד בחקירתו הנגדית "גם כשהיינו בבית חולים, יעקב אמר לי שהוא לא רוצה לערב את אבא בנושא, מדובר באבא ובן, הוא אמר שהוא לא רוצה שיחקרו אותו, ואיך שהוא ראה אותו, הוא השתדל לא לצעוק בשבילו. הוא אמר שהוא לא רוצה לערב אותו" (37). 4. בבואי להכריע בשאלה זו, לא התעלמתי מאשר נקבע בע"א 5149/94 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ. לוי בכל הקשור להיות הדווח למס ההכנסה כמחייב לענין השתכרות נפגע, שהביא ב"כ הנתבעות בסכומיו. אולם, גם בפסק דין זה, נקבע, שאם אכן מובאות ראיות שבגינן ניתן להסיק דברים שונים- הרי אין הכלל האמור ככלל בל יעבור. שנית, אני נותן אימון בדברי התובע ובאשר תיאר אחיו, שאכן התובע ביקש להמנע מעירוב אביו בן השבעים לערך, בכל אשר אירע. כך מובן, מדוע לגורמים החיצוניים כמל"ל ומשרד העבודה, בחר להביא את הגירסא אשר הביא. אולם כבר בנ2/, עדותו בפני חוקר הנתבעת, תיאר התובע שאכן אביו הוא שהתבקש להפסיק את המסוע אולם לחץ על מתג הפעלת הרובוט. כמובן, שאין להסיק מהאמור כאילו ניתנת לגיטימציה לדרכו זו של התובע, אולם בבואי להכריע מה אכן אירע - הרי חרף הגירסה השונה שניתנה בזמנו על ידי התובע, ניתן לקבוע שאכן האירוע אירע באופן בו תיאר התובע את אשר אירע. לא למותר לציין כי אביו של התובע שאף הוא הובא כעד מטעם הנתבעות מאשר בתצהירו נ5/ "בטעות לחצתי על הכפתור הלא נכון שהזיז את הזרוע שחולצת את המרצפות". נשוא נלווה לאמור, הינו בשאלה, אם אביו של התובע התבקש מלכתחילה לעזור לו בפתרון התקלה או שרק בעת חולפו במקום, התבקש לסגור את המסוע הנוסף. לענין זה, לרבות לאור שינוי הגירסאות של התובע עצמו מחד וגירסת אביו מאידך, אני מקבל את אשר תיאר אביו. אולם דומני, כי לאור אשר יפורט להלן, אין לענין זה השלכה משמעותית על ההכרעה בתיק זה. האחריות לתאונה 5. מהראוי להקדים, דיוננו בפרק זה בתיאור המעבידה. מדובר למעשה בעסק משפחתי. אביו של התובע וסמי רחמים הקימו את המפעל עוד בשנת 1971 לערך. משך השנים הצטרפו אף בני המשפחה לעסק, בתפקידים שונים. התובע כיהן קודם לתאונה, וכמפורט אף בתביעתו, כאיש אחזקה ומנהל עבודה. המפעל תואר על ידי המומחה כמפעל בינוני עד קטן (4). לדברי המומחה, בסוג זה של מפעל, מנהל הייצור הוא בעיקרון מנהל העבודה האחראי על כל נושא תפעול וייצור לרבות אחזקה. התובע עצמו מתאר תפקידו "במשך שנים אלו הייתי מנהל תחזוקה. הייתי עובד עם המכונות כל יום. עסקתי באחזקה שוטפת ובתיקונים של המכונות. חוץ מזה לפני התאונה או שהייתי עושה את זה או בניהול עבודה. מה לעשות איך לעשות. היו לי בסביבות 20 עובדים אולי פחות. אני כיוונתי אותם מי יעבוד ואיפוא" (16). עם זאת הוא מסביר שהאיש המקצועי, יותר, בכל הקשור למכונות ותיקונן, היה אלי שאמנם נעדר באותה תקופה מהעבודה ובעת העדרו "מי שתקן את המכונות דבר ראשון זה אבא שלי" (17). המנהל של המפעל הוא אחיו של התובע מוני. וכך מתאר התובע "זה בנוי פרמידה. השותף סמי הוא בעל המפעל. במקביל אליו יש את אבי. הוא זה שקובע איך המפעל ייראה ומה יעשו במפעל. יש אדם שכפוף אליו וזה אחי מוני שנמצא במשרד בהנהלה. לפני התאונה היה אותי שהייתי מנהל אחזקה. ואלי גם כן היה מנהל אחקה (צ"ל: אחזקה - י.ש.). בדברים מסויימים הייתי כפוף לו. יש דברים שהייתי צריך לבקש ממנו רשות. כמו שיש שינוי. אם רוצים לדוגמא להחליף מסגרות במכונות...." (שם). עד ההגנה, אותו אלי גינדיל מסביר כי הוא ניהל את הייצור בעוד השיווק ומכירה היו בתחום עבודתו של האח מוני. לו יש יותר ידע מהתובע ולמעשה התובע מילא מקומו. הוא זה שלמעשה היה נותן את ההנחיות העקרוניות לביצוע העבודות. לדבריו, מטבע הדברים בגין גילו של אבי התובע, האב נוטל חלק פחות פעיל בעבודה. ניתן על כן להסיק, כי אכן בעסק המשפחתי אכן חולקו התפקידים אם כי לא בצורה מוחלטת וברורה, אולם היתה הירכיה בבעלי התפקידים השונים. 6. מחומר הראיות עולה, כי קיים לוח פיקוד ראשי של המכונות השונות. גם לוח הפיקוד של הרובוט מצוי היה בלוח הפיקוד הראשי. אולם, המעבידה, שלא על ידי מתקיני הרובוט, החליטה להקל על התפעול, ועל כן הותקן מתג הפעלהבסמוך למקום המצא המכונה. שם אף מצוי היה מתג הפסקת המסוע. אולם - לא היה כל שילוט בכל הקשור למתגים השונים, וקרוב לודאי שבגין העדרו של שילוט שכזה, טעה אביו של התובע ולחץ על מתג ההפעלה של הרובוט במקום ללחוץ על המתג הסמוך של הפסקת המסוע. דהיינו, ניתן לקבוע כי התקלה אירעה בגין העתקת המתג וללא שילוט מתאים. וכך מתאר אלי שהיה במפעל בעת קליטת המכונה "זה מתבטא בכל ההרכבה, עד שהמכונה עבדה, ביום שהיא עבדה. היו שלושה טכנאים, שניים מגרמניה ואחד מאיטליה. הם הרכיבו יחד איתי" (26). ובהמשך בעמ' 27 "נכון שאחרי שקיבלתי את המכונה, וקלטתי אותה, קיבלתי החלטה להעביר מתג מלוח הפיקוד ללוח המתגים. נכון שאת העבודה הזאת, עשיתי בעזרת חשמלאי שמבין במערכות האלה. אני לא עשיתי את זה אישית, הוריתי לחשמלאי חיצוני, שיעשה את זה.... זה היה כמה חודשים אחרי קליטת המכונה... הרבה לפני התאונה... זה המתג שעליו האבא לחץ בטעות..... טכנאי של המכונות אמר שאפשר להעביר את המתג הזה קרוב למכונה, שיהיה יותר נוח, שאם קורה משהו, לא צריך לרוץ ללוח לנתק את המכונה.. נכון שכשהמתג היה בלוח הפיקוד, יש שילוט מתחתיו. בלוח יש שילוט.... נכון שאם בדיעבד המתג הזה היה נשאר במקומו, הטעות לא היתה קורית... כי אותה פעולה שיעקב ביקש לבצע, היא במקום אחר לגמרי, לא על אותו לוח חשמל. אם המתג היה בלוח חשמל, הוא לא יכול היה לטעות, זה בארון השני". מאז התאונה ההנחיות הינן, שאף עובד לא ינסה לתקן מכונה אלא אלי בלבד. העולה מהאמור, שלכאורה קיימת רשלנות של המעבידה, בכך שאיפשרה התקנת מתג נוסף לגבי המכונה ליד מתג הפסקת המסוע, תוך שלמתג הפעלת המכונה-הרובוט, לא מתלווה שילוט מתאים. אמנם המומחה מתייחס לכך שתפקידו של מנהל התחזוקה לדאוג אף לשילוט אולם "נכון שמנהל האחזקה צריך לשים שילוט, אבל המנהל צריך להורות לו אם הוא לא עושה את זה. האחריות, לא הייתי אומר הראשונה, האחרונה, מלמעלה זה צריך לרדת למטה, היא של המנהל. אם אתה שואל מי שצריך לשים לב למפגעים האלה, הוא מנהל האחזקה ולא המנכ"ל ולא הבעלים, אני אומר שמנהל האחזקה צריך לעשות את זה, כי לפעמים הוא לא מודע, ואין לו ידע ונסיון. מישהו מעליו צריך לעשות את זה. בשביל זה הוא מנכ"ל" (דברי המומחה בעמ' 9). בעניננו, דומני, שלאור העדויות - וראה עדות האח מוני ביחס להירכיה בין אלי לתובע - האמור היה מתפקידו של אלי או אף מי מעליו אולם לא על התובע. התובע כאמור, קיבל את התפקיד מאותו אלי שהמשיך להיות בעל ידע מעליו, ועל כן אלי היה צריך לדאוג לאותו שילוט. 7. שאלה נוספת, הינה בענין ההנחיות בכל הקשור להפעלת המכונות או הפסקתן לשם תיקון תקלה זאת או אחרת. אמנם המומחה מטעם התובע מסביר, כי לדעתו היה צריך להפסיק את פעולת כל המכונות בעת תיקון התקלה ברובוט. אולם הוא עצמו בחקירתו הנגדית אינו מתעלם מכך שלשם ביצוע תקלה שאורכת זמן קצר, אכן לא יפסיק העובד את פעולת כל המכונות. גם מעדות אותו אלי, ניתן להסיק כי לא ניתנו הנחיות כאילו יש להפסיק את פעולת כל המכונות בעת תיקון תקלה שכזאת. יתר על כן, אין להתעלם מאשר פורט בפני בית המשפט, שלמעשה בכל מקרה, עצם המשך הפעלת המסוע לא יכולה היתה לגרום לנזק לתובע. כל שביקש התובע למנוע, שפיכת חומר ולא חשש שייפגע מהמשך פעולת המכונות האחרות. לא שוכנעתי כי אכן היתה רשלנות מצד המעבידה בכל הקשור למתן הנחיות, כאילו יש להפסיק את פעולת כל המכונות במקרה של תקלה כפי שאירעה ברובוט. המומחה אמנם מעיד "ההגיון מחייב להשבית את כל המערך של המכונות. ישנן תקלות שזמן הטיפול בהם הוא 5-10 דקות, אנשים רוצים לחסוך זמן, מפסיקים את החלק של המכונה שקשורה לתיקון. הם יכולים גם להפעיל את כל המערך. בהנחה שזה 5 דקות, בהנחה שהמסועים ממשיכים להזרים, לא לנקודה הזאת. אם הוא לא מצליח תוך 15 דקות הוא מכבה את כל המכונה" (6). ובהמשך בעמ' 7 "אם הדבר היה תלוי בי, אני הייתי עוצר את כל המערך לפני תחילת התיקון או לפחות להפסיק את המסוע, למרות שאין לו אלמנט בטיחותי, רק שהחומר יגלוש החוצה. למסוע אין אלמנט בטיחותי". (ההדגשה לא במקור - י.ש.). אולם, כאמור, לא בכך אני רואה משום רשלנות או הפרת חובה חקוקה על ידי המעבידה. 8. נותר לבחון את פעולותיו של התובע, בכל הקשור לכך שביקש דוקא מאביו ללחוץ על מתג הפסקת המסוע. לענין זה מעיד אותו אלי "האבא יכול לעמוד שם, הוא לא נוגע. אני לא יודע למה אז הוא נגע. זה לא חריג שהוא נגע. זה לא התפקיד של האבא בדר"כ לכבות את המכונה. בדר"כ זה היה תפקידו של אותו פועל שעומד ליד המכונה. באותו אירוע, יעקב היה צריך לעשות את זה. הוא כיבה את הכפתור. האבא לחץ על הכפתור... בדר"כ היה תפקיד שלי, או של יעקב. אבא של יעקב לא הכיר את המכונה טוב...." (29). גם אביו של התובע מתאר את בקשת התובע ממנו לסגור את המסוע "היו שני כפתורים דומים אחד לשני, אותו צבע, לחצתי. יש שני כפתורים" (30). אמנם האב מתאר כי קנה את המכונה, נסע לחו"ל אולם "אני בדר"כ לא מתעסק עם כל הדברים האלה, אין לי זמן, אני עוזר לפעמים, קורה כאן, קורה שם..." (שם). לאור האמור ניתן לטעון כלפי התובע מדוע לא הוא עצמו, ירד מהרובוט וסגר אשר חפץ כי יסגר שנית, מדוע בחר דוקא באביו שלא עסק בענין זה, בדרך כלל, לבצע הנדרש. 9. המסקנה העולה מהאמור לעיל, הינה, שאכן הוכח שהמעבידה חבה כלפי התובע וזאת בגין התקנת המתג בסמוך למכונת הרובוט וללא שילוט מתאים תוך יצירת סיכון צפוי, שאכן מאן דהוא יכול וילחץ על מתג שונה מאשר התבקש ללחוץ. בגין מחדל זה אכן אירעה התאונה שצפוי שתארע, בגין מחדל שכזה. עם זאת אין להתעלם כליל מכך, שהתובע במקום לרדת מעצמו מהרובוט, על מנת ללחוץ על המתג המתאים, או לבקש ממי מהפועלים המיומנים שיעשו כן, בחר לבקש דוקא מאביו - שהתובע ידע או אמור היה לדעת כי הוא אינו מיומן לכך - לבצע את הפעולה המתבקשת. אולם בכל מקרה, הנזק נגרם לאור טעותו של האב, שאילמלא שטעה אזי לא היתה מופעלת המכונה. כפי שנקבע בע"א 27/91 קבלו נ. ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מט (1) 450 "הנכון הוא, שבקביעת מימצאים בדבר הטלת רשלנות על המעורבים בתאונת העבודה או בדבר מידת הרשלנות, קיימת נטייה להקל יותר עם העובד הכפוף להוראות של מנהלי העבודה במפעל ולהחמיר יותר עם המעביד או עם אלה אשר מתפקידם לקבוע את נוהלי העבודה במפעל ולהחמיר יותר עם המעביד או עם אלה אשר מתפקידם לקבוע את נוהלי העבודה" (455) אולם, בהמשך באותו עמוד ביחס להטלת רשלנות על העובד "כלל זה דינו יפה שבעתיים, כאשר קביעת רשלנותו של עובד מסוים, ובאמצעותה החלטה בדבר אחריותו של המעביד, קובעת את זכותו לפיצויים של אדם אחר, אשר גם הוא מועסק על-ידי אותו מעביד". ודוק, שם הנפגע הוא היה המוזמן על ידי הפוגע וכאן המוזמן לבצע את הפעולה, היה מבעלי החברה המעבידה והוא אשר בגין פעולותו נפגע התובע. לעניננו, וגם מתוך התרשמותי מהעדים שהופיעו בפני, נראה שאכן התובע היה בדרגה נמוכה יותר בהירכיה ולא ניתן להטיל עליו אחריות בגין התקנת המתג הנוסף כפי שהותקן. עם זאת, אין להתעלם ממכלול מעורבותו בנעשה במעבידה, דרך כלל, ובאירוע נשוא התביעה, בפרט. טוען ב"כ התובע, כי בהתאם לפסיקה שמובאת על ידו בסיכומיו, הרי אין להקפיד על העובד ואין לייחס לו בנסיבות שכאלו רשלנות תורמת. אכן כפי שנקבע בע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ. מרציאנו ואח' פ"ד לו (2) 592, מדקדקים עם המעביד ולא עם העובד, אולם כפי שהובא לעיל כל מקרה לגופו. בעניננו, שהתובע היה מנהל העבודה ומנהל התחזוקה, לא ניתן להתעלם כליל, ממחדליו כפי שפורטו לעיל. לאור זאת, מצאתי לנכון לייחס לו רשלנות בשעור מינימלי של 20% בלבד. הנכות הרפואית 10. ד"ר קליר, בחוות דעתו מיום 5.7.95 העריך את נכותו האורטופדית של התובע ב- 25% לצמיתות וזאת בחוות דעת מטעם התובע. מאידך, פרופ' נרובאי מטעם הנתבעות, בחוות דעת מיום 3.10.96, מעריכה ב- 10% בלבד. יש לציין כי המל"ל קבע שעור נכות בדומה לפרופ' נרובאי, אולם הופעלה תקנה 15, ב- 25% והנכות נקבעה ל- 12.5%. ד"ר קליר בחוות דעתו, מציין, כי התובע משתמש במכשיר לקרסול, הולך עם צליעה על רגל שמאל ובבחינת הצלומים הוא מציין "בצילום אחרון מתאריך 3/7/95 : מצב אחרי השברים המתוארים ועל עמדת השברים טובה אבל בשפה הקדמית של הפרק (טיביה קדמית) פרגמנט עצם עם חיבור לקוי הגורם במגע עם הטאלוס... בנוסף שינויים נווניים התחלתיים בפרק הקרסול (בולטים יותר בצילום צידי)". בפרק סיכום ומסקנות הוא קובע "מדובר בשבר עם תזוזה של קרסול שמאל. למרות שיחזור פתוח וקיבוע פנימי ע"י פלטה וברגים, הנבדק נותר עם מגבלה בעיקר בפלקסיה ... (כפוף כפי) אבל מעבר למגבלת התנועה קיים פרגמנט עצם "חופשי" בשפה הקדמית של פרק הקרסול הגורם להפרעה וכאב בתנועה ול- IMPIGEMENT." בהתייחס לדו"ח ועדת המל"ל הוא מציין כי הועדה לא התייחסה לצילום האחרון, ולכן הוא קובע כי בנוסף לנכות שנקבעה על ידי המל"ל לפי סעיף 48 (3) א' של התקנות "יש לדעתי להוסיף לפחות 10% נוספים עבור השינויים בפרק עצמו לפי סעיף 35(1)ב'. בתוספת תקנה 15.... סה"כ נכותו האורתופדית 25%". יש לציין כי ועדת הערעורים של המל"ל, שבפניה הוצגה חוות דעתו של ד"ר קליר, לא קיבלה מסקנותיו ובמיוחד קביעת נכות כפולה ביחס לאותה מגבלה. פרופ' נרובאי, בפרק הבדיקה, קובע, כי התובע מתהלך חופשי עם דריכה מלאה על שתי רגליים. בהתייחס לצילומי הרטנגן, אין הוא מתייחס לצילום האחרון עליו מסתמך ד"ר קליר. בפרק הסכום והמסקנות קובע פרופ' נרובאי, כי "בבדיקה קיימת הגבלה קלה בתנועות הקרסול ודלדול קל של שרירי הירך". בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר קליר הוא מציין כי אין לו "שום אפשרות לקבל את חוות דעתו... הוא מעניק 2 סעיפים על פגימה אחת, אחד מהסעיפים מדבר על הגבלה ניכרת בתנועות הקרסול והשני גם מדבר על הגבלה בתנועות הקרסול עם השפעה קלה על כושר הפעולה. לא רק שלא הגיוני להעניק 2 סעיפים על פגימה אחת, אלא 2 סעיפים מדברים על אותו דבר. הוא מציין שראה בצילומי רטנגן באזור קדמי של הטיביה חלקיק גרמי המפריע לטלוס, ברור שצריכה להיות סיבה למיגבלה בתנועתיות, אילו היו מתחברים בצורה תקינה ללא כל הפרעות התנועתיות היתה מלאה ללא כל מיגבלה....". מסקנתו הינה, איפוא "אני מעריך את דרגת הנכות של הנ"ל בשעור של 10% לצמיתות, לפי סעיף ב' 1 35". 11. ד"ר קליר בחקירתו הנגדית מתאר את אשר קבע המל"ל ומוסיף "מצאתי להוסיף לו לפי סעיף אחר. בגלל שאין מספיק פירוט בקובץ, למצב, כמו שיש לאדון הזה" (11). עם זאת הוא מאשר כי ביחס להגבלה בקרסול לא מצא הגבלה קשה אלא קלה או בינונית, אולם לאור זאת שאין סעיף נמוך מ- 10% בענין הקרסול מצא לקבל את ממצאי המל"ל אולם כאמור "סברתי שיש פה יותר מהגבלה. יש בעיה נוספת..." (שם). בעמ' 12 הוא למעשה מנסה ליישב הנטען ביחס לחוות דעתו "אני טוען שמעבר להגבלה, לבחור יש נזק שבא לידי ביטוי בצילום רנטגן, והנזק עשוי להביא לבעיה נוספת בעתיד. איש צעיר, העתיד לא כל כך רחוק... כאן מדובר במצב שהותיר נכות מעבר לאולם 10%... " תוך שהוא עונה לשאלת בית המשפט "כוונתי לנכות תפקודית". כן הוא מסביר כי "הגורם להגבלה היום הם שתי סיבות. נזק לרקמות רכות, כתוצאה מקרע רצועות בניתוח... דבר שני - הנזק שקיים למרות הניתוח, לעצמות הפרק". דהיינו, שהמומחה מתחשב בענין העתידי וכלשונו "במקרה של התובע, כמובן שהתחשבתי בענין העתידי, ונכון שאם הייתי צריך לקבוע מצב קיים, ייתכן ולא הייתי מוסיף את ה- 10% הנוספים במלואם או בחלקם" (13). לגבי המגבלות הוא מציין הגבלה בלחיצה על דוושה במכונית, עליה במדרגות וכי אמנם הניתוח הצליח אולם "התוצאה של הניתוח היא הגבלה של התנועה והכאבים. במקרה שלו גם חוסר יציבות" (14). פרופ' נרובאי, בחקירתו בבית המשפט, חוזר על טיעונו כלפי עמדת עמיתו, אולם לדידו לאור התאחות השברים בצורה טובה, לכן "הסיכוי שהשברים יתברר בעתיד שיש שינוי שואף לאפס" (11 מיום 17.2.98). עוד הוא מוסיף כי קביעה של 20% הינה בגין קשיון של המפרק, דהיינו העדר תנועתיות וכי התובע רחוק מכך, כלשונו. הוא מסביר כי "אם מדובר על הגבלה ניכרת בקרסול בו המשטחים המפרקים תקינים וכתוצאה מהשבר ברצועות כן מגיע 10%. אם קיים נזק במשטחים המפרקים והמשטח המפרקי פגוע וקיים סיכוי שביר (צ"ל: סביר-י.ש.) שיהיו שינויים בעתיד והוא יכאיב לו בודאי שהייתי מעניק אחוזים גבוהים יותר" (13). אולם כאן המשטחים המפרקיים תקינים, לדעתו, ולכן קבע את אשר קבע. לדידו, אין הוא מתעלם מהנזק הגרמי אולם הוא אשר מביא להגבלה. לגבי תפקודו של התובע, הוא מעיד "הוא יכול ללכת רגיל לשאלתך אם יש קושי בהליכה. הוא יכול לרוץ בודאי.... יכול להיות שיהיו לו הפרעות או כאבים אין סיבה למה לא יכול לרוץ... היכולת לעמוד שעות רבות הוא יכול לעמוד בודאי, יכול להיות שבסוף היום יהיו הפרעות והוא צריך טיפה לשבת" (14), אולם "כשהנתבע (צ"ל: התובע-י.ש.) טוען שיש לו קושי בהליכה ובטיפוס על סולם אני לא אומר שהוא משקר אם הוא אומר שיש כאבים בשינוי מזג אויר, אם השאלה אם הוא לא יכול לעבוד התשובה היא לא... אין לו קשיים לעלות על סולם. אך אם תגיד שהוא צריך לעשות זאת 10 שעות ביום אולי יש בעיה אך 10 פעמים ביום - אין בעיה". 12. ב"כ התובע מציין כי לא עמד בפני פרופ' נרובאי, הצילום האחרון המוזכר בחוות דעתו של ד"ר קליר. אולם, כפי שצויין לעיל, אין פרופ' נרובאי מתעלם מנתון זה - אלא טוען כי אין ליתן נכות כפולה על אותה מגבלה. למעשה, אין מחלוקת ממשית בין המומחים ביחס למצבו הנוכחי של התובע. גם ד"ר קליר מסכים כי אם היה צריך לקבוע את נכותו דהיום, בלבד, ייתכן והיה מגיע לאותה מסקנה אליה הגיעו הן פרופ' נרובאי והן ועדת המל"ל. אולם, הדגש בדבריו, הינו ביחס לחשש מהבאות בגין אותן בעיות שציין ואשר פורטו לעיל. כאמור, פרופ' נרובאי שולל חשש שכזה וזאת מעצם אופן איחוי השברים. כן אין להתעלם מכך, שלמעשה גם ה- 10% המוסמכים ניתנים לאו דוקא ביישום מלא של האמור בתקנה, מאחר ולכאורה המגבלה הקימת כיום אינה מגיעה לאשר מצויין בתקנה. כשעלי להכריע בין המומחים, אני מבכר את האמור בחוות דעתו של פרופ' נרובאי וזאת מחמת נימוקיו מדוע אינו מקבל את האמור בחוות דעתו של ד"ר קליר. ודוק, הכרעתי זאת הינה לענין הנכות הרפואית בלבד. התרשמתי שאכן ד"ר קליר, חושש לבאות, אולם יש לציין כי בחוות דעתו אין הוא מפרט הדברים באופן בו הוא מסבירם בחקירתו הנגדית. לפי חוות הדעת הוא מעניק נכות בגין שני סעיפים שונים וביחס לאותה מגבלה. דומני שאין מקום לקביעה שכזאת. מאידך, מקובל עלי כי באופן עקרוני על המומחה להתחשב גם ביחס לאשר העתיד צופן בחובו לטוב ולרע. אולם, ביחס לעתיד - כאמור, מקובלים עלי הסבריו ועמדתו של פרופ' נרובאי. לאור כל האמור אני קובע את נכותו הרפואית של התובע ל- 10% נכות אורטופדית צמיתה. הנכות התפקודית 13. מטבע הדברים, בנוח לתובע תואר התובע כמנהל עבודה ומנהל תחזוקה. אולם, בתיאור תפקודו לאחר התאונה, הוא מוצג כמעט כ"שבר כלי". אחיו מתאר כי למעשה אינו יכול לעבוד באופן רציף, סובל מכאבים ונאלץ לנוח מדי פעם והוא אף הולך לביתו למנוחה תוך כדי עבודה. גם התובע מתאר את מצבו באופן שאינו יכול לתפקד כפי שתפקד בעבר ולמעשה לא יכול היה לחזור לעבודתו וכך אף מוסברת דרישתו של השותף להפחתת שכרו של התובע, לעומת שאר בני משפחתו. יש לציין כי התובע לא מצא לנכון לזמן את אותו שותף על מנת לתמוך את גירסת אחיו שפרט נושא זה של ירידת שכרו של התובע. גם בפני ניסה התובע, ליצור רושם שאכן אין הוא מסוגל למעשה לחזור לעבודה מלאה ותקינה וכאילו רק מאחר ומדובר במפעל משפחתי, הוא ממשיך לעבוד בו, אם כי בתפקידים פחות אחראיים ולא במלוא התפוקה. התרשמותי הינה שהתובע ובני משפחתו הציגו את מצבו התפקודי של התובע, בצורה מוגזמת ולא בהתאם ליכולתו אשר נגזרת מנכותו. מוכן אני לקבל, שאכן כדבריו, הוא אינו יכול לעמוד משך שעות וכי אינו יכול לבצע על נקלה את כל אותן העבודות אשר ביצע טרם התאונה. אך מכאן, ועד להפחתת שכרו כפי שנעשה בפועל בצורה כה דרסטית, הדרך ארוכה. כפי שאף יפורט להלן, אין להסיק מירידת שכרו ושעור ההפחתה, כממצא המעיד על יכולת תפקודו של התובע. כאמור, מדובר על מפעל משפחתי וחרף הנטען בדבר היות השותף קובע בענין זה, נראה לי כי בנסיבות שכאלו, אין להסיק מירידת השכר בפועל את אשר מבקש התובע להסיק. אכן, אם חלף זמן כה רב מאז התאונה, ואם התובע היה עובד במפעל בו היה שכיר בלבד ללא זיקה משפחתית או אחרת למעביד, ניתן היה להעזר, וכאינדיקציה, באשר אירע מאז התאונה ועד הדיון המשפטי. אולם, נראה לי שבמקרה דנן, אין להסיק מכך את אשר אני מתבקש להסיק. כמובן שדברים אלו יהיו ישימים בבואי להלן, לקבוע את הפסד ההשתכרות של התובע ביחס לעבר, אולם מצאתי כבר עתה להתייחס לדברים אלו בבואי להכריע בענין נכותו התפקודית של התובע. עם כל האמור לעיל, אין להתעלם מכך, שעיקר עבודתו של התובע, טרם התאונה, היתה עבודה פיזית וכן אין להתעלם מעדות אחיו והתרשמותי אני מהתובע, בדבר יכולתו המקצועית דוקא בתחום העבודה הפיזית ולא בעבודה משרדית או כאיש מכירות וכד'. לענין זה, דהיינו יכולת תפקודו הפיזית ואופן תיאורה על ידי המומחים השונים, נוטה אני להעדיף לענין זה את אשר תיאר ד"ר קליר. כן אין להתעלם מעצם הפעלת תקנה 15 על ידי ועדת המל"ל. לא התעלמתי מאשר נצפה בנ8/ הגם שאכן ניתן לצפות בירידה ועליה במדרגות, תוך שימת דגש שהתובע בירידתו אף אינו נאחז במעקה. אולם, אין להסיק מכך, מצבו של התובע לאורך כל זמן העבודה. לאחר שאני שוקל את מכלול הנסיבות, לרבות - התרשמותי מיכולתו הפיזית וקשייו של התובע - אני מגיע למסקנה, כי הנכות התפקודית של התובע, עולה על הנכות הרפואית. נראה לי לקבוע את נכותו התפקודית בשעור של 15%. נזקי התובע 14. כאב וסבל: התובע עבר טיפול אורטופדי, קשה יחסית. סבל מכאבים רבים ועד היום הוא סובל ואף בעתיד יסבול מכאבים, במיוחד בחילופי מזג אויר וכדברי המומחה מטעם הנתבעות. בסיכומיו, מפנה ב"כ התובע לתחשיב הנזק מטעם התובע. שם עתר לפיצוי כפלת"ד, אולם - בשיעור הנכות הנטען. בנסיבות אלו נראה לי לקבוע את הפיצוי בשעור של מכפלת אשר היה נקבע בתאונת דרכים ואני מעמיד פצוי זה להיום בשעור של 30,000 ש"ח. 15. הפסד העבר: כפי שצויין בפרק הקודם, אין להסיק מאשר הופחת שכרו בפועל לרבות על ידי קביעת בני משפחתו. כן אין להתעלם מכך, שהמעבידה עצמה לא נצרכה לעובד אחר במקומו, חרף הנטען על ידי התובע והעדים האחרים מהמפעל, אם כי נטען שמי מהם נאלץ עתה לעבוד יותר קשה. שכרו של התובע עובר לתאונה, בממוצע ובהתאם לחומר שהוצג בפני, היה כ- 10,700 ש"ח ברוטו לחודש. סכום זה נכון להיום הינו כ- 16,700 ש"ח. לתובע נקבעה תקופת אי כושר לתקופה מאז התאונה ועד 10/94 . בגין תקופה זאת זכאי התובע לשכר מלא בשעור של 133,600 ש"ח. זאת בתוספת ריבית מאמצע התקופה ועד היום סה"כ 160,000 ש"ח. מאז חזרתו לעבודה ועד היום, מקובל עלי, כי בתחילה התקשה התובע לחזור לעבודה מלאה אולם לאור אשר קבעתי לעיל יכול היה לחזור בהמשך לעבודה מלאה - אם כי בהגבלה אשר ציינתי לעיל. לגיטימית היתה הפחתת שכר בשעור אשר קבעתי, דהיינו 15%. אמנם, כאמור, ההפחתה בפועל היתה גדולה יותר - אולם כאמור, אתחשב באשר סביר היה בעיני שיופחת ולא מעבר לכך. לאור האמור ההפסד החודשי הינו 15% משכרו המשוערך להיום, דהיינו סכום של 2,505.- ש"ח לחודש, ובמכפלת מספר החודשים מאז חזרתו לעבודה ועד היום סה"כ 125,250 ש"ח ובצרוף ריבית מאמצע התקופה, זכאי התובע לפיצוי של 136,000 ש"ח. 16. הפסד לעתיד: בהתחשב בשכרו המשוערך להיום, לאור קביעת הנכות התפקודית האמורה, בחישוב ארטמתי זכאי התובע לסכום של 616,000.- ש"ח. אולם, נראה לי, כי יש מקום במקרה זה לחישוב גלובלי. עצם גובה שכרו טרם התאונה, מושפע מהיותו עובד במפעל המשפחתי, ודוקא לאור "כישוריו", כפי שנטען ע"י התובע ובני משפחתו, ספק בעיני אם אכן מחוץ למפעל המשפחתי, היה משתכר התובע את אשר השתכר במסגרת המפעל המשפחתי. מנגד, החשש לפיטורים קטן, ומאידך, לאור כישוריו, יקשה עליו בעבודה פיזית מחוץ למפעל המשפחתי. לאור כל האמור, נראה לי שיש לפסוק כ- 70% מהסכום האמור - דהיינו: 431,200 ש"ח. 17. הוצאות: התובע זכאי ל- 6,000 ש"ח דהיום. 18. סה"כ זכאי התובע לפיצוי בשעור של 763,200 ש"ח. לאור קביעתי דלעיל יש להפחית 20% ולהעמיד על הפיצוי בסך 610,560.- ש"ח מהסכום האמור, יש להפחית את תקבולי המל"ל - כשהם משוערכים (להלן - תקבולי המל"ל). לבסוף, אציין, כי ב"כ הנתבעות, בסיכומיו, בחר שלא להכבד ולהכנס לשאלת גובה הנזק, אלא בהתייחס לנתוני החישוב בלבד. סכומם של דברים 19. לאור כל האמור אני מורה כדלקמן: א. אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע 610,560 ש"ח בהפחתת תקבולי המל"ל, המשוערכים להיום, והיתרה, בצרוף הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד התשלום בפועל. ב. אני מחייב את הנתבעות בתשלום שכ"ט עו"ד בשעור של 20% מהסכום שיתקבל מהאמור, ובצרוף מע"מ והפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד התשלום בפועל. ג. אני מחייב את הנתבעות בהוצאות משפט בצרוף הפרשי הצמדה ורבית מעת ההוצאה ועד התשלום בפועל, למעט ההוצאות שנכללו באמור בסעיף 17 לעיל, והמפורטות בתחשיב הנזק מטעם התובע בענין זה. ד. ב"כ התובע יהיה רשאי להמציא פסיקתא לחתימה, תוך שיעבירה לתגובת ב"כ הנתבעות קודם לכן. עלי לציין לשבח את סיכומי ב"כ הצדדים - שהיו לעזר רב בהכרעתי. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, ט"ז בטבת תשנ"ט, (4 בינואר 1999), בהעדר הצדדים. י. שנלר, שופט קרסול