שלילת כיסוי ביטוחי בעקבות פסילת רשיון נהיגה

רקע לפניי תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. התובע יליד 22.11.77, היה נוסע ברכב שבו נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), ובתאריך 27.10.04 נפגע בתאונת דרכים. לטענת התובע, הנתבעת 2 (להלן: "כלל") הינה חברה לביטוח, אשר הייתה המבטחת של הרכב ו/או הנתבע בביטוח חובה. כמו-כן, טוען התובע, כי הנתבעת 3, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית") אחראית לנזקיו על-פי דין ככל שאין כיסוי ביטוחי על-ידי כלל. ממקום התאונה פונה התובע על-ידי מד"א לבית-החולים כשהוא מחוסר הכרה, שבו אובחנה פציעתו. התובע אושפז ליום אחד, רגלו הושמה בגבס, והוא שוחרר לביתו. כלל הגישה כתב הגנה, ובמסגרתו טענה להעדר כיסוי ביטוחי. לטענת כלל היה הנתבע בשלילת רישיון במועד התאונה, והנסיעה הייתה בשכר, ולפיכך פוליסת הביטוח אינה חלה. קרנית טענה כי החבות מוטלת על כלל, הואיל וכלל ביטחה את השימוש ברכב על-פי פוליסת ביטוח תקפה. לטענת קרנית הנתבע לא ידע עובר לתאונה כי רישיונו נפסל על-ידי בית-המשפט לתעבורה, וכן טענה כי אין המדובר בהסעה בשכר. הנתבע יצא את הארץ בשנת 2006 ומאז לא שב, ולא קיבל אישור מסירה כדין (עמ' 21, ש' 13; נ/5). התצהירים והעדויות התובע הגיש תצהיר מטעמו. לדבריו, עבד במועדים הרלוונטים בשיפוץ מבנים. בתאריך 27.10.04 נסע ברכב שבו נהג הנתבע. הוא נפצע בתאונת דרכים. אושפז ליום אחד. לטענתו מאז התאונה נזקק לטיפולים רפואיים ופיזיותרפיים. לדבריו, בעקבות התאונה נזקק לחופשת מחלה ארוכה למשך שישה חודשים וחצי, אשר במהלך תקופה זו הייתה רגלו מגובסת. במהלך התקופה נעזר בקרוביו ונגרמו לו הפסדים. בעדותו בבית-המשפט העיד התובע כי עלה לישראל בשנת 2000 בגיל 21. לא שירת בצבא, הואיל והיה נתון במעצר, ולאחר מכן הורשע בעבירה של שימוש בסמים, ונדון לשלושה חודשי מאסר בפועל (עמ' 4-5). התובע אישר כי הוא נוהג להחליף עבודות כל מספר חודשים (עמ' 5, ש' 30). התובע לא זכר את מרבית המקומות שבהם עבד (עמ' 6), אך אישר כי עבד בעבודות אבטחה, בנתב"ג, בחנות רהיטים, בהובלות, במשלוחים, כנהג, במאפיה ועוד (עמ' 6; עמ' 10, ש' 15-19). כיום הוא עובד כעוזר אופה, מבלי שעבר הכשרה בנושא (עמ' 7, ש' 3-8). לדבריו, יום התאונה היה היום השלישי שלו בעבודה, והוא עבד בשיפוצים (עמ' 7, ש' 26-31). לדבריו, הכיר את הנתבע בעבודה (עמ' 7, ש' 32 - עמ' 8, ש' 1). למיטב ידיעתו הנתבע שוהה כיום בחו"ל (עמ' 8, ש' 10). לדבריו, הנתבע אסף אותו באותו בוקר (עמ' 8, ש' 14). הנתבע לקח אותו והחזיר אותו בימים שעבד (עמ' 8, ש' 25-28). התובע לא ידע אם הנתבע קיבל תשלום מהמעביד עבור הסעת העובדים (עמ' 8, ש' 29-30). לדברי התובע, הנתבע הסיע אותו למקום שבו היו אמורים לעבוד בשיפוץ דירה, כאשר גם הנתבע עבד ביחד איתם (עמ' 9, ש' 2-6). התובע ו/או העובדים האחרים לא שילמו לנתבע עבור ההסעה (עמ' 9, ש' 7-8). התאונה הייתה תאונת עבודה, אך התובע לא פנה לביטוח לאומי למעט פעם אחת שהגיע למקום (עמ' 9, ש' 9-18). התובע אישר שהוא נוהג לשתות אלכוהול, ופעם אחת אף הגיע לבית-חולים במצב של שכרות (עמ' 9, ש' 26-28). התובע אף נפגע בתאונות אחרות, שאינן תאונות דרכים (עמ' 9, ש' 31 - עמ' 10, ש' 11). לדברי התובע בעבודתו האחרונה עובר לתאונת הדרכים הרוויח 120 ₪ ליום עבודה (עמ' 11, ש' 2-3). לאחר התאונה החל לעבוד בשמירה. לעתים במשמרות, כאשר הוא סובל מכאבים, הוא יושב באישור המעביד (עמ' 12, ש' 9-13). לדבריו כיום הוא מרוויח כמעט 6,000 ₪ לחודש (עמ' 13, ש' 18). מטעם הנתבעת העיד מעבידו של התובע במועד התאונה, מר שמעון בן כליפה (להלן: "המעביד"). לדברי המעביד, החל התובע לעבוד אצלו בעבודות שיפוצים כלליות (עמ' 15). המעביד שמע שהנתבע חזר לארץ מוצאו (עמ' 16, ש' 9). המעביד ביקש מהנתבע שיאסוף את העובדים ויחזירם לעבודה ובתמורה קיבל הוצאות דלק (עמ' 16, ש' 20-32). המעביד אישר שהעניק הלוואה לנתבע לרכישת מצרכים בשל מצבו הכלכלי הקשה (עמ' 17). המעביד אישר שהתאונה הייתה לאחר שהנתבע אסף את התובע והם היו בדרכם לעבודה (עמ' 19). לדברי המעביד, התשלום עבור הדלק לנתבע היה ללא קשר למספר העובדים שהסיע (עמ' 19, ש' 10-12). הנתבע היה מנהל העבודה של התובע והעובדים האחרים (עמ' 19, ש' 13-14). סוגיית החבות סוגיית החבות שנויה במחלוקת ביחסים בין כלל לבין קרנית, כאשר המחלוקת נוגעת לשאלה האם קיים כיסוי ביטוחי, ואז החבות מוטלת על כלל, אם לאו, ואז החבות מוטלת על קרנית. האם הנתבע ידע על שלילת רישיונו? רשיונו של הנתבע לנהוג נפסל עובר לתאונה, ובמועד התאונה היה הנתבע בשלילה - על כך אין עוררין (נ/3). ככל שהנתבע ידע על פסילת רשיונו, הרי שכלל תהיה פטורה מאחריות לפיצוי, והאחריות תוטל על קרנית. לפיכך, השאלה היא האם עובר לתאונה ידע הנתבע על פסילת רשיון הנהיגה שלו על-ידי בית-המשפט. עיון בתיק התעבורה (נ/6) מעלה שהנתבע נשפט בהעדרו ונדון לעונש של קנס ושלילת רישיון הנהיגה למשך שישה חודשים, וזאת ביום 3.6.04. מוסכם כי הנתבע לא הפקיד את רישיון הנהיגה ולא שילם את הקנס במועד. לפי אישור המסירה הראשון שמופיע בתיק, בתאריך 9.6.04 נעשה נסיון לבצע מסירה לנתבע בנוגע לתיק התעבורה, ואולם על אישור המסירה נרשם "לא ידוע", כלומר המסמך לא נמסר לנתבע. באישור מסירה שני שמופיע בתיק נרשם שבוצעה ביום 2.8.04 מסירה לבן משפחה. המסמך חתום על-ידי בת משפחתו של הנתבע, אוקסנה וודופיאנוב. מעיון במסמך נ/7 עולה כי אישור המסירה השני אשר נמסר לבת המשפחה הינו "התראה טרם ביצוע צו מאסר" (נמסר ביום 2.8.04). ואילו אישור המסירה הראשון "הודעה על גזר דין" חזר כ"לא ידוע" (ביום 9.6.04). כלומר, מתוך המסמכים המפורטים בנ/6 ו- נ/7 עולה כי ההודעה על גזר הדין לא נמסרה לתובע, והמסמך שנמסר הינו התראה טרם ביצוע צו מאסר. אין בנמצא ראיות לכך שלהתראה טרם ביצוע צו מאסר צורף גזר הדין או מסמך אחר הנוגע לשלילת הרישיון, במובחן מהקנס. מכאן, יש להסיק שהנתבע ידע שנשפט בהעדרו ואף נגזר עליו עונש של קנס וימי מאסר תמורתו, אך לא ניתן להסיק שהנתבע ידע שרשיונו נשלל. לטענת כלל, ספק רב אם הנתבע אכן "לא היה ידוע" באותו מען שבו נעשה הניסיון הראשון לבצע את המסירה, וזאת לאור העובדה שבוצעה מסירה באותו מען במועד השני (סעיף 1.4 לסיכומי כלל). ברם, גם אם התובע התגורר במועד הראשון באותה דירה, עדיין המסירה לא בוצעה לו, מסיבה זו או אחרת, ולפיכך אין המדובר במסירה כדין. לטענת כלל (סעיף 1.4 לסיכומי כלל): "מכיוון שהנתבע היה וותיק למדי במען הנ"ל, וקיבל שם מסירות פורמליות לפני האישור הראשון, יש להניח שמאחר שידע כי התקיים משפט בהעדרו לאחר שזומן כדין, עשה איזשהו תרגיל-התחמקות כדי לא לקבל לידיו את ההודעה הראשונה (כגון להכחיש שהוא הנתבע ולהעמיד פנים שאינו יודע במי מדובר). בפעם השניה נתפסה אשתו בבית, והיא כנראה לא היתה מספיק מתוחכמת וחתמה על האישור השני". ברם, טענותיה אלה של כלל, על אף היצירתיות הרבה שבהן, הינן בגדר השערה בעלמא, שאין לה שום אחיזה בראיות. לא ניתן לקבל טענה זו בהעדר בסיס ראייתי ראוי. אמנם, במקרים רבים ניתן להסיק על ידיעה מתוך הנסיבות, ואולם במקרה דנן אין בנסיבות כפי שהוצגו בראיות, כי להוכיח ידיעה בפועל של הנתבע. זאת ועוד, אף אם התחמק הנתבע מלקבל דברי דואר, אין בכך משום אינדיקציה שידע על פסילתו מלנהוג. בנוסף לכך, טוענת הנתבעת כי "סביר להניח כי התראה טרם ביצוע מאסר אינה נשלחת כנייר בודד אלא מצורף אליה פסק-הדין שמכוחו הוטל הקנס, אשר בגין אי תשלומו הוצאה התראה על ביצוע מאסר". גם בעניין זה, נסמכת הנתבעת על טענה שלא הוצג בנוגע אליה בסיס ראייתי. יפים לעניין זה דברי המשנה לנשיאה, כב' השופט א' ריבלין בע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עז' המנוחה בתיה ממו ז"ל (2007). "המחלוקת, כאמור, מתמקדת בשאלה אם בענייננו נשללת אחריותה של חברת הביטוח מכיוון שהמשיב 6 נהג ברכב בזמן פסילה (קרי: ללא רישיון - ראו סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975). בית המשפט המחוזי קבע - וזו קביעה עובדתית - שבזמן התאונה טרם הודע לנהג על שלילת רישיונו. לפי פסיקתו של בית המשפט העליון, המתבססת על לשונו של סעיף 67 לפקודת התעבורה, באין הודעה לנהג - אין לראות באחרון כמי שנוהג בזמן פסילה. אמנם, אין לתחום בגבולות קשיחים את אופני המסירה של הודעה לנהג על דבר פסילת רישיונו. כך, למשל, נפסק כי "לא יכול להיות כל ספק כי מסירת הודעה על-ידי משרד הרישוי, ותהיה זו אף הודעה בעל פה, או הודעה דומה על ידי רשות משטרתית או פקיד של בית המשפט, הם בגדר מילוי היסוד של מתן 'הודעה' העולה מן האמור בסעיף 67 הנ"ל" (רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992)). הנה כי-כן, הודעה יכולה להיות בדרכים שונות, ובלבד שאמנם תהיה הודעה. [...] בית המשפט הוסיף וקבע, שם, כי "כדי שפלוני ידע על פסק דין של פסילה, יש להודיע לו על כך בעת המשפט או, אם נעדר מן הדיון, על ידי המצאת פסק הדין, שהרי בית המשפט רשאי להסיק כי פלוני מודע לתוכנה של הודעה בכתב שנמסרה לו". בית המשפט הבהיר כי "הודעה", לצורך סעיף 67 לפקודת התעבורה, איננה חייבת להיעשות בדרך של השמעת הדברים בעל-פה באוזנו של הנהג, אלא היא יכולה להיעשות גם באמצעות המצאה כדין של הודעה כתובה. "המצאה כדין של מסמך" - הוטעם - "יוצרת הנחה לכאורה בדבר קיומה של ידיעה של תוכן המסמך". ובהקשר זה יש להדגיש כי נדרשת "ידיעה ממשית" של הנתבע לכך שרשיונו נפסל, ואין די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" (ע"א (מח' ת"א) 3374/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (2008)). במקרה דנן, ניתוח מכלול הנסיבות מעלה כי לא בוצעה לנתבע "המצאה כדין" של גזר הדין בעניינו, ולא הוכח שהמסמך אשר הומצא כדין לאשתו של הנתבע כלל את גזר הדין. כמו-כן, העובדה שהנתבע ידע שקודם לכן רשיונו נפסל על תנאי, וידע כי נשפט, בוודאי שאינה מהווה הוכחה שהנתבע ידע על הפעלת התנאי על-ידי בית-המשפט ועל פסילת רשיונו בפועל. לא ניתן לייחס לנתבע, שהיה עולה חדש בישראל, כישורים משפטיים וידיעה אודות סדרי עבודתו של בית-המשפט לתעבורה ואודות ההלכות המרכזיות בתחום. יש לציין, כי טענות דומות בדבר הסקת ידיעה מתוך פסילה על תנאי וקיומו של משפט נוסף נדחו אף בפרשת עזבון ממו ובפרשת כלל נ' קרנית דלעיל. למעלה מן הצורך יוער כי עיון בגזר הדין מעלה שעונש הפסילה המותנה כלל לא הופעל. המועד הראשון שבו ניתן לקבוע כי הנתבע ידע על פסילת רשיונו הינו יום לאחר התאונה (28.10.04) כפי שעולה מהצהרת הנהג בפני קצין משטרה (נ/6), ואולם בידיעה זו אין כדי להועיל לכלל. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבע ידע עובר לתאונה על כך שרישיונו נפסל. האם מדובר בהסעה בשכר? לטענת כלל, הואיל ולפי דברי המעביד, הוא שילם לנתבע עבור הוצאות הדלק, וכן העניק לנתבע הלוואה, הרי שהכספים הללו מהווים תשלום בגין הסעה, ולפיכך אין כיסוי ביטוחי. אין ביכולתי לקבל טענה זו. התשלום ששילם המעביד לנתבע לא היה בגין הסעת העובדים. התשלום היה לנתבע עבור הוצאות הדלק, וזאת ללא קשר למספר העובדים שהסיע. ההלוואה שנתן לנתבע היתה משום שהגיע לביתו והבחין שאין בבית אוכל. בוודאי שאין שום קשר בין ההלוואה האמור לבין הסעה בשכר. לפיכך, אין המדובר בהסעה בשכר (ר' ע"א 559/91 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' עיסא, פ"ד מז(3) 788 (1993); ת"א (מח' חי') 1092/04 עזבון המנוח kibben נ' חג'אזי (2007)). כך אף העובדה שתעודת ביטוח החובה הוצאה על שם אדם אחר (נ/4) אין בה כדי לשלול את חבותה של כלל. לא הוכח שהנתבע לא היה בר רשות לנהוג ברכב. בנושא החבות יש להדגיש, כי הואיל וטענות כלל הינן לתניות פטור בביטוח, הרי שנטל ההוכחה לביסוס הטענות לפיה הנזק שארע נופל בתחום תניית הפטור רובץ לפתחה (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (2007); רע"א 143/98 דיב נ' הסנה חברה ישראלי לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450 (1999)). כאמור לעיל, כלל לא עמדה בנטל האמור. הואיל וטענות כלל הן בנוגע לידיעת הנתבע אודות הפסילה והן בנוגע להסעה בשכר נדחו, הרי שהאחריות לפיצוי התובע מוטלת על כלל, ולא על קרנית. לפיכך, יש לעבור ולבחון את שאלת הנזק. הנזק הנכות הרפואית חוות דעת המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר קובי לידור, מציינת שהתובע נפגע בתאונת דרכים. נגרם לו שבר בעצם השוקה וחבלה לגב התחתון. בוצע קיבוע חיצוני בגבס למשך כשישה חודשים וחצי. קיימת הגבלה בתנועות קרסול ימין. אין דלדול שרירים. התובע לקה בשבר עם תזוזה, של עצם השוקה. השבר טופל בקיבוע חיצוני בגבס והתחבר גרמית, בהותירו הגבלה בתנועת הקרסול. המומחה העריך את נכותו הרפואית בתחום האורתופדי בגין התאונה ב- 10% בהתאם לסעיף 47(2)(ב) של תקנות הביטוח הלאומי. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה. הנכות התפקודית לטענת התובע הוא סובל מנכות בשיעור של 10% בגין חיבור גרוע של עצם השוקה עם הגבלה בתנועות הקרסול. בגין נכותו, טוען התובע, כי הוא סובל מכאבים תמידיים וממגבלות תנועה. לטענתו כאבי הגב התחתון משפיעים על יכולתו לשבת באופן ישר ולאורך זמן. לטענת התובע הוא מתקשה כיום לעמוד ולהתהלך לאורך זמן ולבצע מאמצים גופניים אחרים, ובכלל זה לעסוק בקשת העיסוקים שהייתה פתוחה בפניו עובר לתאונה. בשל מגבלת השפה של התובע, אשר עלה לישראל, ובשל העדר כישורים תעסוקתיים משמעותיים, יכולתו של התובע להתפרנס התבססה במידה לא מבוטלת על יכולתו לבצע עבודת כפיים. מגבלתו הרפואית, על אף שאינה מן החמורות, מקשה עליו לעסוק במקצועות הדורשים מאמץ פיזי רב, ובכך קיימת פגיעה תפקודית ממשית, אשר תהיה לה אף השפעה על כושר השתכרותו לעתיד. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחוות הדעת הרפואית, אני קובע את נכותו התפקודית על סך של 10%. כאב וסבל לתובע נקבעה נכות רפואית של 10%, ושהה באשפוז במשך יום אחד. לטענת התובע יש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 17,000 ₪. כלל מסכימה לכך. לאור הסכמת הצדדים, אני קובע כי התובע יפוצה בגין ראש נזק זה בסך של 17,000 ₪. אובדן שכר לעבר לאחר פגיעת התובע בתאונה, הוא היה נתון בגבס במשך שישה חודשים וחצי, ושב לעבודה רק ביוני 2005 (פרק 3(1) לסיכומי התובע). הפסד השתכרותו לעבר הינו מלא למשך 6.5 חודשים, כאשר שכרו עובר לתאונה היה 120 ₪ ליום, וזאת לפי עדותו (עמ' 11, ש' 2-3), ובחישוב של 22.5 ימי עבודה בחודש, סך של 2,700 ₪ לחודש וסך של 17,550 לכל התקופה. שערוך סכום זה ממחצית התקופה הינו, 25,480 ₪. התובע לא עתר בסיכומיו לפיצוי נוסף בגין התקופה שלאחר תום תקופת אי-כושר העבודה ועד ליום פסק-הדין, ולפיכך אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. לפיכך, אני פוסק לתובע הפסד השתכרות לעבר בסך של 25,480 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד מתוך עדותו של התובע עולה כי התובע מתקשה לשמור על רצף תעסוקתי. כך גם מדו"ח של הביטוח הלאומי עולה כי התובע נוהג להחליף עבודות כל מספר חודשים. בתקופה של מספר שנים החליף התובע למעלה מעשרה מקומות עבודה (נ/2). במרבית העבודות הרוויח סכומים נמוכים מאוד. אין ביכולתי לקבל את טענת התובע כי "עבד בשחור" הואיל ולא הובאה לכך שום ראייה. בחישוב כושר ההשתכרות של התובע אלמלא התאונה, יש ליתן את הדעת למספר גורמים שהינם בעלי השפעה על כושר השתכרותו. בעברו התובע לא שמר על רצף תעסוקתי, ובמשך תקופות מסוימות לא עבד; התובע החליף מקומות עבודה רבים, כאשר מרבית העבודות הן עבודות מזדמנות ללא הכשרה מקצועית ממשית (כגון שיפוצים, אבטחה וכו'); התובע לא שירת בצבא; לתובע אף עבר פלילי קל ואף ריצה עונש מאסר קצר; התובע אף נפגע בתאונות נוספות ואף נדקר בבטנו; התובע נוהג לשתות לשוכרה; לתובע אין רישיון נהיגה. לעומת זאת, לאחרונה נדמה שהתובע הגיע ליציבות מסוימת. כיום עובד כעוזר לאופה ומשתכר 5,803 ₪ (בניכוי מס הכנסה) והוא מצפה אף לילד וצפוי להינשא. בשים לב למכלול נסיבותיו של התובע סבורני כי יש להעמיד את כושר השתכרותו אלמלא התאונה על סך של 4,800 ₪ (בניכוי מס הכנסה), קרי כ- 1,000 ₪ פחות משכרו הנוכחי. בהינתן נכות תפקודית של 10%, ובהתחשב בכך שמגבלתו הגופנית מונעת מהתובע אפשרות לעבוד בעבודות הדורשות מאמץ רב, כגון עבודות השיפוצים שבהם עבד עובר לתאונה, יש להניח ששכרו נגרע בשיעור של 10% כשיעור נכותו התפקודית. משמע, גריעת שכר של 480 ₪ לחודש. בחישוב אקטוארי מלא, אובדן כושר ההשתכרות הינו 121,102 ₪. בהקשר זה אין ביכולתי לקבל את טענת כלל לפיה בפועל התובע השביח את שכרו לאחר התאונה. אף אם התובע השביח את שכרו בחלוף הזמן מאז התאונה, אין משמעות הדבר שכושר השתכרותו לא נפגע עקב התאונה. התובע היה צעיר בן 27 בעת התאונה, אשר עלה לארץ מספר שנים קודם לכן, והעברית לא הייתה שגורה בפיו. לפיכך, אך טבעי הוא ששכרו הושבח בשנים שלאחר התאונה. ואולם, לאור נכותו והעובדה שהוא עובד בעבודה פיזית הדורשת עמידה ממושכת, יש להניח שנכותו תוביל לאובדן כושר השתכרותו, כמפורט לעיל. לפיכך, אני קובע את אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, לסך של 121,102 ₪. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג' התובע עתר לפיצויו בגין הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג', לעבר ולעתיד, בסך של 3,000 ש"ח. כלל בסיכומיה נכונה לשלם בגין ראש נזק זה סך של 1,000 ₪. לאחר שבחנתי את נימוקי הצדדים, אני מורה על פיצוי התובע בגין ראשי נזק אלה בסך כולל של 2,000 ₪. ניכוי מל"ל רעיוני התאונה האמורה הינה אף תאונת עבודה, הואיל והתובע היה בדרכו לעבודה (עמ' 9, ש' 9). התובע לא פנה לביטוח לאומי לקבל תשלומים בגין התאונה (נ/1). לא הייתה בפי התובע תשובה מניחה את הדעת לשאלה מדוע לא עשה כן, בפרט לאחר שכבר היה מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו (עמ' 9, ש' 14-15). בסיכומיו וטען התובע שפנה למל"ל אך תביעתו אבדה ועניינו לא טופל, והתובע ויתר על תגמולי המל"ל (סעיף 7 לסיכומי התובע). התובע היה זכאי לפי דין לקבל תגמולים מן המל"ל ומסיבותיו שלו בחר שלא לעשות כן. מובן הדבר שכלל אינה צריכה לשאת בעלות זו. בשל כך, יש לבצע ניכוי רעיוני של הסכומים שהיה מקבל מהביטוח הלאומי בגין התאונה. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' חיות בע"א 9099/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' רפעאת (2006): "ההלכה בעניין ניכוי תגמולים רעיוניים מבוססת על גישת יסוד לפיה אין אמנם הוראה בדין המחייבת נפגע לתבוע גמלה שהוא זכאי לה על פי חוק הביטוח הלאומי, אך כלפי המבטחת ממנה הוא תובע פיצוי בגין נזקי גוף, מוטלת עליו החובה לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו על פי אותו החוק. לפיכך, היה והנפגע אינו נוקט בכל האמצעים הסבירים למימוש זכויותיו אלה, רואים אותו כמי שהתנהל בחוסר תום לב והתנהלות כזו מעמידה למבטחת זכות לנכות מן הפיצוי שבו חויבה תגמולים רעיוניים". לטענת כלל, הניכוי הרעיוני על בסיס שכר מינימום הינו בסך 35,000 ₪. חישוב זה לא נסתר על-ידי התובע, ואני מקבלו. לפיכך, אני מורה על ניכוי רעיוני של תשלומי מל"ל שהיה אמור לקבל התובע בסך של 35,000 ש"ח. סוף דבר לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע פיצויים כמפורט להלן: כאב וסבל......................................... 17,000 ₪. הפסדי שכר לעבר.............................. 25,480 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד............. 121,102 ₪. הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרת צד ג'. 2,000 ₪. סה"כ ביניים.................................... 165,582 ₪. ניכוי מל"ל (רעיוני)....................... (35,000 ₪).סה"כ .............................................. 130,582 ₪. אשר על-כן, אני קובע כי הנתבעת 2, כלל, תשלם לתובע סך של 130,582 ₪. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 13% (בצירוף מע"מ) (בנוגע לתוספת המע"מ לשכ"ט עו"ד מן הראוי להפנות לפסק דינו של כב' השופט יוסף שפירא בת"א (מח' י-ם) 9131/07 קן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (22.6.11)). התביעה כנגד קרנית נדחית. כמו-כן, תישא הנתבעת 2, כלל, בשכר טרחת הנתבעת 1, קרנית, בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ). התביעה כנגד הנתבע, אשר לא זומן כדין, נמחקת. כך גם נמחקת הודעת צד ג' ששלחה קרנית לנתבע. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום. ככל שלא ישולמו במועדם, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. ניתן היום, ב' אב תשע"א, 02 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהפוליסהשלילת רישיון נהיגהכיסוי ביטוחירישיון נהיגה