האם בשעה שאב המסיע ילדיו לביה"ס, יורד מהרכב כדי לפתוח את הדלת לאחד מהם, כדי לוודא ירידתו הבטוחה ונפגע מרכב חולף, הרי הוא "משתמש" ברכב ממנו ירד או האם סיים את ה"שימוש" שלו ברכב ובנסיבות אלו הינו "הולך רגל". להשלמת התמונה, במקרה שלפני, ברכב נמצאת באותה העת ילדה נוספת אותה התעתד להסיע למוסד חינוכי אחר. לפני תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק" ). התאונה ארעה ביום 21 פברואר, 2007, במהלכה נפגע התובע בכף ידו. הנתבעת-1, מבטחת הרכב בו נהג התובע. הנתבעים 2-3 הם נהג הרכב הפוגע והמבטחת (בהתאמה). בישיבת הוכחות שהתקיימה ביום 2 מאי 2011, הוסכם בין הצדדים כי גובה נזקיו של התובע יעמוד ע"ס של 60,000 ₪, נותרה במחלוקת שאלת חבות הנתבעות. האם ארעה התאונה בשעה שהתובע "השתמש" ברכבו - בנסיבות אלו תחול האחריות על הנתבעת-1, או שהתאונה ארעה בשעה שהיה "הולך רגל" - שאז תחול האחריות על הנתבעת-3 או על שתיהן, בנסיבות שהתאונה מעורבת והאחריות תוטל על הנתבעות 1 ו-3 במשותף, נוכח הטענה כי כף היד "נמחצה" בין שתי המכוניות. נסיבות התרחשות התאונה: התובע, הסיע את שתי בנותיו למוסדות החינוך בהן למדו. התובע עצר בבית ספרה של בתו הבכורה (בת ה-7), החנה רכבו במקום המיועד להורדת נוסעים, ירד מהרכב, סגר את דלת הנהג ופתח את דלת המושב האחורי על מנת לסייע ולגונן על בתו בעת ירידתה מהרכב (הבת הורדה לכיוון הכביש ולא לכיוון המדרכה). בעודו אוחז בדלת האחורית, ובטרם יצאה הבת מהרכב פגע בו הרכב הפוגע וידו נמחצה בין שני הרכבים. יצויין כי התובע התכוון, לאחר הורדת ביתו להמשיך בנסיעה לגן הילדים הסמוך ולהוריד שם את הבת הקטנה (בת ה-5). טענות נתבעת 3, מבטחת הרכב הפוגע יש להטיל החבות על מבטחת רכב התובע, זאת מן הטעם שבעת הפגיעה התובע היה בבחינת "משתמש" ברכבו והפגיעה בו הייתה תולדה של הסיכון אותו יצר ה"שימוש" ברכב. הסעת נוסעים ברכב הינה המטרה התחבורתית המובהקת של נסיעה ברכב וברי כי דאגה להורדת הנוסעים מהרכב בבטחה, לא כל שכן ילדים, הינה חלק בלתי נפרד מפעולת ה"שימוש" ברכב. לחילופין, טענה הנתבעת 3 כי המדובר בתאונה מעורבת שכן התקיים מגע פיזי בין התובע לרכבו ובין שני הרכבים. טענות נתבעת 1, מבטחת רכב התובע במועד התאונה התובע לא נפגע עקב "שימוש" ברכבו "למטרות תחבורה" אלא היה בבחינת "הולך רגל" שנפגע על ידי הרכב הפוגע בו נהג הנתבע 2. מכיוון שהתובע לא נפגע עקב נסיעה ברכבו או בשעת ירידה מהרכב, הרי שאין לקבוע כי הינו "משתמש" ברכבו כיוון שבשעה שארעה התאונה השלים את הירידה מרכבו. עוד, נטען על ידי נתבעת 1 כי לא התקיים "שימוש" מוכר אחר למטרות תחבורה על ידי התובע. אין להכליל לטענתה שימושי לוואי ברכב, שעה שרשימת ה"שימושים" הינה רשימה סגורה. בהתאם, לאחר השלמת הירידה מהרכב, הסתיים השימוש ברכב עד לפעולת העליה המחודשת של התובע לרכבו לשם המשך נסיעה עד לעצירה ולירידה הבאה. עוד, נטען כי נהג ייחשב למשתמש ברכב רק אם עמידתו מחוץ לרכב קשורה לתיקון או טיפול דרך שנדרש ברכב, וכי גם אם בנותיו של התובע עשו שימוש מוכר של ירידה מהרכב, התובע עצמו לא עשה שימוש ברכב אלא היה הולך רגל לכל דבר ועניין. השימוש של הירידה מהרכב היה של הילדים ולא של האב. לטענה, לתאונה מעורבת טענה הנתבעת 1 כי למרות שנקבע כי רכב מעורב בתאונה הינו רכב שהתקיים בינו לבין הרכב האחר ו/או בינו לבין הנפגע מגע, אין די בקיומו של מגע לצורך הטלת אחריות שכן מדובר בדרישה נוספת בלבד כאשר תנאי מקדמי הוא להוכיח כי מלכתחילה הרכב היה מעורב בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. ההלכה והדין הסעיפים הרלבנטיים לחוק יצוטטו להלן:- 1. " תאונת דרכים - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ... שימוש ברכב מנועי - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, ... ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד. 3.(א) בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו. (ב) נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." ברע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ פ"ד נ(3) 532 (להלן: "פס"ד עוזר"), נקבע על ידי כב ' הנשיא ברק (כתוארו אז) כי: "התכלית המרכזית של תיקון מס' 8 היתה לאמץ את המבחן התעבורתי כמרכיב עיקרי של 'תאונת דרכים', ולהחליף בכך את המבחן היעודי שנקבע בפרשנות שנתן בית המשפט העליון לחוק הפיצויים המקורי..." ברע"א 10785/08 אורן שחור נ' דניאל קארו (מיום 19.04.09) (להלן: "פס"ד קארו") נבחנה השאלה האם ניתן לראות בנפגע, אשר יצא מרכבו התקול לצורך הזמנת גרר והמתין כ- 10 דקות להגעתו, עד לפגיעתו על ידי רכב חולף, משתמש ברכב החונה (התקול) או שמא נותק הקשר בינו לבין הרכב החונה, ויש לראותו הולך רגל שנפגע על ידי הרכב הפוגע. קביעתו של ביהמ"ש העליון היתה כי הנפגע לא היה עוד משתמש ברכבו בשעה שנפגע מהרכב החולף. "בבוא בית המשפט להכריע אם נפגע מרכב חולף הינו "הולך רגל" או "משתמש", שומה עליו לבחון אם התקיים אחד השימושים המנויים ברשימה הסגורה שבהגדרת המשנה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. רק אם מתקיים בנפגע אחד מאותם שימושים - תקום חבות למבטחת הרכב שבו נעשה השימוש, ואילו במקרה אחר - יחשב הוא לנפגע מחוץ לרכב. ודוק - לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נדרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה. לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה - היא כשלעצמה - שימוש." ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח (מיום 4.2.09) (להלן: "פס"ד נביל") קשר התובע מטען שהועמס קודם לכן על רכבו, חבל הקשירה ניתק וכתוצאה מכך נפל התובע מהמשאית. התובע טען כי הגם שפעולת הקשירה הינה חלק מפעולת הטעינה, במקביל היא מקיימת גם את דרך השימוש של "נסיעה" או לחילופין את דרך השימוש של "טיפול דרך". כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, שב וקבע כי ההבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי' שנועדה להרחיב את הגדרת 'השימוש ברכב' חסרת נפקות עוד, שכן יש להבחין בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה הקבועה בחוק לבין אלה שאינן בה. נקבע כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעותו בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. "תנאי זה בדבר הזיקה הפיסית בין הפעולה לנסיעה, הכרחי אך לא בהכרח מספיק. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגראלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה ויש לבססה על מבחנים שונים ובהם: הקרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. לפי אותם מבחנים נקבע כי לא התקיים, לצד השימוש הממעט, גם שימוש של "נסיעה ברכב". ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי, (מיום 8.11.07) נקבע על ידי המשנה לנשיאה, השופט א. ריבלין:- "היום, לאחר שנחקק תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, ובמסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל-מנת שיוכר הנפגע כ"נוהג", נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר - מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק. לדעתי, שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח "נסיעה ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8. כאלה הם פעולותיו של הנפגע במקרה זה. התאונה הביאה את הנסיעה לקיצה, הנפגע יצא מן הרכב, התרחק ממנו, ושב לקרבתו. שלב נסיעת ההמשך טרם החל. הנה כי-כן, הנפגע לא נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר." (הדגשה שלי) ברע"א 66/10 לוי נ' מדינת ישראל, (מיום 14.01.2010) נדונה השאלה האם אלונקאי שהכניס לאמבולנס אלונקה כשעליה שוכב חולה, נפצע בעת שהחולה התרומם, הינה בבחינת תאונת דרכים. ביהמ"ש השלום (כב' הש' טאהא) הכיר בארוע כתאונת דרכים וקבע כי השימוש "כניסה לרכב" מתקיים גם מקום בו הנפגע אינו מי שנכנס לרכב, אלא אדם אחר. ביהמ"ש המחוזי (כב' הש' הווארי) קבע כי הארוע אינו תאונת דרכים:- "... כוונת המחוקק, בהקשר של שימוש בכניסה וירידה מרכב, היא כי הפגיעה תהיה של המשתמש עצמו ולא של אדם אחר שנפגע כתוצאה מכניסתו או ירידתו של אחר מהרכב. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט וקבע כי בנסיבות המקרה, לא מתקיים גם הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. הפגיעה במבקש, כך נקבע, אינה קשורה כלל לסיכון שהשימוש ברכב (כניסת החולה אליו) יצר. הפגיעה במבקש יכול והיתה מתרחשת באותו אופן אם החולה היה קם מהאלונקה ממצב שכיבה לישיבה גם במהלך הובלתו מן המחלקה לרכב. לאור האמור קבע בית המשפט כי הארוע אינו מהווה "תאונת דרכים". בקשת רשות ערעור על החלטה זו לביהמ"ש העליון נדחתה על ידי כב' המשנה לנשיאה, השופט א. ריבלין, בהחלטתו מיום 14 ינואר 2010, במסגרתה קבע כי לא מצא פגם בהנמקת בית המשפט המחוזי, וכי "הכרעתו נכונה לגופה בכל הנוגע להגדרת "תאונת הדרכים". בת.א. (שלום-י-ם) 11258/06 סיאם נ' אי.איי. ג'י (מיום 12.9.10), קבע כב' השופט ד. פולוק כי התובעת שנפגעה בשעה שסייעה לאחיינה לרדת מהרכב, נפגעה בתאונת דרכים מרכב חולף, זכאית לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ממבטח הרכב שלה. בהתאם לפסה"ד, סיוע בהוצאת ילד מהרכב מהווה סיום פעולת השימוש של הנהג ברכב. בת.א. (שלום י-ם) 2366/09 אלקובי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (מיום 11.1.10) (להלן: פס"ד אלקובי) קבעה כב' השופטת ע. זינגר כי מקום בו מטרת הרכב היא הסעת נכים בכסאות גלגלים ואלה תלויים לחלוטין בנהג, המוריד אותם מהרכב, ירידתו של הנהג לא מסתיימת כל עוד לא הוריד את הנכים ממושבם. לכן, בשעה שרגלו של הנהג נתפסה בבלם המעלון המותקן ברכב, הינו זכאי לפיצוי בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ממבטחת הרכב בו נהג בהיותו "משתמש". בחלוף המועד להגשת סיכומי הנתבעת-1, ניתן על ידי ביהמ"ש העליון פס"ד ברע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אבראהים מוחמד (מיום 22.5.11) (להלן: "אבראהים מוחמד"). ב"כ הנתבעת-1, ביקש לצרפו לסיכומיו וטען לענין זה. כן נתנה לנתבעת-3 השהות להגיב לטענותיו. במסגרת פסה"ד נקבע כי פעולת הנחת משולש אזהרה על הכביש, איננה מהווה תיקון או טיפול דרך, לפיכך הנפגע לא עשה שימוש מוכר ברכבו בעת שנפגע ולכן הוא נפגע כהולך רגל. ביהמ"ש המחוזי סבר כי פעולת הנחת משולש האזהרה "קשורה בטבורה" לשימוש בכלי הרכב ואילו ביהמ"ש העליון קבע כי אינה:- "ראשית, הנחת משולש האזהרה אינה פעולה של תיקון או טיפול. הנחת משולש האזהרה באה אמנם בעקבות התקלה במשאית והיא מתחייבת לפי דין על-מנת להקטין את הסיכון התחבורתי שנוצר עקב עמידת כלי רכב בשולי הכביש. עם זאת, באלה אין בכדי להפכה למה שאינה. הנחת משולש אזהרה לא מקדמת את פתרונה של תקלה או בעיה ברכב ואף אין בכוחה לעשות כן באופן פוטנציאלי, ומשכך אין היא פעולת טיפול או תיקון. גם התנאי הרביעי, שלפיו נדרש כי הטיפול יהיה ברכב, לא מתקיים. הנחת משולש אזהרה היא פעולה מחוץ לרכב הדומה להסרת מכשול בדרך. לא ניתן לומר כי היא פעולה הנעשית ברכב עצמו, אף לא במובן הרחב." בית המשפט הגיע גם למסקנה כי אין המדובר בפעולה "נלווית" מן הטעם "הנחת המשולש נדרשת בין אם מתכוון הנהג לתקן בעצמו את התקלה ובין אם לאו. הנחת המשולש לא נובעת מן התיקון או הטיפול, אלא מן העצירה בצד הדרך. " מן הכלל לענייננו: בתו של התובע, קטינה נזקקה לסיוע של אביה ביציאתה מהרכב. אמנם, אין המדובר בתינוק בקשיש או בנכה, אשר אינו יכול לצאת מהרכב בכוחות עצמו וללא עזרת הזולת, אולם המדובר בקטינה אשר כדי לוודא יציאתה ולעיתים אף כניסתה לרכב בבטחה על מבוגר לסייע לה בכך. ירידתו של התובע "שניות ספורות" קודם לכן מהרכב, לטעמי, אינה הופכת אותו ל"הולך רגל" כהגדרתו בחוק. התובע היה בתהליך של ירידה וכניסה לרכב לשם המשך הנסיעה שלו. עוד, ירידתו מהרכב, "קשורה בטבורה" לנסיעה ולמטרת הנסיעה. הירידה לא סיימה את הנסיעה בכלל. התובע לא התכוון כלל לעזוב את הרכב כדי ללוות את ביתו לביה"ס, אלא יצא לרגע כדי לפתוח עבורה את הדלת ובמטרה לחזור ולהכנס לרכב מיידית. אין המדובר בסיום הנסיעה אלא המדובר בעצירה בלבד אשר לאחריה התעתד התובע להמשיך מיידית בנסיעתו. המבחנים של קרבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה ומבחן הסיכון והשכל הישר מובילים אותי למסקנה כי יש לראות בירידת התובע מן הרכב במקרה זה חלק מן הנסיעה. פגיעתו קשורה באופן הדוק לשימוש שלו ברכב, ואירעה במהלך רצף הפעולות שלו, המהוות חלק אינטגראלי מהשימוש התחבורתי, הרגיל והטבעי. שימוש ברכב כולל בתוכו הסעת נוסעים, וכאשר מדובר בילדים קטנים חלק מהשימוש הינו סיוע בכניסתם ויציאתם מן הרכב. האב עסק בירידה ובכניסה שלו ושל ביתו גם יחד. כיוון שהמדובר בשרשרת פעולות אשר כולן נועדו לקיים את ה"מטרה התחבורתית" של "השימוש" ברכב הרי שקביעתי היא כי ניתן לראות בהן רצף בלתי ניתן לניתוק המהווה חלק מהשימוש. ערה אני למגמת הפסיקה לצמצום תחולתו של חוק הפיצויים, אולם בנסיבות שלפניי, אני סוברת כי התובע עשה שימוש טבעי ומוכר ברכבו שהינו אף חלק מהשימוש הטבעי של בתו. בנוסף, סיוע לקטין, לקשיש או לכל אדם אחר בשעה שהוא יורד או עולה לרכב, על ידי מי שנוסע גם הוא ברכב, ואשר ירד לשם כך מתוך כוונה לאחר מכן לשוב ולהכנס לרכבו, נופל בגדר הגדרת ה"שימוש" ואינו בבחינת פעולת לוואי. מקובלת עלי קביעתה של כב' השופטת זינגר בפס"ד אלקובי ומוצאת אני אותה מתאימה גם לנסיבות שלפני. אשר לעולה מבר"ע 66/10 לוי לעיל, הרי שהאלונקאי, הגם שסייע בכניסתו של החולה לאמבולנס לא עסק הוא באותו המועד בכניסה או ביציאה מהרכב, האלונקאי עסק בהכנסת החולה לאמבולנס ללא כוונה להמשיך ולנסוע גם כן. לעניין זה מקובלת עלי גם טענת ב"כ הנתבעת-1 כי לא כל מי שיסייע לאדם או קטין להכנס לרכב יהיה בבחינת "משתמש" ברכב, אם לא ירד קודם לכן מהרכב ואם אין לו כוונה להכנס אליו לאחר מכן. אשר לעולה מפס"ד נביל, הרי נקבע כי תפיסת דרכי השימוש בהגדרת המשנה כרשימה סגורה מאיינת את האפשרות לקבוע כי שימושים נוספים, שאינם מוזכרים ברשימה, יבואו בגדר "תאונת דרכים" לפי מבחן כוללני כזה או אחר. הקשר לפעולת ה"שימוש" צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, קביעתי היא כי הקשר בנסיבות שלפני מתקיים. עוד, איני מתעלמת מהקביעה בפס"ד אבראהים מוחמד ולפיה אין זה רצוי כי המבחן לסיווג הפעולה כשימוש מוכר ברכב מנועי יהא מבחן סובייקטיבי. ברי, כי סיווג אותה פעולה, פעם כשימוש מוכר ופעם כשימוש שאינו מוכר, הכול לפי כוונתו הסובייקטיבית של הנפגע, עלול ליצור אבחנות בין מצבים דומים מאוד זה לזה. הורדת והעלאת נוסעים לכשעצמה עשויה להיות פעולה עצמאית, על ידי מורה או הורה מסייע, אשר העושה אותה לא יחשב למשתמש ברכב ממנו ירד או עלה משתמש. בנסיבות שלפני, לא ניתן לקבוע כי התובע סיים את פעולת הכניסה והירידה מהרכב, בשעה שעסק בפעולת הורדת ביתו מהרכב. איני סוברת כי יהיה זה נכון לנתק את פעולת הסיוע לילד, קשיש או מי שזקוק לכך כשם ש"נותקה" פעולת הנחת המשולש מפעולת תיקון הדרך. לפיכך, קביעתי היא כי התובע נפגע כ"משתמש" ברכבו ולא כ"הולך רגל" והחבות תוטל לפיכך על נתבעת 1. אשר לטענת החילופית של נתבעת 1 כי יש לראות בתובע כמי שנפגע בתאונה מעורבת. שעה שקבעתי כי התובע נפגע כ"משתמש" ברכבו, הרי שאינו יכול להיות חלק מתאונה מעורבת, על מנת להיכנס לגדר תאונה מעורבת על התובע להיחשב "הולך רגל", לכן גם טענה זו דינה להדחות. סיכום בנסיבות אלו דין התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 להדחות. התוצאה היא לפיכך שנתבעת 1 תישא באחריות לנזקי התובע ותישא בתשלום נזקי התובע בהתאם להסכמת הצדדים לגובה נזקיו. בתיק התקיימו שתי ישיבות קד"מ וישיבת הוכחות, עוד נדרשו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב, לכן אני מחייבת נתבעת 1 לשאת בהוצאות נתבעים 2 ו-3 בסך של 7,500 ₪. ניתן היום, כו' אלול תשע"א,25 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים. רכב נוסע