בקשה לאישור עיקול דוגמא 1. נושא פסק הדין הוא המחלוקת בין התובעת לבין הנתבעת (או משיבה - כהגדרתה בכתב התביעה) מס' 5 - (להלן: "הנתבעת"); כנגד כל יתר הנתבעים אין מבוקש כל סעד בהליך זה. התביעה מוגדרת עפ"י כותרתה כ"בקשה לאישור עיקול עפ"י תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד1994-". 2. הצדדים הסכימו על העובדות החשובות להכרעה, ואלו הן : - הנתבעת מס' 1, חב' טל עבודות גבס בע"מ (להלן, לשם הנוחות: חב' טל), חברה קבלנית לעבודות בנין, ביצעה עבור הנתבעת במהלך שנת 1997 עבודות שונות. הנתבעת שילמה לחב' טל את מלוא התמורה המגיעה לה בגין אותן עבודות - ובכלל זאת מסרה בתאריך 16/06/97 שיק על סך 40,850.- ש"ח שמועד פרעונו ביום 05/07/97; ב25/06/97- בשעה 15:00 נמסרה לנתבעת "הודעה למחזיק על הטלת עיקול", שניתנה על יסוד צו זמני לעיקול כספים עד לסך 187,731.- ש"ח "המגיעים" לחב' טל, הנמצאים בידי הנתבעת. הצו הוצא לבקשת התובעת כעיקול זמני עפ"י תקנה 360 של תקנות סדר הדין האזרחי, במסגרת תביעה שהוגשה נגד חב' טל; הנתבעת אשר, כאמור, מסרה אותו שיק לפני מועד קבלת צו העיקול אך ידעה כי מועד פרעונו מאוחר יותר, לא ידעה האם במצב דברים זה "יש בידיה" כספים של חברת טל ועל כן מיהרה ופנתה למחרת קבלת צו העיקול במכתב אל בית המשפט, הבהירה את מצב הדברים וביקשה הוראות. בתאריך 07/07/97 (מועד שבו עדיין ניתן היה לבטל את השיק), ומשלא קיבלה תגובה לבקשתה למתן הוראות, שבה הנתבעת ופנתה פעם נוספת לבית המשפט בתזכורת לבקשת ההוראות. גם הפעם לא זכתה לתגובה וסופו שהשיק כובד. 3. אלו, כאמור, העובדות המוסכמות על הצדדים ועל סמך העובדות הללו יש להכריע במחלוקת, שזו תמציתה: לטענת התובעת, לא קיימה הנתבעת את המוטל על "מחזיק" אשר קיבל הודעת עיקול, עפ"י תקנה 367 של התקנות - ובכך התחייבה בתשלום הסכום שעוקל. לטענת הנתבעת אין לחייבה, שכן לא היו בידיה, בעת קבלת ההודעה, כספים של חב' טל, ובכל מקרה היא פעלה באופן סביר כמתבקש ממחזיק אשר קיבל הודעה למחזיק. 4. הצדדים נחלקו בעמדותיהם לא רק בשאלת עצם החיוב אלא גם בשאלת הדין על פיו יש להכריע במחלוקת: האם חלות על המקרה הוראות תקנות סדר הדין האזרחי כטענת ב"כ המלומד של הנתבעת עו"ד א. מרכוס או הוראות חוק ההוצאה לפועל כטענת ב"כ המלומד של התובעת עו"ד מ. מקייס, או שמא "תרכובת" של שתי מערכות חוק אלה. תקנות סדר הדין (367 - 372) יוצרות מערכת דיון בבקשה לאישור עיקול (כנגד מחזיק צד ג' !) אשר היא תובענה העומדת ברשות עצמה. יש בה "כתב תביעה" (בקשה לאישור עיקול) וכתב הגנה - מתקיים דיון ובסופו הכרעה שיפוטית. "הבקשה לאישור העיקול" פותחת חזית בין התובע לבין צד ג' המחזיק (שאיננו צד להתדיינות "העיקרית"). כך ר' רע"א 2158/92 א. קליאוט נ' בנק הפועלים בע"מ ואח' פ"ד מו(3) 804 בעמ' 808 ה - ו: - "בקשה כזו ... (לאישור העיקול - ר.ש.) כמוה ככתב תביעה ... והמחזיק חייב להגיש כתב הגנה אם ברצונו להתגונן ... וכך נפתחת חזית המריבה בין התובע לבין המחזיק". ור' גם סדרי הדין האזרחי / ד"ר י. זוסמן (בעריכת ד"ר ש. לוין) מהד' 7 ס' 478 בעמ' 595; כך גם ע"א (חיפה) 4050/97 בל"ל נ' ס.מ.ק. עאבד תקדין-מחוזי כרך 97(3) תשנ"ז-נ"ח 1997 עמ' 535 : - "בקשה לאישור העיקול דינה כדין כתב תביעה , ודינו של מחזיק כדין נתבע בשינויים המחוייבים". קיים אמנם קשר בין עיקול זמני עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי, לבין עיקול עפ"י חוק ההוצאה לפועל - מכח תקנה 375 המכילה את הוראות חוק ההוצאה לפועל "על ביצוע עיקול זמני לפי סימן זה". סבור אני כי הוראה זו אכן חלה, כלשונה, רק על אופן הביצוע אך אין היא מתפשטת גם על הדיון בבקשת אישור העיקול הנדונה כל כולו במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי - רק לאחר האישור עובר "שרביט הביצוע" לראש ההוצאה לפועל. [עם זאת ניתן בודאי לעיין, ללמוד ולהסיק ממערכת דינים אחת לרעותה - שהרי עניינן בסוגיה דומה]. 5. מהם השיקולים על פיהם יפסוק בית המשפט את הדין בתובענה מסוג זה ? התקנות אינן נותנות תשובה לשאלה זו. ברור בעיני, בכל הענווה, שאין הכוונה להכרעה "טכנית" - בדיקה האם קיים המחזיק, כלשונה, את מצוות הודעת העיקול ואם לא עשה כן - כגון שלא השיב ולא הודיע האם יש או אין בידיו כספים או לא השיב במועד או כיוצ"ב - כי אז כפועל יוצא הכרחי יחוייב המחזיק בתשלום חוב העיקול - שהרי אילו כיוון המחוקק למבחן "טכני" כאמור לא היה קובע הליך של תובענה לאישור עיקול, שבמסגרתו רשאי המחזיק להתגונן מפני העתירה לחייבו בתשלום הסכום המעוקל. להבנתי יבחן בית המשפט תחילה האמנם יש, או היו, בידי המחזיק במועדים הרלבנטיים נכסים של הנתבע אם לאו. אם ימצא כי אכן היו כאלו בחזקתו יעבור לדיון בשאלה האם קיימת סיבה שלא לחייב את המחזיק בהעברת "המעוקל" - או תשלום הסכום המעוקל. 6. האם היו בידי הנתבעת כספים של חברת טל בעת שקיבלה את ההודעה למחזיק ? התובעת סומכת בנושא זה על הכרעת כב' בית המשפט העליון בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נגד משה וולך פ"ד מ"ג(2) 864. הנתבעת מבקשת לאבחן את ההכרעה בפס"ד זה מענייננו. מסכים אני עם התובעת כי סוגיה זו אכן הוכרעה בפסק זה - בין היתר שם בעמ' 872 ד : - "17. העולה מן האמור עד כאן: עם מסירת השטר לידי החייבים שלפנינו נעשתה ההתקשרות על-פי השטר בת-פועל, וקמה להם הזכות לתבוע לפיו. זו המשמעות המרכזית של העובדה, שהקניין בשטר עבר לידיהם. אלא שמול זכות זו ניצב ועומד מחסום, המאיים לעוצרה ולמנוע את מימושה הלכה למעשה. ה"מחסום" הוא צו העיקול, שהגיע לידי המערער, החייב על-פי השטר, קודם שהגיע מועד פירעונו. צו העיקול, כאמור, מתייחס לכספי החייבים שבידי המערער, מכאן שאין ממש ב"היתפסות" לעובדה שהשטר איננו עוד בידי המערער. הקניין בשטר עבר אמנם מידיו, אך החוב הגלום בו ("עיסקת היסוד", אם תרצו) - איננו פוקע עד למועד הפירעון, ועל החוב הזה "ירד" צו העיקול. ביום הפירעון לא השטר ככזה רלוואנטי לענייננו אלא הכספים שחב המערער למשיבים-החייבים. אלה היו בהחזקתו של המערער, והרי עליהם הוטל העיקול. את אלה מנוע היה מלהוציא מתחת ידו בניגוד לצו העיקול". (הדגשות אינן במקור - ר.ש.) יש איפוא לצאת בהמשך הדברים מתוך ההנחה שאכן "במאבק" שבין זכות העיקול לבין הזכות מכח אחיזה בשיק "ניגף השיק מפני העיקול", ומכאן שבמועד קבלת ההודעה למחזיק עפ"י צו העיקול "היו בידי" הנתבעת כספי השיק אשר נמסר לחב' טל אך טרם הגיע מועד פרעונו. 7. השלב הבא יהא בחינת התנהגות הנתבעת והאם בנסיבות העניין יש מקום לחייבה. את השיקולים הראויים לבחינה זו יש למצוא מתוך נסיון לעמוד על תכלית ההוראות שעל פיהן ניתן העיקול. בראש השיקולים "כמטרית על" יש לזכור כי מדובר בחיוב בחוב שאיננו חובה של הנתבעת ואין לה כל קשר אליו - ועל כן בפגיעה קשה בקניינה. אין מחלוקת כי הנתבעת איננה חבה לתובעת דבר וחצי דבר (מכח מערכת חיובים כלשהי בין שתי אלו). אין גם מחלוקת שהנתבעת איננה חבה עוד (לאחר שנפרע השיק מושא הדיון) דבר לחב' טל. יוצא איפוא שחיוב הנתבעת בתשלום סכום העיקול, פירושו הכנסת יד זרה אל תוך כיסה של הנתבעת על מנת לשלם חובו של אחר שאין היא עצמה חבה בו. ובכל זאת - משקבע מתקין התקנות כי ניתן לחייב מחזיק, אשר לא הגיב להודעת עיקול כמצוות התקנות, בחוב "שאיננו חובו" - מהי תכליתן של הוראות אלו ? מטרתו של עיקול - ובעיקר העיקול הזמני עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי - היא "לשים יד" על נכסים של החייב ולהבטיח כי אם יחוייב בדינו כי אז יהא לתובע ממה לגבות את החוב. האפשרות לחייב את המחזיק אשר לא הגיב כהלכה נועדה, לסברתי, "ליתן שיניים" להודעת העיקול, לבל יהא ליבו של המחזיק גס בהוראות ויתרשל בקיומן או אף חמורה מכך, ישלב ידו ביד החייב ויסייע לו להעלים נכסיו למען הכשל נסיונות התובע לגבות את חובו. כדי למנוע אפשרות כזו ראה מתקין התקנות להחמיר עם מי שאיננו מקיים את הוראות הניתנות למחזיק עפ"י צו העיקול. אך, עדיין פתוחה לאותו "מחזיק" הדרך להוכיח כי לא התכוון כלל לעקוף את הוראות העיקול או לסייע בידי החייב להעלים את כספו, ואם ישוכנע בית המשפט כי המחזיק פעל באופן סביר בלא כל כוונה לסייע בידי החייב להתחמק ולהעלים נכסיו כי אז לא תהא כל הצדקה לחייב את המחזיק בתשלום חוב לא לו. 8. הנתבעת, בענייננו, מצאה עצמה, עם קבלת ההודעה למחזיק, במצוקה, כאשר ההתחבטות שעמדה נגד עיניה לא היתה האם חייבת היא או לא חייבת לפעול עפ"י צו העיקול, אלא האמנם מחזיקה היא בכספים של חב' טל. האם פעלה, בנסיבות אלו בדרך סבירה כדי לפטור התחבטות זו ? המבחן אותו יש להחיל בבחינת שאלה זו הינו מבחן אוביקטיבי של אדם סביר "מן הישוב" ולא משפטן יודע דין. אף שקבעתי לעיל כי מסגרת הדיון עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי היא מסגרת עצמאית ואיננה זו של חוק ההוצאה לפועל ניתן ללמוד על גישת המחוקק מהוראות חוק ההוצאה לפועל שגם שם (בסעיף 48) נקבע כי ניתן לחייב צד שלישי שלא קיים מצוות "מסירת" נכסים מעוקלים עפ"י סעיף 47 לאותו חוק, אם עשה זאת "ללא הצדק סביר" - משמע, על ראש ההוצאה לפועל לבחון בכל מקרה האם קיים למחזיק הצדק להימנעותו. וכך הוגדר מבחן התנהגותו הסבירה של המחזיק בע"א 1796/90 פירר ואח' נ' מ"י פ"ד מו(3) 866 בעמ' 874 ד-ה: "מבחן ההתנהגות התקינה והמקובלת של אדם מן הישוב, כפי שהיה פועל באותן נסיבות שבהן פעל הצד השלישי". חץ כיוון למהותו של אותו הצדק סביר ניתן למצוא גם בפסק דין בע"א 533/87 (וולך) הנ"ל - בעיקר דברי כב' השופט אור בסעיף 23 של פסק הדין : - "המערער יכול היה לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות או לחילופין בטעון ביניים לבית המשפט ואזי בכל מקרה היה "יוצא מן התמונה ופורק מעליו כל סיכון". הדיעה הרווחת בציבור (ובתי המשפט נוטים להדגיש ולהבהיר זאת) היא כי "שיק הוא כסף", מי שאיננו מכבד שיק מסתכן בסכנות שונות הן עפ"י חוק שיקים ללא כיסוי והן בביצוע עבירה פלילית עפ"י חוק העונשין. "אדם מן הישוב" חייב איפוא להיזהר עד מאוד בטרם יימנע מכיבוד שיק או יורה לבנק שלא לכבדו. 9. שילוב של שניים אלו: סימן השאלה לגבי עצם קיום "נכס" של החייב בידי המחזיק (בנסיבות שתוארו לעיל) בצירוף החשש מתוצאות ביטולו של שיק, נראה בעיני עילת הגנה ראויה למחזיק - אם יעלה בידו להוכיח את כנותו וכי לא התכוון לסייע בידי החייב להעלים נכסיו. בענייננו, עולה כנות התחבטותה של הנתבעת, בברור, מפניותיה התכופות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות. פניה זו שוללת בעיני כל אפשרות שהנתבעת ביקשה לעשות יד אחת עם החייבת, חברת טל. התנהגותה של הנתבעת היא בעיני, איפוא, סבירה ועל כן יש להימנע מהפגיעה בקניינה. 10. אם עפ"י חוק ההוצאה לפועל - כאשר מדובר בחיוב פסוק לאחר משפט אשר הוכרע ומכאן גם חובת המחזיק להעביר כספים, עדיין ניתן למצוא "הצדק סביר" למחזיק שלא פעל עפ"י אותו צו - בעיקול זמני, שם טרם קיים חוב פסוק לטובת התובע ואין עדיין חובה על המחזיק להעביר את הכספים אלא רק להודיע אם קיימים בידיו - על אחת כמה וכמה. 11. ועוד הבדל: פעולה עפ"י חוק ההוצאה לפועל נעשית מכח הוראת חוק להבדיל מהחיוב עפ"י תקנות סדר הדין שהן יציר כפיו של מחוקק המשנה. להבדל זה משמעות רבת משקל בעיני נוכח העובדה אותה ציינתי לעיל חיוב המחזיק בגין חוב לא לו הינה פגיעה קשה בקניינו. ספק הוא בעיני אם ניתן לפגוע כך בקניינו של אדם מכח הוראת סדר דין ובלא קיום עילה לחיוב, מכח חוק. לעניין זה ראוי להפנות לדברים שנאמרו בפסה"ד בבש"א 4459/94, 4475 בעניין סלמונוב ואח' נ' שרבני ואח' פ"ד מט(3) 479 בעמ' 482 ה : - "(2) זכות הקניין הינה זכות חוקתית. היא מעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע: "אין פוגעים בקנינו של אדם". כל רשות מרשויות השלטון - ובכלל זה בית המשפט - חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק היסוד). באיזון בין זכות הקניין לבין זכויות ואינטרסים אחרים, אין לפגוע בזכות הקניין, "אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור, מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק היסוד)". ... "זאת ועוד: ההסדרים בדבר עיקול זמני מעוגנים בעיקרם בתחיקת משנה - תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן - התקנות), המותקנות על-ידי שר המשפטים. תחיקת משנה הייתה כפופה מאז ומתמיד לעיקרי הדרישות שבסעיף 8 ובסעיף 1 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו" ... (הדגשות אינן במקור - ר.ש.) וכן ר' רע"א 5222/93 (לא פורסם) כמצוטט בדנג"צ 4466/94 נוסייבה ואח' נ' שר האוצר פ"ד מט(4) 68 בעמ' 86 : - "סדרי הדין האזרחי ... מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה ... מכאן נובע כי בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף ... זכות הקניין היא זכות חוקתית ... אמנם סעיף 10 לחוק מגן על התחיקה הקיימת מפני ביטול על יסוד סעיף 8 או סעיף 1, אולם לנוכח הכלל שהתגבש בפסיקה בדבר פירוש התחיקה לאור עקרונות היסוד של שיטתנו, ובמרכזם זכויות היסוד של האדם, מובן הוא כי יש לפרש גם את התחיקה הקיימת ברוח הוראות חוק היסוד". (הדגשות אינן במקור - ר.ש.) ואם במאזן בין תובע לנתבע כך - במאזן בין התובע לצד ג' מרוחק מהמחלוקת - שבעתיים כך. 12. הגעתי איפוא למסקנה כי משהגיבה הנתבעת להודעת העיקול בפניה דחופה בבקשת הוראות מבית המשפט פעלה באופן סביר - אף אם לא הניבה פעולתה זו תוצאה יעילה וכתוצאה מכך נפרע השיק וכספי המעוקלים חמקו מידי התובעת. בנסיבות אלו אין לחייבה בתשלום הסכום המעוקל. 13. נוכח מסקנתי זו לא ראיתי צורך להכריע במחלוקת נוספת אשר נפלה בין הצדדים, והיא מה שיעור החיוב - היינו האם סכום השיק ששולם או החיוב עפ"י ספרי החברה אשר כלל גם את המע"מ וניכוי מס החל על התשלום לחברת טל ונועד, כמקובל, להעברה ישירה לרשויות מע"מ. בלא להעמיק ולהרחיב את הדיבור על טענות הצדדים בנושא זה סבור אני כי הצדק בעניין זה עם ב"כ הנתבעת, ואילו הייתי מגיע למסקנה שיש לחייב את הנתבעת - הייתי מחייב בסכום השיק בלבד, לא כולל אותן תוספות, שכן רק סכום זה היה בגדר כספים "המגיעים לחייב מאת הנתבעת". 14. אשר על כל אלו - התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת (משיבה מס' 5 !) הוצאותיה בסך 7,000.- ש"ח בצירוף מע"מ כדין. עיקול