פיצויים על נשיכה של שלושה כלבים ביחד

כמה פיצויים מקבלים על נשיכת יותר מכלב אחד ? 1. התובע והנתבעים הם כולם תושבי סביון. הנתבעים הם בעל ואשה המתגוררים בבית פרטי ברחוב הגבעה. 23 ביתם עומד על מגרש של 5 דונם, מוקף גדר, והוא מרוחק למדי מן הכביש. בכניסה לחצר יש שער ברזל נגרר. הנתבעים, כמו תושבים רבים בסביון, מחזיקים כלבים להגנת ביתם ואין חולק כי ביום 18.6.81 היו ברשותם 2 כלבים מסוג רוטויילר ממין זכר, וכלבת רועים גרמנית. הכלבים האלה היו בבעלותם ובנוסף עליהם היתה בהחזקתם עוד כלבה מסוג רוטויילר, שהיתה שייכת לאדם אחר והיא נמסרה להם כחמישה שבועות לפני המקרה. התובע, שהיה בעת המקרה בן 73, נהג לערוך מדי בוקר טיול שחלקו בהליכה וחלקו בריצה, והמסלול הקבוע שבחר לעצמו הוליך אותו מדי בוקר לרחוב הגבעה, ליד בית הנתבעים. בשכנות לבית הנתבעים עמד באותו זמן בית בבניינו, שבין השאר כונה "בית ויסוצקי". כשהתקרב התובע לאותו בית, יצאו מהחצר ההיא ארבעה כלבים שרצו לעברו, הפילו אותו על הכביש ותקפו אותו. בעצם בוצעה התקיפה על-ידי שלושה כלבים, ואילו הרביעי הצטרף אליהם בנביחות בלבד. התקיפה היא מן התקיפות הקשות ביותר, כשמדובר בתקיפה על-ידי כלב. לא מדובר בנשיכה או אפילו במספר נשיכות אלא במקרה יוצא דופן, בו טרפו הכלבים ממש חלקי גופו של התובע, בעיקר אחת מרגליו, אך גם בכתפו. הם אכלו את בשרו עד שנתגלתה העצם ברגל. גם הפלת התובע לארץ גרמה שברים בגופו והחמירה את הפגיעה. ההתנפלות עצמה קרתה כהרף עין, אך האירוע כולו נמשך זמן רב, כ- 20דקות בערך, כשהכלבים מתקרבים ומתרחקים חליפות, ובכל פעם נוגסים בתובע, ובשלב מסויים אף גררו אותו מהכביש לשטח שלצד הכביש. האירוע כולו ארך זמן כה רב, משום שבתחילתו היה התובע בודד על הכביש בשל השעה המוקדמת, אך גם כאשר נזעקו שכנים לשמע זעקותיו ולשמע קריאות לעזרה של אחת השכנות שנזדמנה שם במקרה, הם לא יכלו להושיע, כי פחדו לגשת אל הכלבים ונאלצו לחזות במחזה הזוועה חסרי אונים כשהם זועקים לעזרה. שכן בשם ירדני אמר אמנם, שבשלב מסויים ניסה להניס את הכלבים על-ידי התזת מים בצינור, אך יש לי רושם שהוא לא העיז להתערב דיו, כי התובע עצמו אומר שהוא לא נרטב כלל. והרי לא יתכן שהמים הגיעו לכלבים ולא הגיעולתובע. השכנים שנכחו במקום היו הזוג ירדני, עוד שכנה שלהם בשם ממיסטלוב, ושכנה בשם גב' עזריה. הובאו להעיד מטעם התובע רק מר ירדני וגב' ממיסטלוב, אולם הוכח בוודאות שצעקות העזרה של השכנים כוונו לעבר בית הנתבעים, כשהם קוראים "ורדה" "ורדה". בסופו של דבר התעוררו הנתבעים ואצו החוצה - תחילה הנתבעת ואחריה בעלה, וגם התובע וגם עדי הראיה שהעידו, איתנים בדעתם שהנתבעים התקרבו אל הכלבים והרחיקו אותם מהתובע, בעיקר בדיבורים אל הכלבים. העד ירדני אומר שהנתבע אחז גם בקולר של אחד הכלבים כדי להרחיקו משם. אם כי יש מחלוקת בדבר תפקידם של הנתבעים בסילוק הכלבים, אין חולק כי הכלבים הסתלקו עם הופעת הנתבעים בשטח. בינתיים טלפן מר ירדני למשטרה מביתה של גב' ממיסטלוב, והנתבעת טלפנה למגן דוד אדום מביתה, ועד מהרה הגיע מכונית משטרה עם שני שוטרים ואמבולנס, והתובע נלקח לבית-חולים "תל-השומר". בשל מצבו הקשה אושפז במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר- מכן עבר ניתוחים ובסופו של דבר נותר בעל נכות צמיתה בדרגה גבוהה. 2. התובע טוען כי הכלבים שתקפו אותו היו בבעלותם או בהחזקתם של הנתבעים, וכי בשל רשלנותם של אלה הגיעו הכלבים לרשות הרבים וגרמו לו נזק קשה. במשפט זה הוא תובע פיצוי על נזקיו. עוד לפני המשפט הזה, התקיים בבית-המשפט השלום בפתח-תקוה הליך משפטי על-פי פקודת הכלבת, שבסופו ציוותה השופטת שם להשמיד את שלושת הכלבים מסוג רוטויילר שבהחזקת הנתבעים, ולהחזיר להם את הכלבה מסוג רועה גרמני. הנתבע העיד כי הוא לא קיבל לידיו את הכלבה הזאת, כי עובר לאותו הליך הוחזקו כל ארבעת הכלבים בהסגר והוא לא היה מעונין בכלבה שהוחזקה זמן רב בהסגר, הוא אינו יודע מה עלה בגורלה. המחלוקת העיקרית במשפט זה היא בשאלת זהותם של הכלבים הנושכים. הנתבעים מכחישים בכל תוקף שהכלבים שלהם היו מעורבים בפרשה. טענתם היא, שמדובר בכלבים זרים שהזדמנו במקרה לרחוב שלהם. בין שתי הגירסות הקיצוניות של התובע מזה ושל הנתבעים מאידך, קיימת גירסה חלופית, ששניים משלושת הכלבים הנושכים הם שני כלבי הרוטויילר של הנתבעים, ואילו שני הכלבים הנוספים היו כלבים זרים שהזדמנו למקום. הגירסה הזאת הועלתה כבר ביום המקרה, ויש לה אף הסבר, כפי שאפרט להלן: אני הגעתי למסקנה ברורה, שאכן השתתפו בתקיפה ממש לפחות שני כלבי רוטויילר של הנתבעים. ואינני מוציאה מכלל אפשרות, שאכן היו שם שני כלבים זרים. מסקנתי זו מבוססת על שורה של ראיות, חלקן ישירות וחלקן נסיבתיות, והיא מסקנה ודאית, מעבר למידת ההסתברות המספיקה במשפט אזרחי. ראשית - היו בפני עדויותיהם של התובע עצמו ושל השכנים, מר ירדני וגב' ממיסטלוב. שלושתם הכירו היטב את כלבי הנתבעים. השכנים ראו אותם מדי יום ביומו, כי הכלבים בילו את כל זמנם בחצר המגודרת בחלקה ברשת. הכלבים היוו גם מקור לסכסוך רציני בין הנתבעים ובין כל השכנים שלהם, עד כי הנתבע העיד, כי ביתו היה מוקף אויבים (לא שכחתי שהיו גם נושאים אחרים בסכסוך - כגון בעיות בניה). אשר לתובע, הוא היד כי בכל בוקר, כשהיה רץ על-פני ביתם של הנתבעים, היו כלבי הרוטויילר רצים במקביל לו בתוך החצר כשהם נובחים בתוקפנות. ניתן, איפוא, לומר, שגם הוא הכיר אותם. אני ערה לעובדה, שאינו דומה זיהוי כלבים לזיהוי אדם. אדם הוא בעל תווי פנים מיוחדים ובעל מבנה גוף אינדוידואלי, וכך ניתן לזהות אותו במסדר זיהוי, אפילו הוא ניצב בין אחרים הדומים לו דמיון כללי. לא כן כשמדובר בכלבים, בעיקר כשהמזהה איננו בעל הכלבים. את אלה מזהים בד"כ לפי הסוג, הצבע, הגודל ויש להניח שאילו נערך מסדר זיהוי של כלבים מאותו סוג, ובערך מאותו גודל וצבע, לא היו העדים יכולים להצביע דווקא על כלבי הנתבעים. לכן, למרות שהעדים הללו העידו בבטחון מלא על זהות הכלבים, הייתי מהססת להסתמך על עדותם בוודאות, לולא נוספו לזיהוי החזותי ראיות אחרות המחזקות אותו. זאת גם הסיבה שאינני מנתחת במפורט עדותו של כל אחד מהעדים הללו. ראשית - אני מתרשמת מן העובדה שהשכנים ניצבו במשך דקות ארוכות בערך מול ביתם של הנתבעים, כשהם קוראים לנתבעת בשמה, ובאותה עת רואים את הכלבים תוקפים את התובע ומשוכנעים בלבם שאלה כלבי הנתבעים. אילו היו שני כלבי רוטויילרים של הנתבעים מסתובבים חופשיים בחצר הבית באותה עת, כפי שטוענים הנתבעים, לא יתכן שהשכנים הניצבים ממול לא היו רואים אותם. הם בוודאי היו גם שומעים אותם, כי כבר הוכח שנביחות של כלבים מבחוץ היו מגרות את הכלבים הללו לנבוח, והנתבע אפילו בא בטענות לשכנה, שהכלב שלה היה מתקרב לגדר ומגרה את כלביו בדרך זו. אם השכנים היו משוכנעים כל אותה עת שהתוקפים הם כלבי הנתבעים, ניתן להסיק מכך כמעט בוודאות, שחצר הנתבעים היתה ריקה מכלבים באותו זמן. חיזוק נוסף ורציני אני מוצאת בעובדה, שרק הנתבעים העזו לגשת אל הכלבים והצליחו לסלק אותם מעל פני התובע. אינני מקבלת, שעובדה זאת נובעת מהיותם של הנתבעים מומחים לכלבים, ללא מורא בליבם. אינני מאמינה לנתבעים שהכלבים הסתלקו ללא כל התערבות מצידם, וכי מקרה הוא שהם הסתלקו בדיוק ברגע בו הופיעו הנתבעים בשטח. לא למותר להזכיר, כי הנתבע סתר את עצמו בנקודה זאת. כאן ניסה לטעון שהרים איזה מקל כדי לגרש את הכלבים, אך לא היה צורך בכך, כי הם כבר התרחקו לפני שיצא. בעדותו בבית-המשפט בפתח-תקוה העיד במפורש, כי הרים את המקל וצעק על הכלבים, וכשנחקר על-כך ענה תשובה מגומגמת שלא סיפקה אותי. אני קובעת בוודאות שהנתבעים גרשו את הכלבים מעל פני התובע, וכי ניגשו ללא היסוס לעשות כן, רק משום שכלבים שלהם היו מעורבים באירוע. ואם בהתנהגות הנתבעים עסקינן, הריני מקבלת את עמדת ב"כ התובע, כי התנהגותו של הנתבע מיד לאחר המקרה מעידה אף היא על מעורבות כלבים שלו. הוא לא רק ניגש אל התובע והשמיע באוזניו דברי ניחומים בעודו מוטל על הכביש, אלא התלבש ומיוזמתו נסע במכוניתו לבית-החולים, לאחר שהתובע הובל לשם. הואיל והנתבע הוא פסיכיאטר שעבד פעם בתל-השומר, הוא ניצל את קשריו כדי לסייע בהשגת טיפול טוב יותר לתובע, ואף הציע את שירותיו בנושא זה. הוא שוחח עם רופא בבית-החולים והודע לאשת התובע שהיא יכולה לפנות אליו בכל עת בבקשת עזרה, ולשם כך נתן בידה פתק עם מספר הטלפון שלו ושם אשתו במקרה שיעדר מהבית. גם למחרת ביקר אצל התובע והתעניין בגורלו. לצערנו, למודי נסיון אנו לגבי מידת העזרה שסתם אדם מהצד מוכן להגיש לפצוע תאונה. אינני מקבלת את הגירסה, שהנתבע עשה את כל המעשים הללו על תקן של "השומרוני הטוב", כפי שטוען בא-כוחו עו"ד אלמוג. בעצם לא היתה נחוצה עזרתו זו של הנתבע. אמבולנס לקח את התובע לבית-החולים והוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, ולא היה שום מקום לחשש שלא יזכה בטיפול רפואי ראוי. לא היה כל צורך בהתערבות של הנתבע או בעזרה שלו. התרשמתי בבירור, על-פי תאור הדברים, כי הנתבע חש לבית-החולים משום שראה את עצמו אחראי למצבו של התובע, ומבחינה זאת ביקש לכפר על רגש האשמה המקנן בו על-ידי הצעת עזרה. אולם אם לא די בכל אלה, הרי יש ראיות למכביר על הודאה מפורשת של הנתבע כי כלביו נשכו את התובע. אפתח בכך, שבעת האירוע עצמו הואשמו הנתבעים בקול על-ידי השכנים שצעקו עליהם, והם לא הגיבו על-ידי אמירה מפורשת שהנה הכלבים שלהם בחצר והכלבים הנושכים פנו לכיוון אחר. תגובה מפורשת כזאת היתה מתבקשת אילו היתה גירסתם נכונה. לעומת זאת, הסתובב הנתבע כמעט באופן קומפולסיבי והודה בפני אנשים שונים שכלביו נשכו. הוא אמר זאת לרופא בבית-החולים; הוא אמר זאת לאשת התובע, שעדותה מהימנה עלי ביותר; הוא אמר זאת לשכן מר ירדני, שממנו ביקש אישור בכתב שרק שני כלבים שלו היו מעורבים בפרשה; הוא אמר זאת לעיתונאית אלה סימה, כשפנתה אליו בטלפון כדי לברר פרטי המקרה; והוא אמר זאת לרופא הווטרינר ד"ר ממליגר, שאישר את תוכן השיחה במכתב שכתב. אין לדרוש משום איש לזכור בצורה מדוייקת כל מילה שנאמרה, ועו"ד אלמוג עשה מטעמים מניסוחים שונים של כל אחת מהשיחות, וניסה לדלות מהן פירוש לטובת מרשו. פעם נטען שלא אמר "אני בעל הכלבים" אלא "אני בעל כלבים"; לגבי מר ירדני נטען, שהוא לא ביקש אישור שרק שניים מכלביו נשכו אלא אישור שלפחות שניים לא היו משלו, וכך לגבי כל אחת מהשיחות הנדונות. אילו דובר באמירה בודדת לאדם אחד, היה מקום לברר שמא הסיק אותו אדם מסקנה מוטעית ממה שנאמר, אבל אם מדובר בחמישה אנשים, שכולם מהימנים עלי, ומלבד גב' מלך איש מהם אינו קשור למקרה, והם כולם התרשמו שהנתבע מודה במעורבות כלבים שלו באירוע, אין מקום לבדיקה מדוקדקת של כל מילה, ואין מנוס מהסתמכות על התרשמותם של כל העדים האלה. ד"ר קורנהוייזר הודה במעורבות כלביו, אם כי עמד על-כך שמדובר רק בשניים ולא בארבעה. יש לציין שגב' מלך זכרה במפורש שהנתבע הרגיע אותה ואמר לה שהכלבים שלו בריאים וקיבלו חיסון והם אף מבוטחים, ולמה יאמר לה כך אם לא כלביו הם שנשכו? יש לזכור גם, שהעיתונאית גב' אלה - ננזפה עלידי הממונה עליה מר יודקובסקי על כתבתה הראשונה שלא היתה מדוייקת. הנזיפה באה ביוזמתו של הנתבע, שהוא ידיד של מר יודקובסקי. היא פנתה, איפוא, אל הנתבע בטלפון, והודאתו במעורבות כלביו ציטטה במרכאות בכתבה שניה. היא אישרה את דיוק הדברים בבית-משפט, ולא שמענו שהנתבע עשה פעולה כלשהי לאחר פרסום המאמר השני המכיל את הודאתו. אני משוכנעת שלולא היו כלביו מעורבים, לא היה עובר על-כך לסדר היום. אשר לווטרינר, היתה בין השניים שיחה קשה, כי היה מדובר בהשמדת הכלבים, והווטרינר זכר שהנתבע נאבק על שניים מהם, ואישר את הדבר אף בכתב. על המכתב הזה של הווטרינר לא היתה תגובה מצד הנתבע. מזמן לא נתקלתי במערכת כה איתנה של ראיות המוליכות כולן לאותה מסקנה. לעומת המערכת הזאת מתגמד ערכן של סתירות למיניהן, שהן אך סבירות ומתקבלות על הדעת באירוע מסוג זה. מה זה חשוב אם התובע חשב שהיו בחצרו של הנתבע שלושה רוטויילרים במשך שנה ולמעשה התווסף השלישי רק כחמישה שבועות לפני המקרה; מה זה חשוב אם עד אחד היה סבור שהכלבים ברחו לכיוון אחד ועד אחד סבר שברחו לכיוון אחר, או שהתפצלו לשתי קבוצות של שניים; כשמדובר באירוע כה טראומטי, כמעט בלתי אפשרי לדרוש מידה כלשהי של דיוק מעדי ראיה נדהמים, בנושאים שוליים, שבאותו רגע אינם חשובים בעיניהם. עדים חזרו ואמרו שתשומת ליבם היתה מרוכזת בתובע, ואני מאמינה שכך היה. אשר למספר הכלבים של הנתבעים שהשתתפו באירוע, העלו הנתבעים גירסה, לפיה רק שני הזכרים מסוג רוטויילר היו חופשיים באותו לילה בחצר, ואילו שתי הכלבות היו נעולות במרתף, משום שהיו מיוחמות וביקשו להפריד ביניהן בין הזכרים. הואיל וגם העד, מר ירדני, היה סבור שרק שניים מכלבי הנתבעים השתתפו, והואיל וכבר ביום המקרה טען הנתבע גם הוא, שרק שני כלבים שלו היו מעורבים, אני מוכנה לצאת מתוך הנחה, שאכן כך הדבר, ושאכן היו שם עוד שני כלבים זרים, שאחד נשך ואחד רק נבח. בסיום הפרק הזה עלי לציין, כי לא התעלמתי מעדויות ההגנה. אילו מצאתי לנכון לקחת אחת לאחת, הייתי נאלצת לומר דברים קשים על הסתירות בעדותו של הנתבע ועל העדות המוזרה והבלתי משכנעת של שני אנשי המשטרה. הם הגיעו למקום כמעט יחד עם האמבולנס, ועל-דרך ההמעטה ניתן לומר, שלא עשו את המוטל עליהם. למרות שאיש הסיור טרח להשיג ליווי של חוקר, לא נערכה במקום שום חקירה או בדיקה ובשובם לתחנה לא נרשם שום דו"ח. במקרה הטוב - אין לסמוך על עדותם של שני אנשי המשטרה הללו, שהיתה מגמתית באופן בולט. 3. עתה עלי לדון בשאלת הרשלנות. אפתח בנטל הראיה. הגעתי למסקנה שנטל הראיה על היעדר רשלנות, שהנתבעים חבים עליה מוטל עליהם הן לפי סעיף 40והן לפי סעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [3]. סעיף 40דן באופן ספציפי בנזק שנגרם על-ידי חיות, וזו לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: (1) הנזק נגרם על-ידי חית-בר, או על-ידי חיה שאינה חית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק. (2) הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגביה התרשלות שיחוב עליה". אין טענה שכלב הוא חית-בר, אך יש טענה שהנתבעים ידעו, או חזקה עליהם שידעו, שהכלבים שלהם היו מועדים לעשות את המעשה גרם את הנזק. אין אחיזה לטענת הנתבעים, כי יש להוכיח בוודאות שהכלבים עשו בעבר את אותו מעשה ממש, שאחרת אין הם "מועדים". החוק מבקש להגן באופן קיצוני על בני-אדם מפני נזקיהן של חיות המוחזקות על-ידי אחרים. באנגליה הרחיק המחוקק לכת, והטיל על בעלי-חיות אחריות מוחלטת כלפי הניזוק. אצלנו אין הדבר כן, ובעל החיה רשאי לפטור את עצמו אם יוכיח שלא התרשל; אך במסגרת הכוונה האמורה לעיל, נוטים בתי-המשפט לפרש את החוק פירוש מרחיב לטובת הנפגע. על-כן אין דורשים הוכחה מפורשת על נזק שגרמה החיה בעבר, והיא נחשבת כמועדת, אפילו אם הוכח רק כי התנהגותה בעבר מעידה על נטיה לפגוע בגופם של בני-אדם ולסכן את בריאותם (ראה: ע"א 33/55 אורן ואח' נ' אריאל ואח' [1]; ע"א 733/77 גיאור נ' זנדר ואח' [2]). יחד עם זאת, מבחינה עובדתית, המקרה שלנו הוא מקרה גבול. יש הוכחה מפי העד ירדני, כי כלבי הרוטויילר קפצו בעבר מעבר לגדר לרחוב ונבחו, אך אין הוכחה שבאותה הזדמנות התנפלו בפועל על מישהו. יש הוכחה שהכלבים היו מעורבים בריב עם כלבים אחרים וכי גב' עזריה נושכה באותה הזדמנות - אך ניתן לומר שנושכה כתוצאה מהתערבותה בריב, ולולא התערבה לא היתה נפגעת; היה מקרה בו אדם זר שנכנס לבית הנתבעים הותקף על-ידי כל הכלבים, כולל כלבי הרוטויילר בתוך הבית ונושך ע"י אחד הכלבים. אולם העד הזה לא הובא לבית-המשפט ומסתמכים רק על טופס שמילא עבור המוסד לביטוח לאומי ושעליו חתמו הנתבעים כעדים. אין להתעלם מטענתם, שחתימתם היתה פורמלית, כדי לאפשר לאיש תביעה מהמוסד לביטוח לאומי, וכי אין לראות בה אישור של כל העובדות המפורטות בטופס. כל אחת מהעובדות האלה בנפרד, אולי אינה מספיקה, אולם צירופן יחד זו לזו, וכן צירופן להתייחסות של הנתבעים עצמם אל כלביהם, יכולה להצביע על-כך כי הנתבעים ידעו שהם מחזיקים כלבים מסוכנים העלולים להזיק לאדם. הנתבעים עצמם העידו, כי הם נוקטים באמצעי זהירות מפליגים כדי שכלביהם לא יוכלו לבוא במגע חופשי עם הבריות. בשעות היום, הכלבים שאינם נעולים בבית, קשורים בחצר לכבל, המאפשר להם הליכה רק לטווח מסויים. בלילה משחררים אותם בחצר, כי תפקידם לשמור על הבית. אולם בשעות אלה טרחו הנתבעים לתאר במפורט באלה אמצעי זהירות נקטו, כדי שהכלבים לא יצאו מתחומי החצר. הם הקימו גדר, שעוד ידובר בה, ושער ברזל נגרר, שהיה סגור כשהכלבים היו חופשיים. הנתבע טרח לקשור את הכלבים בשעות שהשער היה פתוח, והוא קיבל פציינטים. מעדותם הכללית של הנתבעים היה ברור, שהם היו מודעים לכך שהם חייבים לנקוט באמצעי זהירות מספיקים שכלביהם לא יעזבו את תחומי החצר ללא ליווי והשגחה. הם לא ניסו לטעון בשום שלב שמדובר בכלבים שקטים שאינם מסוגלים לתקוף אדם בשום נסיבות. אפילו הייתי מקבלת, שצריכה להיות נסיבה חיצונית שיש בה כדי להרגיז את הכלבים ולגרום להתנפלותם על עובר-אורח, ואפילו אין אנו יודעים מה הנסיבה החיצונית במקרה ספציפי, עדיין הייתי אומרת שמדובר בכלבים בעלי נטיה לפגוע בבני-אדם. לכן ניתן להסתפק בהוראות סעיף 40[4] כדי להעביר את נטל ההוכחה על הנתבעים. אולם, מקרה שלנו מתאים גם לסעיף 41לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [4], שעניינו הכלל הידוע, ש"הדבר מדבר בעד עצמו"( ipsa loquitur res). וזו לשון הסעיף: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית-המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם מסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". אמנם, הכלל הגלום בסעיף הזה מטיל על התובע להוכיח שורה של עובדות מעבר למה שעליו להוכיח לפי סעיף 40, אולם במקרה שלנו אין ספק, שהתובע אכן הוכיח את כל המוטל עליו: הוא הוכיח שלא היתה לו ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה. הוא ידע, אמנם, שהתנפלו עליו כלבים, אבל לא ידע מה גרם לכך שיצאו מהחצר ומדוע התנפלו עליו. כבר אמרתי, שלפחות על שניים מהכלבים היתה שליטה מלאה לנתבעים, ואין ספק שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו זהירות סבירה, שהרי גם הם מודים שהכלבים שלהם לא היו אמורים לשוטט ברחוב ללא השגחה. אינני מקבלת את גירסתו של עו"ד אלמוג, שסעיף 41אינו חל על נזק הנגרם על-ידי חיה מפני שיש סעיף ספציפי הדן בנזק כזה. יש הבדל ניכר בין שני הסעיפים: בסעיף 40משוחרר התובע מכל הוכחה זולת גרימת הנזק עצמה וטיב החיה, כדי להקל עליו להגיש תביעה בגין נזק שנגרם על-ידי חיה. אולם אפילו לא עמד במבחנים של סעיף 40, אין לנעול בפניו את השער של סעיף 41, אם יש בידו ראיות לביסוס תביעה על-פי הכלל הזה. אינני מקבלת גם את הטענה, שכלב אינו נכס. כל דבר שהוא נושא לבעלות הוא בבחינת נכס, וגם חיות במשמע. סוף דבר - עלינו לבדוק אם הרימו הנתבעים את הנטל שמטיל עליהם החוק, ואם הראו שלא התרשלו. אין איש יודע כיצד הגיעו הכלבים לרחוב, אבל בה בשעה שהתובע ועדיו אינם חייבים לדעת, הרי הנתבעים חייבים - במסגרת הנטל המוטל עליהם - להעלות לפחות גירסה סבירה שיש בה כדי להסביר, כיצד הכלבים שלהם הגיעו החוצה מבלי שהיתה כל התרשלות מצידם. לא מספיק שהם טוענים, שהפרצות שהיו בגדר היו צרות מדי; לא מספיק שהם טוענים, שאפילו יש מקומות מהם יכולים הכלבים לקפוץ בקלות לרחוב, כמו מעל לביתן האשפה; מדובר בכלבים הסובלים מפחד גבהים; לא מספיק שהם אומרים שהשער היה סגור. ברור שהכלבים יצאו באחת הדרכים הללו, או דרך פירצה בגדר, או על-ידי קפיצה מעבר לגדר או דרך השער שלא נסגר. לא הועלתה שום אפשרות אחרת. אין שום צורך שאדקדק בסתירות של עדים בדבר מיקומן של פרצות בגדר וגודלן. עובדה היא, שהיו פרצות, וכשנשאלו הנתבעים בשאלון אם כלבים היו יכולים לעבור דרך פירצה כזאת, השיבו "ייתכן", מבלי לסייג את תשובתם לכלבים קטנים במיוחד, כפי שניסו לעשות זאת במשפט. אני מאמינה לעד ירדני, שכלבי הרוטויילר קפצו גם בעבר מעבר הגדר אל החוב, ואינני מאמינה שהנתבעים לא ידעו על-כך. עובדה שהם היו מסוכסכים עם כל השכנים בגלל הכלבים. בסיכום - הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם. 4. טענתו של עו"ד אלמוג, שיש לשחרר את הנתבעים מאחריות מפני שרק שניים מכלביהם השתתפו באירוע ולא ידוע מה הנזק שגרמו הם, אינה מצדיקה אלא התייחסות קצרה ביותר. עו"ד אלמוג הסתמך על ספרו של טדסקי, "דיני הנזיקין" (מהדורה שניה, עמ' 484[5]) והביא משם דוגמא של שני כלבים שטרפו כבשים. מספיק אם נעיין באותו פרק כולו, שתחילתו בעמ' 479, כדי להיווכח שהמקרה אותו ציטט עו"ד אלמוג מתייחס למזיקים הגורמים נזקים נפרדים, ואינו מתייחס למזיקים הגורמים נזק אחד, שגם לדעת טדסקי נכללים במונח "מעוולים יחד". במקרה שלנו מדובר בכלבים שגרמו נזק אחד שאינו ניתן להפרדה, גם אם מדובר ביותר ממעוול אחד (ואני מסכימה שהמעוול אינו הכלב אלא בעליו), ניתן לתבוע את המעוולים יחד ולחוד על כל הנזק, כאמור בסעיף 11לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [4]). שום ישועה לא תצמח, איפוא, לנתבעים מכך שהשתתף בנשיכות עוד כלב שלישי ושהשתתפו בהתנפלות עוד שני כלבים שאינם מזוהים. (ראה גם ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן [3]). .5גובה הנזק: כשהופל התובע על-ידי הכלבים, נגרמו לו שני שברים, האחד - בראש זרוע ימין והשני בעצם הירך. נוסף לזה נגרם נזק רציני לשוק השמאלי, ששם כאמור טרפו הכלבים את בשרו עד לעצם. גם בזרוע השניה היה נזק. הוא אושפז בתחילה בטיפול נמרץ ולאחר- מכך, במשך חמישה שבועות, במחלקה לכירורגיה פלסטית. הטיפול בשברים היה שמרני, אך נאלץ לעבור מספר ניתוחים של השתלת עור לגפיים. לבסוף אושפז במחלקה לשיקום גריאטרי. בניגוד למקרים אחרים, אין צורך במקרה זה לעסוק בפרטי פרטים של הפגיעות שנפגע התובע ובאחוזי הנכות הרפואית. אין צורך בכך, מפני שלענין הכאב והסבל אינני קשורה באחוזי הנכות, ולענין הפסד ההשתכרות הוכח, שהפסד השתכרותו של התובע הוא מלא מאז התאונה. ביום התאונה היה התובע בן .73עד גיל 65היה מנהל סניף של בנק, אך הוא המשיך לעבוד מאז פרישתו, תחילה במקומות אחרים ובשנים האחרונות עבד בפלתורס במחלקת החשב. באופן כללי ניתן לומר, שנכותו הצמיתה של התובע, המסתכמת בכ- 80אחוזי נכות (אורטופדית, פלסטית ונפשית) מתבטאת בצליעה, בקושי לעשות כל עבודה פיזית; בקושי מיוחד לעשות עבודה בידו הימנית בשל ההפרעה בכתף. יש לו צלקות רבות וכתוצאה מהתאונה נגרמה לו גם נכות נפשית. אמנם נכות זו אינה צמיתה ונקבעה ע"י המומחה כנכות בת % 20עד יוני 1982ובת % 10עד יוני 1985, שאז מציעים שיעבור בדיקה נוספת, אולם אצל אדם בגילו של התובע אינני יכולה לצאת מתוך הנחה, שעם התבגרותו ילך מצבו הנפשי וישתפר, בייחוד שהוא נאלץ לחיות חיי בטלה שנכפתה עליו. עד לתאונה נהנה התובע מבריאות טובה במיוחד לאדם בגילו. למרות גילו, הוא עבד באופן רצוף כל השנים ואף סייע הרבה לאשתו בעבודות הבית והחצר. אנו יודעים שהקפיד מאד על בריאותו, ובשל כך עבר לצימחונות, ובמשך השנים עסק בספוט. ריצת הבוקר, שבמהלכה נפגע, היתה חלק משיגרת החיים שלו. הוא נהג במכונית ועשה כל מה שאדם בריא לגמרי מסוגל לעשות. היום, שנתיים לאחר התאונה, ידוע לנו שהתובע היה ממשיך להנות מבריאות טובה לולא התאונה, שהרי אינו סובל גם היום משום מחלה שאינה נובעת מהתאונה. א. כאב וסבל: בבואי לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל, עלי לקחת בחשבון את האירוע עצמו. לא מדובר בתאונה בת רגע אלא באירוע מתמשך שתאורו יכול לשמש נושא לסיוטים, ואין צורך להרבות בתאור נוסף. האשפוז הממושך, הכאבים והסבל והתוצאה הקשה של הוצאת התובע ממעגל העבודה, לא רק בעיסוקו המקצועי, אלא בחיי היום-יום, הם תוצאה קשה ביותר. היום אינו מסוגל לעסוק בשום עבודה פיזית, אינו מסוגל לעסוק בספורט, זולת שחיה בבריכה מחוממת לצרכי תרפיה, אינו מסוגל לבצע עבודות בביתו ובחצרו, אם כי לאחרונה, בהיותו בעל מוטיבציה חזקה, החל מנסה לכסח את הדשא. הוא אינו מסוגל לנהוג ואין ספק, שלאדם כזה נגרם סבל רציני כשהוא נאלץ להתבטל בעל-כורחו. הוא, במפורש, אינו שייך לסוג האנשים הנהנים מהבטלה. בקחתי בחשבון כל אלה, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך 000, 700 שקל (שבע מאות אלף שקל). ב. הפסד השתכרות: אני קובעת שהפסד ההשתכרות של התובע הוא מלא. עבודתו היתה בכתיבה ובישיבה, והוכח בפני, שאינו מסוגל יותר לעבודה זאת. עבודת הכתיבה קשה עליו במיוחד בשל הצורך בהרמת הזרוע והכתף הימנית. שכרו של התובע בפלתורס ביום התאונה הוכח וידוע ששולמה לו משכורת עד אוקטובר .81שתי השאלות היחידות בהן אני נדרשת להכריע הן: (1) כמה שנים היה התובע צפוי להמשיך בעבודתו? (2) האם יש לחשב את שכרו רק ככולל את תוספת יוקר המחיה או שיש להוסיף לו גם תוספות אחרות שמוסיפה פלתורס לעובדיה? (א) מועד הפרישה: כשאדם עבר באופן ניכר את גיל הפרישה המקובל במשק לשכירים, אין בידינו מועד מדוייק לחישוב שנות עבודתו בעתיד. עלינו להיעזר, איפוא, בנתונים קיימים ולהכריע בכל מקרה לגופו. בפני אדם שהיה בן 73ביום התאונה והיום הוא בן .75היום ניתן לקבוע בוודאות, שלולא התאונה, עדיין היה בכושר מלא והיה ממשיך בעבודתו. אמנם גיל 75הוא גיל מכובד מבחינת פרישה מהעבודה, אבל מדובר באדם פעיל ובעל מוטיבציה לעבודה, הרבה מעבר לממוצע, ומדובר במקום עבודה שהיה מרוצה מעבודתו, ולפי העדות שבפני, היה מוכן להעסיק אותו כל עוד היה מסוגל לכך. מקום העבודה הזה מעסיק גם פנסיונרים אחרים. אין לדעת כמה שנים עוד היה התובע עובד וכל נתון שאסתמך עליו יוליך אותי בהכרח למסקנה שרירותית. אינני מוכנה לומר שהתובע היה עובד עד גיל 79כי אין לי כל נתון המצביע דווקא על גיל זה. אבל המעביד שלו העיד, שיש היום עובדת אחת בת 78שעדיין עובדת, ולכן אחשב את הפסד ההשתכרות עד גיל .78כפי שראיתי את התובע והתרשמתי ממנו, סביר בעיני, שגם הוא היה מסוגל לעבוד עוד 3שנים מהיום לולא נפגע בתאונה. (ב) הטבות השכר: מר כץ יגאל, החשב של לתורס שבמחלקתו עבד התובע, העיד כי הפנסיונרים במחלקתו מקבלים כולם את כל תוספות השכר המשתלמות לשאר עובדי פלתורס, גם אלה שמעבר לתוספת היוקר, למרות שההסכם הקיבוצי אינו חל על הפנסיונרים והם עובדים לפי חוזים אישיים. הוא העיד אמנם, שהתוספות הללו אינן משתלמות אוטומטית אלא על-פי שיקול דעתו של מנהל המחלקה, אך כל הפנסיונרים במחלקתו נהנים מהם והתובע נהנה מהם עד לתאונה. הוא גם העיד שהתובע היה עובד מצטיין ואין שום סיבה להניח שהיה מקבל בעתיד פחות משאר הפנסיונרים. לפיכך חישב את המשכורת שהיתה מגיעה לתובע עכשיו בסך 33,000 שקל. עו"ד אלמוג ביקש לא לקחת בחשבון את הטבות השכר מעבר לתשלום תוספת היוקר, בהסתמכו על המכתב נ/ .2במכתב זה ביקש התובע באוקטובר 1979תיקון דרגת משכורתו, ובתחתית המכתב רשם מי שרשם הוראה ליגאל כץ המתחילה במלים: "נא להסביר למר מלך, שאין תיקוני שכר מלבד תוספת היוקר, וזו מדיניות החברה". אינני מוכנה לראות באמירה זאת סתירה לעדותו של יגאל כץ כי אכן שילמו את כל ההטבות לפנסיונרים, ולו גם אכסגרציה. יתכן, שהכותב לא דייק בלשונו והתכוון לתוספות המשתלמות לכלל העובדים בניגוד "לתיקוני שכר", שהרי במכתב זה ביקש התובע שינוי דרגת משכורתו. יש הוכחה מפורשת, שאכן שולמו לתובע תוספות שכר מעבר לתוספת היוקר. וגם בקשתו לתיקון הדרגה לא נדחתה כליל, כי במקום זה אישרו לו סכום חודשי של עד 1,000 שקל להוצאות רכב. עוד טוען עו"ד אלמוג, שאם נחשב את הנתונים הכלולים באותו מכתב לגבי משכורתו ההתחלתית של מר מלך, לעומת זו שאליה הגיע בעת כתיבת המכתב - נראה שהיא כוללת רק תוספת יוקר. עו"ד אלמוג לא הביא בפני נתונים לבדיקת החישוב הזה, ויש לציין, כי החשב יגאל כץ לא נחקר בנושא זה ולכן לא אוכל להתייחס אליו. בהיעדר ראיה ממשית לסתור, אין סיבה שלא אקבל את עדותו של יגאל כץ בנושא זה. (ג) חישוב הפסד ההשתכרות: לעבר: 660,000 שקל = 20x000, 33שקל. לעתיד: 1,751,134 שקל = 34.864 מקדם היוון x000, 33שקל. סך-הכל הפסד השתכרות: 1,751,794 שקל. ג. הוצאות מיוחדות: החלטתי לפסוק לתובע את כל ההוצאות המיוחדות שהוא מבקש ושבקשר אליהם המציא קבלות; למעט הוצאות הנסיעה לטבריה בהן אדון אחר-כך: הוצאות אלה מסתכמות בסך 197.60, 55שקל לאחר שערוך. - - - - - - - - - - - לסיכום - אלה הפיצויים שאני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובע: כאב וסבל 000, 700שקל הפסד השתכרות 751,794, 1שקל הוצאות מיוחדות 807.60, 66שקל סה"כ 558.60,561, 2שקל כמו-כן ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך: 000, 350שקל (שלש מאות חמישים אלף שקל). הסכום כולו ישא ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. כמו-כן אני משרת את העיקולים הזמניים שנעשו בתיק זה.כלבבעלי חייםפיצויים