1. בפניי תביעה כספית. עילות התביעה הן הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בהסכמת הצדדים, ניתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק הכולל תצהירים ונספחיהם, ללא חקירות, ולאחר הגשת סיכומים בכתב. 2. התובע הוא עו"ד. במועדים הרלוונטיים לתביעה, היה התובע בעליו של משרד עו"ד עצמאי. הנתבעת היא עיריית ירושלים (להלן גם - העירייה). 3. עניינה של התביעה בפרסום שנעשה ביום 11.11.08, או בסמוך לכך (נספח 1 לכתב התביעה). הפרסום הוא מעטפה אשר נשלחה לתובע על ידי הנתבעת. על חלקה החיצוני הגלוי של המעטפה הופיעו בהבלטה המלים "התראה אחרונה", כשהן בצבע אדום. מתחתן מופיעות, באותו צבע, ובגודל קטן יותר, המלים "לפני נקיטת צעדי אכיפה". שמו המלא של התובע מופיע בצמוד ומתחת לכיתוב הנ"ל. משמאל לכיתוב צוין כי המעטפה נשלחה מעיריית ירושלים אגף השומה והגבייה. בתוך המעטפה היה מכתב התראה מן העירייה לתובע, אשר עניינו אי תשלום קנסות חניה. 4. התובע העמיד את תביעתו על שתי עילות. האחת היא הוצאת לשון הרע. השנייה היא פגיעה בפרטיות. אעמוד תחילה על השאלה האם הוכחה במקרה זה הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. אציין כבר עתה, כי התשובה לשאלה זו בחיוב. בהמשך לכך, אדון בטענות הצדדים לעניין קיומן של הגנות בדין. נוכח הוראת סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 (להלן - חוק הגנת הפרטיות), דיון זה יפה הן לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע), והן לחוק הגנת הפרטיות. נוכח המסקנה אליה הגעתי כי לנתבעת לא עומדת הגנה מאלה להן טענה, אדון בהמשך לכך בשאלת הסעדים. 5. לשון הרע. חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים של לשון הרע. נספח 1 לכתב התביעה מהווה פרסום במובן החוק. כך עולה מסעיף 2(ב)(2) לחוק, לפיו פרסום לשון הרע יכול להיות בכתב, מקום בו הכתב היה יכול, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. במקרה שבפניי, הפרסום נעשה על גבי מעטפה, אשר נשלחה למענו של התובע, באמצעות הדואר הרשום. משלוח המעטפה, כאשר מופיע עליה הכיתוב נשוא התביעה, יוצר פוטנציאל כי הדברים יגיעו לידיעת אנשים נוספים, זולת הנפגע, הוא התובע (ראו בהקשר זה ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333 (1989) בפיסקה 3). גם שם היה מדובר בפרסום על צידה החיצוני של מעטפה). משכך, הוכח יסוד הפרסום. 6. האם מדובר בלשון הרע? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו" 7. השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (להלן - פסק דין הרציקוביץ')). 8. הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיווי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607). בפרשת הרציקוביץ' נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). 9. על פי אמות מידה אלה, יש בפרסום משום לשון הרע על התובע. הכיתוב על גבי המעטפה באותיות קידוש לבנה, בפונט גדול ובצבע אדום מציג את התובע כמי שמתחמק ואינו עומד בתשלום חובותיו לעירייה. הוא מציג אותו כמי שיש צורך לנקוט בהליכי אכיפה נגדו. קיומו של לשון הרע בדברים אמור ביתר שאת היות ומדובר בפרסום רשמי, של רשות ציבורית. הוא מתחדד עוד יותר בשים לב לכך שהתובע הוא עורך דין. על פי אמות המידה עליהן עמדתי, יש בדברים כדי להאיר את התובע באור שלילי, להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. 10. פגיעה בפרטיות. סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות קובע איסור על מסירת מידע על ידי גופים ציבוריים. העירייה היא גוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 23 לחוק. המונח מידע מוגדר בסעיף 7 לחוק, כ"נתונים על אישיותו של אדם, מעמדו האישי, צנעת אישותו, מצב בריאותו, מצבו הכלכלי, הכשרתו המקצועית, דעותיו ואמונתו". המידע שפורסם על צידה החיצוני של המעטפה נופל לגדריה של הגדרה זו. הוא מקרין על אישיותו של התובע. הוא רלוונטי גם למצבו הכלכלי ( השוו לבג"צ 4402/91 מורדוב נ' ראש עיריית תל אביב- יפו, פ"ד מו(3) 85). 11. מהוראת סעיף 23ב לחוק הגנת הפרטיות עולה, כי מסירת מידע מאת גוף ציבורי אינה אסורה, מקום בו המידע פורסם לרבים על פי סמכות כדין, או שהאדם שהמידע מתייחס אליו נתן הסכמתו למסירה. בהקדמת המאוחר אציין כבר כאן, כי לא הוצבע על סמכות בדין לבצע את הפרסום. אין טענה כי התובע נתן הסכמתו לפרסום. משכך, המדובר בפרסום העומד בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, כפי שטען התובע. 12. (א) חיזוק למסקנה האמורה עולה מעיון בתקנות המסים (גבייה). תקנות אלה קובעות (תקנה 3ג) עיקרון בדבר סודיות האזהרה על פיהן (ראו כותרת התקנה). נקבע בתקנה האמורה, כי לא תימסר אזהרה לחייב או לאחר ולא תודבק במקום מגוריו אלא במעטפה סגורה. עבירת החניה שבגינה נקנס התובע הינה עבירת קנס מסוג ברירת משפט (ראו סעיפים 228-230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב(, תשמ"ב- 1982 (להלן- חוק סדר הדין הפלילי). תקנה 5 לתקנות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו- 1996 קובעת כי על הליכי הגבייה הרלוונטיים יחולו תקנות המיסים (גבייה). באופן התואם זאת, מן החומר עולה, כי גביית קנסות חנייה מן הסוג נעשית על פי פקודת המסים גבייה (ראו בהקשר זה, סעיף 5 לתצהיר משה לוי; נספח ג' לתצהיר מר נורני; אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ושתלומי חובה לרשויות המקומיות) תש"ס - 2000)). (ב) ודוק. עניינן של התקנות באזהרה על כוונה לפרוץ לחצרי החייב, כדי לעקל מטלטלין, לתפסם או להוציאם. במקרה הנוכחי, לא מדובר באזהרה כאמור. עם זאת, הגיונן של התקנות רלוונטי במישרין למקרה שבפניי. הוראת הסודיות שנקבעה בגדרי התקנות מחזקת באופן ממשי את התובנה, כי המידע שפורסם על גבי המעטפה הינו מידע הנוגע לצנעת הפרט של אדם. 13. אוסיף, כי על פני הדברים מהווה הפרסום גם הפרה של הוראת סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות. הוראה זו אוסרת פרסום של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם. היא חלה על עניינים לגביהם ישנה ציפיה סבירה לפרטיות. בגדר עניינים אלה מצויים גם הליכי אכיפה המתנהלים על פי דין לשם גביית חוב מאדם. 14. נוכח המסקנה כי הוכחה פגיעה בשמו הטוב של התובע ובפרטיותו, יש לדון בהגנות הנטענות על ידי הנתבעת. לכך אפנה עתה. 15. אמת בפרסום. הנתבעת טענה להגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. על הנתבעת להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: הראשון הוא אמיתות בפרסום. השני הוא העניין הציבורי שיש בפרסום. 16. היסוד של אמיתות הפרסום הוכח. אין מחלוקת, כי בתוך המעטפה נשלחה לתובע, באופן התואם את האמור על גביה, התראה אחרונה לפני נקיטת צעדי אכיפה, וזאת ביחס לשני דו"חות חנייה שנרשמו לתובע. די בכך על מנת לבסס את אמיתות הפרסום. 17. מעבר לנדרש אוסיף, כי מן החומר שבפניי עולה, שיש יסוד מציאותי לטענת החוב שהעלתה העירייה (פיסקאות 7 - 18 לתצהיר מר מאור נורני, מנהל מחלקת חובות חנייה בגזברות העירייה). לתצהיר זה צורפו אישורי משלוח בדואר רשום לתובע של הודעות והתראות, וכן אישורים על כך שאלה לא נדרשו (ראו גם סעיפים 11 - 12 לתצהיר מר נורני). האישורים שצורפו קבילים (ראו סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א- 1971). 18. בפי התובע אין טענות משכנעות לסתור. טענת התובע, כי אין לו זיכרון על חנייה בירושלים או על דו"ח (פיסקה 15 לתצהירו), הועלתה בשפה רפה. טענת ההתיישנות שהעלה התובע מוגבלת לדו"ח משנת 1998. לגבי דו"ח זה לא הוצג מסמך על משלוח התראה במשך תקופה של 3 שנים, ובנסיבות אלה יש יסוד לקבוע כי התיישן. ברם, אין טענה דומה לגבי הדו"ח המאוחר יותר, משנת 2004. הפרסום לא היה מפורט לעניין מספר הדו"חות או סכומם. משכך, אפילו לפי השיטה, אותה איני מקבל, כי היה על העירייה להראות חיוב תקף על מנת לבסס אמת בפרסום, עמדה העיריה בנטל לבסס יסוד זה. 19. התובע העלה טענה, כי אין זה נכון שמדובר בהתראה לפני אכיפה, שכן בוצעו פעולות אכיפה עוד בטרם עשיית הפרסום. אין לקבל טענה זו. אני מקבל בהקשר זה את גישת העירייה, כי הפרסום לא בא לקבוע קביעה פרטנית עובדתית ומדוייקת כי לא ננקטו כל צעדי אכיפה קודם לכן, וכי מדובר בניסוח כללי (ראו פיסקה 22 לתצהיר מר משה לוי מטעם העירייה). בכל מקרה, העובדה שנעשה ניסיון (שלא צלח) להטיל עיקול על חשבון בנק של התובע, אינה מלמדת על כך שמדובר בפרסום שאינו אמת. לכל היותר, מדובר באי דיוק, אשר אינו חורג מפרט לוואי שאין עמו פגיעה של ממש (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). 20. שאלה אחרת היא, האם הוכח יסוד העניין לציבור. לשאלה זו יש להשיב בשלילה. העירייה טוענת, כי העניין לציבור בפרסום נובע משני מקורות עיקריים: (א) הצורך באכיפת חוקי עזר עירוניים וגביית חובות. (ב) עניינם של חייבים לקבל התראות ברורות ובולטות שקשה להתעלם מהן. לעניין זה נטען (פיסקה 12 לתצהיר משה לוי) כי יש צורך לעורר תשומת לב של חייבים, ולאמץ פורמט אפקטיבי, על רקע הצפה בדברי דואר (פיסקה 13 לתצהיר האמור). הוצבע בהקשר זה על חשש שאם לא ייעשה שימוש בפורמט בולט כאמור, נמענים ישליכו את דבר הדואר לפח. 21. טיעונים אלה אינם משכנעים. אכן, קיים אינטרס ציבורי בגביית חובות ובאכיפת חוקי עזר עירוניים. הוצגה תמונה בעייתית, לפיה אחוז משמעותי של חייבים אינם משלמים אחרי דו"ח או התראה ראשונים (פיסקה 10 לתצהיר מר משה לוי). חלק גדול מן החייבים גם אינם תושבי ירושלים (ראו פיסקה 11 לתצהיר מר משה לוי). עם זאת, אין בכך כדי ללמד על עניין לציבור בעשיית הפרסום, במובנם של חוק איסור לשון הרע או חוק הגנת הפרטיות. כמה טעמים לדבר. 22. ראשית, העירייה אינה מצביעה על עניין של הציבור בתוכנו הספציפי של הפרסום. ניתן להטיל ספק, במישור העקרוני, אם ניתן לפרש את יסוד העניין לציבור שבדין באופן כה רחב, החובק בתוכו את הטיעון התועלתני עליו מבוססת גישת העירייה, בלא קשר לעניין של מי מהציבור הרחב בתוכנו של הפרסום הספציפי. 23. שנית, לא הוצגה תשתית קונקרטית מינימלית העשויה לתמוך בטענה, כי יש בדרך הפרסום שאומצה כדי לקדם את עניינו של הציבור. לא הוצגה תשתית ממשית המלמדת כי דרך הפרסום האמורה מגדילה במידה הניתנת למדידה את האפקטיביות של הליכי הגבייה והאכיפה. גם לא הוצגה תשתית המלמדת כי דרך הפרסום האמורה משפיעה על התייחסותם של החייבים לדברי דואר שהם מקבלים. גם אם נכונה טענתו של מר משה לוי, מנהל אגף גבייה ושומה של העירייה (סעיף 10 לתצהירו), כי 65% עד 70% מהחייבים אינם משלמים את חובות החנייה שלהם לאחר קבלת ההודעה המוצמדת לרכבם או לאחר קבלת ההתראה הראשונה, אין בכך כדי ללמד דבר על האפקטיביות של דרך הפעולה שנבחרה. 24. שלישית, לרשות העירייה עומדת דרך פעולה פוגענית פחות. ניתן לשלוח התראות מן הסוג הנדון בדואר רשום, כאשר ההדגשה כי מדובר בהתראה אחרונה לפני נקיטת פעולות נמצאת על גבי המכתב שבתוך המעטפה, ולא באופן הגלוי לעין כל על צידה החיצוני. לא הוצבע על נתונים כלשהם, המלמדים כי מדובר בדרך פעולה פחות אפקטיבית מזו שנבחרה בפועל. לכאורה, די בעצם שליחת מכתב בדואר רשום על מנת להסב את תשומת לב הנמען אליו. אין תשתית המאפשרת לקבוע כי אזרחים ישליכו מכתב רשמי אשר בעטיו היה עליהם לגשת לסניף הדואר ולחתום על אישור קבלתו, מבלי להידרש לתוכנו. 25. לעניין זה לא נעלם מעיני, כי מן החומר עולה שבהזדמנויות קודמות לא נדרשו על ידי התובע דברי דואר שנשלחו על ידי העירייה. לעניין זה אין משקל רב. על פי טיבו, מדובר בעניין אנקדוטלי, אשר אינו יכול להקרין על ניתוח העניין לציבור. זאת ועוד, אי הדרישה מלמדת על כך שהתובע כלל לא נחשף לדברי הדואר. ממילא, אין בנושא זה כדי לתמוך בטענה, שיש עניין לציבור במשלוח התראות במתכונת של נספח 1 לכתב התביעה. 25. רביעית, גם אם רשויות מקומיות אחרות משתמשות בפורמט דומה, כזה או אחר, כפי שנטען והודגם על ידי העירייה, אין בכך כדי להצביע על עניין לציבור העשוי להקים לעירייה הגנה. אפילו מדובר בפרקטיקה מקובלת, עדיין קיים, על פי הגיון טיעונה של העירייה, צורך להניח תשתית קונקרטית, המלמדת כי הפגיעה הטמונה בה מתחייבת על מנת לקדם באופן משמעותי את העניין הציבורי. עצם ההפנייה לדרך הפעולה של רשויות אחרות אינה מרימה נטל זה. 26. פרסום מותר? העירייה טוענת להגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. מדובר בהגנה מוחלטת, השוללת מעיקרה עילת תביעה. הסעיף הספציפי עליו סומכת העירייה בהקשר זה מקנה הגנה ל"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור". לא שוכנעתי מטענה זו. העירייה לא הצביעה על בסיס נורמטיבי המחייב את עשיית הפרסום או מתיר אותו. לא הוצגו חוק, תקנה, או נוהל, העשויים לבסס את ביצוע הפרסום. תשתית כאמור גם אינה מצויה בתצהירו של מר משה לוי. לכל האמור אוסיף, כי כבר עמדתי לעיל על כך, שהפרסום מנוגד להגיונו ולתכליתו של הדין הרלוונטי, אשר קבע הוראת סודיות בהקשר קרוב. גם אם היתה העירייה חייבת לשלוח התראה, לא הוצבע על מקור סמכות, או חובה, לשלוח התראה בפורמט שנבחר. נוכח האמור, אני דוחה טענה זו של העירייה. 27. הגנת תום הלב. העירייה סומכת על הגנת סעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרע שעניינה חובה מוסרית חברתית או חוקית לעשות את הפרסום (ראו גם סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות). הגנה זו אינה חלה על העניין. הנתבעת לא הצביעה על חובה חוקית לעשות את הפרסום. לא הוצבע גם על חובה חברתית או מוסרית לעשות את הפרסום. כמוסבר לעיל, הפרסום חורג מן הנדרש לשם הגשמת חובותיה החוקיות של העירייה לאכוף את דיניה ואת החיובים כלפיה. אני דוחה, אפוא, גם טענת הגנה זו. 28. התוצאה היא, כי לעירייה לא עומדת טענת הגנה מוכרת בדין. הוכחה אחריותה, לפי חוק איסור לשון הרע, וחוק הגנת הפרטיות. 29. הסעד. התובע אינו טוען לנזק ממוני. התביעה היא לפיצוי ללא הוכחת נזק. בהקשר זה יש להביא בחשבון מספר שיקולים: ראשית, המכתב שוגר לכתובתו הפרטית של התובע, ולא למשרדו. העברת המכתב למשרד נבעה מהוראה כללית שנתן התובע לרשות הדואר. אין אינדיקציה כי הנתבעת היתה צריכה או יכולה לצפות את הדבר במקרה זה. ברור, כי לנתבעת אין שליטה על עניין זה. שנית, הטענה בדבר חשיפת המכתב לעובדים במשרדו של התובע הועלתה בלא תשתית של ממש. הלכה למעשה, הוצבע על עובדת אחת במשרד, אשר שמה לא נמסר, ואשר נחשפה ככל הנראה לפרסום. אין מדובר בפרסום בכלי תקשורת או בדרך אלקטרונית, העשויה להביא אותו לידיעתם של אנשים רבים מקרב הציבור. אין גם ראייה ממשית כי מאן דהוא נחשף הלכה למעשה לפרסום, באופן אשר היה בו כדי לפגוע בעסקיו של התובע או במוניטין שלו. שלישית, העירייה פעלה בתום לב. הגם שלדרך פעולתה לא נמצא צידוק אובייקטיבי, אין לי יסוד לפקפק בכך שדרך הפעולה שנבחרה הונעה, במישור הסובייקטיבי, ממטרות ראויות. בהתחשב במספר החייבים הרב הקיים בכל רגע נתון (כ - 100,000 על פי תצהירו של מר משה לוי, פיסקה 9), אין למצוא חוסר תום לב בכך שלא נעשתה פנייה אישית לתובע. אף לא הוכחה כוונה לפגוע בתובע. אינני מקבל גם את הטענה כי הוכחה איזה מחלופות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, המקימות חזקה השוללת תום לב. לעניין זה יש להזכיר, כי נדחתה טענת התובע שהפרסום לא היה אמת. רביעית, תוכן הפרסום בולט, ובאופן מכוון. המדובר בפרסום רשמי של רשות ציבורית. יש במאפיינים אלה כדי להעצים את הפגיעה הטמונה בו. חמישית, התובע הוא עורך דין. פרסום המטיל דופי בקיום הדין על ידו נוטה ליצור פגיעה מוגברת בשמו הטוב. הוא הדין בפרסום אשר יש בו כדי להעמיד באור שלילי אפשרי את מצבו הכלכלי. עם זאת, תוכן הדברים שבפרסום אינו קרוב לרף העליון של הפגיעה האפשרית בהקשרים אלה. 30. התובע טען כי דרש מן העירייה התנצלות, אך לא נענה. יש יסוד לטענה זו בחומר שבפניי. עם זאת, אין בכך כדי להוות שיקול בקביעת היקף הפיצוי. זאת, להבדיל ממצב בו ישנה התנצלות, שאז יש בכך נימוק לקולא (ראו סעיף 19(4) לחוק). אוסיף, כי ספק אם בנסיבות העניין יש אפשרות מעשית לפרסם התנצלות באופן דומה לאופן עשיית הפרסום. 31. (א) בסופם של דברים, לאחר שנתתי דעתי למכלול שיקולים אלה, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי כספי בסכום מתון של 3,000 ₪. סכום זה ישולם לתובע עד ליום 9.6.12. (ב) אשר להוצאות משפט. הנתבעת תשפה את התובע על חלק האגרה היחסית המשתקף בסכום שנפסק, בסך של 731 ₪. גם סכום זה ישולם לתובע עד ליום 9.6.12. (ג) בהתחשב בפער המשמעותי בין הסכום שנתבע ובין הסכום שנפסק, ובמכלול הקביעות שבפסק הדין, וכן בכך שהתובע לא נזקק לשכור שירותיו של עורך דין, איני עושה ציווי לתשלום שכר טירחת עורך דין לתובע. ניתן היום, י' אייר תשע"ב, 02 מאי 2012, בהעדר הצדדים. לשון הרע / הוצאת דיבההגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות