פנסיית שאירים בגין תקופת עבודת המנוח

1. לפני בקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם של המבקשים בהליך הערעור שהגיש המשיב על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר-שבע מיום 16.9.11 (השופטת יעל אנגלברג-שהם ונציגי הציבור מר אביתר כהן ומר דב אבדור; ס"ע 11940-01-119). רקע לבקשה וטענות הצדדים 2. המבקשת 1 היא חברה המפעילה מפעל תעשיות מתכת (להלן- החברה) והמבקש 2 (להלן- המבקש) הוא מנהל ובעל המניות בה (להלן- גם המבקשים). מר איגור איפראימוב ז"ל (להלן- המנוח) עבד בשירותה של החברה החל מיום 13.7.03 ועד ליום 7.3.07. בתחילת שנת 2007 נערכו למנוח בדיקות רפואיות שונות ולמרבה הצער התברר כי לקה במחלה קשה. בשל מצבו הבריאותי של המנוח הסתיימו יחסי העבודה בינו לבין החברה. 3. בבית הדין האזורי בבאר-שבע התבררה תביעה שהגיש המנוח נגד החברה לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשות לקרן פנסיה וזכויות סוציאליות שונות המגיעות לו, לטענתו, בשל כל תקופת עבודתו בחברה וסיומה (להלן- ההליך הקודם). במהלך הדיון בבית הדין ולפני מתן פסק הדין הלך המנוח לעולמו ועזבונו בא בנעליו כמשיב. 4. בפסק הדין מיום 19.7.09 קיבל בית הדין האזורי את התביעה בחלקה וחייב את החברה לשלם לעזבון המנוח פיצויי פיטורים, דמי הבראה, תשלום עבור ימי חג, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה וכן הוצאות משפט. על פסק דין זה לא הוגש ערעור והוא הפך לחלוט. 5. ביום 6.1.11 הגיש המשיב, עזבון המנוח, תביעה נוספת נגד החברה והמבקש באופן אישי, לתשלום פיצוי על הנזקים שנגרמו למנוח, לאלמנתו ולבתו בשל אובדן פנסיית שאירים ופנסיית נכות בסך של 138,378 ש"ח ולתשלום פיצוי נוסף בשל נזק לא ממוני בסך של 30,000 ש"ח. המשיב טען כי לאחר הגשת התביעה הראשונה ולאחר שהמנוח חלה ונקבעה לו נכות כללית בשיעור של 100% התגבשה עילה נוספת בגין נכות/אובדן כושר עבודה, וכי לאחר מתן פסק הדין ובעקבות מותו של המנוח, נוצרה עילה בגין אובדן פנסיית שאירים. המשיב טען כי לא רק החברה חבה לו את הסכומים השונים, אלא גם המבקש ביחד ולחוד ולפיכך, יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המבקש באופן אישי, ביחד ולחוד עם החברה. 6. המבקש והחברה הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף בשל מעשה בית דין. בית הדין האזורי נעתר לבקשה ודחה את התביעה על הסף, תוך חיוב המשיב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ש"ח. בית הדין קבע כי במקרה דנן חל השתק עילה, שכן לאחר פטירת המנוח ולפני מתן פסק הדין, בא העזבון בנעליו ועל כן הצדדים בשני ההליכים הם זהים וכי הוספת המבקש בתביעה השניה אינה משנה מכך. עוד נקבע כי במסגרת התביעה עתר המשיב לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו למנוח בשל אי ביצוע הפרשות לקופת גמל, כאשר בגין אותה עילה חויבה החברה בפסק הדין בהליך הקודם, בתשלום סכום מסוים ומשלא הוגש ערעור פסק הדין הפך לחלוט ובכך מוצתה העילה. בית הדין קיבל את עמדת המבקש והחברה לפיה שעה שהמשיב בחר בפיצוי בעין, הוא לא יכול לבוא שוב ולהעדיף למפרע פיצוי אחר בדמות פתיחת קרן פנסיה או פיצוי בשיעור גמלה מהוונת בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה. בית הדין קבע כי עילות התביעה הנובעות מנכותו של המנוח נולדו לפני שמיעת הראיות בהליך הקודם ואילו עילות התביעה הנובעות מפטירתו, נולדו לפני מתן פסק הדין. בנסיבות אלה, קבע בית הדין, עמד למשיב, אשר בא בנעליו המנוח, זמן רב לבקש את תיקון כתב התביעה בשל שינוי הנסיבות, דבר שלא נעשה. עוד צויין כי העובדה שבתביעה בהליך הקודם המנוח עצמו העלה את עניין פיצול הסעדים מחזקת את התמיהה מדוע לא פעל המשיב בעניין זה ועל כן אין לו אלא להלין על עצמו. 7 על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור והמבקשים הגישו הבקשה דנא להפקדת ערובה, בה טענו, כי המשיב נמנע מלקיים את פסק הדין ולשלם להם הוצאות משפט שנפסקו. עוד נטען כי הערעור הוגש בשם עזבון המנוח, הגם כי ניתן צו לקיום צוואה עוד לפני מתן פסק הדין בהליך הקודם. הגדרת המשיב בצורה זו מעידה על ניסיון להתחמק מתשלום ההוצאות, מאחר שלא ניתן לפתוח תיק ההוצאה לפועל כנגד "עזבון" אשר חולק שנים רבות לפני כן. בבקשה צויין כי העזבון אינו קיים כישות משפטית לאחר מתן צו לקיום צוואה ובהיעדר מענו לא ניתן להמציא אליו כתבי בי-דין, לרבות אזהרה בתיק הוצאה לפועל. מוסיפים המבקשים וטוענים כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן מדובר בפסק דין מנומק ומפורט כראוי ואין עילה להתערב בו. לטענתם, כיוון שהמנוח נפטר במהלך הדיון ולפני מתן פסק הדין, ככל שסבר המשיב כי יש מקום לתקן את הסעד המבוקש בשל שינוי הנסיבות בשל פטירתו, היה עליו להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, אולם המשיב נמנע מלעשות כן. 8. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור טובים. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי עילת אובדן פנסיית השארים נולדה רק לאחר פטירת המנוח וישנן טענות משפטיות בגין עילת הרמת המסך. לטענתו, מדובר במקרה מצער וחמור של חוסר תום לב קיצוני של המבקשים אשר נמנעו, ללא סיבה, מלפתוח למנוח קרן פנסיה למרות דרישותיו עוד לפני שלקה במחלתו. לטענתו, בכתב התביעה בהליך הקודם, ביקש המנוח פיצול הסעדים, באם יגרמו לו נזקים נוספים עקב אי הפרשות לקרן הפנסיה, עוד לפני שנתגלתה מחלתו וכי המנוח שלח מכתב לחברה בו ביקש שיבטחו אותו בקרן פנסיה. אולם החברה לא הסכימה לעשות כן והפקירה אותו בשרירות ובחוסר תום לב ואף בית הדין האזורי לא הכריע בסוגיה. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, גם אם מדובר באותה עילת התביעה, הרי שמדובר בסעד שונה ואין מדובר בהשתק עילה. עוד נטען כי החברה לא טרחה לשלם למשיב את הסכום הפסוק שנקבע בהליך הקודם והוא נאלץ לנקוט בהליכי ההוצאה לפועל ארוכים. כן נטען כי המשיב מיוצג על ידי עורך דין ולכתובתו המפורטת בהודעת הערעור, ניתן יהיה להמציא כתבי בי-דין. לחלופין, נכון המשיב להפקיד כתב ערובה חתום על ידי אחד או שניים מיורשי המנוח, כתחליף להפקדת ערובה. דיון והכרעה 9. כידוע, בתקנות בית הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינם חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע. אולם, בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 (ראה דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996). יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004); בש"א 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' נ' נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004). 10. עוד נפסק שכאשר המדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק זה עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה. כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור. כן נפסק כי בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חויב המערער לשלם בפסק הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על פי פסק הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית הדין אינו עוסק באכיפת פסקי דין (ראה בש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ נ' מוסא גהאלין, ניתנה ביום 28.11.08). 11. במקרה הנדון, המשיב לא הכחיש את טענת המבקשים לפיה הוא לא פרע את סכום ההוצאות שהושת עליו בסך של 2,000 ש"ח במסגרת פסק דינו של בית הדין האזורי. בנסיבות אלה, די בכך כדי להיענות לבקשה ולחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, קרי המשיבים בערעור. בנוסף, על פני הדברים, נקבעה זהות יורשי המנוח לפי דין ובהתאם עולה חשש לקושי שיווצר במעקב אחר נכסי המנוח שיועברו ליורשים. אשר לסיכויי הערעור - לא מצאתי כי סיכויי הערעור הם גבוהים במידה כזו, המצדיקים להימנע מלחייב את המשיב בהפקדת ערובה, למרות קיומן של נסיבות מצדיקות. 12. אשר לשיעור הערובה - ראשית, בקביעת שיעור הערובה, יש למזער את הפגיעה בזכות הגישה לערכאות. שנית, מטרתה של הפקדת הערובה היא להבטיח את הוצאות המשיב בערעור. מכאן, כי שיעור הערובה צריך להיות תואם את שיעור ההוצאות שנפסק בדרך כלל על ידי בית דין זה. 13. לאור האמור, אני מחייב את המשיב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים בסך של 2,000 ש"ח. הערובה תופקד עד ליום 8.5.12. ככל שלא תופקד ערובה עד למועד האמור, ינהג בית הדין על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. ניתנה היום, א' אייר תשע"ב (23 אפריל 2012) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם. אילן סופר, רשם פנסיה