פיטורי קופאית בגלל חשד לגניבה

התובעת פוטרה לאלתר על ידי הנתבעת לאחר שזו ייחסה לה גניבה. בתביעתה זו - המוכחשת על ידי הנתבעת - עותרת היא לתשלום פיצויים שונים הנובעים מסיום יחסי עובד-מעביד. התובעת הועסקה על ידי הנתבעת כעובדת שכירה בתפקיד של קופאית במרכול שהפעילה הנתבעת בעין המפרץ (להלן - הסניף). תקופת ביצוע העבודה היתה 9.9.08-6.5.10, מתוכם הועסקה התובעת על ידי קבלן כח אדם בתקופה עד 1.6.09 והחל ממועד זה הועסקה כעובדת שכירה של הנתבעת. עבודתה של התובעת הופסקה בפועל במהלך יום העבודה של 6.5.10 לאחר שנחשדה על ידי הנתבעת בגניבה. בו ביום הודע לתובעת על פיטוריה. פיטוריה נכנסו לתוקף ביום 29.6.10, בהתאם להיתר שניתן לפי סעיף 9 לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954. הנתבעת לא שילמה לתובעת פיצויי פיטורים או פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים. אין מחלוקת כי התובעת הועסקה במשרה חלקית וכי שכרה הקובע, לצורך חישוב פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים, עומד על 2,887 ש"ח. עוד עולה - והדבר לא הוכחש על ידי התובעת - כי על תנאי העסקתה אצל הנתבעת חלו הוראות הסכם קיבוצי מיוחד שנכרת בין הנתבעת לבין ההסתדרות הכללית משנת 1978 (נספח י' לכתב ההגנה) (להלן - ההסכם הקיבוצי המיוחד). התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים (בסך 5,760 ש"ח) ובפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים (בסך 2,880 ש"ח). עוד טוענת התובעת כי לא קוים לה שימוע עובר לפיטוריה ובשל כך עותרת היא לפצותה בסך של 50,000 ש"ח. כן נטען כי ביום הפסקת עבודתה ערכה לה הנתבעת "חקירה" שכללה, בין היתר, איומים, מניעת יציאה לשירותים, צעקות ומניעת אפשרות ליצור קשר עם החוץ באמצעות הטלפון - ובשל אלה עותרת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את זכאות התובעת לסעדים הנתבעים על ידה וטוענת כי הפסקת העבודה לאלתר ללא פיצוי ושלילת פיצויי הפיטורים נעשו בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי לאור כך שהתובעת נתפסה גונבת; כי נערך לה שימוע; וכי לא נגרמה לה עגמת נפש. התובעת העידה בעצמה. כן הוגש מטעמה תצהיר עדות ראשית של יערית קוסטינר - קופאית אחרת שעבדה עמה ופוטרה אף היא באותו יום לאחר שיוחסה לה על ידי הנתבעת גניבה - והנתבעת ויתרה על חקירתה הנגדית. מטעמה של הנתבעת העידו שרון דן, מנהל סניף; אסתי דהן, סגנית מנהלת הסניף; שלומי ראובן, קצין בטחון אזורי של הנתבעת; לילי דביר - עובדת הנתבעת המשמשת כנציגות העובדים בסניף; וכן שירן זינו - ששימשה כקופאית בסניף ופוטרה באותו יום בו פוטרה התובעת לאחר שגם לה ייחסה הנתבעת גניבה. הסוגיות הדורשות הכרעה הן אלה: האם אכן התנהלות התובעת ביום 6.5.10 הצדיקה את פיטוריה לאלתר ללא פיצוי ושלילת פיצויי הפיטורים; האם קויים לתובעת שימוע עובר לפיטוריה; והאם נגרמה לתובעת עגמת נפש במהלך הבירור שערכו נציגיה בשאלת הגניבה ביום הפסקת עבודתה של התובעת. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים אין מחלוקת כי ביום הפסקת העבודה - 6.5.10 - ביצעה שירן זינו (להלן - שירן), הקופאית האחרת שהועסקה אותה עת על ידי הנתבעת, את קניותיה בסניף והתובעת - שעבדה בעמדת הקופאית - היתה אמונה על רישום המוצרים בקופה על מנת ששירן תשלם עבורם. הנתבעת טוענת כי התובעת איפשרה לשירן לשלם רק עבור חלק מהמוצרים בעגלת הקניות שלה, ועל חלקם האחר לא, ועל כן ייחסה לתובעת גניבה. כן ייחסה לתובעת קנוניה עם שתי הקופאיות האחרות - זינו וקוסטינר - בכך שאלה אפשרו לתובעת להוציא מוצרים ללא תשלום. אין גם מחלוקת כי בסוף פעולת רישום המוצרים - אותם רכשה שירן - בקופה על ידי התובעת, לא נרשמו בקופה כל המוצרים שהיו בעגלת הקניות של שירן. ענין זה התגלה על ידי סגנית מנהלת הסניף, אסתי דהן, עת נקראה לקופה על ידי התובעת על מנת לאשר תשלום חלק מהרכישה באמצעות המחאה דחויה. אסתי דהן - שהעידה כי היא בעלת נסיון של 20 שנה בעבודה במרכולים לרבות בתפקיד קופאית ראשית - הסבירה כי נסיונה איפשר לה להבחין, בטביעת עין, כי כמות המוצרים בעגלה אינה תואמת את סכום הקניה המופיע בקופה. היא שבה לעמדת שירות לקוחות ואז, מתוך עמדת מחשב שאפשרה לה עיון בחשבונית הקניה של שירן, נוכחה כי ישנם מוצרים בעגלת הקניות של שירן שלא נרשמו על ידי התובעת בקופה. בהמשך הגיעה שירן עם עגלת הקניות לעמדת שירות לקוחות ושם דרשה ממנה אסתי דהן הסברים ובחנה את המוצרים בעגלה ביתר פירוט והשוותה אותם לחשבונית (סעיפים 2-3 לתצהיר אסתי דהן). בתרשומת שערכה יום לאחר הארוע רשמה אסתי דהן כי המוצרים שלא נרשמו כללו שתי חבילות טיטולים ומזון תינוקות סימילאק (נספח א' לתצהיר אסתי דהן). עדותה זו של אסתי דהן זכתה לחיזוק מעדותה של שירן, אשר הודתה כי היו מוצרים בעגלה שלא נרשמו בקופה (עדותה בעמוד 6 לפרוטוקול, שורות 15-18). גם התובעת מודה בעדותה כי בעגלה היתה חבילת טיטולים וחבילת מזון סימילאק - אשר שתיהן לא נרשמו בקופה - וכי שירן עזבה עם העגלה לכיוון שירות לקוחות (עדות התובעת בעמודים 9-10 לפרוטוקול). אנו קובעים איפה כי לאחר שהסתיים הליך רישום המוצרים בקופה על ידי התובעת, ולאחר ששירן עזבה עם העגלה את הקופה לעבר עמדת שירות לקוחות, נמצאו בעגלת הקניות של שירן שתי חבילות טיטולים וחבילת מזון תינוקות מסוג סימילאק. לענין כמות המוצרים וטיבם - מעדיפים אנו את התרשומת בכתב שערכה אסתי דהן יום אחרי הארוע על פני הרשום בתצהירה שנערך שנה וחצי לאחר יום הארוע, לפיו היו שתי חבילות של מזון לתינוקות וכי בעגלה היו "דברים נוספים" שלא שולם בגינם. לא הוצגה לנו על ידי התובעת תרשומת שלה שנערכה בזמן אמת לגבי כמות המוצרים או טיבם, ומשכך אנו מאמצים בענין זה את גרסת אסתי דהן המפורטת בתרשומת בכתב שערכה ואשר צורפה לתצהירה. מכאן יש לעבור ולבחון את ההסבר שנותנת התובעת לכך שבתום הליך רישום המוצרים בקופה שבאחריותה, לא נרשמו כל המוצרים שנחו בעגלת הקניות של שירן. הסבר זה - כך על פי התובעת - טמון בכך ששירן הביאה עמה לסניף, לפני תחילת עריכת הקניות, חבילת טיטולים ומזון לתינוקות סימילאק אותם רצתה להחליף. על פי גרסת התובעת, שירן סיפרה לה זאת בקופה, התובעת התקשרה לקופה הראשית כדי לשאול האם מדובר בהחלפה, לא ענו לה עקב עומס באנשים שם, ולכן הפנתה התובעת את שירן לקופה הראשית (סעיף 8 לתצהיר התובעת; עדותה בעמודים 9-10 לפרוטוקול). גרסה זו של התובעת לא זכתה לעיגון בעדותה של שירן. הסברה של זו למוצרים שלא נרשמו בקופה היה בכך שלא היה ברשותה די כסף לשלם עבור הקניה כולה, ועל כן התקדמה לקופה הראשית על מנת שתוכל לצאת לאמה ולהביא כסף נוסף למוצרים אלה (עדותה בעמוד 6 לפרוטוקול). בעדותה אין אזכור להסבר התובעת בדבר החלפת מוצרים. התובעת, בעדותה, אישרה גרסה זו של שירן (עדות התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול, שורות 3-5). שתי גרסאות אלה - מחסור בכסף לעומת החלפת מוצר - אינן מתישבות זו עם זו ועל כן בפנינו גרסה בלתי עקבית של התובעת. אנו קובעים איפה כי לא הוכח בפנינו ששירן הביאה עמה לסניף את המוצרים שלא נרשמו מתוך כוונה להחליפם. התוצאה הינה כי התובעת אפשרה לשירן לעזוב את הקופה, בתום הליך רישום המוצרים, כאשר באמתחתה מוצרים שלא נרשמו כמפורט לעיל ומבלי שיש לכך הסבר שיש בו להעמיד פעולה זו כפעולה לגיטימית. הסבר אחר של התובעת שעלה בתצהירה - לפיו חלק מהתשלום בוצע במזומן וחלק בהמחאה דחויה (סעיף 11 לתצהירה) - אינו שופך אור על הפער בין המוצרים בעגלה לבין אלה שנרשמו בקופה. אין בהסבר זה כדי להסביר את הפער שמצאה אסתי דהן בין המוצרים בעגלה לבין רישומם המדוייק בקופה (סעיפים 2-3 לתצהיר אסתי דהן) ואין בו כדי לנקות את התובעת. גם אם היינו מקבלים את טענת התובעת לפיה המוצרים שלא נרשמו היו כאלה שהובאו על ידי שירן לשם החלפתם, הרי נסיבות המקרה מביאות אותנו לקבוע כי זהו אינו הסבר שיש לקבלו ואין בו כדי לנקות את התובעת. התייחסותנו לסבירות הסבר זה נדרשת לאור העובדה כי מעדות אסתי דהן עולה שביום הארוע נתנה לה שירן הסבר, לאי רישום המוצרים בקופה, הטמון בכך שהביאה מוצרים להחלפה (סעיף 3 לתצהיר אסתי דהן; נספח א' לתצהירה). נראה שגם התובעת עצמה נתנה הסבר זה ביום הארוע, שכן העדה לילי דביר העידה כי בבירור שערכה הנתבעת ביום הארוע עצמו, ציינה התובעת כי פעלה בניגוד לנהלים (עמוד 18 לפרוטוקול). מהראיות שהוצגו בפנינו התברר כי נהלי הסניף מחייבים כי החזרת מוצרים תיעשה בקופה הראשית כנגד קבלת זיכוי וכי המוצר המוחלף נשאר בשירות לקוחות (עדות אסתי דהן בעמוד 17 לפרוטוקול). יש ליתן את הדעת כי התובעת השלימה ביום הארוע תקופת העסקה של שנה ושמונה חודשים ועל כן וודאי היתה מודעת לנוהל בסיסי זה. בכל מקרה, לא נטען אחרת על ידי התובעת. אין כל טענה של התובעת לפיה אסתי דהן נקראה לעמדת הקופה של התובעת - בעת ששירן התכוונה לשלם - על מנת לאשר את החלפת המוצרים. טענת התובעת בענין זה מתמצית בכך כי אסתי דהן נקראה לקופה אך על מנת לאשר תשלום באמצעות המחאה דחויה, מבלי שהתובעת מזכירה את ענין מתן האישור להחלפת המוצרים (סעיף 9 לתצהיר התובעת). גם אם הקופה הראשית היתה עמוסה ולא נתנה מענה טלפוני לתובעת לשם בירור השאלה האם המוצרים שלא נרשמו בקופה הם אכן מוצרים מוחלפים שאין לרשמם - היה על התובעת לבקש את אישור סגנית המנהל לכך בעת שקראה לה לגשת לעמדת העבודה של התובעת. הדבר מתחייב מעצם מהות תפקידה כקופאית אשר אמורה למנוע - בכל צורה - הוצאת מוצרים מבלי שנרשמו בקופה ומבלי ששולם בגינם. זאת לא עשתה. בכך איפשרה לשירן לעזוב את עמדת הקופה של התובעת, כאשר באמתחתה מוצרים שלא נרשמו בקופה ומבלי שהתובעת יכולה לוודא כי שירן זינו אכן פונה בענין זה לקופה הראשית. כל זאת - בניגוד למהות תפקידה של התובעת כקופאית, תפקיד בו אינה אמורה לאפשר מצב שכזה. עצם העובדה כי התובעת היא זו שזימנה את אסתי דהן אליה לקופה - אינה מצביעה על כך שלא היתה לה כוונה לאפשר לשירן זינו לעזוב את הקופה כאשר ברשותה מוצרים שלא נרשמו בקופה. דווקא העובדה כי סוגית המוצרים המוחלפים - כגרסת התובעת - לא הועלתה בפני אסתי דהן עת נקראה אל התובעת, מצביעה על כך שהמטרה לזימונה של אסתי דהן היתה אישור חלק מהתשלום על ידי המחאה דחויה. על מטרה זו לא היתה מחלוקת בין הצדדים (עדות אסתי דהן בעמוד 15 לפרוטוקול; סעיף 9 לתצהיר התובעת) - ומשכך אנו קובעים כי אסתי דהן נקראה לתובעת אך לשם כך. אין לשלול כי התובעת לא היתה ערה לאפשרות כי אסתי דהן תזהה, תוך הסתמכות על טביעת עין, כי קיים פער בין סכום הקניה לבין המוצרים בעגלת הקניות. על כן אנו דוחים את טענת התובעת בענין זה. מהאמור לעיל עולה כי התובעת איפשרה לשירן זינו ביום 6.5.10 לסיים את רישום הקניה בעמדת הקופה בה עבדה התובעת, ולעזוב את הקופה לכיוון יציאה מהסניף, מבלי שנרשמו בקופה שתי חבילות טיטולים וחבילה אחת של מזון לתינוקות. זאת עשתה התובעת מבלי שעדכנה את אסתי דהן בכך עת שזו נקראה ע"י התובעת לגשת לעמדת הקופה. ברי כי בכך הפרה התובעת את האמון המיוחד המתחייב מתפקידה כקופאית. בתפקיד זה משמשת התובעת כחסם שתפקידו למנוע עזיבת לקוחות כאשר באמתחתם מוצרים שלא נרשמו בקופה ולא שולמה תמורה בעדם. במלאה תפקיד זה פועלת התובעת - כקופאית - לבדה. נציג הנתבעת אינו עומד לידה ומפקח עליה כל העת. משכך, מחייב תפקידה מידה מיוחדת של אמון. אמון זה הפרה התובעת בהתנהלותה האמורה. יוטעם כי לא הוכח בפנינו כי אותם מוצרים בעגלת הקניות של שירן שלא נרשמו בקופה - היו מיועדים לתובעת. גם לא הוכחה בפנינו טענת הנתבעת כי התובעת עשתה יד אחת עם שירן באופן ששירן - עת מילאה תפקיד של קופאית - אפשרה לתובעת לצאת עם מוצרים שלא נרשמו בקופה. בעניינים אלה לא נחקרה שירן בעדותה. לא מצאנו לקבל דברים שרשמה שירן זינו בהודעתה בכתב שנמסרה לנתבעת ביום הארוע (נספח א' לתצהיר שלומי ראובן), שם כתבה כי התובעת ביקשה ממנה ביום הארוע להביא עבורה חבילת טיטולים אשר תועבר ללא תשלום בקופה. במהלך עדותה חזרה בה שירן זינו מהאמור בהודעתה זו תוך שהסבירה כי נרשמה לאחר שהושמעו על ידי נציגי הנתבעת איומים כי רשויות הרווחה יקחו ממנה את ילדה (עדותה בעמוד 6 לפרוטוקול). לאור חזרתה מהאמור בהודעה, ומשלא נחקרה בענין התועלת האישית המיוחסת על ידי הנתבעת לתובעת מהארוע ביום 6.5.10, אנו קובעים כי טענת הנתבעת בענין זה לא הוכחה. יוטעם גם כי אין אנו קובעים ממצא כלשהו בשאלת המניעים שעמדו מאחורי התנהלותה של שירן. עניינו בתביעה זו הוא התנהלות התובעת בשים לב לתפקיד אותו מילאה באותו היום - קופאית. יוטעם, כי אף שלא הוכח שהמוצרים יועדו לתובעת או כי התובעת עשתה יד אחת עם שירן - אין הדבר מפחית מחומרת התנהלות התובעת. מכח תפקידה לא אמורה היתה התובעת לאפשר לשירן - תהא הסיבה לכך אשר תהא - לעזוב את הקופה כאשר באמתחתה מוצרים שלא נרשמו בקופה ולא שולם בעדם. במחדלה זה, הפרה התובעת בצורה בוטה את תפקידה ואת האמון המיוחד שניתן בה על ידי הנתבעת. בגין התנהלותה של התובעת כמתואר לעיל, בדין נשללו ממנה מלוא פיצויי הפיטורים והפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים. זאת היתה הנתבעת רשאית לעשות מכח סעיף 6 לפרק כ"ג להסכם הקיבוצי המיוחד, הקובע - "במקרה והפיטורים יבואו בגלל אשמה אשר תוכח אמיתותה כגון: גרימת נזק כספי או מוסרי לחברה, או גרימת נזק לרכוש החברה במזיד, מעילה בכספים, קבלת שלמון, גניבה או שימוש לרעה בתפקיד, (הפרת משמעת או הזנחה בעבודה שעליה ניתנת התראה בכתב) - לא יהיה צורך במתן הודעה מוקדמת, והעובד לא יהיה זכאי לקבלת תשלומי פיצויים כלשהם." התנהלותה של התובעת עולה, למצער, כדי שימוש לרעה בתפקיד. הוראת סעיף 6 לפרק כ"ג אינה קובעת מדרג ענישה במקרה כזה, כגון זכאות לפיצויי פיטורים חלקיים. לאור הוראת סעיף זה ומכח הוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, בדין נשללו מהתובעת מלוא פיצויי הפיטורים ומלוא הפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים. מעבר לדרוש יצויין כי גם אילולא הוראה זו בהסכם הקיבוצי המיוחד, ניתן היה להכשיר את שלילת הפיצויים המלאה כאמור לאור השיקולים הבאים: תקופת ההעסקה הקצרה; תפקיד האמון המיוחד אותו מילאה התובעת מכוחו עליה למנוע הוצאת מוצרים מבלי שנרשמו בקופה ושולם בעדם; גילה הצעיר; והצורך בהרתעת עובדים אחרים דווקא לאור טיב העסק המנוהל על ידי הנתבעת - הכולל מכירת מוצרי צריכה, בשימושם של מרבית בני האדם, הניתנים מבחינה פיזית לגניבה. לאור כל אלה היתה הכף נוטה לחומרה באופן המצדיק שלילת מלוא פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת (ע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ - צ'רניאקוב, פסקה 9, (טרם פורסם, 31.5.07); סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א - 2001). אשר על כן, התביעה לתשלום פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים - נדחית. זכאות התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש התובעת מלינה על האופן בו ערכה הנתבעת את הבירור ביום הארוע, תוך שנטען שנפגעו זכויות התובעת במהלך בירור זה. מחומר הראיות שהוצג בפנינו עולה כי מיד לאחר שהתברר לאסתי דהן כי שירן עזבה את הקופה של התובעת כאשר באמתחתה מוצרים שלא נרשמו בה, התקשרה למנהל הסניף ולקצין הבטחון. התובעת התבקשה לסגור את הקופה ולהמתין לבואם של מנהל הסניף וקצין הבטחון (סעיף 4 לתצהיר אסתי דהן). כאשר אלה הגיעו, הוכנסה התובעת לחדרה של הקופאית הראשית. יחד עמה נכחה נציגת ועד העובדים, ליל דביר וגאולה הקופאית הראשית (עדות התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול; עדות לילי דביר בעמוד 17 לפרוטוקול). במקביל התקיים, בחדר אחר, בירור עם שירן. קציני הבטחון עברו מחדש לחדר, ולא נכחו כל הזמן בחדר בו שהתה התובעת (עדות לילי דביר בעמוד 17 לפרוטוקול; עדות שלומי ראובן בעמוד 21 לפרוטוקול; עדות התובעת בעמוד 10 לפרוטוקול). בירור זה נמשך במשך כשעתיים. כך נרשם בתצהיר התובעת (סעיף 19 לתצהיר) והדבר מצא עיגון בדברי לילי דביר, נציגת ועד העובדים, שציינה שהבירור ארך שעה-שעה וחצי (עמוד 17 לפרוטוקול). הדבר עולה בקנה אחד עם אישור המשטרה בדבר הגשת תלונה (נספח ד' לכתב ההגנה): מאישור זה עולה כי הודעה למשטרה והגשת תלונה בטלפון נמסרה בשעה 16:00, תוך שהתלונה עצמה הוגשה בשעה 18:00. התובעת העידה כי תחילת הבירור היתה בשעה 14:00 (עמוד 9 לפרוטוקול). העובדה שהבירור החל בשעה 14:00 עולה גם ממסמך שערך מנהל הסניף, שרון דן (נספח א' לתצהירו). עוד עולה כי בתום הבירור הזמינה הנתבעת אנשי משטרה לסניף, ובסופו של דבר נלקחה התובעת לתחנת המשטרה ברכב של קצין הבטחון ולא ברכב משטרתי, על מנת שלא לפגוע בכבודה (סעיף 7 לתצהיר שלומי ראובן; סעיף 24 לתצהיר התובעת). התלונה הוגשה בתחנת המשטרה לאחר שהגיעו כולם לתחנה והמתינו בתור (עדות שלומי ראובן בעמודים 24-25 לפרוטוקול). אנו קובעים איפה כי הבירור ארך שעתיים, בין השעות 14:00 ל- 16:00. הגעת השוטרים לסניף היתה בסמוך לתום הבירור (נספח א' לתצהיר שרון דן) והתובעת עוכבה על ידי הנתבעת כל משך זמן זה ועד שהגיעו לסניף השוטרים. באשר למקום בו נערך הבירור - חדרה של הקופאית הראשית - לא מצאנו כי בענין זה נפגעו זכויות התובעת. התברר כי מדובר בחדר בו מצויה כספת ועל כן דלתו נסגרת ולא ניתן לפתחה מבחוץ. עוד התברר כי בדלת מותקנת שרשרת מהסוג המותקן תדיר בדלתות ביתיות, המאפשר לפותח הדלת להציץ ולראות מי נמצא מעברה השני, מבלי שנדרשת פתיחה מלאה של הדלת. עוד התברר כי בחדר יש מזגן, קפה ותה (עדות לילי דביר בעמוד 18 לפרוטוקול). לא הוכחה בפנינו טענת התובעת כי החדר היה סגור וטחוב. משמדובר בחדרה של בעלת תפקיד בכיר בסניף - קופאית ראשית - יש להניח כי התנאים בו סבירים ולא הוכח בפנינו אחרת. לא הוכח בפנינו כי הדלת ננעלה בשלשלאות עבות. הוברר כי מדובר בשרשרת סטנדרטית המותקנת על דלתות ובכך אין כל פגם. פרט לענין היציאה לשירותים - אליו נתייחס בהמשך - אין כל טענה של התובעת כי ביקשה לעזוב את המקום וכי הדבר לא התאפשר לה. התובעת הבינה כי הנתבעת זקוקה לערוך בירור של המקרה. מעבר לדרוש, גם אם היתה בקשה כזו של התובעת - ואיננו קובעים כי היתה - הרי משייחסה הנתבעת לתובעת גניבה, לא נפל פגם בכך שעיכבה את התובעת עד הגיעם של השוטרים לסניף (סעיף 75 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996). לא הוכח בפנינו על ידי התובעת כי מועד הגעת השוטרים לסניף היה כזה שעשה את משך העיכוב לבלתי חוקי. על פי קביעתנו לעיל, הגעת השוטרים לסניף היתה בסמוך לסיום הבירור - שהסתיים בשעה 16:00 - כך שאין קושי להגיע למסקנה שמשך העיכוב לא עלה על שלוש שעות. לא הוכח בפנינו כי הנתבעת לא אפשרה לתובעת, במהלך משך הבירור שנערך, לצאת לשירותים. התובעת בעצמה מודה כי התאפשרה יציאה לשירותים, אך טוענת כי בתחילה לא אפשרו לה זאת ועל כן נאלצה להתחנן לשם כך (סעיף 16 לתצהירה). לילי דביר, אשר כאמור נכחה יחד עם התובעת במהלך הבירור, העידה כי כן נתנו לתובעת לצאת לשירותים וכי הדבר נעשה בדרך כלל עם ליווי. מעדותה לא עלה כי הדבר נמנע מהתובעת (עדותה בעמוד 19 לפרוטוקול). התובעת לא הצביעה על אינטרס כלשהו שיש לנציגת ועד העובדים להציג גרסה שאינה נכונה. משכך, אנו קובעים כי לא הוכחה בפנינו טענת התובעת כי נמנעה ממנה היציאה לשירותים. מעצם העובדה שהיציאה לשירותים נעשית בליווי אין כל פגם, שכן מעת שיוחסה לתובעת גניבה, היתה רשאית הנתבעת לעכבה עד הגעת השוטרים וללוותה כאמור. טענה נוספת של התובעת הינה כי בזמן הבירור הפחידו אותה נציגי הנתבעת עת טענו שרשויות הרווחה יקחו ממנה את ילדיה ככל שלא תודה בחשדות המיוחסות לה. נטען כי קציני הבטחון גם צעקו עליה. לטעמנו, התובעת לא הוכיחה טענה זו. לילי דביר, נציגת ועד העובדים, ששהתה עם התובעת בחדר לאורך זמן הבירור, העידה כי הבירור נערך בצורה נעימה, כי איש לא קילל את התובעת וכי לא הופעל עליה לחץ (סעיף 4 לתצהיר לילי דביר). די בכך כדי להביא למסקנה שטענת התובעת בענין זה לא הוכחה. מעבר לדרוש, יש לציין כי קצין הבטחון האזורי, שלומי ראובן, אשר היה נוכח בחלק מהבירור, העיד כי לא הוא ולא קצין הבטחון האחר - דודו פרץ - עשו שימוש במונח "רשויות הרווחה" בעת הבירור שנערך עם התובעת (עמוד 23 לפרוטוקול). טענה נוספת שהעלתה התובעת לגבי הבירור שערכה הנתבעת עניינו שלילת היכולת ליצור קשר טלפוני עם החוץ במהלך הבירור. בענין זה טוענת התובעת כי קצין הבטחון אבי אביטן - שלא זומן למתן עדות על ידי מי מהצדדים - לקח ממנה את מכשיר הטלפון הנייד שלה עם תחילת הבירור. התובעת ביקשה כי יאפשרו לה להתקשר לאמה על מנת שניתן יהיה להוציא את ילדה מהגן וכי קצין הבטחון דודו פרץ - שאף הוא לא זומן למתן עדות - סרב להשיב לה את הטלפון הנייד, אך התאפשר לה לשוחח עם אמה מהטלפון הנייח במשרד בו התקיים הבירור (סעיפים 14, 18 לתצהיר התובעת; עדותה בעמוד 11 לפרוטוקול). לאחר שנתנו את דעתנו לחומר הראיות, באנו לכדי מסקנה כי התובעת הוכיחה טענתה זו. הנתבעת לא הביאה לעדות אף אחד משני קציני הבטחון אליהם מיחסת התובעת את לקיחת מכשיר הטלפון הנייד שלה ואי השבתו - דודו פרץ ואבי אביטן. גם שלומי ראובן, קצין הבטחון האזורי, לא שלל אפשרות כי הטלפון הנייד נלקח על ידי מי משני קציני הבטחון האחרים (עמוד 21 לפרוטוקול). טענת התובעת זוכה לעיגון חיצוני המצוי בתדפיס שיחות הטלפון שנערכו מהטלפון הנייד שלה ביום הארוע (מוצג ת/1). מתדפיס עולה כי בין השעות 14:17 ועד 17:37, לא נערכו בטלפון הנייד שיחות כלשהן אף כי באותו היום לפני פרק זמן זה ולאחריו כן נערכו ממנו שיחות. ראיה זו עומדת בניגוד לטענתו של קצין הבטחון שלומי ראובן לפיה ראה את התובעת משוחחת בטלפון נייד מספר פעמים, ואנו דוחים גרסתו זו (עדותו בעמוד 21 לפרוטוקול). אנו קובעים איפה כי הטלפון הנייד של התובעת נלקח ממנה על ידי נציגי הנתבעת במהלך הבירור וכי לא היתה לה אפשרות לבצע באמצעותו שיחות טלפון. טענת התובעת זוכה גם לעיגון מעדותה של נציגת ועד העובדים לילי דביר, אשר העידה כי בדרך כלל לא מאפשרים להתקשר בטלפון בעת הבירור כדי שהעובד לא יתאם גרסאות עם עובדים אחרים המעורבים במקרה; כי לא נתנו לתובעת להתקשר לקופאיות האחרות שירן ויערית אך כן אפשרו לה להתקשר לאמה (סעיף 5 לתצהיר לילי דביר; עדותה בעמוד 18 לפרוטוקול). עוד עולה מהראיות כי על מנת ליצור קשר טלפוני עם החוץ, במהלך הבירור, נזקקה התובעת לאישור נציגי הנתבעת, אישור שניתן לה עת ביקשה להתקשר לאמה. בהתנהלותה זו של הנתבעת - עת גרעה מיכולתה של התובעת לתקשר עם החוץ בטלפון - נפל פגם. הנתבעת רשאית היתה לערוך בירור ביום הארוע בשאלה האם מעורבת התובעת בגניבה. אולם הנתבעת לא רשאית היתה לקחת מהתובעת את הטלפון הנייד או למנוע ממנה -בצורה חפשית - את היכולת ליצור קשר טלפוני עם מי שתבחר. הנתבעת אינה מצביעה על מקור חוקי כלשהו שאפשר לה לשלול מהתובעת את הזכות הזו, הזכות לשמור על קשר עם החוץ. יחסי עובד-מעביד בין התובעת לבין הנתבעת אינם מקנים לנתבעת זכות לבודד עובד מהחוץ על ידי ניתוק יכולתו ליצור קשר טלפוני עם מי שיבחר. ככל שקשר טלפוני כזה עשוי להקשות על הבירור שעורכת הנתבעת - הרי יכולות להיות לרצונו של העובד לקיים קשר טלפוני דווקא בעת הבירור, השלכות במסגרת יחסי עובד-מעביד. בכל מקרה, אין הדבר מקנה לנתבעת זכות לעשות את אשר עשתה לתובעת בענין זה. בהתנהלותה פגעה הנתבעת בזכות התובעת לאוטונומיה, שהיא הזכות להחליט על מעשי התובעת בהתאם למאווייה ובהתאם לבחירתה (ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון ראבי, פסקה 33 (טרם פורסם, 4.12.11)). בכך, נטלה לעצמה הנתבעת כוחות שכלל לא מוקנים לה, וודאי לא במסגרת יחסי עובד-מעביד. עובד הנחשד בגניבה או בהפרה חמורה של נהלי עבודה - גם הוא זכאי לזכויות יסוד. חשדות אלה, אף אם מוצדקים הם, אינה מכשירים פגיעה של המעביד בזכויות אדם יסודיות המוקנות לעובד גם במצבים מעין אלה. בשל כך, מוצאים אנו כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 5,000 ש"ח. זכאות התובעת לפיצוי בשל אי קיום שימוע יש לדחות את טענת הנתבעת כי נערך לתובעת שימוע כדין. מחומר הראיות עולה כי מיד שהסתיים הבירור שנערך על ידי קציני הבטחון, בנוכחות נציגת ועד העובדים, קיים מנהל הסניף שרון דן שיחות לשלשת הקופאיות, ביניהן התובעת, במשרדו. שיחות אלו הוגדרו על ידו כשיחות שימוע. מאפייני השיחה היו אלה: השיחה נערכה 10-15 דקות לפני הגעת המשטרה; התובעת זומנה לשיחה זו בעל פה; השיחה נערכה בנוכחות נציגת ועד העובדים ובסופה הודע לתובעת על פיטוריה לאלתר (עדות שרון דן בעמוד 14 לפרוטוקול; עדות לילי דביר בעמוד 18 לפרוטוקול). באשר לשאלה האם ניתנה לתובעת אפשרות להשמיע את עמדתה, אנו קובעים כי ניתנה בשיחה הזדמנות כזו - אך התובעת לא עשתה בה שימוש. בענין זה מעדיפים אנו את גרסתה של לילי דביר שנכחה בשיחה (עמוד 18 לפרוטוקול; סעיף 6 לתצהירה), גרסה הזוכה לחיזוק מגרסתו של מנהל הסניף (סעיף 7 לתצהירו), על פני גרסת התובעת לפיה לא ניתנה לה כלל זכות טיעון. מאפיינים אלה של השיחה שנערכה על ידי מנהל הסניף ובה הודע לתובעת על פיטוריה - אינם מהווים שימוע כדין. היה על הנתבעת לזמן את התובעת לשימוש ולאפשר לה להתכונן ולהתיעץ לקראתו. משכך, מן הראוי היה לקיימו מספר ימים לאחר יום הארוע ולאפשר לתובעת להתאושש ממאורעות אותו היום. ככל שהנתבעת חששה מנוכחות התובעת בסניף, יכולה היתה לעשות שימוש בהוראת סעיף 7 לפרק כ"ג להסכם הקיבוצי המיוחד המאפשרת השעיית עובד, ולהשעות את התובעת עד קיום השימוע. היה על הנתבעת להודיע לתובעת כי הנתבעת שוקלת לסיים העסקתה לאור מעורבותה בארוע מיום 6.5.10. היה על הנתבעת לאפשר לתובעת להגיע עם ייצוג לשיחה, ככל שחפצה בכך. דווקא בשל העובדה שהנתבעת ייחסה לתובעת גניבה ודווקא בשל הכוונה לפטרה תוך שלילת פיצויים - דווקא בשל אלה היה על הנתבעת להקפיד הקפדה יתרה של קיום שימוע כדין, דבר אותו חדלה הנתבעת מעשות עת נחפזה לקיים את שיחת הפיטורים מיד אחרי תום הבירור שערכו קציני הבטחון (ע"ע (ארצי) 415/06 מלכה - שופרסל בע"מ (טרם פורסם, 15.7.07)). העובדה שהתובעת לא עשתה בפועל שימוש בזכות הטיעון במהלך השיחה - איננה מכהה מהפגמים שנפלו בשיחה כאמור לעיל. בשל כל אלה, זכאית התובעת לפיצוי מהנתבעת בסך של 9,000 ש"ח. סוף דבר התביעה לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפני פיטורים - נדחית. התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבעת מחוייבת בזאת לשלם לתובעת פיצוי בגובה 5,000 ש"ח. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין מתקבלת אף היא בחלקה באופן שהנתבעת מחוייבת לשלם לתובעת פיצוי בגובה 9,000 ש"ח. על כל אלה יתווספו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 2,500 ש"ח. כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מעת שיומצא פסק דין זה לנתבעת. לצדדים מוקנית זכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק הדין. ניתן היום, ו' בניסן תשע"ב, 29 במרץ 2012, בהעדר הצדדים. אסף הראל, שופט נציג ציבורמר דני צוקרמנדל (מעבידים גניבה (בעבודה)פיטוריםשלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)