1. התובעת ילידת 02/10/1951 תבעה את הנתבעים על נזק גוף בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 11/12/2002, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. במועד התאונה הייתה התובעת מורה במשרד החינוך. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. התובעת אושפזה 6 ימים. הנתבעים חלקו גם על החבות אך בשלב הסיכומים הם לא טענו יותר כנגד החבות.   נכות רפואית   2.התאונה קרתה כאשר התובעת ירדה מרכב בו נהג הנתבע מס' 1 כאשר הירידה הכרוכה בירידה במדרגות, והיא החליקה ונפלה. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובעת שבר בצוואר ירך שמאל ועל כך נקבעה נכותה על פי דין. לתובעת נקבעה ע"י המל"ל נכות זמנית וצמיתה בתחום האורתופדי כדלקמן: התובעת שהתה באי כושר מלא למשך שלושה חודשים ושכרה שולם. בעת קרות התאונה הייתה התובעת בחצי שבתון. המל"ל קבע את הנכויות הזמניות הבאות: 100% מ - 13/03/2003 ועד 15/06/2003 (מתום חצי השבתון); 50% מ 16/03/2003 ועד 15/09/2003; 20% מ 16/09/2003 ועד 31/12/2003; 10% מ 01/01/2004 ועד 31/12/2004; נכות צמיתה מיום 01/01/05 של 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות  לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת לתקנות"). 4. התובעת עתרה בביהמ"ש למינוי מומחה בתחום הריאומטולוגיה ונעתרה (החלטה מיום 28/12/2006). המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי היא סובלת מפיברומיאלגיה (FM) (חוות דעת פרופסור ווינברגר מיום 30/3/07) ויש לה נכות צמיתה בגין תחלואה זו. אך המומחה שלל קשר סיבתי בין התאונה למחלה. על כך חולקת התובעת. המומחה נחקר בפניי והסביר מדוע לא קשר את התחלואה למחלה. טעם אחד היה חלוף הזמן (עמוד 8 לפרוטוקול מיום 27/01/2009). הטעם המרכזי הוא שהכתיבה המקצועית הקושרת את התחלואה בפיברומיאלגיה לטראומה היא כאשר מדובר בחבלה באזור הצוואר (עמוד 9 לפרוטוקול). המומחה הסכים שגם ישנם מחקרים שאינם מייחסים את החשיבות של מיקום הטראומה, אך ייחס חשיבות למחקר שמתמקד באזור הצוואר בהיותו: "אחד המחקרים היותר טובים והמדויקים יותר שעשו, ..." (עמוד 9 לפרוטוקול) (Dan Buskila, Liliy Neumann, Genady Vaisberg, Daphna Alkalay, Fredrick Wolfe "Increased Rates of Fibromyalgia Following Cervical Spine injury" Arthritis Rheum 1997; 40: 447-452). עם זאת, המומחה מפנה למחקר עדכני המעמיד את תוצאות המחקר האמור בסימן שאלה (עמ' 5 לחוות דעתו - M. Tishler et al "Neck injury and Fibromyalgia - are they really associated? Rheumatol 2006; 33: 1183-5). באשר לחלוף הזמן, הסביר המומחה כי התובעת התלוננה לראשונה במארס 2005 על תסמונות שיש בהם לענות לראשונה על ההגדרה בשלמותה כאשר עמדת פרופסור בוסקילה היא שייחוס לטראומה אפשרי כאשר התסמינים הם 2-3 חודשים לאחר הטראומה (עמוד 17 לפרוטוקול). הוא הסכים שהיו תלונות בשנת 2004 אך לא ניתן מהם לגזור את התחלואה שכן אחד הדברים המרכזיים בפיברומיאלגיה זה כאבים מפושטים שלושה חודשים רצופים ולא כאבים ממוקדים (עמוד 9 לפרוטוקול). הכאבים צריכים להיות באזורים נרחבים בגוף (עמוד 14 לפרוטוקול). המומחה לא חלק על כך שלתובעת היו תלונות על כאבים אך הוא לא היה יכול לשלול סיבות אחרות, כגון כאבים בעצמות כתוצאה מאוסטיאופורוזיס (עמוד 14 לפרוטוקול). באשר למחקרו של פרופסור בוסקילה הוסבר כי הוא הראה ש- 21% מנפגעי צוואר מפתחים תחלואה של פיברומיאלגיה תוך 2 - 3 חודשים לעומת אחוזים בודדים מנפגעים בשברים בגפיים התחתונות (עמוד 18 לפרוטוקול). אבל המומחה הבהיר כי 1.7% מהאוכלוסייה הרגילה מפתחת פיברומיאלגיה ופרופסור בוסקילה לא התייחס אליה בהיבט של משך הזמן (עמוד 18 לפרוטוקול). הוא גם ציין שמחקרים שעסקו בקשר בין טראומה להתפתחות המחלה בחלוף הזמן (מעבר למחקרו של פרופסור בוסקילה) לא נכנסו לספרי הלימוד ובכלל זה מחקר שמנתק את הקשר בין טראומה ל-FM (עמוד 18 לפרוטוקול). בסיכומיה חלקה עו"ד טל על מסקנת המומחה ופירטה את תלונות התובעת על פני רצף הזמן מיום 03/04/2003 (סעיף 32 לסיכומיה). המומחה עומת בחקירתו עם אותן תלונות כפי שתועדו אצל רופאים הן בחקירה ביום 27/01/2009 והן בחקירה ביום 30/03/2009. בנוסף להתייחסותו לתלונות שהוצגו בפניו הוא הוסיף כי במיפוי עצמות מיום 26/02/2004 נמצאו שברים בעצמות מחמת חוסר בסידן (עמוד 22 לפרוטוקול מיום 30/03/2009). בסיכומיה טענה באת כוח הנתבעים כי התביעה הוגשה בסמוך לאחר האבחון של פיברומיאלגיה ועל אף זאת אין בכתב התביעה את הביסוס העובדתי לתחלואה בהקשר לתאונה כפי שנעשה ניסיון לעשות כן בחקירה הנגדית, בעימות המומחה עם תלונות מפוזרות. גם בתצהיר עדות ראשית של התובעת משנת 2008 אין מבנה מסודר של הצגת תיעוד ואסמכתאות. המומחה עומת עם התיעוד והתבקש פעם אחר פעם לשקול מחדש את דעתו. לאחר ששקלתי את תשובות המומחה ובשים לך לכך שהסינדרום נמצא עדיין בשלבי מחקר ובפרט בהקשר לחבלות וחלוף הזמן, נחה דעתי שחוות דעתו המקצועית של המומחה עומדת במבחן המשפטי לקבלתה, ולא מצאתי להעדיף עליה את הפסיקה המשפטית. על כן, אינני מקבלת את עמדת באת כוח התובעת כי לנכות האורטופדית יש להוסיף גם נכות מחמת פיברומיאלגיה. לפיכך נכותה הרפואית של התובעת היא 10% בגין השבר - המוגדר בתוספת לתקנות כשהשפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות.   אובדן כושר השתכרות בעתיד 5. לטענת ב"כ התובעת יש לקבוע את הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת על פי נכותה הרפואית של השבר בראש, הירך והפיברומיאלגיה. סה"כ 28%. באת כוח הנתבעים טוענת בפועל על פני רצף השנים, מאז חודש ספטמבר 2002 התובעת המשיכה במקום עבודתה, כמורה, במשרד החינוך ושכרה לא נפגע והיא מתקרבת לגיל קצבת זקנה וגיל פרישה. הצפי לפיטוריה תיאורטי בלבד. אני מקבלת את נקודת המוצא של באת כוח התובעת כי ככלל הנכות הרפואית יכולה לשמש מדד טוב לבחינת הפגיעה בכושר ההשתכרות. משלא קיבלתי את עמדת התובעת לכלול את הפיברומיאלגיה בנכות הרפואית היא אינה נלקחת בחשבון בבחינת ראש נזק זה. הנכות הרפואית של התובעת אינה פוגעת ביכולתה לשמש במקצועה שכן מדובר בהגבלה קלה ותחום ההתמחות שלה הוא חינוך מיוחד. גם הלימודים בהם החלה בשבתון ואשר בדרך חזרה מהשתלמות הקשורה בהם קרתה התאונה היו לתואר בחינוך. באת כוח התובעת פירטה בסיכומיה כי הקידום של התובעת נפגע בכך שלא סיימה את לימודי התואר בהתייחס לגובה השכר שלה. התובעת השיבה לשאלה מדוע לא השלימה את לימודיה בכך שלא הרגישה טוב (סעיף 58 לסיכומים של עו"ד לאה טל). כפי שעולה מתוך הראיות, התובעת אובחנה בראשית שנת 2005 כלוקה בפיברומיאלגיה שממאפייניו גם עייפות וכדומה (חו"ד פרופ' וינברגר, סעיף ד'). המל"ל קבע שנכותה הצמיתה של התובעת הוא מ-01/01/2005, דהיינו שמבחינת השכר, היא התייצבה למגבלה קלה ועיקר הקושי של התובעת לפחות ממועד זה נעוץ בתחלואה הכרונית שלקתה בה. לפיכך, הפגיעה העיקרית בתובעת היא פועל יוצא של הפיברומיאלגיה ולא השבר בצוואר הירך. ב"כ הנתבעים הניחה בסיכומיה כי התובעת צפויה לפרוש ממילא בגיל קצבה זקנה. לא הובאו בפניי ראיות לאפשרויות קידום למורים במשרד החינוך, שלא בהוראה, מעבר לגיל קצבת זקנה או להמשך עבודה באותה עבודה גם אחרי גיל הפרישה אשר בינתיים קובע לנשים ילידות השנים 1947-1954 על גיל 62 (לוח א1, חלק א', סעיף 1 לחוק הגדרת "גיל הפרישה", וסעיף 245(א)(2) חוק הביטוח הלאומי, נ"מ, התשנ"ה - 1995). באת כוח התובעת חישבה את ההפסד בראש נזק זה לפי גיל 67 כגיל פרישה חוקי (סעיף 63 לסיכומיה). במועד התאונה התובעת הייתה בת 51 והייתה בתהליך של השלמת לימודים לתואר ראשון. אני מקבלת שלא ניתן להתעלם מההפסד של מספר שנים, עד שהשבר התייצב לנכות צמיתה גם בהיבט הגיל של התובעת שכבר היה מתקדם, מבחינת לימודים אקדמיים והקושי עולה עם חלוף השנים. גם אלמלא התובעת לקתה גם בפיברומיאלגיה כעבור מספר שנים. לכן יש מקום לתת ביטוי להפסד בהיבט השכר שהתובעת לא הגיעה אליו ולשקלל את חלק התאונה בכך. בהעדר תשתית ראייתית אני לא שוללת את האפשרות שאילו התובעת הצליחה לסיים את לימודי התואר הראשון ייתכן ואחרי פרישה היו לה יותר אפשרויות תעסוקתיות מאשר למורה בכיתה ללא אותה הסמכה. התובעת טוענת, ולא הובאו לכך ראיות מפריכות, שאילו סיימה את התואר הייתה מקבלת עוד 500 ₪ לשכר, לפחות (סעיף 5 לתצהירה). כאמור, לא הובאו ראיות נוגדות. אני מקבלת את גרסתה בהתבסס על ההנחה שמדובר על סכום ברוטו ומתוך סכום זה חלקה של הנכות בגין התאונה הוא 10% ובכך אני קובעת את הנכות הרפואית כמדד להפסד שכר לעתיד [ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (טרם פורסם, 22/3/09)]. אני גם מקבלת את נקודת המוצא של חישוב הפסד לעתיד עד גיל 67. לאחר ספטמבר 2004, התובעת לא הפסידה משכרה למעט כאמור התוספת בגין התואר שלא סיימה, ולפיכך אני מחשבת את הפסד שכרה של התובעת לעתיד על פי המרכיב של 10% מהפסד נטו כתוצאה מאי סיום התואר. על פי תלושי השכר העדכניים שהוגשו בתיק המוצגים, המס השולי של התובעת על פי תלושי השכר העדכניים שהוגשו (יולי - אוגוסט 2006), עמד על 29%. בהעדר ראיות לשכר התובעת לפני יציאה לשבתון, אני נסמכת על שכרה בשנת הלימודים 2004 שעמד על 6,831 ₪ ברוטו, בתוספת 500 ₪. מדובר על 7,331 ₪ ברוטו, ונטו לאחר הפחתת 25% על 5,498 ₪. ההפסד של התובעת אפוא הוא 5,498 ₪ X 10% X 75.6813 = 41,610 ₪ נכון לספטמבר 2004. סכום זה משוערך להיום מאמצע תקופה עומד על 44,799 ₪. הפסד פנסיה 6. ההפסד של התובעת בראש נזק זה הוא הפרשות לפנסיה ולקרן ההשתלמות של המעביד. על פי תלושי השכר ההפרשות הן 8.40% לקרן השתלמות ו 13.33% לתגמולים. סך הכול: 21.73%. הפסד לעתיד: ההפסד של התובעת עומד על 50 ₪ ברוטו נכון לספטמבר 2003 לפי 10% מ-500 ₪ תוספת עבור תואר. ההפסד לעתיד הוא 50 X 21.73% X 75.6813 = 822 ₪. הפסד לעבר: מספטמבר 2003 ועד למועד פסק הדין: 50 ₪ ברוטו X 21.73% X 102 = 1,304 ₪ נכון לספטמבר 2003. סך הכול 2,126 ₪. סכום זה משוערך מאמצע תקופה עומד על 2,328 ₪. הפסד השתכרות בעבר 7. התובעת שהתה באי כושר מלא של 100% במשך 3 חודשים שבהם שהתה ממילא בשבתון, והמל"ל קבע לה נכות זמנית של 100% במשך 3 חודשים נוספים (להלן: "התקופה הראשונה"). בנוסף לפיצוי על הפסד זה, ב"כ התובעת עותרת לפיצוי על כל התקופה, לפי הנכות הרפואית הקבועה, ועל פי השכר שהתובעת הייתה מקבלת אילו סיימה את התואר. באת כוח התובעת חישבה את ההפסד בתקופה הראשונה לפי שכר של 7,614 ₪ כפול 6.5 חודשים (סכום נומינאלי). לטענת ב"כ הנתבעים התובעת לא הפסידה עד כולל אוגוסט 2003 כי היא הייתה בחצי שבתון ומחצית שכרה שולם ע"י קרן ההשתלמות והמחצית השנייה ע"י משרד החינוך. לעומת זאת נטען ע"י ב"כ הנתבעים כי בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2003 היא עבדה חצי משרה וקיבלה חצי משכרה שעמד על 6,516 ₪ ברוטו (שכר מלא). חישוב דומה נעשה עד ספטמבר 2004. הכנסת התובעת בשלושת החודשים הראשונים אחרי התאונה הוכתבה ע"י חצי שבתון שלא תוכנן להיות לשנה שלמה. בשלושת החודשים הראשונים של התקופה הראשונה כשהתובעת הייתה במחצית השנייה של החצי שבתון, הכנסת התובעת לא נפגעה. התובעת הייתה אמורה לחזור לעבודה בתום ששה חודשים מתחילת השבתון, דהיינו בתום 3 חודשים מהתאונה, אך מחמת התאונה היא לא עשתה כן. הפסדה לפי תקופת האי כושר המלא, שהוכרה ע"י המל"ל, עמד על שלושה חודשים. לא הומצאו מסמכים על שכרה של התובעת בשנת הלימודים הקודמת ליציאה לשבתון ומאחר והתובעת חזרה למשרה מלאה מספטמבר 2004, אני יוצאת מנקודת מוצא ששכרה בשנת הלימודים 2001-2002 עמד על אותו סכום של 6,831 ₪ ברוטו (מעוגל), דהיינו 5,123 ₪ נטו לפי מס שולי של 25% (ששולם בפועל) נומינאלי. התובעת עבדה בשנת 2003 חצי משרה, הגם שנכויותיה הזמניות היו מספטמבר 2003 נמוכות מ-50%. יחד עם זאת, התובעת מורה והיקף המשרה בשנת הלימודים נקבעה בעת שהתובעת הייתה ב-100% או 50% אי כושר. לכן אני מקבלת שבשנת הלימודים 2003-2004 היא הפסידה 50%. אני גם מקבלת שאילו התובעת סיימה את התואר, היה שכרה, מספטמבר 2003, גדל ב-500 ₪ ברוטו. דהיינו, לאחר הפחתת 25%, 375 ₪ נטו.לכן על משרה מלאה היה שכרה ברוטו עומד על 7,331 ₪ ונטו על 5,498 ₪. לפיכך, ההפסד מחושב כדלקמן: מהתאונה ועד כולל 8/2003: הפסד לפי 100% : 5,123 X 3 = 15,369 ₪. הפסד לפי 50% : 5,123 X 50% X 3 = 7,685 ₪ (מעוגל). מ-9/03 - 8/04 (כולל): 5,123 X 50% X 12 = 30,738 ₪. 375 X 12 = 4,500 ₪. מ-9/04 ועד למועד מתן פסק הדין: 375 X 90 = 33,750 ₪. סך הכול: 68,988 ₪ נומינאלי. סכום זה משוערך להיום לפי אמצע תקופה עומד על 76,298 ₪. מסכום זה יש להפחית תשלומים ששולמו ע"י משרד החינוך בפרק הזמן שבין אפריל 2003, לאחר תום השבתון, ועד כולל אוגוסט 2003, וכן תשלומי מל"ל. הוצאות רפואיות לעתיד 8. מדובר בתאונת עבודה שהיא תאונת דרכים והעלויות הרפואיות מכוסות על ידי קופת חולים. כמו כן, לכאורה, בראש נזק זה נתבעים הוצאות בהקשר לפיברומיאלגיה שלגביה נקבע שאין קשר בין הנכות לתאונה. לכן אני לא פוסקת פיצוי בראש נזק זה. עזרת זולת בעתיד 9. בראש נזק זה נטען כי לפני התאונה התובעת העסיקה עוזרת פעם בשבוע למשך 4-5 שעות בעלות של 30 ₪ לשעה. לאחר התאונה הגדילה את ההעסקה לפעמיים בשבוע. בתום ששה חודשים הוקטנה ההעסקה לפעם בשבוע מחמת חסרון כיס. לטענת ב"כ התובעת, יש לאפשר לתובעת יום נוסף על יום ההעסקה המקורי, שכן התובעת אינה יכולה לסמוך לתמיד על קבלת עזרה מבעלה וילדיה. לפיכך, עתרה באת כוח התובעת לפצות את התובעת בפיצוי המבוסס על 4 שעות שבועיות בעלות של 35 ₪ לשעה. באת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה, כי אין בנכות האורתופדית הצמיתה להוות הפרעה תפקודית של ממש המצדיקה פיצוי בראש נזק זה לעתיד. לתובעת נגרם שבר בצוואר הירך אשר התאחה והותיר אותה עם נכות של 10% שהיא "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". בנסיבות אלה, אני מקבלת את הטענה, כי התובעת נדרשת לעזרה אך אינני מקבלת את היקף העזרה המבוקש ואני מעמידה אותה על 2 שעות שבועיות עד לתום תוחלת חייה, לפי 35 ₪ לשעה. לפיכך הפיצוי הוא: 8 X 35 X 193.0891 = 54,065 ₪ (מעוגל כלפי מעלה). נסיעות לעתיד 10. הצפי הנטען לנסיעות לעתיד מתמקד במחלת הפיברומיאלגיה והשבר וחושב ללא פירוט ביניהם. עמדת באת כוח הנתבעים היא שעלויות אלה מכוסות ע"י המל"ל [תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה)]. ההגבלה מחמת השבר אינה מבססת פיצוי על הוצאות ניידות מוגברות. אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, לפי טיב השבר וההגבלה, פיצוי גלובאלי של 10,000 ₪ מעבר למל"ל, נכון להיום. הוצאות רפואיות לעבר 11. לא הוגשו אסמכתאות ולמעשה הן מכוסות ע"י קופ"ח והמל"ל. אני מוסיפה פיצוי גלובאלי של 3,000 ₪, נכון להיום. נסיעות לעבר 12. לא הוגשו ראיות. התובעת הוסעה ע"י בעלה. אני פוסקת סך גלובאלי של 2,000 ₪, נכון להיום. עזרת זולת לעבר 13. במשך 6 חודשים העסיקה התובעת עוזרת יומיים בשבוע במקום פעם בשבוע, כפי שעשתה לפני התאונה, בעלות של 30 ₪ לשעה, למשך 4-5 שעות ביום. העסקה זו הופסקה מחמת חיסרון כיס. באת כוח התובעת עתרה לפצות אותה על התקופה שבה לא נעזרה בעזרה בהיקף של 4 שעות, לפי עלות של 35 ₪ לשעה, למשך 97 חודשים. לא הומצא תיעוד על העסקה בפועל ולא הועדו על כך עדים. באת כוח הנתבעים טענה בסיכומיה, כי לא הומצאו אסמכתאות על שכירת עזרה עקב התאונה או כי העזרה שניתנה ע"י בני המשפחה חרגה מהמקובל, אך הוצע לגבי העבר סכום גלובאלי של 5,000 ₪. אני מקבלת את עמדת באת כוח הנתבעים, כי יש מקום לפיצוי גם בהעדר אסמכתאות שכן התובעת הוכרה באי כושר של 100% במשך 3 חודשים, שמניינם החל כעבור 3 חודשים מהתאונה ולכן מעשית, היא הייתה במצב של אי כושר מלא במשך 6 חודשים מחמת השבר. בהמשך, היא חזרה לתפקוד של 50% במשך 3 חודשים נוספים, 80% במשך עוד 3 חודשים, ומינואר 2004 היא חזרה ל-90% תפקוד. משמע, שגם אחרי תום ששת החודשים היא נזקקה לעזרה מעבר למקובל ויש מקום לפיצוי, בשים לב שהעזרה ניתנה ע"י המשפחה. מעבר לתקופה זו, שבה היא נדרשה לעזרה מוגברת, היקף העזרה פחת. אני מעמידה את סכום הפיצוי על סך של 10,000 ₪ נכון להיום. נזק לא ממוני   14. ב"כ התובעת חישבה את ראש הנזק לפי 28% נכות רפואית ו-6 ימי אשפוז, בניכוי גיל. ב"כ הנתבעים חולקת על החישוב שכלל את האשפוז בהעדר אסמכתא לאשפוז, וטענה כי יש לחשב את הפיצוי לפי 10%. הגם שמומחה ביהמ"ש מתייחס לאשפוז לאחר התאונה, כי התובעת נותחה, לא הוגשה אסמכתא לתקופת האשפוז ומטעמים, ככל הנראה של תקלה, לא הוגשו מסמכי בית החולים. לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי לפי 10% בניכוי גיל, בסך של 13,382 ₪ נכון להיום. כנגד המצאת אסמכתא על האשפוז, לנתבעת מס' 2, יושלם הפיצוי בגין ימי האשפוז. סוף דבר   15(א) לסיכום ראשי הנזק לפיצוי הם הבאים:   נזק לא ממוני - 13,382 ₪.                אבדן שכר לעתיד - 44,799 ₪.    הפסד פנסיה - 2,328 ₪.          עזרת זולת לעתיד - 54,065 ₪. נסיעות לעתיד - 10,000 ₪. הפסד שכר לעבר -  76,298 ₪. הוצאות רפואיות לעבר- 3,000 ₪.         נסיעות לעבר - 2,000 ₪.          עזרת זולת לעבר-  5,000 ₪.          סה"כ:   210,872 ₪. (ב) מהסכום :   210,872 ₪ ינוכו התשלומים הבאים, משוערכים: - דמי פגיעה ששולמו על ידי המל"ל כדלקמן: 6,358 ₪ נכון ליום 10.7.03. 11,864 ₪ נכון ליום 3.10.03. 158 ₪ נכון ליום 27.1.04. 16,940 ₪ נכון ליום 10.2.05. - שכר מומחה בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, בסך של 9,240 ₪, נכון ליום 30.3.07. סכום זה משוערך למועד כתיבת פסק הדין עומד על: - 12,279.59 ₪. סכומים אלה משוערכים למועד כתיבת פסק הדין עומדים סך הכל על 54,683 ₪ (מעוגל). כאשר את דמי הפגיעה שיערכתי ללא ריבית צמודה ואת שכר המומחה בתחום הנוירולוגיה שיערכתי לפי הפרשי הצמדה וריבית. לפיכך היתרה לתשלום היא 210,872 - 54,683 = 156,189 ₪. (ג) הסך של 156,189 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. הנתבעים ישלמו לתובעת את חלק אגרת ביהמ"ש שנשאה בו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד ליום התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.       זכות ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתנה היום, 6 במאי 2012, בהעדר הצדדים. צווארשברירך