כתב הרשאה למכון רישוי העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת משרד התחבורה, משיב 1, להיעתר לבקשתו של משיב 2, עמרם שטרית, להעתיק את מכון הרישוי לכלי רכב, אשר מופעל על-ידו, ממקומו הנוכחי באזור התעשייה בבית-שמש למקום אחר בעיר. העותר, משה שטרית, הִנו אביו של משיב 2. אין חולק, כי הלה היה המפעיל של מכון הרישוי עד לשנת 1993, וכי הוא הבעלים של המקרקעין שעליהם הופעל המכון עד לאחרונה. העותר טוען, כי הוא הבעלים של מכון הרישוי האמור גם כיום1 ולפיכך, לגרסתו, שגה משרד התחבורה משהנפיק רישיונות להחזקת מכון הרישוי וכתבי הרשאה להפעלתו - על שמו של משיב 2, ומשהתיר לאחרון להעביר את המכון ממיקומו הנוכחי. כמו-כן, מלין העותר על פגמים נוספים שנפלו בהחלטה בדבר העתקת מכון הרישוי, ובכללם - אי-מתן זכות טיעון לעותר, כבעלים של מכון הרישוי, לטענתו, בטרם קבלת ההחלטה. לאור האמור, מבקש העותר לבטל את ההחלטה נושא העתירה, המתירה את העברת המכון ממקומו; להורות על ביטול כל החלטה שניתנה על-ידי משרד התחבורה להנפקת כתבי הרשאה להפעלת מכון הרישוי על-ידי משיב 2; ולאסור על המשיבים לפעול בכל דרך להעתקת מיקומו של מכון הרישוי. המסגרת הנורמטיבית 2. סעיף 4 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן - פקודת התעבורה) מסמיך את שר התחבורה לקבוע בתקנות, בין-היתר, הוראות הנוגעות ל"מתן רישיון לרכב, חידושו, העברתו, צורתו, כללי החזקתו ותנאיו...". מכוח הסמכה זו, הותקנה תקנה 273(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה), אשר קובעת, כי "המבקש רשיון רכב או חידושו יביא את הרכב למשרד רשות הרישוי שאליו הגיש את הבקשה או לתחנת בדיקה שאישרה רשות הרישוי או למקום אחר שתורה רשות הרישוי ובמועד שתורה". עד לאמצע שנות השישים החזיק משרד התחבורה מכונים לבדיקות רישוי כלי רכב והפעילם בעצמו; אולם, עם הגידול בכלי הרכב בישראל, הועברה בהדרגה האחריות לביצוע הבדיקות לגורמים פרטיים שהוסמכו לכך. עם זאת הובהר בפסיקה, כי ניהול תחנת בדיקה כאמור הִנה "פונקציה שלטונית מובהקת", על-אף מסירתה לידיים פרטיות (בג"ץ 1064/94 קומפיוטסט ראשל"צ 1986 בע"מ נ' שר התחבורה פ"ד מט(4) 808, 812-811, 816 (1995)). במסגרת זו מנפיק משרד התחבורה "כתב הרשאה" לתחנות בדיקה (להלן גם - מכוני רישוי), כגון זו הניצבת בלב העתירה דנן, זאת בכדי שאֵלֶה תוכלנה לבחון את כשירותם ותקינותם של כלי רכב. ואולם, אין בנמצא הגדרה אשר תבהיר מהו "כתב הרשאה" - לא בפקודת התעבורה ואף לא בתקנות התעבורה. עם-זאת, מצוין על-גבי כתב ההרשאה עצמו, שתנאי לקיומו הִנו כי בעלי המפעל שלגביו ניתן כתב ההרשאה מחזיקים ברישיון מפעל תקף, שניתן לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), תש"ל-1970 (להלן - צו הפיקוח או הצו). 3. סעיף 2 לצו הפיקוח קובע, כי "לא יפתח אדם ולא ינהל מפעל, ולא יעשה בו עבודה או מלאכה ולא ייתן בו שירות אלא לפי רישיון מאת הרשות ובהתאם לתנאי הרישיון...". "רישיון" הוגדר בסעיף 1 לצו "לרבות כתב הסמכה, אישור ניהול לפי צו זה ולרבות בקשה לחידוש רישיון". לצד זאת, "מפעל" הוגדר כ"מקום שבו נעשית מלאכה ברכב או ברכב מנועי כמשמעותם בפקודת התעבורה, או ניתן להם שירות, לרבות מוסך נייד"; וכן הוגדר "בעל מפעל - לרבות מנהל המפעל ואדם האחראי לניהולו". סעיף 4 לצו קובע, כי ל"רשות" (מנהל האגף לרכב ושירותי תחזוקה במשרד התחבורה, או מי שהוסמך על-ידו לשם ביצוע הסמכויות לפי צו הפיקוח) נתונים הסמכות ושיקול הדעת להעניק רישיון, לחדשו או לסרב לעשות כן; וכי תוקף רישיון שיינתן ל"מפעל" לא יעלה על שנה אחת. סעיף 5(א) לצו מפרט את התנאים להענקת רישיון מפעל: מקום ומבנה מתאימים; ציוד מתאים; ומנהל מקצוע בעל כתב הסמכה, או מנהל מקצועי. בהתאם לאמור בסעיף 5(א1), הדרישות הפרטניות לכל סוג "מפעל" רוכזו בתוספת הראשונה לצו; ובכל הנוגע למוסך רישוי - פורטו שטחי כל חלקי המבנה, הידע המקצועי הנדרש מכל בעלי המקצוע, וכן הובהר, כי "בנוסף לעמידה בתקן חובה יש להצטייד ב"כתב הרשאה" עפ"י תקנה 273 לתקנות התעבורה". עוד נקבע, בסעיף 7 לצו הפיקוח, כי "בעל רישיון לא יעבירו לאחר בכל דרך מדרכי ההעברה". 4. החלטותיו של משרד התחבורה לפי תקנה 273(א) לתקנות התעבורה, בכל הנוגע למכוני הרישוי, הִנן, ככל החלטה מינהלית, החלטות שבשיקול דעת. על-כן, עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניין החלטתו של משיב 1, הוא כי תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את מטלותיה ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח', לעיל; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05)). על-רקע הדברים האמורים, אפנה לבחון את טענות הצדדים בעתירה. הרקע העובדתי העולה מכתבי הטענות 5. עד לשנת 1993 היה העותר הבעלים של "מכון רישוי שטרית" - תחנת בדיקת לכלי רכב לפי סעיף 273 לתקנות התעבורה, באזור התעשייה בבית-שמש; אשר הוקמה בסמוך למוסך לתיקון כלי רכב בשם "מוסך שטרית", שאף הוא בבעלות העותר, והעותר מפעיל אותו גם כיום. "מכון שטרית" פעל מכוח כתב הרשאה מס' 8664, שניתן לו על-ידי משרד התחבורה. ביום 25.7.93 הודיע משרד התחבורה ל"מכון רישוי שטרית" על הפסקת הפעילות בו החל מיום 1.8.93 מחמת ליקויים בהפעלתו, ובכלל זה - אי-הפרדה משפטית ומינהלית בין המכון לבין "מוסך שטרית" שהופעל על-ידי העותר בצמוד לו. בהודעה זו צוין, כי הפעילות במכון מופסקת עד שיעמוד המכון בכל הקריטריונים הנדרשים להפעלתו; וכי לשם חידוש הפעילות יש לפנות למרכֵז שירותי תחבורה מחוזי במשרד התחבורה, מר רפי אלישע. בסמוך למועד האמור שב משיב 2, בנו של העותר, משהות ממושכת בחו"ל. בתכוף לאחר מכן, ביום 16.8.93, נחתם הסכם בכתב-יד בין העותר לבין משיב 2 (להלן - ההסכם הראשון), ובו צוין כדלהלן: "שטרית משה, ת.ז... בעל מכון הרישוי בבית שמש משכיר את המבנה ואת הציוד ואת תוכן המבנה לשטרית ארמנד [עמרם] ת.ז... את המבנה והציוד אני משכיר לתקופה של 5 שנים מיום 16.8.93 עד 16.8.98..." ביום 1.9.93 נתקבלה ב"מכון שטרית" הודעה מטעם מר רפי אלישע, שכותרתה "רישיון משרד התחבורה להחזקת מפעל להפעלה מחדש" (ההדגשות אינן במקור), ובה פורטו התנאים שעל המכון למלא כדי להפעילו מחדש, ובכלל זה - הגשת בקשה להרשאה. 6. ביום 3.1.94 הוגשה למשרד התחבורה "בקשה למתן הרשאה לבדיקות רכב לצרכי רישוי - נספח לבקשת רישיון מפעל מס' 8664" - הוא מספרו של כתב ההרשאה שניתן ל"מכון שטרית", כאמור. אולם, הבקשה האמורה הוגשה על-ידי מכון "אוטו טסט", בחתימת ידו של משיב 2. בטופס הבקשה צוין שמו של משיב 2 גם כמנהל המקצועי של המפעל, בודק רכב, בוחן עשן וכן אחד מבוחני הרכב; זאת לצד בעלי מקצוע נוספים, וביניהם מר יעקב שטרית, אחיו של משיב 2 ובן נוסף של העותר, אשר צוין בבקשה כבוחן רכב. בחלק התחתון של טופס הבקשה הוספו הערותיו של נציג מרכֵּז שירותי תחזוקה מחוזי במשרד התחבורה, לפיהן "הבעלות במכון התחלפה. הבוחנים מחזיקים בתעודות בוחן - סוכם שיאושר למכון רישיון זמני ל-3 חודשים עד שיארגנו בוחן נוסף. ממליץ על הוצאת רישיון חידוש זמני למקצוע 170 ו-181 בכפוף להתחייבות בכתב..." (ההדגשה אינה במקור). מתחת לרישום האמור, אושרה הבקשה ביום 9.1.94. בסמוך לאחר מכן הונפק רישיון זמני להחזקת המפעל, כנדרש לפי צו הפיקוח, על-שם "עמרם שטרית - אוטו טסט"; וביום 5.1.94 הונפק כתב הרשאה מס' 8664 למפעל "אוטו טסט", אשר תוקפו הועמד עד ליום 31.12.94, ולפי האמור בו הניהול המקצועי במכון הופקד בידי עמרם שטרית, משיב 2. 7. כשנתיים וחצי לאחר מכן, ביום 18.6.96, חתמו העותר ומשיב 2 על הסכם שכירות חדש (להלן - ההסכם השני), על-אף שההסכם הראשון, מיום 16.8.93 עוד עמד בתוקפו, כאמור, עד ליום 16.8.98. בגדרו של ההסכם השני צוין, כי העותר הִנו הבעלים והמחזיק של מכון רישוי לרכב בבית שמש, על מבנהו, ציודו ומתקניו; וכי מטרת השכירות הִנה לצורך החזקה ו/או הפעלה ו/או ניהול של מכון לרישוי רכב ו/או כל פעולה הקשורה ו/או הנובעת מכך. במסגרת זו התחייב משיב 2, בין-השאר, לדאוג במשך כל תקופת השכירות לחידוש כל רישיון ו/או היתר ו/או אישור הנדרשים לעסק במושכר; וכן לשמור על שמו הטוב של המושכר, ולהקפיד כי בעת ניהולו והפעלתו של המכון תתנהל העבודה כנדרש על-פי דין ובהתאם לתנאי כל רישיון והיתר. באשר לתקופת ההסכם נקבע, כי היא עומדת על פרק זמן של שלוש שנים, בתוספת תקופת "אופצייה" בת שש שנים ואחד-עשר חודשים - כאשר למשיב 2 ניתן שיקול דעת בלעדי למימושה. בסמוך לאחר מועד החתימה על ההסכם האמור, ביום 9.7.96, הונפק "רישיון להחזקת מפעל" לפי צו הפיקוח למפעל "עמרם שטרית - אוטו טסט", אשר הבעלים בו - כאמור ברישיון - הִנו "שטרית עמרם", משיב 2. יובהר, כי שמו של משיב 2, כבעלים של המפעל, צוין במקום המיועד לרישום "שם הבעל/ השותפות/חברה" בתחתית המסמך, ולצִדו, בשורה המיועדת למילוי מס' "ת.ז./השותפות/ח.פ. החברה" נרשם מספר תעודת הזהות של משיב 2. 8. כתב ההרשאה מס' 8664 חוּדש מדי שנה, אולם שמו של המפעל בכל אחד מכתבי ההרשאה תחת מספר 8664 לא היה זהה במרוצת השנים: כאמור, עד לשנת 1993 הוענק כתב ההרשאה ל"מכון שטרית"; בשנת 1994, כזכור, ניתן כתב ההרשאה למפעל "אוטו טסט"; בשנת 1995 נחתם כתב ההרשאה מס' 8664 על-שם המפעל "עמרם שטרית _ אוטו טסט" (זאת על-אף שבאותה השנה הונפק למר יעקב שטרית, אחיו של משיב 2 כאמור, תעודת בוחן רכב, עבור "מכון שטרית"); ובשנים 2008 ו-2010 הונפקו כתבי הרשאה מס' 8664 על-שם המפעל "מכון אוטו טסט - בית שמש" (יתר כתבי ההרשאה והרישיונות שהונפקו לא הומצאו על-ידי מי מן הצדדים לבית-המשפט). אף הרישיון להחזקת והפעלת מכון הרישוי, כנדרש לפי צו הפיקוח, חוּדש מדי שנה, שאחרת לא ניתן היה להנפיק למכון הרישוי כתב הרשאה כאמור; אולם לבית-המשפט הומצאו שני רישיונות בלבד, האחד משנת 1994 והשני משנת 1996, ושניהם, כאמור, נושאים את שמו של משיב 2. 9. המחלוקת העיקרית בין העותר לבין משיב 2 התמקדה בשאלה, מיהו בעליו של כתב ההרשאה מס' 8664, ושל מכון הרישוי "אוטו טסט" - האם העותר או משיב 2. מקור המחלוקת נעוץ בסכסוך שנתגלע בין השניים בשנת 2008, בנוגע להסכמים שנכרתו ביניהם בעבר לגבי השימוש במכון והפעלתו. יודגש, כי הסכם השכירות השני הסתיים בשנת 2006, אולם משיב 2 המשיך להפעיל את המכון במקום גם לאחר מועד זה; ורק בשנת 2008 שלח העותר למשיב 2 מכתב התראה לעניין סיום השכירות. ביום 24.6.08 פנה העותר, באמצעות בא-כוחו, למר רן פינקל, ראש תחום שירות תחזוקה במשרד הרישוי, בבקשה הנוגעת לכתב ההרשאה מס' 8664, כפי שהופק ביום 31.12.07 על-שם מכון "אוטו טסט", אשר מנהלו המקצועי, על-פי הרשום בכתב ההרשאה, הוא משיב 2. ב"כ העותר ציין בפנייתו האמורה: "כנראה נפלה טעות קולמוס בכתב הרשאה זה וכי הבעלים של המכון הוא מרשי, מר שטרית מוריס [משה] אשר השכיר את המכון לבנו, המנהל המקצועי מר שטרית ארמונד וכי הסכם השכירות נמצא ברשותכם במסגרת התיק שעניינו כתב ההרשאה שבנדון. לפיכך ביקש ב"כ העותר: "לתקן את כתב ההרשאה שבנדון באופן כזה שכתב ההרשאה יהיה על שם מרשי, מר שטרית מוריס [משה] ואילו המנהל המקצועי מר שטרית ארמונד" (ההדגשות הוספו). ביום 5.7.08 השיב ראש תחום שירות תחזוקה לפנייה האמורה של ב"כ העותר, בציינו: "לא נפלה כל טעות בכל הקשור למתן כתב הרשאה ורישיון ע"ש בנו של מרשך מר עמרם שטרית". עוד צוין, כי משיב 2 מפעיל את המכון משנת 1994 בידיעתו ובהסכמתו של העותר; וכי כתב ההרשאה והרישיון שייך למפעיל המכון בפועל, המנפיק חשבוניות על שמו, ולא לבעל הנכס ו/או הציוד שבו. כן הודע לעותר, כי משיב 2 פנה למשרד התחבורה "בדרישה להעתיק את מכון הרישוי למגרש/מבנה אחר באזור תעשייה בבית שמש". 10. בעקבות חילוקי דעות שנתגלעו בין העותר לבין משיב 2, הגיש העותר תובענה בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים נגד משיב 2, שבה עתר בין יתר הסעדים גם לצו עשה, אשר יחייב את משיב 2 להעביר לידיו את כתב ההרשאה להפעלת מכון הרישוי ואת הרישיון להחזקתו לפי צו הפיקוח. נוכח תניית בוררת שעליה הסכימו הצדדים בגדרו של ההסכם השני, הועבר הסכסוך מבית-המשפט לענייני משפחה להליך של בוררות. במסגרת אותו הליך ניתן על-ידי הבורר צו מניעה זמני, ביום 28.10.08, שאסר על משיב 2 להעביר את מכון הרישוי למקום אחר. מהתכתבויות בין ב"כ העותר לבין משרד התחבורה, שצורפו לכתב העתירה, עולה, כי צווי מניעה כאמור ניתנו גם על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בחודש מארס 2009. במקביל, המשיך העותר בפניותיו למשרד התחבורה. אולם, במכתב מיום 20.10.09 הובהרה לו עמדת המשרד, לפיה, נוכח הסכמי השכירות בין הצדדים, עם העברת הציוד והמבנה מידי העותר לידי משיב 2, חדל העותר מלעמוד בתנאים לקבלת כתב ההרשאה. ביום 4.9.11 ניתן פסק-הבוררות בעניין העותר ומשיב 2, ובו נקבע, בין-השאר, כי על משיב 2 לשלם את דמי השכירות כאמור בהסכם בין הצדדים, בנוסף לדמי שכירות שעליו לשלם עבור השימוש שעשה במקום עד למועד מתן פסק הבורר; וכי צו המניעה הזמני יבוטל רק לאחר שמשיב 2 ישלם לעותר את הסכומים שנפסקו. 11. ביום 12.9.11 הגיש העותר לבית-משפט זה עתירה מינהלית, בתיק עת"מ 22548-09-11, שבגדרה עתר נגד החלטת משרד התחבורה בדבר העברת הרישיון וכתב ההרשאה מידיו לידי משיב 2, וכן ביקש לאסור על המשרד לפעול בכל דרך להעברת המכון ממקומו הנוכחי. בנוסף ביקש העותר במסגרת העתירה האמורה, צו ביניים שיאסור על העתקת מיקומו של המכון. בהחלטה מיום 17.10.11 דחה בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג) את הבקשה, בציינו: "אין הצדקה למתן צו ביניים. על פני הדברים נגועה העתירה בשיהוי של שנים ארוכות במה שנוגע להעברת כתב ההרשאה מן העותר למשיב 2. במה שנוגע להעתקת מכון הרישוי העתירה היא מוקדמת (ככל שיש לעותר מעמד לטעון בעניין זה), מכיוון שטרם ניתנה החלטת הרשות בשל צו מניעה שניתן בהליכים שבין העותר לבין המשיב 2". 12. ביני וביני, ובטרם ניתן פסק-דין בעת"מ 22548-09-11 הנ"ל, ניתנה החלטתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור שנסבה על מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, באשר לסמכותו של הבורר לדון בשאלת העברת הרישיון וכתב ההרשאה ביניהם. מחלוקת זו נדונה בשלוש ערכאת, כמפורט להלן. משיב 2 טען בבית-המשפט לענייני משפחה, כי הבורר אינו מוסמך לדון בסעד שביקש העותר, להעברת הרישיון וכתב ההרשאה מידיו של משיב 2 לידי העותר; זאת הואיל וסעיף 7 לצו הפיקוח קובע, כאמור, שלא ניתן להעביר את הרישיון לאחֵר אחרי הנפקתו, והיות שלפי סעיף 3 לחוק הבוררת, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), הצדדים אינם יכולים להעביר לבוררות נושאים שהם עצמם לא היו יכולים להסכים עליהם על-פי הדין. כך, לטענת משיב 2, אם הרישיון שהונפק לפי צו הפיקוח הִנו אישי ואינו ניתן להעברה כלל, הרי שממילא הבורר לא יכול היה לפסוק בעניין זה. בית-המשפט לענייני משפחה קבע (תמ"ש 17283/08, כב' השופט פ' מרכוס), שהבוררות אשר עליה הסכימו הצדדים מתייחסת לכל הסוגיות שנתגלעו ביניהם. אולם, בערעור על ההחלטה האמורה פסק בית-המשפט המחוזי (רמ"ש 22828-03-11, כב' השופט ב' גרינברגר), כי אין כל דרך לעקוף את הוראות צו הפיקוח ולהעביר רישיונות משמו של פלוני לשמו של אלמוני; ואף אם היה הבורר מורה למשיב 2 להעביר את הרישיונות לידי העותר, לא הייתה להוראה זו כל משמעות, "מאחר שמשרד התחבורה אינו כבול להוראות הבורר, והוא אשר יחליט בהחלטה עצמאית ומקצועית האם להנפיק רישיונות חדשים על שמו של האב [העותר]". לפיכך התקבל הערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה, שכן כל הוראה בדבר העברת הרישיונות מיד ליד תהווה הפרה של צו הפיקוח. על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון בתיק בע"מ 4972/11. ביום 27.10.11 החליט בית-המשפט העליון (כב' השופט הנדל) לדחות את בקשת רשות הערעור, זאת נוכח הוראות סעיף 7 לצו הפיקוח וסעיף 3 לחוק הבוררות, ולצד זאת ציין כדלהלן: "סעיף ההגדרות בצו הפיקוח אינו מתייחס לכתב הרשאה, כי אם לרישיון. תקנות התעבורה אף הן אינן מתייחסות לכתב הרשאה - מהו. משרד התחבורה מנפיק כתב הרשאה לא לאדם ספציפי אלא למכון ספציפי, תחת ניהול מקצועי של פלוני. בניגוד לכך, רישיון להחזקת מפעל ניתן לאדם ספציפי, הוא המשיב בענייננו [משיב 2 בעתירה דנן]... אין חולק שהמשיב הוא המנהל המקצועי בפועל של מכון הרישוי. מכאן, שלצורך צו הפיקוח בעל הרישיון הוא המשיב [משיב 2]. משכך, המשיב כפוף להוראות סעיף 7 שבצו הפיקוח. יושם אל לב, כי גם לפי הסכם השכירות בין הצדדים המשיב הוא בעל הרישיון הנוכחי... בחינת הסכם השכירות מלמדת לכאורה כי אין המדובר בהשכרת רישיון אלא בהשכרת הנכס, על מתקניו וציודו. על פני הדברים, המבקש [העותר לפניי] שייר לעצמו בהסכם זכות בנכס, בציוד ובמבנה... סעיף 5 לצו הפיקוח מונה את המרכיבים למתן רישיון למפעל: מקום ומבנה, ציוד מתאים וכוח אדם מקצועי... המרכיב הראשון והשני מצויים תחת שליטתו של המבקש [העותר]. מטרת השכירות, על פי ההסכם, היא לצורך ניהול והפעלה של מכון הרישוי - ללמדך, כי ההתקשרות נועדה לשם הפעלת מכון הרישוי בשם המבקש. אין המדובר רק בהשכרת שטח קרקע. מהאמור עולה אפוא, כי בעל הרישיון... הוא דווקא המבקש [העותר]. ברם, לא שאלת "הבעלות" בזכות להפעיל מכון רישוי מטעם משרד התחבורה היא הניצבת לפנינו אלא שאלת סמכותו של הבורר לדון בשאלה זו..." (ההדגשות אינן במקור). 13. ביום 9.12.11 ביטל בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס) את צו המניעה, "ככל שהוא נוגע להגשת בקשה לפתוח מכון רישוי במקום אחר ע"י המבקש [משיב 2]...". במאמר מוסגר יצוין, כי נגד חלקה השני של החלטה זו - לפיה על משיב 2 לחדול מכל פעילות במתקן העותר, וכן עליו להימנע מלהוציא כל ציוד מהמתקן עד שימלא אחר פסק הבורר - הגיש משיב 2 בקשה לעיכוב ביצוע, ולאחר מכן גם ערעור לבית-המשפט המחוזי (רמ"ש 16124-12-11). נוכח ביטול צו המניעה, נתקבלה ביום 20.12.11 החלטת משרד התחבורה נושא העתירה שלפניי, בבקשת משיב 2 להעתיק את מכון הרישוי למקום אחר בעיר בית-שמש. בין השיקולים שנלקחו בחשבון בקבלת ההחלטה צוין, כי בעיר בית-שמש לא פועל היום כל מכון רישוי, היות שהמכון אשר ניצב בלב עתירה זו נאלץ להיסגר, והוא פעל כמכון יחיד בעיר. בהקשר זה אף צוין, כי יש צורך חיוני בהפעלת מכון רישוי בבית-שמש, בשים לב לעובדה שרק בשנת 2011 ביצע המכון נושא העתירה כ-15,000 מבחני רישוי, ובהתחשב בכך שמדובר בעיר המרכזית באזור, כך שקיומו של מכון רישוי בה דרוש לשם הבטחת רווחת תושביה ותושבי הסביבה. כן התייחסה ההחלטה למדיניות שבה נוקט משרד התחבורה בעניין העתקת מכוני רישוי, לפיה יש לשמור על רצף תפעולי (דהיינו - ההעתקה מותנית בכך שמכון הרישוי ימשיך להעניק שירות במיקומו המקורי עד לתחילת הפעילות במקום החדש), זאת בהתאם ל"נוהל מס' 111 - העתקת תחנת בדיקה פועלת למקום אחר" מיום 21.7.11 (להלן - נוהל העתקת מכון רישוי); אולם בעניינו לא יוכל להתקיים התנאי האמור, נוכח הפסקת פעילותו של מכון הרישוי במיקומו המקורי. לאור האמור הודגש בהחלטת המשיב, כי חלף האפשרות לפרסם מכרז לשם הפעלת מכון הרישוי בעיר, מצא לנכון משרד התחבורה לקבל את בקשתו של משיב 2 להעתיק את מכון הרישוי למיקום החדש בתחום העיר בית-שמש ולהפעילו משם. בין הטעמים לקבלת החלטה זו צוין, כי בשלב זה משרד התחבורה אינו מפרסם מכרזים להפעלת מכוני רישוי, נוכח בחינת המדיניות באשר להפעלתם; כי ממילא אם יפורסם מכרז כאמור, הרי שפרק הזמן עד לתחילת הפעלת המכון הִנו ממושך ומוערך בכשלוש שנים; כי בהיעדר מכון רישוי ייפגעו תושבי העיר והסביבה, אשר יאלצו לבצע את הבדיקות במכונים הממוקמים בערים מרוחקות; וכי קבלת הבקשה תחייב את משיב 2 לעמוד בדרישות העדכניות של משרד התחבורה בנוגע לתנאים הפיזיים של המכון, באופן שישפר את רמת השירות. אשר על אלו, הוחלט "כי קיים אינטרס ציבורי מובהק לאשר העתקת מכון הרישוי ולהעניק רמת שירות נאותה לרישוי של כלי רכב בעיר בית שמש וסביבתה, וכי באיזון שבין העתקת מכון הרישוי לבין סגירת המכון ופרסום מכרז חדש, האינטרס הציבורי מטה את הכף לעבר המשך פעילותו של המכון". לצד זאת, הותנה האישור על העברת המכון בשורה של תנאים שבהם יידרש משיב 2 לעמוד, לרבות - הצגת חוזה שכירות של המקרקעין, המצאת תכנית מפורטת של תחנת הבדיקה בשטח שלא יפחת מ-2,500 דונם, וכן התחייבות של משיב 2 להפעיל את המכון בעצמו ולא באמצעות קבלן. 14. משנתקבלה ההחלטה הנ"ל, ולנוכח החלטת בית-המשפט העליון בתיק בע"ם 4972/11, וכן לאור המלצת בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג) בעת"מ 22548-09-11 - נמחקה העתירה האחרונה, לבקשת העותר, ביום 4.1.12. בו ביום, הוגשה העתירה הנוכחית, בתיק עת"מ 8521-12-11, אשר הופנתה נגד החלטת משרד התחבורה האמורה מיום 20.12.11, בצירוף בקשה לצו ביניים. בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג) הוציא מלפניו צו ארעי, ביום 4.1.12, ואילו הדיון בבקשה לצו הביניים ובעתירה נדונו במאוחד לפניי. עיקר טיעוני הצדדים 15. העותר טוען, כי הוא הבעלים של מכון הרישוי; כי כתב ההרשאה מס' 8664, אשר ניתן לו עם פתיחת המכון בשנת 1985 הִנו אישי, והונפק לו בלבד; וכי משרד התחבורה בלבל את היוצרות כאשר הוציא את רישיון המפעל וכתב ההרשאה על-שם "עמרם שטרית - אוטו טסט", שכן עמרם שטרית, משיב 2, שימש אך כמנהל מקצועי במכון ותוּ לא - וממילא כתב ההרשאה על-השם האמור ניתן במסגרת חידוש כתב ההרשאה שהיה קיים אותה עת על-שם העותר. לעניין זה מוסיף העותר ומציין, בין-היתר, כי בהליך פלילי שנוהל נגד משיב 2 בבית-המשפט לתעבורה (תח"ת 135/03), בנוגע לפעילות מכון הרישוי, העיד האחרון שהעותר הוא בעליו של המכון; כי אף בית-המשפט העליון מצא בגדר החלטתו מיום 27.10.11, שהעותר הִנו בעליו של הרישיון להחזקת המפעל; וכי במרוצת השנים משרד התחבורה המשיך לראות בו, בעותר, בעלים של המכון, והפנה אליו תכתובות שונות הקשורות במכון. העותר מדגיש, כי מעולם לא נתן הסכמתו להעברת הרישיון, המכון או כתב ההרשאה, לידיו של משיב 2; כי בין הצדדים נכרת לכל היותר הסכם שכירות בלבד, שבגדרו הובהר כי העותר הִנו בעליו של מכון הרישוי; וכי ממילא, לפי מדיניות משרד הרישוי, אף אם ניתנה הרשאה להפעלת מכון לגורם שאיננו בעליו, למשך תקופה קצובה - הרי שבתום התקופה האמורה חוזרת ההרשאה באופן אוטומטי לבעל המכון, שכן ההרשאה ניתנה לבעל המכון ולמיקום הספציפי. לפיכך גורס העותר, כי התייחסותו של משרד התחבורה אל משיב 2 כבעלים של מכון הרישוי הִנה שגויה; והיות שמשיב 2 אינו הבעלים של המכון, אין לאפשר לו להעתיקו למקום אחר. לאור זאת טוען העותר, כי החלטת משרד התחבורה נושא העתירה - להיענות בחיוב לבקשת משיב 2 להעתקת מיקומו של מכון הרישוי - הִנה בלתי סבירה, וקמה אפוא עילה לביטולה. בנוסף, מונה העותר שורה של פגמים מינהליים שנפלו, לטענתו, בהליך קבלת החלטה נושא העתירה, ואשר מחייבים לשיטתו את פסילתה. כך למשל מציין העותר, כי היה על משרד התחבורה להעניק לו זכות טיעון בטרם קבלת ההחלטה הנ"ל. לדידו, הבעלות בכתב ההרשאה הִנה זכות מעין קניינית, וככל שמתעוררת מחלוקת בשאלת הבעלות - על משרד התחבורה לזמן את הצדדים הרלבנטיים לשימוע, שבו יתאפשר לכל צד להשמיע טענותיו, ורק לאחר מכן להכריע, בהחלטה מנומקת, למי שייך מכון הרישוי; זאת, בפרט בהתייחס לפגיעה שמסבה ההחלטה בענייננו לעותר, באשר היא פוגעת בהשקעותיו במכון, בשמו הטוב ובמוניטין שרכש במשך שנים ארוכות. כן גורס העותר, בין-השאר, כי משרד התחבורה פעל בניגוד לחובתו לערוך מכרז; כי נהג בניגוד למדיניות בדבר שמירה על רצף תפעולי כתנאי לאישור העתקת המכון לפי נוהל העתקת מכון רישוי; כי נמנע מלהביא בחשבון את השיקולים הרלבנטיים להכרעה, ושקל שיקולים זרים לטובתו של משיב 2; וכי החלטתו התקבלה בסתירה - למדיניות מפורשת של המשרד, להחלטת בית-המשפט העליון, להצהרותיו של משיב 2 שניתנו במסגרת דיונים בערכאות שונות ולהוראות צו הפיקוח. על-יסוד האמור גורס העותר, כי משרד התחבורה נהג בשרירותיות, באי-סבירות ואף בחוסר סמכות, ולפיכך דין ההחלטה נושא העתירה - להתבטל. 16. המשיבים גורסים, כי יש לדחות את העתירה על הסף, וזאת משני טעמים: ראשית, לדידם העתירה לוקה בשיהוי ניכר, בכל הנוגע לסעד בדבר ביטול ההחלטה להנפקת כתבי הרשאה להפעלת מכון הרישוי על-ידי משיב 2, שכן החלטה זו ניתנה עוד בשנת 1994, לפני כ-18 שנים, ואין חולק כי העותר ידע אודותיה. שנית, לעמדת המשיבים, יש להורות על מחיקת העתירה על הסף גם מחמת חוסר ניקיון כפיים והיעדר תום-לב מצד העותר, היות שהלה לא פרש לפני בית-המשפט את התשתית העובדתית המלאה, ובכלל זה - לא ציין כי כתב ההרשאה והרישיון נלקחו מחזקתו בשנת 1993; הסתיר את ההליכים שהתנהלו בעת"מ 22548-09-11; נמנע מלפרט אודות הליכי הבוררות בין הצדדים; ואף השמיט את העובדה כי בכל הנוגע לדיווח לרשויות המס רשום המכון על שמו של משיב 2. 17. לגופה של העתירה טוען משרד התחבורה, כי לעותר אין זכות שימוע בעניין ההחלטה נושא העתירה. לדידו, כתב ההרשאה והרישיון ניתנו למשיב 2 כבר בשנת 1994, זאת לאחר שהעותר העמיד לרשות משיב 2 את המקום והציוד לצורך הפעלת מכון הרישוי, והאחרון עמד בכל התנאים הנדרשים להפעלת המכון. כתב ההרשאה התחדש מדי שנה, בכפוף לעמידת משיב 2 בתנאים הנדרשים, ואף ניהול המכון כלפי שלטונות המס נעשה על-שמו של משיב 2 ולפי מספר העוסק המורשה שלו. לעמדת המשרד, מרגע שחתמו הצדדים על הסכם השכירות חדל העותר מלעמוד בתנאים שבעטיים ניתן לו מלכתחילה כתב ההרשאה, שכן מאותה העת לא היו עוד בשליטתו מקום וציוד מתאימים כנדרש בצו הפיקוח; וכתב ההרשאה ניתן למי שעומד בתנאי הדין, ולא לבעל המקרקעין או למיקום ספציפי. לשיטת משרד התחבורה, ממילא לא יכול היה העותר "להשכיר" למשיב 2 את מכון הרישוי, שכן לפי סעיף 7 לצו, כתב ההרשאה אינו ניתן להעברה. המשרד מדגיש, כי בעל כתב ההרשאה הוא האישיות המשפטית שלה ניתנה ההרשאה להפעלת המכון, לאחר שהוכיח עמידה בתנאים והתחייב לקיים את הוראות משרד התחבורה, ואין חולק כי מדובר במשיב 2; מה-גם שסעיף ההגדרות בצו הפיקוח קובע, כי הבעלים של מכון הרישוי הִנו למעשה מנהלו, דהיינו - משיב 2 בענייננו. עוד מדגיש משרד התחבורה, כי העותר אינו יכול להיבנות מהחלטתו של בית-המשפט העליון מיום 27.10.11, הן הואיל והמדינה לא הייתה צד להליך הנ"ל, והן היות שההחלטה דחתה את בקשתו של העותר לרשות ערעור, והדברים ממילא נאמרו אגב אורחא. כן מציין המשרד, כי אין ממש בטענה, לפיה קיימת במשרד מדיניות המורה על השבת כתב הרשאה לבעלים הקודמים משתם הסכם שכירות, וכי בעניין זה נסמך העותר אך על דברים שהושמעו - כהערת אגב - בעניין מכון רישוי אחר, בשנת 1998, ואין לכך תוקף לגביו. כמו-כן, מבהיר משרד התחבורה, כי העובדה שכתב ההרשאה הונפק למשיב 2 תחת המספר שניתן בעבר לעותר, אינה מעלה או מורידה דבר, שכן מספר זה מציין אך את הנפה שבה נמצא המכון. לטענת משרד התחבורה, קבלת העתירה משמעה החרגת סמכותו הבלעדית להכריע בבקשה להעברת מכון רישוי, שכן יש בכך כדי להעניק זכות וטו למי שקיבל אישור להפעלת מכון לפני כ-18 שנים, על-אף שאין לו כל זיקה אליו כיום. לעמדתו של המשרד, כל טענותיו של העותר נמצאות למעשה במישור החוזי שבינו לבין משיב 2, והן אינן יכולות להיות מופנות כלפי המדינה, אשר איננה צד להתקשרויות החוזיות ביניהם. עוד מוסיף משרד התחבורה, כי ממילא לא הגיש העותר בקשה כלשהי לקבלת כתב הרשאה להפעלת מכון הרישוי על-שמו, אך גם אם בקשה כאמור הייתה מוגשת - היה על המשרד לדחותה, היות שהעותר מנוע מלהפעיל מכון רישוי במקום; זאת בשל ניגוד העניינים שבו הוא מצוי, מחמת העובדה שבבעלותו מוסך לתיקון כלי רכב אשר נמצא בסמיכות למכון הרישוי. באשר להחלטה נושא העתירה מבהיר משרד התחבורה, כי עניין זה מצוי בפררוגטיבה השלטונית שלו, ובגדר ההחלטה האמורה הובאו על-ידו בחשבון שיקולים רחבים, אשר נוגעים לאיכות השירות המוענק לציבור והמענה שניתן לצרכים המשתנים של בעלי כלי הרכב. לשיטתו, לא נפל כל פגם בהחלטה, לא היה מקום להעניק לעותר זכות טיעון, ובגוף ההחלטה ניתנו טעמים מבוססים ומשכנעים לאי-קיום מכרז בעניין הנדון ולאישור להעתקת המכון על-אף שלא התאפשר "רצף תפעולי" בתקופת ביניים קצרה בשל צו המניעה. 18. משיב 2 תמים דעים עם משרד התחבורה, ומוסיף, כי ממילא לא טען העותר מפורשות כי הוא הבעלים של מכון הרישוי "אוטו טסט", ואף לא אימת זאת בתצהיר; ומכאן נהיר שאין לו כל נגיעה לעניין. כן מציין הוא, כי טיב התנאים והציוד במקום שאליו בכוונתו להעתיק את מכון הרישוי, עולה בשיעור ניכר על זה שבמקום הנוכחי, וכי המקום ערוך ומוכן לפעילות כבר משנת 2008. בהמשך לאמור גורס משיב 2, כי העתירה מוקדמת בכל הנוגע לעמידתו בתנאים הדרושים לשם הפעלת המכון במיקומו החדש, שכן טרם הציג למשרד התחבורה את עמידתו בדרישות שהציב המשרד כתנאי להעתקת מכון הרישוי; וזאת הן מחמת צו המניעה שניתן בגדר ההליכים שקדמו לעתירה דנן, והן נוכח הצו הארעי שניתן בעתירה שלפניי, שבעטיים סירב משרד התחבורה לבצע כל פעולה ביחס למכון הרישוי. כך, לשיטת משיב 2, החלטה לפיה הוא עומד בתנאים הנדרשים להפעלת מכון הרישוי במיקומו החדש טרם ניתנה, ולכן עוד לא בשלה העת להלין נגדה; מה-גם, שטענות העותר בעניין זה נטענו בעלמא וללא כל ביסוס. דיון והכרעה 19. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות. העותר מעלה, למעשה, שתי טענות עיקריות נגד משרד התחבורה, ושתיהן שלובות ותלויות זו בזו. הטענה האחת הִנה, כי על-אף שהרישיון לפי צו הפיקוח וכתב ההרשאה להפעלת המכון הונפקו על שם מכון "אוטו טסט" (בווריאציות השונות), וחרף העובדה ששמו של בעל המפעל שצוין על-גבי הרישיון היה שמו של משיב 2 - הרי שהבעלים של המכון, של הרישיון ושל כתב ההרשאה הִנו העותר, והרישום האמור על-שמו של משיב 2 מקורו בטעות. הטענה העיקרית השניה היא, כי לאור האמור, היה על משרד התחבורה להעניק לעותר זכות טיעון בבקשת משיב 2 להעתקת המכון ממקרקעיו של העותר למקום אחר, ולהכריע במחלוקת שבין העותר לבין משיב 2 בשאלת הבעלות במכון, בטרם מתן החלטה בבקשתו של משיב 2. בנוסף טוען העותר, כי בהחלטה נושא העתירה נפלו פגמים רבים המחייבים את פסילתה. 20. בכל הנוגע לטענה הראשונה, הרי שהיא מועלית בשיהוי ניכר. מהמסמכים שצורפו לכתב-העתירה נתחוור שבידי העותר מצוי העתק מרישיון להפעלת מכון הרישוי הנ"ל לפי צו הפיקוח משנת 1996, כאשר לפי הרשום בו הבעלים במכון הִנו משיב 2. ככל שהיו לעותר טענות נגד הרישום האמור, היה עליו להקדים ולהעלותן כבר באותה העת, אולם פנייתו הראשונה של העותר בעניין זה - הן למשיב 2 והן למשרד התחבורה - נעשתה לא לפני שנת 2008, בשיהוי ניכר של שנים רבות. יתרה מזאת, אקדים ואומר כי גם לגופו של עניין לא הצביע העותר על עילה להתערבות בהחלטתו של משרד התחבורה, שלא לתקן את כתב ההרשאה באופן שהעותר יירשם בו כבעלים של המכון. כאמור בסעיף 5 לצו הפיקוח, רישיון להחזקת מפעל יינתן אם יוכיח המבקש כי לרשותו השטחים והמבנים הנדרשים, הציוד המתאים וכוח האדם שהוכשר לכך. כמבואר בסקירת הרקע העובדתי והמשפטי לעיל, החל מעת הנפקת הרישיון למשיב 2 משנת 1994 ואילך, התשתית הראייתית המינהלית שנפרשה לפני משרד התחבורה במהלך כל השנים הצביעה על כך שמשיב 2 הוא הבעלים של מכון הרישוי והוא הזכאי לקבל את הרישיון. כך למשל, הרישיונות לפי צו הפיקוח הונפקו על-שמו של משיב 2, ובנוסף - היה זה משיב 2 אשר ענה להגדרת "המנהל המקצועי של המכון", כאשר לפי צו הפיקוח, די בכך כדי להיחשב כבעלים של המפעל לצורך מתן הרישיון. במרוצת השנים לא טרח העותר להפריך מצג זה; ויתירה מכך - אף חיזק אותו, בכך שלא הושמעה מצדִו כל טרוניה בעניין כתבי הרשאה והרישיונות שהונפקו. 21. יובהר ויודגש, כי בעת הנפקת רישיון לפי צו הפיקוח, אין משרד התחבורה אמור להתחקות אחר הבעלים בקרקע, או להתעניין בבעלים הקודמים שהיו למכון. כפי שבואר בסקירת הרקע המשפטי לעיל, כל שעליו לבדוק - בכל הנוגע לזכאות לרישיון - הוא כי מבקש הרישיון מחזיק בקרקע ובציוד, ומעסיק כוח אדם מתאים. זאת ועוד, משרד התחבורה אינו עוסק בשאלת הבעלות במכון לצורך זה, שכן צו הפיקוח מורה מפורשות כי "בעל המכון" יכול שיהא גם "מנהל המפעל ואדם האחראי לניהולו". אמנם, על-פי הפסיקה ניתן לראות ברישיון או היתר על-פי דין גם זכות מעין-קניינית, המכונה "הקניין החדש" (ראו והשוו, בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים פ"ד נח(4) 842 (2004); בג"ץ 7200/02 די.בי.אס. שירותי לוויין 1998 בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין ((22.3.05); ועע"מ 4848/04 שולמית בכור נ' מרדכי (מוטי) ששון ראש עיריית חולון (20.9.2007)). ואולם, ככל שמתעוררת מחלוקת בין העותר לבין משיב 2, בשאלה מי הבעלים של העסק אשר על-שמו הונפק כתב ההרשאה להפעלת המכון, הרי שמדובר במחלוקת קניינית שאינה מעניינה של הרשות המינהלית המנפקת את כתהב ההרשאה. משרד התחבורה אינו אמור, ואף לא מוסמך, להכריע במחלוקת קניינית זו. סמכותו היא להעניק כתב הרשאה להפעלת מכון רישוי ורישיון להחזקת מפעל לפי צו הפיקוח, למי שהגיש את הבקשה לרישיון ועמד בכל התנאים הנדרשים על-פי הצו, וכך נהג במקרה זה. 22. מקרה דומה בנסיבותיו למקרה שלפנינו נדון בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב (כב' השופט נ' ישעיה) בעת"מ (ת"א) 1773/07 תחנת שירות לאוטומובילים אשקלון בע"מ נ' משרד התחבורה (10.12.08). העותרת באותו הליך ניהלה החל משנת 1976 מכון לרישוי כלי רכב בשטח שבבעלותה באשקלון, זאת על-פי הרשאה שקיבלה ממשרד התחבורה. החל משנת 1989 השכירה העותרת את מכון הרישוי למשיב 2 באותו הליך, אשר ניהל אותו עד לשנת 2007 בהתאם לכתב הרשאה שקיבל על שמו ממשרד התחבורה. משהגיש המשיב בשנת 2007 בקשה להעתקת המכון לאשדוד, התנגדה לכך העותרת בטענה כי היא בעלת המכון. משרד התחבורה דחה את התנגדות העותרת, בציינו כי הוא אינו נזקק להסכמתה או אישורה להעתקת המכון, שכן בעל ההרשאה להפעלת המכון הוא המשיב ולא העותרת. בית-המשפט לעניינים מינהליים נדרש לשאלה, מיהו בעל ההרשאה להפעלת מכון הרישוי, ומי רשאי לבקש את העתקתו למקום אחר. בית-המשפט קבע, כי ממועד השכרת המקום והמכון על-ידי העותרת למשיב, בשנת 1989, לא חידשה העותרת את כתב ההרשאה לניהול מכון רישוי, ואף לא החזיקה ברישיון להפעלת המכון לפי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים; והיה זה המשיב שניהל את המכון על-פי הרשאה ורישיון שקיבל מדי שנה ושנה. בנסיבות האמורות, ולאור הוראת סעיף 7 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, לפיה רישיון על-פי הצו אינו ניתן להעברה לאחֵר, קבע בית-המשפט כי לעותרת אין כל זכות לנהל את מכון הרישוי, לא בשטח שבבעלותה ולא במקום אחר; שכן אין ברשותה כתב הרשאה על שמה לניהול המכון כנדרש על-פי צו הפיקוח, ואף לא ביקשה ממשרד התחבורה כתב הרשאה כאמור, וכי הזכות שהוקנתה לה בעבר, בשנת 1976, עת הוקם המכון ונוהל על-ידה, פקעה זה מכבר. כפועל יוצא מהקביעה האמורה - לפיה העותרת נעדרת זכות והרשאה להפעיל ולנהל את המכון - קבע בית המשפט כי לא היה מקום לבקש את תגובתה לבקשת המשיב להעתקת המכון, ואף לא להתייחס לטענותיה בדבר זכויותיה ההיסטוריות להפעלת המכון. ערעור שהגישה העותרת לבית-המשפט העליון בעע"מ 578/09 תחנת שירות לאוטומובילים אשקלון בע"מ נ' משרד התחבורה (7.10.10), נמחק בהמלצת בית-המשפט (כב' השופטים רובינשטיין, הנדל ופוגלמן), בציינו בפסק דינו: "בהמלצתנו חזרה בה המערערת מן הערעור תוך שהודיעה על שמירת זכויותיה באשר לאפיקים משפטיים אחרים, ולגביהם איננו מביעים דעה". 23. ומכאן לענייננו. כאמור בסקירת הרקע העובדתי לעיל, במקרה דנן הוגשה בחודש ינואר 1994 בקשה למתן הרשאה להפעלת מכון הרישוי. הבקשה הוגשה בחתימת משיב 2, אשר שמו הופיע בבקשה גם כמנהל המקצועי של המפעל. המצג שהובא לפני משרד התחבורה על-ידי משיב 2, בהסכמתו של משיב 1, אשר רצה להימנע ממצב של ניגוד עניינים נוכח היותו בעלים של מוסך לתיקון כלי רכב המצוי בצמוד למכון הרישוי, היה מצג לפיו הבעלות במכון התחלפה; וזו גם הייתה החלטת הרשות, עת הנפיקה כתב הרשאה למפעל "אוטו טסט", וכן רישיון להחזקת המפעל, על-פי צו הפיקוח, על-שמו של משיב 2 - "עמרם שטרית - אוטו טסט", כאשר הודגש ברישיון כי הבעלים של המפעל הוא משיב 2. גם ההתקשרות החוזית בין העותר לבין משיב 2 הצביעה על כך ש"זכויות ההחזקה ו/או ההפעלה ו/או הניהול של המכון", הועברו למשיב 2, על-פי חוזה השכירות. בדרך זו, חודשו בכל שנה כתבי הרשאה להפעלת המכון ורישיון המפעל לפי צו הפיקוח, זאת במשך שנים רבות. במהלך כל התקופה היה זה משיב 2 שניהל את המפעל, וגם הדיווח לרשויות המס נעשה על-ידו ובשמו, כאשר הסכמי השכירות בין העותר לבין משיב 2 נמשכו משנת 1993 ועד לשנת 2006. לראשונה שלח העותר למשיב 2 מכתב התראה לעניין סיום השכירות בשנת 2008; וביום 24.6.08 ביקש ממשרד התחבורה לתקן את כתב ההרשאה, כך שיצוין בו כי הוא הבעלים של המכון, זאת מחמת "טעות קולמוס" שנפלה לטענתו בכתבי ההרשאה במהלך כל השנים. בהמשך ביקש העותר ממשרד התחבורה שלא להיענות לבקשת משיב 2, בדבר העתקת מיקום המכון, בטענה שהאחרון אינו הבעלים של כתב ההרשאה. שתי בקשותיו נדחו, כאמור, על-ידי המשיב. נראה שהעותר - מעצם העלאת הטענות האמורות - מנסה להיאחז בחבל בשני קצותיו, וזאת תוך חשיפת מארג עובדתי חלקי בלבד לעיני בית-המשפט: מחד גיסא, נמנע העותר מלציין בעתירתו את העובדה, שנתחוורה מכתבי-התשובה, לפיה בשנת 1993 דרש משרד התחבורה ליצור הפרדה מינהלית ומשפטית בין המוסך שבבעלות העותר לבין מכון הרישוי שהיה אז תחת שליטתו, שכן ניהול שני העסקים במקביל תחת ידיו של העותר העמיד אותו בניגוד עניינים, שמנע ממנו להחזיק במכון הרישוי. לפיכך נראה, כי לעותר היה אינטרס שמכון הרישום יירשם בבעלות המשיב 2 ויופעל על-ידי האחרון, כך שמשרד התחבורה ישוכנע כי הבעלות במכון הוחלפה, שכן מצב זה אִפשר לו לשמור על זיקה עקיפה למכון הרישוי מכוח בעלותו הקניינית במקרקעין ובציוד, זאת באמצעות הסכם עם בנו, משיב 2, שהחזיק את המכון וניהל אותו. מאידך גיסא, לאחר שנתערערו היחסים בין העותר לבין בנו, מבקש הוא כיום לטעון לבעלות במכון הרישוי מכוח כתב ההרשאה ההיסטורי שניתן לו בשנת 1985. 24. אין כל ממש בעתירתו של העותר להורות למשרד התחבורה לתקן את כתב ההרשאה של המכון, כך שיצוין בו שהוא הבעלים של המכון. עתירה זו ניגפת, ראש לכל, בשיהוי ממושך של כ-18 שנה; ובפרט כאשר במהלך כל השנים היה העותר עצמו שותף למצג שהונח לפני משיב 1, לפיו הבעלות בעסק של מכון הרישוי עברה לידי משיב 2 (במובחן מהבעלות הקניינית במקרקעין ובציוד שהושכרו לאחרון). אין גם כל בסיס לעתירת העותר, לפיה יש לתקן "טעות קולמוס", כלשונו, בכתב ההרשאה, כך שכתב ההרשאה יהיה על שמו, ולא על-שם בנו, משיב 2. ראשית, כפי שנקבע, אין מדובר ב"טעות קולמוס", וכתב ההרשאה נרשם כפי שנרשם במהלך כל השנים בידיעתו של העותר. שנית, כמבואר בסקירת הרקע העובדתי והמשפטי לעיל, כתב ההרשאה ניתן אמנם על-שם עסק ("אוטו טסט") ולא לאישיות משפטית ספציפית של אדם או תאגי; ואולם הובהר בו, כי הוא מותנה בכך שבעלי המפעל מחזיקים ברישיון תקף לפי צו הפיקוח. כאמור, רישיון על-פי צו הפיקוח ניתן למשיב 2, אשר עמד בכל התנאים הנדרשים על-פי צו הפיקוח. בנסיבות אלו, והואיל והעותר לא עמד במהלך כל השנים, ואף אינו עומד היום בתנאים הנדרשים על-פי צו הפיקוח להפעלת מכון רישוי, הרי שאין כל עילה למתן הסעד של תיקון כתב ההרשאה באופן שיירשם על-שם העותר. ככל שביקש העותר להעביר את הרישיון משמו של משיב 2 לשמו של העותר, הרי שהבקשה גם אינה אפשרית לאור הוראת סעיף 7 לצו הפיקוח, המורה כי "בעל רישיון לא יעבירו לאחר בכך דרך מדרכי העברה". 25. בדומה, לא מצאתי כי יש ממש בטענת העותר, לפיה היה על משרד התחבורה "להשיב" את הרישיון לפי צו הפיקוח לידיו של העותר בתום תקופת השכירות בין הצדדים. העותר טוען בעניין זה, כי במשרד התחבורה נוהגת מדיניות, לפיה כאשר ניתנת הרשאה להפעלת מכון רישוי לתקופה קצובה, לגורם שאינו הבעלים של המכון, הרי שבתום אותה תקופה חוזרת ההרשאה "אוטומטית" לבעלים המקוריים. ואולם, העותר לא הניח כל תשתית להוכחת מדיניות כאמור, ולמעשה הציג לבית-המשפט אך פרוטוקול של דיון פנימי נושא כותרת: "סיכום דיון בנושא מכון רישוי לב השרון", מיום 13.12.98, דהיינו - פרוטוקול דיון בעניין מכון רישוי אחר, שאין בינו לבין עתירה זו ולא כלום. בפרוטוקול האמור לא נתקבלה כל החלטה, אלא שנרשמו בו דבריו של נציג אגף הרכב במשרד התחבורה: "עד לפני כ-10 שנים היה רישיון ההפעלה בידי מר אלישע ונכון להיום רישיון ההפעלה בידיו של מר דוד שירי. אך המקום שייך למר אלישע ולכן באם מר שירי עוזב, כתב ההרשאה חוזר למר אלישע...". אין באמור כדי להצביע על "מדיניות" שבה נקט משרד התחבורה, ומובן כי מדובר בהערה בלבד, הנוגעת לפרטיו של מקרה ספציפי שאינו ידוע לבית-המשפט, ואף אין לדעת מה עלה לימים בגורלו. יתרה מזאת, על-פניו, עמדה מסוג זה אינה עולה בקנה אחד עם הוראות צו הפיקוח; וממילא אינה מתיישבת עם פסיקת בית-המשפט בעת"מ (ת"א) 1773/07, בעניין תחנת שירות לאוטומובילים, לעיל. 26. כן יצוין, כי אין בהחלטת בית-המשפט העליון מיום 27.10.11 (בבע"מ 4972/11, לעיל), כדי להשליך על ההכרעה בעתירה שלפניי. בעניין דנן, עסק חלקה האופרטיבי של ההחלטה בבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה הבורר אינו מוסמך להכריע בבקשה להעברת הרישיון לפי צו הפיקוח מידיו של משיב 2 לידיו של העותר, באשר רישיון זה אינו ניתן להעברה לפי צו הפיקוח, ולפיכך אינו יכול להימסר להכרעת בורר בהתאם להוראות חוק הבוררות. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט גרינברגר, רמ"ש 22828-03-11) פסק, כי ממילא החלטתו של הבורר בעניין זה תהא חסרת תוקף, שכן היא אינה יכולה לחייב את משרד התחבורה, אשר לו שיקול הדעת להכריע למי יוענק רישיון כאמור. בית-המשפט העליון, בחלק האופרטיבי של פסק-דינו, הותיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה ודחה את בקשת רשות הערעור. ההערה הנוספת של בית-המשפט העליון, לפיה בעל הרישיון הוא העותר, הושמעה באמרת אגב, וממילא אינה מחייבת את המדינה, שלא הייתה צד להליך האמור. מכל מקום, בעתירה שלפנינו לא שאלת ה"בעלות" הקניינית ברישיון (קרי: הזכות הקניינית או המעין-קניינית בעסק) עומדת להכרעה, אלא החלטתו של משרד התחבורה להתיר את העתקת העסק על-פי בקשתו של משיב 2, ושלא להיעתר לבקשת העותר לשינוי הרישיון. 27. סיכומם של דברים עד כאן: כתב ההרשאה למכון הרישוי והרישיון לפי צו הפיקוח ניתנו כדין על-פי בקשת משיב 2 בשנת 1994, לאחר שהמקרקעין והציוד הושכרו לו על-ידי העותר, ולא נפלו פגם או טעות ברישום שני ההיתרים האמורים על יסוד התשתית המינהלית שעמדה לפני משרד התחבורה. במצב הדברים, לפיו הרישיון ניתן למשיב 2, ועל-פי הדין המשיב אף מוחזק כבעלים של המכון, לא נפל פגם בהחלטת משרד התחבורה לראות את משיב 2 כגורם מוסמך מטעם המכון בבקשה להעתקת מיקומו. ככל שיש לעותר טענות בדבר זכותו הקניינית במכון, הרי שטענות אלה מצויות במישור היחסים החוזיים שבינו לבין משיב 2, ומשרד התחבורה אינו אמור להכריע בהן. בקשת העותר להעביר את כתב ההרשאה על שמו גם אינה אפשרית, הואיל והוא אינו עומד בתנאים שנקבעו בצו הפיקוח לקבלת רישיון למכון, מאז חדל להחזיק בכתב הרשאה לפני כ-18 שנה, והפסיק להפעיל את העסק; מה-גם שהעברת הרישיון ממשיב 2 לידיו אינה אפשרית לנוכח הוראת סעיף 7 לצו הפיקוח. 28. כאמור, אדן נוסף בעתירת העותר נגד החלטות המשיב מתמקד בשורת פגמים שנפלו לטענתו בדרך קבלת ההחלטות אשר מחייבים את ביטולן. לעניין זה מציין העותר, כי נשללה ממנו זכות הטיעון; כי ההחלטה נסמכה על שיקולים זרים, הפועלים לטובתו של משיב 2, ולא ניתן בה משקל לכלל השיקולים הרלבנטיים; כי משרד התחבורה נהג בניגוד לחובה לערוך מכרז להפעלת המכון; וכי המשרד סטה מהוראות נוהל העתקת מכון רישוי, המחייב כי יישמר "רצף תפעולי" עד שיועתק המכון למיקומו החדש. 29. דין טענותיו של העותר בעניין זכות הטיעון שנשללה ממנו - להידחות. כפי שנקבע לעיל, על-יסוד תשתית הראיות המינהליות שהונחה לפני משרד התחבורה, לא הייתה לעותר זיקה להחזקת והפעלת מכון הרישוי; מה-גם שהוא היה מנוע מלעשות כן, בשל בעלותו במוסך הסמוך למכון. כאמור, בהסתמך על המארג הראייתי שעל-בסיסו קיבלה הרשות המינהלית את החלטתה, הרי שלעותר אין כל מעמד ביחס לעניין הנדון, וככל שיש לעותר טענות בנוגע לבעלות במכון הרישוי - הרי שמדובר בטענות קנייניות וחוזיות שמופנות נגד משיב 2, ומשרד התחבורה אינו הגורם המוסמך להכריע בהן. בנסיבות אלו לא עמדה לעותר זכות טיעון בבקשתו של משיב 2 להעתקת המפעל - לא על סמך התשתית הראייתית המינהלית שעמדה לפני הרשות המינהלית, ולא מכוח כתב ההרשאה ההיסטורי שנופק לעותר עד לשנת 1993, שלא חוּדש לו מאז, ואשר לא הוגשה בקשה מטעמו לחידושו עד לשנת 2008. 30. כמו-כן סבורני, כי בהחלטת משרד התחבורה לאשר את בקשתו של משיב 2 להעתיק את מכון הרישוי, על-אף שלא נשמרת שמירה על הרצף התפעולי, לא נפל פגם היורד לשורשו של שיקול הדעת המינהלי ואשר מצדיק את התערבותו של בית-משפט זה. אמנם, הנוהל קובע כי תנאי לקבלת כתב הרשאה לתחנת הבדיקה החדשה הוא, כי "המבקש לא יפסיק לתת שירות בתחנת הבדיקה הפועלת כל עוד לא נתנה "רשות הרישוי" כתב הרשאה לתחנת הבדיקה החדשה והיא החלה לפעול על פיו", ובענייננו, כפי שצוין בהחלטה נושא העתירה, "מאחר שמכון הרישוי נאלץ לחדול מפעילותו במיקומו המקורי, לא יתקיים התנאי האמור והחל מראשית חודש דצמבר השנה, אין כיום שירות בדיקות בעיר בית שמש". יחד עם זאת הודגש בהחלטה, כי "בשנת 2008 עת הוגשה הבקשה לראשונה ועד לאחרונה הפעיל המבקש את המכון". הווה אומר, משיב 2 הגיש את הבקשה להעתקת מכון הרישוי כבר בשנת 2008, כשמכון הרישוי פעל וסיפק שירות, והבקשה עמדה בתנאים הנדרשים. אלמלא ניתן צו המניעה לבקשת העותר, צו שהגביל את הרשות מלדון בבקשה - לא היה מתעורר הקושי האמור. בנסיבות העניין, כאשר הרשות המינהלית הוגבלה על-פי צו מניעה מלקדם את הדיון בבקשת משיב 2 להעתקת המכון, וצו המניעה הוא שסיכל הלכה למעשה את היכולת לדון בבקשה, הרי שהחלטתה של הרשות המינהלית לאשר את העתקת המכון חרף הפסקה קצרה ברצף התפעולי נופלת בגדר מתחם הסבירות; זאת בפרט בשים לב לצורך החיוני בהפעלתו לאלתר של מכון רישוי בעיר בית שמש. 31. מאותם הטעמים מצאתי, כי החלטתו של משרד התחבורה שלא לפרסם מכרז פומבי במצב הדברים האמור, נופלת אף היא במתחם הסבירות. כאמור בנוהל הנ"ל, הכיר משרד התחבורה בצורך להיענות לבקשות להעתקת מכוני רישוי בשל נסיבות ואילוצים שונים. העותר אינו תוקף את הנוהל, וממילא אינו מלין על עצם סמכותו של משרד התחבורה לאשר העתקת מכון לבקשת בעל רישיון, בכפוף לתנאים שהוגדרו ולדיני המכרזים, זאת חלף האפשרות ליטול את הרישיון מהבעלים ולפרסם מכרז חדש להפעלת מכון רישוי חדש. משסבר משרד התחבורה, כי ניתן להמשיך להפעיל את מכון הרישוי באמצעות הרישיון שניתן למשיב 2, בכפוף להעתקת המכון בהתאם לנוהל, ומשמצאתי כי החלטה זו נסמכה על שיקולים ענייניים, הרי שאישור הבקשה מונע את הצורך בנטילת הרישיון מידיו של משיב 2 ופרסום מכרז פומבי. מדובר בהחלטה סבירה בנסיבות הנדונות, ואין מקום להתערב בה. הטיעונים בדבר שיקולים זרים שעמדו ביסוד החלטת משרד התחבורה, לא הוכחו כלל ועיקר; וכאמור, ניכר כי ההחלטה נתקבלה משיקולים ענייניים. לפיכך, ההחלטה נושא העתירה התקבלה בסמכות, נסמכה כראוי על תשתית של ראיות מינהליות, ניתנה משיקולים עניניים ובאה בגדרו של מתחם הסבירות. התוצאה 32. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית. הצו הארעי שניתן בגדרה של עתירה זו - מבוטל. העותר ישלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. כתב הרשאהמכון רישוי