חדלות פירעון של חברה ציבורית

חדלות פירעון של חברה ציבורית מונחת בפני בקשה לפירוק ופירוק זמני של חברת דלק נדל"ן, אשר הוגשה במקור בידי חלק מנושיה, מחזיקי אגרות החוב מסדרה כ"ה; החברה עצמה, לאחר שהודיעה על כשלון המשא ומתן ומשיכת הבקשה לכינוס אסיפות נושים, אינה מתנגדת לבקשה עצמה, חרף הביקורת החריפה והמחלוקות הרבות הנטושות בינה לבין נציגויות אגרות החוב. לאחר שכל הניסיונות להביא את הצדדים לעמק השווה נכשלו, ולאחר שנערך דיון בו הביעו כל הצדדים את עמדיתיהם, ניתנת החלטתי זו. עניין לנו בסוגיה אשר, מן הבחינה המשפטית הצרה, ניתן היה לכאורה להכריעה בשורות ספורות. חברה ציבורית גדולה, שהינה אמנם חלק מתשלובת, אולם מבחינה משפטית פורמאלית מהווה ישות משפטית עצמאית, נקלעה לקשיים אשר התדרדרו, כפי שהיא עצמה מודה בפה מלא, לחדלות פירעון - אליבא דכולי עלמא; הרי במצב דברים זה, ואף בטרם הודעתו של בעל השליטה כי החל מבעוד מספר ימים יפסיק כליל את תמיכתו בחברה, לא זו בלבד שאין לחברה הגנה ממשית בפני בקשות חדלות פרעון, אלא שבמידה רבה, אף תשלום חובות לנושה פלוני, אך לא לנושה אלמוני, יכול ויחשב להעדפת נושים אסורה. החברה עצמה נקטה במהלך, שאינו נקי מספקות ומסיכונים, של הליכה להסדר עם הנושים המרכזיים (בענייננו, מחזיקי אגרות החוב לסדרותיהם), תוך שאין היא מלווה זאת, מסיבות השמורות עמה, בבקשה להקפאת הליכים. זאת, כאשר להבדיל מחברות אחרות הנוקטות במהלך כזה כאשר חשו שהן נתונות בקשיים, הרי שהחברה שבפנינו עשתה את המהלך בעודה מודה בפה מלא שהיא חדלת פירעון. אין צורך להכביר מילים, כי מצב דברים שכזה אינו אדיש לחלוף הזמן, אלא הופך אקוטי יותר ויותר ככל שהזמן חולף; ובענייננו, עברו חודשים ארוכים, והסדר נושים מוסכם איין. ברור כי במצב דברים שכזה, לא בכדי החברה אינה מתנגדת למעשה לבקשת הפירוק והפירוק הזמני. היא אף מגדילה לעשות ומעירה כי במצב הדברים שנוצר, הרי שדווקא בעל התפקיד הוא זה שיהיה עליו ליטול אחריות לחברה, תחת הנהלתה המקורית. קרי, לשיטת החברה נדרש במצבה לא משקיף שסמכויותיו מוגבלות, אלא מפרק זמני לכל דבר ועניין.קשה היה להשתחרר מן הרושם, כי נוצרה "זהות אינטרסים אד-הוק" דווקא בין החברה ובעל השליטה מחד גיסא, לבין אותם מחזיקים פרטיים אשר התנגדו לכל אורך הדרך להסדר, תוך שהם מעלים האשמות חמורות ביותר כנגד בעל השליטה, אשר חלקן (ואני זהירה בלשוני) גובלות בהאשמתו בפלילים, מאידך גיסא. אלו וגם אלו, תומכים "בשורה התחתונה" בבקשת הפירוק; אף אם אלו טוענים כי אין ידם במעל, וכי על מחזיקי אגרות החוב לאכול את "הדייסה החרוכה" (כדברי עו"ד רובין) שבישלו נציגיהם, ואילו האחרונים עותרים לפירוק, כדי לנהל חקירות רחבות היקף כנגד בעל השליטה ועושי-דברו. קשה להימנע מן הרושם, כי דווקא באי-כוחם של סדרות אגרות החוב, אשר אחד מהם היה מגישה המקורי של בקשת הפירוק, הם אלו אשר העלו דה-פקטו (אף אם בלשון רפה) את מירב ההסתייגויות בעניין הפירוק, כולל את הטענה לפיה יש "לתפוס" את מר תשובה ואת החברות בבעלותו בהצעתם הראשונית, עניין בו אדון בהמשך החלטתי זו. בלא לחזור בהרחבה פעם נוספת על מה שכבר פירטתי חזור ופרט בהחלטותיי הקודמות, אזכיר כי עניין לנו במצב דברים חריג, אשר במידה רבה חושף את הפער בין המימד המשפטי של דיני החברות במובנו הצר, לבין מה שנראה כמימד הציבורי - אתי של אותם עניינים עצמם.ההיגיון הציבורי יכול להבין מצב בו תשלובת קורסת, אף אם בעל השליטה "מציל את עורו", ויוצא בשן ועין עקב עקרון האישיות המשפטית הנפרדת; כמו כן, יכול אותו הגיון להפנים מצב בו אבריה השונים של התשלובת מסייעים זה לזה, בין אם להתאושש, ולמצער לסיום עסקי מושכל של איבר כושל בקבוצה, ככל שהקבוצה עצמה מעוניינת להמשיך ולתפקד. חריגותו של המצב שבפני, הינו בעובדה כי אין הוא נופל לאף אחד מאותם דפוסי התנהגות מקובלים. עניין לנו, במצב בו, לפחות לכאורה, עורכת תשלובת "ניפוי" של "פרי רע" מן האשכול, שרובו מתפקד, וחלקו עתיר נכסים. זאת, כאשר בידה האחת היא מודיעה לנושים על חדלות פירעון ועל הצעת הסדר הכוללת פתרון חלקי, במקרה הטוב; ואילו בידה האחרת היא מוסיפה לגייס הון לחוליות אחרות באשכול, כמו לא ארע מאומה. אכן, לכאורה, וכל עוד לא הוכחו עילות להרמת מסך כפויה, אין הדבר מנוגד לצד הפורמלי של דיני החברות; ועם זאת, כפי שפורט בהרחבה רבה בהחלטותיי הקודמות, הדבר בעייתי עד מאד מבחינות אחרות, אף אם לא ניתן להדביק להן על-אתר תווית של "הפרת דין" שהיא ברת-עונשין. בעייתיות זו גוברת כפל-כפליים, כאשר אין מדובר בעניינים שבין אנשי עסקים הפועלים בכספם הם, אלא במידה רבה מדובר ב"רולטה", אשר בה משחקים שני הצדדים בכספי הציבור - בין אם דרך קרנות הפנסיה וצורות השקעה וחסכון אחרות הפועלות דרך הגופים המוסדיים, ובין אם בדרכים אחרות; זאת, כאשר יכולת הציבור עצמו להשפיע על המשחק, או למצער על שיעור הסיכון, הינה מוגבלת ביותר. זאת, מכוח קל וחומר כאשר חלק מאותן החלטות מתבצעות בידי גורמים, אשר אין קשר ישיר בין רווחיהם האישיים לבין הצלחותיהם, ובעיקר כישלונותיהם בניהול כספם של אחרים. אכן; לא בידי בית המשפט של חדלות פירעון הסמכות, או היכולת, לשנות דרכי ההתנהלות בשוק ההון ובגופים המוסדיים; אולם אין ספק, כי כך או אחרת, הבעיה הכלכלית-ציבורית שהתגלתה במקרה שבפני הינה עמוקה ובעלת השפעות מזיקות, שאינם מסתכמות אך ורק בשיעור ה"תספורת" ממנה יסבלו מחזיקי אגרות החוב במקרה הנוכחי. במצב דברים זה, עומדת בפני הנושים - בעיקר מחזיקי אגרות החוב - דילמה שאינה קלה כלל ועיקר בין שתי אופציות. זאת, על רקע מערכת לא פשוטה של שיקולים נוגדים, שההכרעה ביניהם היא ברובה הכרעה שעניינה כדאיות כלכלית והערכת סיכון-סיכוי גרידא. מחד גיסא, עולים חששות להתדרדרות מצבת נכסי החברה, כולל ובעיקר משמעותו של צו פירוק. כך, לא רק לפי הדין הישראלי, אלא גם לפי דינים אחרים של מדינות בהם לחברה נכסים או חברות בנות. בחלק מן המקרים והדינים, עשוי צו פירוק להיחשב כ"שינוי שליט"' (ואף אם ספק אם כך הוא דבר בדיני חדלות הפירעון הישראלי, הרי היכולת לאכוף משכלה כזו על ערכאות זרות שואף לאפס), אשר ייקל על גורמים מעוניינים להפקיע נכסים ולהתנער מחבויות, באורח שעשוי לפגוע קשות בערך שיקבלו הנושים. מאידך גיסא, עולים חששות ותהיות, שאין לבטלם כלאחר יד, בכל הנוגע להתנהלות בעל השליטה ועושי-דברו, עובר להפיכת דלק נדל"ן ל"עינב בר-ניפוי מהאשכול", אשר לנושים הזכות המפוקפקת להתקוטט ביניהם על חרצניו. חששות וחשדות אלו, דוחפים מעצם טיבם לנקיטת הליכי פירוק וחקירות מקיפות ההולמות הליכי פירוק, אשר אם יעלו ראיות מספיקות לכאורה, עשויים הדברים להגיע עד כדי הגשת תביעות אישיות לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, ושמא אף הליכים נוספים וחמורים אותם מאפשר הדין. ביני לביני, נדמה כי בעל השליטה ושאר חלקי "אשכול הענבים התאגידי" מתבצרים מאחורי מסך ההתאגדות והישות הנפרדת של כל אחד מן "הענבים" באשכול. עד כדי כך מגיעים דברים, שחברה אחרת הקשורה באותו בעל שליטה הגישה, יום לפני הדיון היום, בקשת כינוס במעמד צד אחד כנגד החברה שבדיון הנוכחי, תוך שהיא "עומדת על זכותה" לנהל את ההליכים בעצמה, ולהרחיקם מהישג ידו של מפרק, היה וימונה כזה על-ידי הנושים; כמעט בבחינת "יד שמאלו של מר תשובה תובעת את יד ימינו'"; וכל חריגה, גם אם מוגבלת מאותן "חפירות מבוצרות" של "זכותי עומדת לי", מוצגת בידי באי כוחו של מר תשובה כ"הסכם אדיר ונדיר", עומדת בפני הנושים דילמה בין שתי חלופות, שתיהן רחוקות מלהיות אופטימליות, ואשר כפי שכבר הערתי בהחלטה קודמת - הבחירה ביניהן כל-כולה מסורה למחזיקי אגרות החוב, ולא לבית המשפט; והינה בחירה כלכלית גרידא, שעניינה הערכות כדאיות ועריכת מאזן סיכוי וסיכון. האפשרות האחת, הינה להסכים להצעת ההסדר שהציעו נציגיו של מר תשובה, היום בדיון. חרף היותה רחוקה מלהיות מיטבית, ועשויה להשאיר טעם רע עד מאד בפיהם של הנושים והציבור גם יחד. זאת, תוך שהם מוותרים מראש, כפי שדרש בעל השליטה, על כל אפשרות לחקירה או לתביעה אישית עתידית, ואף נוטלים על עצמם מערכת חדשה של סיכונים - באשר עניין לנו בהסדר הנפרש על פני שנים ואינו מנותק מהצלחתה או אי הצלחתה העתידית של החברה. האפשרות האחרת, הינה דחיית הצעת ההסדר והליכה מודעת לפירוק, תוך הבנה כי בשלב הראשון, ידרדר פלאים הסכום לחלוקה בין הנושים - לפי חלק מן ההערכות, מעשרות אחוזים לסך הנופל מעשרה אחוזים ממצבת החובות. מהלך זה, משמעו למעשה הימור על תוצאות עריכת חקירות והגשת תביעות אישיות; תוך הבנה כי אמנם היה ותצלח התביעה, היא עשויה להביא לפירעון מלא; אולם טרם זאת, יהא על התובעים לעבור שורה של משוכות הכוללות שנים של התדיינויות בבתי משפט שונים, מול בעל השליטה ופרקליטיו, דבר שיאלץ גם אותם לכך; השקעת משאבים וזמן, עלויות תיווך כבדות בדמות הוצאות הליך ושכר-טרחה למפרקים וגורמים נוספים. זאת, כאשר בסופו של יום איש אינו תוקע לכפם כי התביעה תסתיים על הצד הטוב, לו הם מייחלים; בין אם בשל העדר ראיות מספיקות; טעויות אפשריות, מכל סוג, בדרך, ועוד. אזכיר כאן, כי לשם הטלת אחריות אישית, וודאי בהיקף נרחב שיאפשר פירעון באחוז גבוה של החובות (וגבוה מזה המוצע להם), אין די להוכיח ניהול כלכלי גרוע או קבלת החלטות עסקיות הרות-אסון ואף בלתי אחראיות; אלא יש להוכיח התנהלות חמורה בהרבה, המקיימת את יסודות סעיפים 373 או למצער סעיף 374 לפקודת החברות. כך או אחרת, הרי חזקה על כל המעורבים בעניין כי הם יודעים היטב, כי אחריות אישית אינה מוטלת ב"משפט שדה", או במהירות וקלות שהולמת את "הצועקים מן היציע", הסבורים ככל הנראה כי ניתן לעשות זאת במהלך של ימים ספורים או בהחלטה "על-אתר" של בית משפט זה או כל בית משפט אחר. בין היתר נאמרים דברים אלה לאור דבריו של אחד מבעלי אגרות החוב, שנשא דברים היום, לעניין משך הזמן שיצטרך להמתין לקבלת כספו, בשל הפריסה הרחבה המוצעת בהסדר. אכן; עניין לנו בברירה אכזרית עד מאד, שהעמיד בעל השליטה בפני הנושים; ברירה, שכל-כולה הערכות לא מדויקות והשאלה האם ליטול הפסד, או סיכון, ואיזה מינון מכל אחד מהם. הזדמן לי, כבר, להעיר בעבר, כאשר הגיש בא-כוחה של סדרה כ"ה את בקשת הפירוק. אם הוא סבור באמת ובתמים כי אופציית הפירוק עדיפה - הרי שזוהי זכותו, והוא יכול לזכות במבוקשו, קרי, בפירוק, על-נקלה. אלא שמאידך גיסא, אם הוגשה בקשת הפירוק שלא מתוך כוונה ורצון להביא לפירוק באמת ובתמים, אלא כצעד טקטי שנועד ללחוץ על בעל השליטה לשפר את הצעת ההסדר, הרי שבעוד הצעד לכשעצמו לגיטימי, הנוקט בו נוטל סיכון לא מבוטל. אם "משאלתו תתגשם מהר משציפה", הוא עלול למצוא עצמו בהליך פירוק שלא פילל לו הלכה למעשה; על כל המשתמע מכך לעניין התמורה לה יזכו מרשיו, מחזיקי אגרות החוב. קשה היה שלא לתהות, לצערי, האם זהו אכן התרחיש שארע, ואני אומרת זאת בעיקר נוכח דבריו של עו"ד גיסין עצמו במהלך הדיון. קשה היה שלא להתרשם, כי בקשת הפירוק שהגיש הייתה בבחינת "תגמול" על הדרך בה ניהל הצד שכנגד את המשא ומתן, כולל בשאלת אורח ההתנהלות והשקיפות, או שמא העדר שקיפות; לא בכדי, הצהיר עו"ד גיסין עצמו, בהגינותו, כי הוא נכון לסגת מן הבקשה אם יתמלאו דרישותיו; אלא דומה כי לרוע המזל, קרה הלכה למעשה תהליך הפוך - תחת להירתע מן "החרב המונפת", בחר הצד שכנגד לפסוע קדימה וליטול את ההזדמנות בשתי ידיים; כך, תוך שהוא תולה את הקולר בנציגי אגרות החוב, וזאת שמא באורח המשתמש בצעד הטקטי שנקט עו"ד גיסין כמעט כ"בומרנג" כנגדו וכנגד שאר מחזיקי אגרות החוב ובאי-כוחם. כך למעשה, הגענו למצב דברים חריג; דווקא החברה, המשיבה, נאחזת בבקשת הפירוק, הן במובן של עילה לצעדים הלא מובנים מאליהם כלל ועיקר של מר תשובה במהלך המשא ומתן; והן לגופה, קרי, החברה אינה מתנגדת לה, ובכך כמעט עושה יד אחת עם עו"ד ויסולי והמחזיקים הפרטיים שהוא מייצג, אשר עותרים לפירוק מסיבותיהם שלהם, שהן כמובן שונות בתכלית מסיבותיו של מר תשובה. מנגד, דווקא מגישי הבקשה, תחת שייטלו את ההסכמה בשתי ידיים (והרי ממילא, המחלוקות העובדתיות שמעלה החברה במסגרת זו אינן נדרשות לשם עצם הפירוק, וחלקן ידונו רק זמן ניכר לאחריו), הם דוברים ב"שני קולות", ובמידה רבה מנסים להיאחז דווקא בהצעת ההסדר שהציע מר תשובה חודשים מספר קודם לכן, ואשר באותה עת נראתה להם כבלתי כדאית. כך או אחרת, הרי דומה כי איש מהצדדים, יהיו המחלוקת ביניהם בעניינים אחרים ככל שיהיו, אינו יכול לחלוק עוד על "עובדת על" פשוטה: אותו מצב ביניים בו הייתה נתונה החברה, בבחינת "לא להקיא ולא לבלוע" אינו יכול להמשך עוד; אין צורך להכביר מילים כי התמשכותו, הרבה מעל ומעבר לצפוי, פעלה פעולה מזיקה על החברה ונכסיה (אף אם יש מחלוקת לגבי היקפה תחולתה ומשכה). היום, נוכח עמדת בעל השליטה מחד גיסא, וחלק מן הנושים מאידך גיסא, כמו גם ההתפתחויות בשטח, הרי שבהעדר הסדר מחייב, אשר ייטול את עוקצו של מצב חדלות הפירעון, דין החברה הינו אחד - לפירוק, על כל המשמעויות הגלומות בכך, לטוב, ובעיקר לרע. על רקע זה, הרי שנוכח העובדה כי איש אינו חולק על כך כי המשא ומתן כשל ולמעשה התפוצץ (ואין נפקא מינה, לעניין זה, באשמת מי), החברה נסוגה מבקשתה להסדר ואינה מתנגדת לפירוק. נסיבות אלה, יכולות היו להביא לכך,שכפי שפתחתי החלטתי זו, ניתן היה לכאורה להכריע בעניין , בשורות ספורות ולקבוע, כי דין החברה לפירוק; זאת ועוד, נוכח ההתפתחויות, ובעיקר הדרך בה בעל השליטה מנער חוצנו מן החברה, הרי שספק אם יש עוד מקום לבעל תפקיד בעל סמכויות חלקיות של משקיף, אלא שיש צורך במפרק זמני שיתפוס את נכסיה וייטול את הניהול והאחריות על הנכסים והפעילות גם יחד. הלכה למעשה, טענת הנגד המשפטית היחידה שעלתה בעניין זה, אף אם באורח משתמע, באה מפיהם של באי-כוח סדרות ה' ו-ד' של מחזיקי אגרות החוב. עיקרה של טענה זו, הינה למעשה דרישה משתמעת לאכוף על בעל השליטה והחברות בבעלותו את הצעת ההסדר הראשונית שהציע בינואר (להלן: "הצעת ינואר"). נטען, בעניין זה, כי החברה ומר תשובה ניהלו את המשא ומתן באורח פסול וחסר תום-לב; כי הלכה למעשה אין להם כל זכות לחזור בו מהצעת הסדר, שבית המשפט עיגן בפסק-דין והורה לנציגויות לכנס אסיפות נושים ולהצביע עליה; קרי, עצם ההתנערות של החברה ומר תשובה מן ההצעה הראשונית, כולל היקף הבטוחות שיעמיד והתרומה האישית, הינה למעשה התנערות מפסק-דין שהפך חלוט, באשר איש לא ערער עליו. החברה ונציגיו של מר תשובה, באורח שאינו בלתי צפוי, חולקים על גישה זו, ומצביעים על ההתדרדרות המהירה במצב החברה ונכסיה; על הנזקים שגרמה לשיטתם בקשת הפירוק שהגיש עו"ד גיסין; ושאר טענות המבהירות, לשיטתם, כי הצעת ההסדר מינואר, שממילא לא התקבלה בידי הנושים, שבקה חיים לכל חי, ובוודאי שאינה יכולה לחייב את אלה שהציעו אותה, כיום. זהו המקום להעלות שני עניינים בעלי חשיבות לא מבוטלת. יתכן ואמנם, כפי שנטען בדיון מצב החברה הורע, כך שההצעה מינואר אינה יכולה לעמוד עוד בשל אותה הרעה. אמר ב"כ מר תשובה, עו"ד רובין, בדיון היום, כי ניתן לחזור להצעה של ינואר כהצעה, בתנאים מסוימים כאשר אחד מהם הינו הפחתה בסכומים. עם כל הכבוד, טענה זו אפילו נכונה היא עובדתית, ניתן וצריך להסתכל עליה ממקום נוסף. בעל השליטה, מר תשובה, התכוון לתרום תרומה אישית כדי להעמיד את ההסדר. נראה על פניו כי מאומה לא יהלוך ממנו אם לא ינסה "להעניש" את הנושים, על מעשיהם, ולגרוע מהסכומים, אלא, ההיפך; יעלה את תרומתו, אבל בודאי לא יגרע ממנה, וכבר היו דברים מעולם. כך, למשל, נהג מר לבייב, בעניין אפריקה ישראל, כאשר רצה לסייע להגיע להסדר, וכאשר המוניטין והעתיד שלו בעולם העסקים היו חשובים לו. טענה נוספת שעלתה בין במפורש ובין בחצי פה, הייתה לעניין התמשכות המו"מ על פני כמה חודשים, אשר היא זו שהביאה הרעה במצב העסקים, עד כדי ביטול ההצעה מינואר. זאת, כמו גם השאלה עד כמה בית המשפט צריך להיכנס לעובי הקורה, במשא ומתן, ולהיות מי "שילחץ" על הצדדים להגיע להסדר. יש שוני עצום, בין בדיקה סיטואציות "בתנאי מעבדה". היינו מבלי להתמודד עם טענותיהם ופניהם של הנושים הנפגעים. הנייר סופג הכול, וניתן לבקר את היענותו של בית המשפט לבקשת הנושים, בין באופן ישיר ובין במשתמע. קרי, לסייע, על מנת להחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ. תיאוריה, כשהמבקרים יושבים "במגדל שן" ואינם "יורדים למגרש", הינה דבר אחד, והתמודדות עם תהליכים בזמן אמת ובמציאות היא דבר אחר ושונה לגמרי. העיר, ובצדק, בא-כוחה של הרשות לניירות ערך דווקא. יותר מאשר הסוגיה של מעמדו של "הסכם ינואר" היא עניין לדיני חברות או ניירות ערך, הרי זו הינה שאלה עקרונית מתחום דיני החוזים. אקדים ואעיר; אכן, שותפה אני לתמיהות הרבות, בלשון המעטה, העולות בכל הנוגע להתנהלותו של מר תשובה במשא ומתן; זאת, כאשר לא כל הצעדים בהם נקט נראים אכן כצעדים מתחייבים או כתגובה בתום-לב להתנהלות הצד שכנגד, לרבות בקשת הפירוק שהגישה סדרה כ"ה. במה דברים אמורים? אכן יש מקום לתמוה, לכאורה, האם בקשת הפירוק כפי שהוגשה ובמועד שהוגשה בידי סדרה כ"ה, שירתה אמנם את עניינם או הועילה למשא ומתן, וזאת בלשון המעטה. צודק עו"ד גיסין בטענתו כי עמדה למרשיו הזכות לעשות כן; לא בכדי הערתי מספר פעמים כי חברה המודה בחדלות פירעון מחד גיסא, ואינה מבקשת הקפאת הליכים מאידך גיסא, חושפת עצמה לסיכון, לפיו בקשות שכאלו אכן תוגשנה (לעניין זה, ראה בין היתר החלטתי בבקשתו של הנושה מר וינמן, המדברת בעד עצמה). אלא מאי? קיום זכות לחוד, והתבונה בהפעלתה בעיתוי בו הופעלה לחוד. לעניין זה, איני צריכה להיכנס לעובי הקורה של מה שנאמר והוסכם או לא הוסכם במשא ומתן, בכדי לדעת היטב כי לא אחת עצם הגשתה של בקשת פירוק מסבה נזק כבד לחברה. זאת, במיוחד כאשר חלק מנכסיה כפופים לדינים זרים, המתירים לנושים חירות יתרה, ושמא יתרה מדי, כאשר מוגשות בקשות כאלו. אכן; מחד גיסא אין להפריז, ואין לשכוח כי החברה עצמה כבר הכריזה קודם לכן שהיא חדלת פירעון, וחזקה כי גם המתדיינים מולה בחוץ לארץ ידעו זאת. אולם מאידך גיסא, אין ספק כי הגשת בקשת פירוק מצד מתדיין מרכזי, מול החברה במשא ומתן על ההסדר, אינה פועלת לטובה בעניין זה. מאידך גיסא, קשה עלי הדרך בה ממהרים מר תשובה והפועלים מטעמו (בין ישירות, ובין במסגרת החוליות הרבות בשרשורי החברות השייכות לו) לתלות בצעד זה של סדרה כ"ה את הקולר בכל מה שקרה, כולל התנהלות תמוהה שלהם עצמם במסגרת המשא ומתן. אם אמנם עצם הגשת בקשת הפירוק סתמה את הגולל על "הצעת ינואר", הרי שחזקה על החברה שהייתה מודיעה זאת מבעוד מועד, ולא נכנסת למו"מ נוסף ומבצעת, ממש באמצעו, מה שנראה לכאורה כ"פניית פרסה", וזאת דווקא כאשר הסתמנו בין הצדדים הסכמות לכאורה בחלק מן הנקודות (ואין אני נדרשת לקבוע ממצא עובדתי, האם רק בעניין אחד נותרה מחלוקת, כטענת מחזיקי אגרות החוב, או שמא נותרו מספר מחלוקות, כטענת החברה). זאת ועוד; אף הדרישות הנוספות שהעלו מחזיקי אגרות החוב (כפי שמלינה החברה) שפתחו לדיון נקודות שנסגרו לטענתה ב"הצעת ינואר", לא היו בבחינת "חדשות מתפרצות", דווקא באותו סבב אחרון של משא ומתן. יוצא, כי במלוא הכבוד לניסיונם של פרקליטי מר תשובה והחברות "להלבין" את הצעד שביצע, הרי ספק אם הדבר אכן עלה בידיהם, וזאת אף אם אניח לטובתם כי נותרו מספר נקודות שנויות במחלוקת בין הצדדים, ולא רק נושא הריבית. הבהרה של מר תשובה והנושאים ונותנים מטעמו - לצד שכנגד, כי דרישות נוספות מעבר למתווה מסוים אינן מקובלות ועשויות למנוע הבשלת משא ומתן היא עניין אחד, וחזרה פתאומית מן המתווה הבסיסי שהציע מר תשובה עצמו היא עניין אחר. צדקו, בנקודה זו, הפרקליטים אשר תהו - אף אם אכן התדרדרו עסקי החברה מינואר ועד היום, איזו הדרדרות פתאומית ארעה במהלך אותם ימים ספורים בהם החליט אי-מי "לפוצץ" את המשא ומתן, ולהניח בפני המחזיקים הצעה הנופלת בהרבה מן ההצעה הראשונית, אשר על שיפורה דנו הצדדים כל העת? זאת, גם נוכח העובדה כי הידרדרות עסקי החברה לאורך ציר הזמן, הינה לא רק פרי התנהלותם של פרקליטי הסדרות, אלא גם ובעיקר תוצאה כמעט מתבקשת של החלטתה העקרונית של החברה, להכריז חדלות פירעון דה-פקטו בלא לבקש הקפאת הליכים. שמא, יש יסוד לטענה כי גורם חיצוני, כגון הצלחה לגייס כספים לחלק אחר באשכול החברות באמצעות בנקים זרים, היא שהביאה לאותו שינוי, שכל טענותיהם המלומדות של פרקליטי החברות ומר תשובה, אינה מצליחה לספק לו הסבר מניח את הדעת? קשה עד מאד לפסול את האפשרות, האם אין עסקינן במשא ומתן שנוהל, למצער החל מנקודה מסוימת, בחוסר תום-לב מובהק, שמא במטרה "למשוך זמן" ולאפשר את ביצוע גיוס ההון, בטרם מר תשובה "מנחית את המקבת" על מחזיקי אגרות החוב, ובעקיפין על הציבור המושקע בהן. התנהלות זו, במלוא הכבוד הראוי, הינה כמעט בבחינת תרתי דסתריי להתנהלות בדרך מקובלת, ושמא עליה להדליק נורות אדומות לא רק אצל אלו שנכוו כעת, אלא גם אצל גורמים נוספים, איתם ינהל מר תשובה מגעים. אלא, שאף תמיהה רבתי זו, ואפילו אם נגיע לכדי קביעה כי החברות ומר תשובה אכן חטאו בניהול משא ומתן בחוסר תום-לב - בין אם במטרה "להעניש" את מחזיקי אגרות החוב על דרך התנהלותם מולו, ובין אם משיקולי כדאיות קרים יותר, אין בה לכשעצמה בכדי לאפשר סעד אכיפה, מקום בו לא התקיימו התנאים שמציבים דיני החוזים בעניין זה; על אחת כמה וכמה, אין היא מהווה עילה עצמאית להרמת מסך. במצב דברים כזה, הרי שבחינת "הצעת ינואר", והאם הבשילה לכדי הצעה מחייבת שלא ניתן לסגת ממנה, הינה שאלה חוזית גרידא שעניינה דיני הצעה וקיבול. בנקודה זו, וחרף כל ההבנה לטענותיהם של מחזיקי אגרות החוב, ספק גדול אם בפנינו מצב בו יכול בית המשפט לקבוע כי קיים חוזה העומד במבחן המסוימות והקיבול, במידה כזו כי הוא "נועל" את מציע ההצעה ולא מאפשר לו לסגת ממנה. זאת, להבדיל מהצעות המועלות במסגרת משא ומתן שלא הבשיל, והחסרות את אחד המימדים המאפשרים לבית המשפט לאכוף אותן, חרף העובדה כי באורח פורמאלי לא הגיעו הצדדים לשלב החתימה. אין צורך להכביר מילים, כי החוזה (ולמעשה ההצעה) שבפני, הינה מורכבת בהרבה מכל אותן דוגמאות נשוא דיני החוזים הקלאסיים, כגון מכר דירה או נכס מסוים אחר, אשר בחלקם הגדול יכול בית המשפט להשלים בעצמו חלק מפרטי החוזה בהתאם לנהוג ולמקובל בשוק (ואף כאן, מקום בו הפרטים העיקריים סוכמו בידי הצדדים). המקרה הנוכחי של דלק הוא עניין של שתי-וערב חוזי סבוך, שיוצר מערכת כלים שלובים של פעילות עתידית, תשלומים, ערבויות ועוד; מערכת, שלא בכדי, אף הסעיף ה"קטן" של שיעור הריבית שיוצמד לחלקה, עשוי להיות בעל משמעות של מאות מיליוני שקלים. יוצא, כי במקרה הנוכחי, יכולתו של בית המשפט להשלים פרטים שלא סוכמו ונקודות מחלוקת, בכדי להביא לעמידה בדרישת המסוימות, הינה קטנה ביותר, וזאת בלשון המעטה. זאת ואף זאת; אכן, פסק הדין עליו מסתמכים מחזיקי אגרות החוב, קבע את "הצעת ינואר" הינה בסיס למשא ומתן, המאפשר כינוס אסיפות נושים על בסיסה. אלא שאין פירושם של דברים, כי הצעת ינואר הפכה להסכמה מחייבת משפטית על כל פרטיה ודקדוקיה. נהפוך הוא; פסק הדין ניתן מתוך מודעות כי מדובר בהצעה המהווה בסיס למשא ומתן, וכי שני הצדדים ינסו לעורכו כדי לאפשר הבאת גרסה מתוקנת ומוסכמת על רוב הגורמים למבחן אספות הנושים. בצדק נטען, כי ההצעה כפי שהיא, לא התקבלה על דעתם של חלק נכבד ממחזיקי אגרות החוב, לרבות סדרה כ"ה; ואין צורך להכביר מילים בדבר הספק אודות "הליכה אד-הוק" שתהפוך הצעה כזו לחוזה מחייב; זאת, כאשר חזקה על כל הצדדים כי הם מכירים את הדין לפיו, קיבול תוך שינוי אינו קיבול, אלא הצעה נגדית הדורשת קיבול מצד המציע המקורי.אציין, מעבר לדרוש; חרף כל התמיהה העולה נוכח הדרך בה התנהלו החברות, מר תשובה ונציגיו במסגרת המשא ומתן, הרי שאין ספק כי בנקודה עקרונית אחת, הצדק עימם: הצעה שחלקים נכבדים ממנה, תלויים בביצועים עתידיים של החברה ובפעילותה (להבדיל מהצעה שעיקרה "מזומן עכשיו, ונפרד לעד"), תלויה מאד מעצם טיבה בקיום ובהשתנות נסיבות; הרעת המצב העסקי, ובוודאי קריסה של שותף או חייב מרכזי בחוץ לארץ, עשויה אף עשויה לשחק תפקיד ולהביא לשינויים, ולא לטובה. אלו הם דברים אותם יש לקחת בחשבון במיוחד כאשר נושאים ונותנים, מבלי ליתן את הדעת לפרטים אלה. הדברים נאמרים ביתר שאת, אם אקבל את טיעוניהם דווקא של ב"כ הנציגויות, כי הכול למעשה הוסכם, ונותרה מחלוקת אך בנושא הריבית. זאת לזכור; כאשר דברים אמורים בחוזה "מעולם העסקים" התלוי בנסיבות עסקיות או בתוצאות עסקיות, יש להתייחס אליו כחוזה "גמיש חי ונושם" כל יום בתנאים חדשים. יותר מכך כאשר דברים אמורים בחוזה אשר לקיומו נדרשים בטחונות וערבויות. אלה האחרונים בודאי שתלויים בתוצאות עסקיות של מי שאמור לתיתן. על כן כל צד צריך לדעת מתי להרפות ולשחרר מעט את המתח, מחד גיסא, לשמור על ניהול המו"מ בדרך שתבטיח כי מצבו של נותן הערבויות והביטחונות לא ישתנה לרעה, ומאידך גיסא, לא לנהל מו"מ בדרך של ניסיון בלתי פוסק להלך אימים על הצד שכנגד. דומה כי כל אחד מהצדדים מבין ויודע זאת, אלא שבמהלך המו"מ כנראה "נסחף" כל צד להקצין את עמדתו. יוצא, כי התנהלותם של מר תשובה ונציגיו, כפי שהערתי קודם לכן, מעלה חשש כבד לניהול משא ומתן (ובעיקר אמורים הדברים בחלקו האחרון) בחוסר תום-לב; שמא, מתוך ידיעה שאין כוונתם להגיע להסדר, אלא הם מבקשים להרוויח זמן מסיבות אחרות, בטרם "ישליכו את הפצצה". להתנהלות זו עשויות, אכן, להיות השלכות מרחיקות לכת המוכרות היטב בדיני החוזים - בעיקר נוכח נזק אפשרי שנגרם לצד שכנגד בזמן בו התמשך משא ומתן עקר, בעוד החברה יודעת (אך אינה מודיעה) כי אין ברצונה או ביכולתה לעמוד במתווה ינואר; אלא, שמאידך גיסא, ספק אם יש בכך כדי לברוא "יש מאיין" ולאפשר אכיפת הסדר נושים מורכב, שלא נחתם, לא עמד במבחן אסיפות נושים, וקיימות עדיין מחלוקות בין הצדדים, למצער לגבי מקצת מסעיפיו. במצב הדברים שנוצר, אף יכולתו של בית המשפט "לברור בין עדשים" ולהכריע איזו התעקשות או התנגדות נובעת מסיבה מסחרית לגיטימית, ואיזו היא התעקשות מלאכותית שנועדה להכשיל את ההסכמה, הינה מוגבלת ביותר. לסיכום נקודות אלו, עולות בנסיבות המקרה המסקנות הבאות: נקודת המוצא הינה, כי החברה חדלת פירעון ואין לה הגנה מפני פירוק; וכשם שאף החברה, לו הייתה מתנגדת, ספק אם יכולה הייתה להדוף בקשת פירוק במצב דברים שכזה, ספק אם יכול נושה או צד מעוניין אחר "לדחות את רוע הגזירה'", כל עוד חדלות הפירעון נותרת על כנה. גרוע מכך; עניין לנו במצב ההולך ומדרדר, ובעל שליטה אשר עומד להפסיק כליל את המימון לחברה. עמדה בפני הנושים ברירה כלכלית בין שתי חלופות לא מושלמות: הסדר לא מיטבי ובעייתי, או הליכה לפירוק והגשת תביעות אישיות, שמשכן ארוך והצלחתן לא מובטחת. בחירה בפירוק וחקירות, במצב דברים שכזה, הינה צעד לגיטימי, ממש כהסכמה להסדר המוצע. אלא ששימוש טקטי באיום של פירוק כדי להביא את בעל השליטה לשפר את הצעתו, אף אם הינו בגדר זכותם של הנושים, עשוי להתברר כ"חרב פיפיות", מקום בו הנושים לא פיללו או לא התכוונו לכך באמת ובתמים. למרבה הצער, עולה רושם כי הסיכון שנלקח בעניין זה - אכן התגשם. עולה אכן תחושה ממשית, כי מר תשובה ועושי דברו ניהלו חלק מהמשא ומתן, ואני נזהרת בלשוני, באורח שאינו עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. עמדה להם הזכות, ואולי חובת היושר בניהול במו"מ, להודיע למחזיקי האג"ח כי "עד כאן ולא יותר"; כי דרישות נוספות, מעבר למתווה ינואר או מעבר לסף אחר, לא תתקבלנה. עמדה להם, כמו כן, הזכות להודיע, לו היו עושים זאת "בזמן אמת", כי הגשת בקשת הפירוק סתמה את הגולל על מתווה ינואר; לא מצאתי בכל טענות באי כוחם של החברה ומר תשובה הסבר ממשי ל"סיבוב הפרסה" שביצעו, ממש בעיצומו של מו"מ, אשר אף אם הצדדים חלוקים כמה קרוב היה לקו הסיום, עולה תמונה ממשית כי אכן התקדם באורח משמעותי. זאת, תוך העלאת הצעה חלופית נמוכה בהרבה ממתווה ינואר, המלווה אולטימטום כי בתוך ימים ספורים אף היא לא תעמוד על הפרק. התנהלות לכאורית זו מטעם החברות ומר תשובה אינה יכולה לברוא גמירות דעת ומסוימות יש מאיין, מקום בו הללו אינן קיימות, בעיקר בחוזה מורכב אשר ספק אם ניתן להשלים פרטים לתוכו לפי "תנאי שוק" כאלו ואחרים. עם זאת, התנהלות שכזו יכולה, לאחר מינוי מפרק זמני, להביא לתביעה כספית כנגד האחראים, כולל מר תשובה באורח אישי, וזאת בגין הפרה של עקרון תום-הלב. זאת לזכור; אין כל צורך, לעניין זה, בהרמת מסך או בהפעלת סעיפים 373-374, שכן התביעה הולכת בעקבות זהות הנושא ונותן, וזאת במיוחד מקום בו מראש, היה מעורב בדברים גם בכובעו הפרטי כבעל שליטה, ולא רק בכובעו כאורגן או בעל מניות של החברה בקשיים. אכן; לא ניתן לתבוע בנסיבות המקרה אכיפה של מתווה ינואר, אולם ניתן אף ניתן לתבוע, הן מבעל השליטה והן מהחברות שבבעלותו שהיו מעורבות בעניין, פיצוי כספי נכבד בעקבות נזקים, אם וככל שיוכחו, שנגרמו למחזיקי אגרות החוב עקב מעבר הזמן במשא-מתן עקר, ושחיקתם האפשרית של נכסי החברה או סיכויי הגביה ביני לביני. אכן, עניין לנו במצב דברים אבסורדי לכאורה; בקשת פירוק שהמשיבה דווקא תומכת בה, בצוותא חדא עם מיעוט של מחזיקים פרטיים, בעוד מגישיה עצמם מנסים, שמא מאוחר מדי, לפסוע צעד לאחור, ולהימנע מן התוצאות המסתברות ביותר של הצעד בו נקטו הם עצמם. אלא, שחרף האמור לעיל, ובהעדר הסכמה ממשית על מתווה הסדר, הרי שמצבה המדרדר של החברה אינו מותיר בידי ברירה כלשהי, מלבד החלטה כי הגיעה שעתה לעבור לידיו של מפרק. אכן, ליבי ליבי לאותם מחזיקי אגרות חוב, אשר ספק אם רצו בתוצאה זו, אלא שהצעדים שנקטו הפכו ל"גולם שקם על יוצרו", ובסופו של דבר נוצל עד תום בידי הצד השני דווקא. מאידך גיסא, מן הראוי שהחברות, בעל השליטה ועושי דברו, יתנו דעתם, כי ספק גדול אם הגיעו גם הם אל "המנוחה והנחלה", ואם לא יסתבר - במאוחר או שמא מוקדם יותר מהצפוי, כי "ניצחונם" על מחזיקי אגרות החוב, כאשר האחרונים הלכו לחפש מלוכה ומצאו אתונות (ההיפך משאול המלך) אינו אלא ניצחון פירוס. איני מכוונת דברי, בעניין זה, אך ורק להד הציבורי הלא חיובי כלל ועיקר לו "זכה" בעל השליטה, על הדרך - אף אם חוקית במובן הצר של המילה - בה הוא מכריז חדלות פירעון ביד אחת, ומגייס כספים נוספים לעסקיו האחרים, בידו השנייה; אלא לאפשרות הממשית מאד, כי הוא ומי שפעל מטעמו, בין אם במישרין ובין אם מאחורי שרשור, עשויים למצוא את עצמם נחקרים, ויתכן גם נתבעים, הן בעילות שונות ומגוונות מתחום דיני החברות העשויות להקים עילה לכאורית לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, והן בגין עילות (שבלא צורך לקבוע מסמרות, אין הן מופרכות על פניהן) של ניהול משא ומתן בחוסר תום לב והסבת נזקים כבדים בדרך זו. אעיר כבר עתה; רחוקה אני מלראות עין בעין עם רוב טענותיו של עו"ד ויסולי, כפי ובעיקר בדרך בה הועלו. אך יש יסוד ממשי בטענתו כי חלק מרכזי ועקרוני במנדט שינתן למפרק, אף בשלב הפירוק הזמני, יהיה קשור בטבורו לעריכת חקירות עומק. זאת, במגוון שאלות, כולל, אך לא רק, בנושאים של הדרך בה הגיעה החברה לחדלות פירעון, האם בוצע ריקון נכסים עובר להכרזה על חדלות פירעון - בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות עסקאות בהן עמד אותו צד מהותי משני צידי המתרס, ואשר העבירו התחייבויות לצד אחד, ותוכן כלכלי לצד אחר; משיכת משכורות גבוהות, או כל צורת משיכה כספית אחרת, מקום בו החברה פסעה לעבר חדלות פירעון, האם אכן נשמרה החברה, לאורך כל התקופה, כמוקד רווח עצמאי, או שמא שימשה אף ככלי בידי חברות אחרות בתשלובת, המצויות הרחק מחוץ להישג ידם של הנושים, האם נוהלה החברה, לאורך תקופה, במינוף בלתי סביר או באורח שאינו עולה בקנה אחד עם חובות האמון והזהירות שמחיל הדין על חברה מסוג זה ובעלי השליטה בה, ועוד כהנה וכהנה. לא אוכל להניח עטי מבלי להתייחס למחלוקת שהתנהלה בזמן הדיון, לגבי השאלה כמה נקודות מחלוקת נשארו בין הצדדים כדי להבשיל את "המו"מ השני" (זה שהתנהל לפני ימים אחדים) לכדי הסדר. בין אם צודקים פרקליטי החברות ומר תשובה, ובין אם צודקים באי-כוח הנושים - עובדה היא כי ב"כ הכנ"ר שהינו במקרה זה "מהאו"ם" תומך למעשה בעמדה כי התנהלות החברות ובעל השליטה, "סגרה", באותו ניסיון פישור או גישור שנערך במשרדי הכנ"ר, על האפשרות להגיע להסדר. הכנ"ר תומך בדעה כי אין מנוס מפרוק החברה. סוף דבר; בכפוף לכל האמור בגוף החלטתי זו, הרי שאין מנוס מעשיית המתחייב וקבלת בקשת הפירוק. זאת, כאשר בשלב זה אין כל מקום לדיון במינוי בעל תפקיד בעל סמכויות חלקיות או סמכויות פיקוח גרידא, ומן הראוי למנות על-אתר מפרק זמני אשר יתפוס וינהל את נכסי החברה, והיא תעבור לאחריותו על כל המשתמע מכך. לאותו כיוון, פועל גם שלל ההליכים המשפטיים שהחלו נושים כאלו ואחרים נוקטים, לרבות הליכי הוצאה לפועל, העמדת התחייבויות לפירעון מיידי, ואף בקשת כינוס זמני (שהוגשה בבהילות על-ידי לא אחרת מחברה, אשר אומר בלשון זהירה, לבעל השליטה מר תשובה יש יותר מקשר אליה. זאת,יום אחד, טרם הדיון . אומר כי הדבר נעשה באורח המעורר יותר מתמיהה גרידא.בנסיבות המקרה, ועד שידון הפירוק הקבוע ויכונסו אסיפות נושים, הרי לשיטתי אין כל מניעה מלמנות לתפקיד את המועמד המוסכם על כל שלוש הנציגויות של בעלי אגרות החוב, המהוות יחדיו את החלק הארי של הנשייה. עו"ד ויסולי הביע התנגדות ודרש למנות מישהו שאין לא קשר כלשהו לצדדים, אלא שהמתנגד דנן אינו מייצג אלא תשעה מחזיקים, ובוודאי שאין מיעוט בסדר גודל כזה, יכול לכפות דעתו על מה שנראה כרוב נשייה מוצק, ובלא שיציג ראיות מצוינות המלמדות על העדר כשירות או ניגוד אינטרסים מובהק. אף אם בשלבים קודמים, ניתן היה לדבר על אינטרסים מנוגדים, במידת מה, של נושים כאלה ואחרים, הרי דומה כי אין לך משקיע, בין אם פרטי ובין אם מוסדי המעוניין, או שבע רצון, מתשלום של למטה מ-10% מכלל החוב כלפיו (!); האדרת קופת הפירוק, לרבות בחקירות שתי וערב והגשת תביעות אישיות, ככל שהדבר ימצא מוצדק, הופך עתה לאינטרס כללי של המחזיקים כולם, מכל הסדרות ומכל הסוגים. אך מובן הוא, כי אין באמור לעיל כדי למנוע הגשת בקשה מתאימה, היה ויסתבר שינוי נסיבות שיצדיק זאת. אי לכך, אני נעתרת להסכמת שלוש הנציגויות, למנות לתפקיד את עו"ד חגי אולמן. עם זאת, נוכח העובדה כי התוצאה אליה הגעתי אינה נראית כאופטימלית לחלק גדול מהצדדים, לרבות מגישי הבקשה עצמם, אני מורה כי צו הפירוק ומינוי המפרק הזמני יכנס לתוקף ביום בשעה 13.5.2012. זאת, כדי ליתן לצדדים הזדמנות אחרונה לנסות ולגשר על הפערים ביניהם; ושמא יגיעו בכל-זאת להסכמות שייתרו את הליכי הפירוק, ויכללו תרומה אישית ראויה של בעל השליטה, בתוספת בטוחות והצעות שיהיו מקובלות על רוב הנושים. אוסיף אף זאת; טוב יעשה בעל השליטה אם לא יממש את "האיום" להפסיק בימים אלה את מימון פעילות החברה, וזאת עד למועד בו יתברר אם צו הפירוק נכנס לתוקפו אם לאו. לא אוכל להימנע מלומר; ספק גדול אם דווקא תקופה קצרה נוספת תאפשר לחברה להבריח נכסיה, ככל שאלו טרם הוברחו עד כה. כך, נוכח העובדה כי מצבה העגום של החברה נמשך במשך חודשים, ואף התוצאה אליה אני מגיעה היום, כבר "עמדה בפתח" במשך תקופת-מה. עם זאת, ולהסרת ספק אני אוסרת בזה על החברה לבצע כל דיספוזיציה בנכסיה וזכויותיה, להוציא ניהול במהלך עסקים רגיל. הנני ממנה את עו"ד חגי אולמן לתפקיד מפרק זמני לחברת דלק נדל"ן בע"מ ח.צ. 510313778. סמכויותיו: א. לתפוס, לשמור, לבטח ובמידת הצורך לנהל את נכסי החברה בכפוף לכל דין. ב. לבצע חקירות מקיפות אודות נסיבות קריסת החברה והיקלעותה לחדלות פירעון. כמו גם לחקור את מנהלי החברה, את בעלי השליטה בה (במישרין ובעקיפין) וכל גורם הבקיא או עשוי להיות בקיא בעניינה. זאת לעניין האורח בו נוהלה מול תשלובת החברות הקשורות בה, ובנסיבות קריסתה. במסגרת זאת, יהא המפרק הזמני רשאי לדרוש מן הנחקרים כל חומר רלוונטי, בהתאם לסעיף 288 לפקודת החברות ולהלכת ע"א 1211/96 יורם כהן נ' נשיונל קונסלטנטס. ג. לא ימומשו נכסים אלא באישור בית המשפט ולאחר קבלת עמדת הכנ"ר. ד. החלטה זו באה בנוסף ובכפוף לאמור בהחלטה שעל פני הבקשה ובהחלטות אחרות. דו"ח ראשון על פעולותיו יוגש תוך 14 יום ולאחר מכן מידי 30 יום. המינוי כפוף להפקדת התחייבות אישית של המתמנה ע"ס 50,000 ש"ח והפקדה, ע"י המבקש(ת), של התחייבות ע"ס 50,000 ש"ח. דיני חברותחברה ציבוריתחדלות פירעון