הערעור הנדון הוגש על החלטת קצין תגמולים אשר קבעה כי אין קשר בין נכותו הנפשית של המערער לבין שירותו הצבאי במלחמת יום הכיפורים. רקע וטענות הצדדים המערער יליד 1947, התגייס לשירות צבאי ב- 11.05.66 וסיים שירות של שלוש שנים בשנת 1969. לאחר מכן המשיך בשירות מילואים. מעיון בתיק הרפואי עולה כי המערער היה בשירות צבאי בתקופת מלחמת ההתשה. במסגרת שירות מילואים ביחידת חרמ"ש במלחמת יום כיפורים, בעת אבטחה של שדה תעופה באזור בלוזה, במהלך שמירה אותה ביצע המערער, ספג הבסיס הפגזה והמערער התעלף מרוב פחד. המערער אושפז בבה"ד 8 ובטופס שחרור צוין "אבחנה: הלם קרב, על רקע של תגובות חרדתיות קודמות במצבי קרב". (להלן: "האירוע") (מסמכים 2-5 בתיק הרפואי). הפרופיל של המערער הורד ל- 45, והוא שירת בשירות מילואים בהג"א עד לשנת 1993 (מסמך 18 בתיק הרפואי). כשלושים שנה לאחר מלחמת יום כיפור ב- 16.05.2005 הגיש המערער תביעה למשיב להכיר בקשר בין מצבו הנפשי לבין האירוע במלחמת יום הכיפור משנת 1973. המשיב בהחלטתו מיום 20.11.07, היא ההחלטה מושא הערעור, דחה את תביעתו של המערער וזאת בהתבסס על חוות דעתו המייעצת של ד"ר דניאל בקר מיום 25.10.07. טענות המערער לטענת המערער טרם מלחמת יום כיפור עבד בסולל בונה, והתחתן בשנת 1972. לטענתו אין כל תיעוד בתיק הרפואי המצביע על בעיות נפשיות באותה העת, ויש רק תיאור רטרוספקטיבי של לחץ במצבי קרב במלחמת ההתשה. לטענת המערער מאז אירוע המלחמה לא חזר לעצמו. היה קם בלילות מרוב סיוטים. היה עצבני ומתוח עם תחושה של מועקה וגוש בגרון. פחד להישאר לבד בבית. מאז האירוע במלחמה הפך להיות אדם עצבני ולחוץ לא היה מסוגל לעמוד בלחצים . כאשר היה נלחץ היה שובר חפצים בבית. לאחר התאוששות ראשונית חזר לעבודה באופן הדרגתי, אך לאורך כל השנים לא יכל לעבוד יותר ממחצית משרה והיה מחסיר ימים שלמים בשל "מחלות". כאשר אשתו הייתה רואה שהוא עצבני הייתה מזמינה את מד"א שייתן לו זריקת הרגעה. התלונן כל הזמן על סימפטומים גופניים ולבסוף אשתו לקחה אותו לרופא פרטי. הרופא אמר שאין בעיה והפנה אותו לאא"ג. רופא אא"ג בדק אותו ואמר לו כי הוא סובל מחרדות. בהמשך טופל על ידי מרפאת בריאות הנפש של סורוקה. לאחר מספר מפגשים קיבל הוראה להמשיך עם כדורי הרגעה, עימם הוא ממשיך עד היום. בשנת 1986 עקב ריבוי היעדרויותיו פוטר מסולל בונה. שנתיים ישב בבית. ניסה לעבוד ב"בגיר", אך לא הצליח שכן כאבו לו העיניים. בשנת 1988 התקבל לעבודה בבית המשפט בבאר שבע ושם הוא עובד עד היום. ביולי 2005 עבר ניתוח מעקפים. בעקבות הניתוח מצב הלחץ ממנו סבל הלך והתגבר. המערער הגיש בתמיכה לערעורו חוות דעת רפואית מטעם ד"ר דני פישר מיום 17.04.08. בסיכום חוות דעתו מציין ד"ר פישר את הדברים הבאים : "....מאז מלחמת יום כפור סובל, לדבריו ולדברי אשתו, מסימפטומטולוגיה קשה של תסמונת פוסט טראומטית: עצבני עם התפרצויות כעס, חרד מאד, מפחד מצופרי אמבולנס, מתמונות "מלחמתיות" ב- T.V, סובל מהפרעות בשינה, סיוטי לילה, קשריו עם אשתו וילדיו נפגעו באופן חמור וכך גם בני משפחה וחברים. תפקודו בעבודה נפגע הן בשל עייפותו על רקע הפרעות בשינה והן בשל אי שקט פנימי, עצבנות וחוסר ריכוז, מהם סובל. סיבות אלו גרמו להפסקת עבודתו כטייח ובעטין לא התקדם בעבודתו מתפקיד של פקיד עזר בבימ"ש, תפקיד אותו ממלא מזה כ-20 שנה. מטופל במרפאת ברה"נ- אובחן כחולה ב-PTSD ובהפרעה פאניקית. בנוסף לכך לוקה בפגיעה קשה בשמיעתו, שנגרמה ככל הנראה באותה הפגזה במלחמת יום כיפורים במהלכה איבד את הכרתו...... כמו כן לוקה במחלת סוכרת שאינה תלויה באינסולין ובכיב תריסריון - מחלות המוחמרות ע"י מצבי דחק נפשי, ולעיתים אף נגרמות ע"י מצב דחק נפשי (מחלות פסיכוסומטיות). להערכתי המערער לוקה בתסמונת פוסט טראומתית 43.1F. האבחנה על פי ספר 10- ICD. המערער לוקה בתסמונת זאת בעקבות החוויות הטראומתיות ממלחמת יום כיפור - יתכן ולחוויותיו ממלחמת ההתשה יש קשר לתסמונת זו, אך תסמונת זו הופיעה לראשונה בשל חוויותיו במלחמת יום כיפור. לאחר מלחמת ההתשה אומנם פחד לשהות במוצבים אך לא התלונן על הפרעות כלשהן בתפקודו- לא החברתי ולא התעסוקתי, ולא התלונן על קיומם של סימפטומים כלשהם האופייניים ל- PTSD, ישן היטב, לא היה עצבני, ריכוזו לא נפגע, המשיך לעבוד ללא בעיות בתחום הבניין, תחום בו החל לעבוד עובר לגיוסו. כמו כן אין תיעוד רפואי של תלונות כלשהן מהתחום הזה ולא של טיפול במסגרת ברה"ן. מאז מלחמת יום כיפור כאמור לוקה ב- PTSD בעטיה כאמור נפגעו הן כושרו לעבוד והן קשריו החברתיים כולל קשריו בתוך משפחתו". בסיכומיו טען המערער כי הוכח במקרה הנדון כי למערער לא הייתה אסטמה או החמרה של אסטמה (בגינה הופסקה עבודתו בסולל בונה) וכי סימפטומים אלו היוו ביטוי למצוקה נפשית שהלכה והחמירה משנת 1982 והסתיימה בפיטוריו מעבודתו בסולל בונה. מכאן כי פיטוריו של המערער נבעו בשל החמרה במצבו הנפשי והחמרה זו אינה תוצאה של אירועי חיים סטרסוגניים, אלא ביטוי לנכות נפשית קיימת שהלכה והחמירה ככל שנכשלו כוחות האגו שלו. לטענת המערער ברגע שהמופע הראשון של פגיעה נפשית ארע תחת טריגר מלחמתי, הרי שהמחלה יצאה מן הכוח אל הפועל עקב השירות הצבאי, ולכן יש להכיר במחלה עצמה ולא רק בהתקף. לעניין זה הפנה המערער לפסק הדין בעניין רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין תגמולים, פ"ד נא (2) 817, העוסק במחלת האפילפסיה. לטענת המערער משניתנה נכות זמנית וחולפת, גם אם באופן רטרוספקטיבי, הנטל להוכיח כי הנכות חלפה עובר למשיב. לעניין זה הפנה המערער לרע"א 1521/95 רונן שטיין נ' קצין תגמולים (מיום 23.12.96, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "פסק דין שטיין"), ע"א (ת"א) 1221/05 קמינצקי רן נ' קצין תגמולים (מיום 07.09.08, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "פסק דין קמינצקי"), ע"א (חי') 1380/05 וידר מיכל נ' קצין תגמולים (מיום 15.05.06, פורסם במאגרים המשפטיים, להלן: "פסק דין וידר"). טענות המשיב המשיב הגיש חוות דעת רפואית של ד"ר דניאל בקר מיום 25.10.07, וחוות דעת מגיבה מיום 01.09.08. בסיכום חוות דעתו מציין ד"ר בקר את הדברים הבאים : "אכן מדובר בגבר אשר לקה במהלך מלחמת יום כיפור בהלם קרב ואף מדווח בסיכום המחלה מ"איכילוב" כי גם בעבר נכנס לחרדה במצבי קרב. בבדיקה של ד"ר אל צפון-פסיכיאטר במסגרת מילואים מוזכרות תלונות על מתחים, לא מתוארים סימני PTSD. ב - 9/1985 פנה לטיפול במרפאה לברה"נ בב"ש והיה שם במעקב עד 3/1986. מתוך מעקב זה עולה כי הפניה היתה בהקשר של התקפי חרדה שלכאורה התעוררו סביב בעיית אסטמה שהחריפה. יש רק אזכור אנמנסטי של הלם הקרב. אין תיאור של תלונות שקשורות לאירוע זה. בניגוד למה שמצוין בתצהיר ולמה שנאמר בפגישה איתם, לא מתוארת אלימות ואף מדווח כי עבד באופן סדיר. משתקף מתוך המעקב כי הפסקת העבודה ב"סולל בונה" היתה קשורה לאסטמה. ולבסוף, מה שהכי משמעותי, הפסיכיאטר המטפל כותב בסוף המעקב "מבקש המלצה לא לעשות מילואים. סירבתי!!!" (סימני הקריאה במקור). אין סיבה סבירה שהפסיכיאטר המטפל סירב לבקשתו חוץ מהאפשרות שתלונותיו בתחום הנפש אינם קשורות לשירותו הצבאי או ל - PTSD. בשנה לאחר מכן (1987) הגיש תביעה לביטוח הלאומי ושתי בדיקות נפרדות מצוין כי אין ליקוי נפשי. גם לא מתוארות תלונות הקושרות את בעיותיו לעניינו. באותו נושא גם ב - 30.10.06 בתביעות לביטוח לאומי מצוין בפירוש - אין ליקוי נפשי ואין תיאור של תלונות שקשורות לנושא שירותו הצבאי. ב - 24.9.05 פנה למרפאה לברה"נ בשל תלונות על "מעין התקפי חרדה". שוב מתואר באופן אנמנסטי מפיו שסבל מ - PTSD למרות שאין בתיאור תלונות שיכולות להעיד על תסמונת זו. כמו כן לגבי המתחים והחרדות מצוין בפירוש ש "ב - 3.7.05 ניתוח מעקפים, מאז הניתוח תלונות על לחצים, מתח ופחד". כמו כן לא ברור לי אם (המערער) במעקב של גורמי ברה"נ כיום. לסיכום בתיאור תלונותיו כיום אין עדות ברמה הקלינית ל - PTSD. פרט לתיעוד שיש סביב 4/1973, התיעוד הרפואי שנמצא לגבי ה - 30 שנים האחרונות אין בו עדות לתלונות של PTSD (ראה תיק רפואי), לא רק זאת, אלא שיש תיאור ברור של התקפי חרדה ומתחים שפעם ראשונה נגרמו סביב החמרה לכאורה במחלת האסטמה ופיטוריו מ"סולל בונה" אחרי 22 שנה ופעם שנייה אחרי ניתוח מעקפים. אם יעלה הנימוק שהבושה מנעה ממנו להתלונן על תסמונת הפוסט טראומטית הרי שבמקרה הזה בטח אין לו מקום שהרי הוא דיווח תמיד על האירוע של הלם קרב ולמה ש"נרתע מלדווח על סימפטומים עכשוויים של PTSD?". בחוות דעתו המגיבה של ד"ר בקר מיום 01.09.08, לחוות דעת ד"ר פישר, חזר ד"ר בקר על עמדתו לפיה על סמך המסמכים המצויים בתיק אין מקום להכיר במערער. בסיפא של חוות דעתו מציין ד"ר בקר כי המערער סבל מהלם קרב ב- 1973 אך לא פיתח תסמונת פוסט טראומתית. במהלך חייו סבל ממתחים וחרדות, אך הם היו קשורים לפיטוריו מהעבודה ב- 1985-87 וב- 2005 לניתוח מעקפים שעבר. במהלך השנים 1975-2008 למרות שפע התיעוד שקיים אין בהם תיאור של תסמונת פוסט טראומתית ברמה הקלינית. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק אנו קובעים כי דין הערעור להדחות. השתכנענו מטענות המשיב והמומחה מטעמו, ואנו מעדיפים את חוות דעתו של ד"ר בקר על פני חוות דעתו של ד"ר פישר. להלן ננמק החלטתנו. הצדדים מסכימים כי המערער לקה במלחמת יום כיפור ב"הלם קרב" (לעניין זה מציין ד"ר בקר כי ההגדרה הנכונה היא Acute Stress Disorder). מומחה המערער הסכים בעדותו כי לא כל מי שלוקה בהלם קרב מפתח תסמונת פוסט טראומתית (עמוד 8 לפרוטוקול). מכאן שהמחלוקת בין הצדדים היא האם הלם הקרב ממנו סבל המערער בשנת 1973 התפתח לתסמונת פוסט טראומתית, והאם מצבו הנפשי של המערער קשור לאירועי החיים ללא קשר למלחמת יום כיפור. מומחה המערער הסכים בעדותו כי על מנת שאדם יוגדר כסובל מתסמונת פוסט טראומתית צריכים להתקיים שלושה קריטריונים במצטבר: חוויה מחדש, הימנעות ועוררות (עמוד 8 לפרוטוקול שורות 8-10). בהתאם להגדרה של PTSD ב- DSM4 מוגדרים המאפיינים באופן הבא: סימני חודרנות והתנסות מחדש בטראומה- מדובר בזיכרונות חודרניים במשך היום או רגעים בהם הנפגע חש ופועל כאילו הוא נמצא שוב בתוך האירוע הטראומטי. בנוסף מדובר גם על הפרעות בשינה כתוצאה מחלומות בלהה שתוכנם קרוב או משחזר את הטראומה המקורית. סימני הימנעות- התנהגות המובילה להימנעות מחזרה לגירויים המזכירים את האירוע הטראומטי. עוררות יתר - מתח ועצבנות, התפרצויות זעם ותגובה מוגזמת לרעשי פתע. מעיון במסמכים הרפואיים בעניינו של המערער, וכפי שיפורט להלן, עולה כי אין בהתנהגותו של המערער כמתואר במסמכים אלו, את המאפיינים המתאימים כדי להגדירו כסובל מתסמונת פוסט טראומטית. ראשית, נציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי החל ממלחמת יום כיפור ועד לשנת 1985 אין כל תיעוד רפואי אובייקטיבי על תלונות של המערער בתחום הנפשי (לעניין זה ראו עדותו של ד"ר פישר עמוד 2 לפרוטוקול שורות 8-17), ואין כל הוכחה כי המערער סבל מ- PTSD בתקופה זאת. התיעוד הראשון על נושא הנפשי הוא בפניית המערער לאחר 12 שנה, ביום 10.08.1985 למרפאה לבריאות הנפש בבית החולים סורוקה (מסמכים 547-548 בתיק הרפואי). בטופס הפניה מציין המערער כי סבל במלחמת יום כיפור מהלם קרב וכי בשלושה ארבעה חודשים אחרונים מרגיש מתח, חלש מתעצבן מהר. עוד מצוין שם כי לפני מספר חודשים הופנה לאלרגולוג בשל התגברות של האסטמה ובסמוך לזה גם מצבו הנפשי הורע- בזמני החלפת עונות. הרופא המטפל נותן למערער VABEN לפי הצורך. ביום 20.10.1985 שוב תלונות על חרדה מכל מאורע ממשיך לקבל VABEN מומלץ על טיפול בהרפיה. ביום 26.11.1985 תלונות על לחצים בחזה במצבים כמו מוות בקהילה וסרטי מתח בטלויזיה, מצוין כי נעשה טיפול היפנוזה להרפיה (מסמך 547 בתיק הרפואי). ביום 04.03.86 מבקר המערער במרפאה לבריאות הנפש בסורוקה שם מצוין כי המערער הגיע עם מכתב מרופא תעשיה בו צוין כי המערער אינו יכול לעבוד יותר בסולל בונה בשל בעיות האסטמה והסוכרת מהן סובל, וכי בשל כך נמצא בלחץ כבר מה- 18/02 (מסמך 546 בתיק הרפואי). בבדיקה מיום 09.03.86 (מסמך 546 בתיק הרפואי) מצוין כי הוסבר למערער מה הם השיקולים שהדריכו את הרופא להמליץ על הפסקת עבודה, ונראה כי השיקולים נכונים והמערער הבין אותם (זאת בשונה מהאמור בתצהירו של המערער כי פוטר מסולל בונה בשל היעדרויותיו הרבות). בתאריך 07.05.87 פונה המערער שוב למרפאה לבריאות הנפש בסורוקה, מצוין כי המערער מתלונן על עצבנות יתר מאז שפוטר מעבודתו בסולל בונה לאחר 22 שנים. במסגרת פגישה זאת מבקש המערער המלצה לא לעשות מילואים וסורב על ידי הרופא הבודק (מסמך 546 בתיק הרפואי). בתאריך 13.08.87 (מסמכים 553-555) פנה המערער לביטוח הלאומי ציין כי אינו עובד כבר שנה וחצי, וכי סובל ממתח נפשי ויש לו דפיקות ועקיצות בראש. הרופא הבודק מציין כי אין למערער ליקוי נפשי וכי המדובר על תלונות סובייקטיביות עם טיפול הרגעתי קל ביותר (מסמכים 553-555 בתיק הרפואי). בבדיקות המערער על ידי ד"ר אלצפן מחודש נובמבר 1987 מצוין כי המערער סובל מחרדות ומתחים חוץ מזה יש לו בעיה עם השמיעה ואסטמה שיכולה להיות גם על רקע נפשי. המערער מתלונן על שמירה בלילה שמכניסה אותו למתח נוסף. ד"ר אלצפן מקבל את בקשתו וקובע כי יש לאפשר לו שירות קרוב לבית עם לינה בבית (מסמך 7 בתיק הרפואי). בתאריך 26.09.05 מצוין בביקור אצל רופא כי המערער עבר ביום 03.07.05 ניתוח מעקפים לאחר צנתור וכי מאז הניתוח יש לו תלונות על לחצים מתח ופחד, ויש לו מעין התקפי חרדה (מסמכים 544 בתיק הרפואי). המוסד לביטוח לאומי בהחלטתו מיום 30.10.05 קובע כי למערער אין ליקוי נפשי (מסמך 567 בתיק הרפואי). כך גם בהחלטות נוספות של המוסד לביטוח לאומי (ראו למשל החלטה מיום 06.09.06, מסמך 577 בתיק הרפואי). רק ביום 29.03.06 (שנה לאחר הגשת התביעה לקצין תגמולים) מציין המערער במסגרת בדיקה רפואית כי לאורך כל השנים, לאחר מלחמת יום כיפור, סבל מסימפטומים של לחץ, בעיות שינה וחרדות, וכי לאחר ניתוח מעקפים חלה החמרה בסימפטומים (מסמך 539 בתיק הרפואי) במסמך זה מצוינת אבחנה של Panic Disorder. ביום 06.04.06 מצוינת לראשונה אבחנה של תסמונת פוסט טראומטית (מסמך 542 בתיק הרפואי). הוועדה מקבלת את טענתו של המשיב והמומחה מטעמו, כי דווקא בנסיבות העניין בהן המערער דיווח בעת ביקוריו אצל רופאים מתחום הנפש על הלם קרב ממלחמת יום כיפור, הרי שבדיקה של תסמונת פוסט טראומטית התחייבה במקרה זה וככל שסברו הרופאים כי המערער מתאר מצב של PTSD היו מציינים זאת במסמכי הבדיקה. בפועל באף אחת מהבדיקות השונות המערער לא אובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית ולא צוין כי למערער ישנם המאפיינים המתאימים להגדרת תסמונת זאת, אלא נקבע כי הוא סובל מהתקפי פאניקה או הפרעת הסתגלות. עוד נציין כי אנו מקבלים את טענת המשיב, כי נסיבות העניין, בהן הפסיכיאטר אשר טיפל במערער סירב להמליץ בפני שלטונות הצבא על פטור משירות (מסמך 546 בתיק הרפואי), מחזקים את המסקנה כי לא חשב שתלונותיו של המערער קשורות לשירות הצבאי עצמו או לתסמונת הפוסט טראומטית. כך גם אנו מקבלים את טענת המשיב כי כאשר נבדק המערער על ידי פסיכיאטר צבאי, אשר ידע על עברו של המערער, לא צוינה בבדיקה כל תלונה מפי המערער המתייחסת למצב של תסמונת פוסט טראומטית ואף הפסיכיאטר עצמו לא ציין כל התייחסות לעניין, נתון אשר אף הוא מחזק את טענות המשיב כי המערער אינו סובל מ- PTSD. יוער כי במקרה הנדון בו תיקו הרפואי של המערער הוא עב כרס, ממנו עולה כי המערער פנה בתלונות גם על מצבו הנפשי, אין הוועדה יכולה לקבל כנימוק להיעדר תלונות בביקוריו של המערער אצל רופאים על מאפיינים המתאימים להגדרה של תסמונת פוסט טראומטית, את הטענה כי המערער סבל בבית ושתק, ועל כן לא אובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית. עולה מתיקו הרפואי של המערער כי התלונות על מצבו הנפשי הופיעו בהקשר לאסטמה ממנה סבל, פיטוריו מסולל בונה וכן ניתוח מעקפים אותו עבר בשנת 2005. יוער כי עדות המערער בתיק היא עדות יחידה והמערער לא הביא כל עדות נוספת מטעמו, דבר הפועל לרעתו. בנסיבות אלו בהן אין כל תיעוד במסמכים הרפואיים למאפיינים אצל המערער המתאימים לתסמונת פוסט טראומתית וכאשר הטענה כי התסמונת הופיעה לאחר שנים רבות, היה מקום כי המערער יחזק את עדותו בראיות נוספות מטעמו, כגון תצהיר מטעם אשתו או ילדיו, באשר להתנהגותו של המערער לאורך השנים ותמיכה בדבר המאפיינים של התנהגותו העולים עם ההגדרה של תסמונת פוסט טראומתית. במקרה הנדון ומכל המסמכים רפואיים שהונחו בפנינו לא עולה כי מתקיימים התנאים להכרה בכך כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומתית. במסמכים הרפואיים הרבים הקיימים בעניינו של המערער אין תיאור לסימני הימנעות או לסימני חודרנות והתנסות מחדש בטראומה. המאפיין היחיד הקיים הוא מתח ועצבנות כפי שתועדו במסמכים ויוחסו הן למצבו הפיזי של המערער, כתוצאה מהאסטמה וניתוח המעקפים, וכן בשל פיטוריו של המערער מעבודתו. המסמך הרפואי הראשון בו התלונן המערער על תסמינים המתאימים לתסמונת פוסט טראומטית הוא רק לאחר שהוגש הערעור (מסמכים 539, 542 בתיק הרפואי), כאשר לעניין זה כבר קבעה הוועדה בפסקי דין אחרים כי למסמכים רפואיים שנערכו לאחר הגשת הערעור יש ליתן משקל נמוך. בהתייחס לטענת המערער בסיכומיו כי הפרעת החרדה ממנה סובל המערער היא ביטוי של PTSD, שהיא אחת מהתופעות הנכללות בקשת הסימפטומים של הפרעה בתר חבלתית. הוועדה דוחה טענה זאת. המומחה מטעם המערער לא טען בחוות דעתו או בעדותו כי המערער סובל מהפרעת חרדה שהיא ביטוי של PTSD, וטענה זאת אף לא הוכחה על ידי אסכולה רפואית התומכת בטענה זו. עוד נציין כי כאשר מומחה המשיב נחקר לגבי טענה זאת השיב כי לא ניתן לקבוע כי יש הסתבכות של PTSD כל עוד לא נקבעה אבחנה של PTSD, כמו במקרה הנדון , טענה המקובלת על הוועדה (עמודים 17-18 לפרוטוקול חקירת ד"ר בקר). בהתייחס לטענת המערער בסיכומיו כי המערער לא חלה באסטמה וכי מחלת האסטמה הייתה ביטוי גופני למחלה הנפשית, הרי שאין הוועדה מוצאת מקום לדון בטענה זאת אשר לא נתמכה בחוות דעתו הרפואית של המערער. מעבר לכך תציין הוועדה כי היא מקבלת את עמדתו של ד"ר בקר כי לא ניתן היום בדיעבד לטעון כי המערער לא חלה במחלת האסטמה, אלא כי מחלת האסטמה היוותה ביטוי למצוקתו הנפשית של המערער, בשעה שמונחים מסמכים רבים המאבחנים את המערער כחולה במחלת האסטמה במשך שנים רבות. עוד נציין כי אף אם נקבע כי מחלת האסטמה היא ביטוי למצבו הנפשי של המערער, עדיין אין בכך כדי לקשור את האסטמה כביטוי לתסמונת פוסט טראומטית. אשר לטענת המערער כי יש להפוך את נטל הראיה כאשר הוכר החייל כסובל מן המחלה במהלך השירות, תוך שהוא מפנה לפסקי הדין שטיין קמינצקי ווידר, הרי שנציין כי גם אם היינו מוצאים כי זהו המקרה להיפוך נטל הראייה, ואיננו מוצאים כך, כפי שיוסבר להלן, הרי שהמשיב עמד גם בנטל הראייה הנדרש במקרה זה. אולם כאמור זה איננו המקרה להיפוך נטל הראיה. גם בפסק הדין וידר וגם בקמינצקי מדובר בחיילים שהחלו לסבול מתסמונת המעי הרגיז בעקבות לחץ נפשי בשירות הצבאי, מחלה אשר לא נפסקה והמשיכה גם לאחר תום שירותם דבר שלא היה במחלוקת באותם פסקי דין, ולכן קבעו בתי המשפט, כי נטל ההוכחה כי ההחמרה הקשורה לשירות חלפה - מוטל על המשיב. גם בפסק הדין שטיין סבל החייל ממחלת בירגר, אשר פרצה בזמן השירות הצבאי ולא היתה מחלוקת כי המשיכה לאחר תום השירות. במקרה הנדון בפנינו המחלוקת שבין הצדדים, אשר הובאה לפתחנו היא בדיוק השאלה האם סבל המערער מתסמונת בתר חבלתית לאחר תום השירות ואין הסכמה בין המומחים כי המערער סבל לאחר תום שירותו הצבאי מן התסמונת, ולכן אין ללמוד מאותם פסקי דין למקרה שבפנינו. לאור כל האמור אנו קובעים כי לא השתכנענו כי הלם הקרב ממנו סבל המערער במלחמת יום הכיפורים החמיר לתסמונת פוסט טראומטית. סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. התיקים הרפואיים יוחזרו למשיב. ניתנה היום, ‏יא' תמוז תשע"א, ‏13 יולי 2011, בהעדר הצדדים. ד"ר עמנואל כץ חבר עינת רביד, שופטתיו"ר הועדה עו"ד דן יערי חבר צבאקצין התגמולים