בפניי תביעה כספית. 1. התביעה מבוססת על טענות לנזקים בשל עיקול שהוטל, לטענת התובע, שלא כדין. התובע (להלן - התובע). הנתבעת 1 היא עיריית ירושלים (להלן - העירייה). הנתבע 2 מנהל אגף ארנונה בעירייה (להלן - מר לוי). הנתבע 3 הוא עו"ד צבי שילה (להלן - נתבע 3 או עו"ד שילה). הנתבע 4 הוא עו"ד ניצן רוטשילד (להלן - נתבע 4 או עו"ד רוטשילד). להלן ייקראו השניים יחד - נתבעים 3 - 4 או עורכי הדין. 2. ברקע ההליך מצויות העובדות הבאות. העירייה נקטה בהליכים משפטיים שונים לגביית מסי עירייה מן התובע (ראו נספחים א' - ד' לכתב התביעה). מדובר, בין היתר, בתביעה אזרחית, בה ניתן פסק דין באין בקשת רשות להתגונן, ובהליכי הוצאה לפועל. בהמשך לכך, חתם התובע על התחייבות (נספח ה' לכתב התביעה, 8.1.07, להלן - ההתחייבות), לפיה יתרת חוב הארנונה החלה על הנכס עומדת, במועד הרלוונטי, לאחר הפחתה לפי התקנות, על סך של 129,038.48 ₪. יצויין, כי על פי ההתחייבות, יתרת חוב הארנונה בלא הפחתה עמדה על סך של 175,686.60 ₪. מן החומר עולה, כי התובע סילק את חוב הארנונה לעירייה עד ליום 10.12.07, בו שולם התשלום האחרון בסך של 10,755.48 ₪ (נספח ו'2 לכתב התביעה). 3. העירייה היתה מיוצגת בהליכים האמורים על ידי משרדו של עו"ד שילה (ראו תצהירו, פיסקאות 2, 5). ביום 21.8.08 הוגשה מטעם העירייה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה להטלת עיקול על סך של 93,893 ₪. המחזיקים על פי הבקשה היו בנקים וחברות אשראי (נספח ח' לתצהיר עו"ד שילה). בהמשך לכך, הוטל עיקול ברישום על סך של 14,000 ₪ בחשבון עו"ש של התובע בבנק הפועלים (נספח ט' לתצהיר עו"ד שילה). סכום צו העיקול שנרשם עמד על 93,893 ₪. 4. התובע טוען, כי הטלת העיקול האמורה היתה שלא כדין. הוא טוען לנזקים שונים כתוצאה ממנה. לטענתו, האחריות להטלת העיקול רובצת על העירייה, על מר לוי, ועל עורכי הדין. לאחר שנתתי דעתי לטענות שהועלו ולמכלול החומר שהוצג, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה. לא הונחה תשתית המצביעה על אחריות כלשהי של הנתבעים או מי מהם כלפי התובע. גם לא הונחה תשתית מספקת המלמדת על נזק כנטען. אבהיר את שיקולי. 5. חוקיות העיקול. השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא, האם בנקודת הזמן בה הוטל העיקול, היה חוב של התובע לעיריית ירושלים. בנקודת הזמן האמורה, לא היה עוד חוב ארנונה לעיריית ירושלים. מן החומר שבפניי עולה כי התובע פרע, עד ליום 10.12.07, את החוב המפורט בהתחייבותו. התשלומים מפורטים בתדפיס של העירייה, נספח ו'2 לכתב התביעה (ראו בהקשר זה גם תצהיר מר לוי, בפיסקה 13). 6. בכך לא מסתיים הדיון. הנתבעים טוענים, כי בנקודת הזמן האמורה לא נפרע חובו של התובע בגין שכר טירחת עורך דין והוצאות משפט בהליכים השונים. בטענה זו יש ממש. התחייבותו של התובע נספח ה' לתביעתו מתייחסת לפירעון של חוב הארנונה של התובע. היא אינה מתייחסת, ולו ברמז, לנושא ההוצאות ושכר הטירחה לעורכי הדין. גם ממוצג ת/1, הודעות של העירייה לבנקים על הסרת עיקול בהמשך להתחייבות עליה חתם התובע, מדובר על התחייבות לסילוק יתרת המסים המגיעים מן התובע. לא מדובר כלל על שכר טירחה והוצאות משפט והליכי הוצאה לפועל. 7. לא למותר לציין, כי ההתחייבות ניתנה בהתאם להוראת תקנה 26(ו) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג - 1993. עניינן של תקנות אלה, בסעיף הרלוונטי, הוא בהפחתה של "סכום החוב הקודם". המדובר, על פי ההגדרה שבתקנה, ב"סך כל סכומי הארנונה הכללית שהטילה המועצה ....". היינו, גם על פי החיקוק, מכוחו ובמסגרתו נחתמה ההתחייבות, מוגבלת ההתחייבות לסכומי המס, להבדיל מהוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין. 8. ואמנם, כאשר חתם התובע על ההתחייבות, קיבל שוברי תשלום לצורך ביצוע. בשוברי התשלום (ראו, לדוגמא, נספח ו' לתצהיר עו"ד שילה, מוצג נ/1), כתוב מפורשות וברורות, ברחל בתך הקטנה, כי התשלום הינו עבור חובות עירייה בלבד ואינו כולל הוצאות משפט. נכתב גם כי על התובע לפנות למשרד עורכי הדין המייצג את העירייה על מנת להסדיר את ההוצאות. כאמור, התובע קיבל שוברים אלה (עמוד 3 לעדותו). הכיתוב הוא באותיות בולטות, המצויות במרכז המסמך. לא ניתן לקבל במצב זה את טענת התובע, כי לא היה מודע לדברים. אין כל טענה או ראייה כי התובע מיחה על כך, בזמן אמת. יוצא, כי חוב כאמור אכן היה, וכי התובע היה מודע לחוב זה. אציין, בהקשר זה, כי נתוניו של מקרה זה שונים מאלה שבע"א (י-ם) 2624/08 עיריית ירושלים נ' אנטון (2009), אליו מפנה התובע, ואין תוצאתו של פסק הדין האמור, המבוסס על ניתוח של דיני ההצעה והקיבול, כדי לסייע לתובע. 9. (א) מן האמור עולה גם, שהוטל על התובע לפנות למשרד עורכי הדין על מנת לטפל בעניין. התובע לא עשה כן (ראו בפיסקה 14 לתצהיר עו"ד שילה). יש להוסיף, כי מר לוי הצהיר, והדברים לא נסתרו, כי הנוהל בעיריית ירושלים הוא כי כל החייבים שנפתחו נגדם תביעות משפטיות או תיקי הוצאה לפועל מופנים למשרדי עורכי הדין אשר טיפלו בהליכים עבור העירייה לשם תשלום שכר הטרחה וההוצאות, וזאת כאשר הנישומים מגיעים להסדר תשלום בעיריית ירושלים (בפיסקה 17 לתצהירו). הדברים תומכים באמור בשוברים, אשר נמסרו לתובע. (ב) ראייה נוספת להפניית התובע למשרד עורכי הדין לעניין זה עולה מנספח ו' לתצהיר מר לוי. מדובר בתיעוד ממוחשב מזמן אמת, הנושא תאריך 9.12.07, שם נכתב כי התובע הופנה לעו"ד שפירא (אשר עבד במועדים הרלוונטיים עם עו"ד שילה). מועד הדיווח (היום בו סיים התובע את התשלומים לעירייה בגין הארנונה), ותוכן השוברים שהופקו לתובע לעניין זה, תומכים בטענת הנתבעים הקושרת בין דיווח זה ובין הפניית התובע לעורך הדין בנושא שכר הטירחה. בנקודת הזמן האמורה, זה היה הנושא היחיד שנותר לפעול לגביו. אוסיף, כי במסמך מצויין גם כי סטטוס התיק הוא "סיום[.] לא שילם שכ["]ט ואגר[ות]". מדובר ברישום שנעשה במהלך העניינים הרגיל, ואין סיבה שלא לתת לו את מלוא המשקל, כרשומה מוסדית מזמן אמת. גם רישום זה תומך בטענת הנתבעים בדבר סיבת ההפנייה של התובע למשרדו של עו"ד שילה. 10. שאלה אחרת נוגעת לגובה החוב. גובה שכר הטירחה, אותו חב התובע בנקודת הזמן הרלוונטית, עמד על סך של 22,475 ₪. עם זאת, ביום 3.9.08 הודיע נתבע 4 לבא כוחו דאז של התובע (נספח יב' לתצהיר עו"ד שילה), על הסכמה להפחתת החוב בשיעור היחסי המשתקף מן ההתחייבות נספח ה', באופן ששכר הטירחה הועמד על סך של 17,535 ₪ (ראו גם דף החשבון בהוצאה לפועל, שם עודכן החוב לסך של 17,898 ₪ ביום 11.9.08, נספח י' לתצהיר עו"ד שילה). הודעה לבנק הפועלים על הפחתת החוב נשלחה ביום 26.10.08 (נספח יח' לתצהיר עו"ד שילה). 11. מן התיאור לעיל עולה, כי הסכום של צו העיקול (93,893 ₪) היה גבוה במידה משמעותית מגובה החוב בנקודת הזמן בה הוטל העיקול. הנתבעים טוענים, כי האשם בכך רובץ על התובע. טענה זו יש לדחות. הנתבעים סומכים לעניין זה על הצהרתו של מר לוי כי התובע הופנה למשרד עורכי הדין על ידי פקידי העירייה על מנת לדווח על ביצוע התשלומים של חוב הארנונה, כדי שתדווח הקטנת החוב בתיק ההוצאה לפועל (סעיף 16 לתצהירו). לא ניתן לייחס לדברים משקל רב. לא ננקב שמם של הפקידים. לא נמסר מקור הידיעה של מר לוי על עניין זה. המדובר, על פני הדברים, בעדות מפי השמועה. לדברים גם אין עיגון, ולו מרומז, בתדפיס הממוחשב, נספח ו' לתצהיר מר לוי. זאת ועוד, עורכי הדין ייצגו את העירייה בכל הנוגע לגביית החוב. היה זה תפקידה של העירייה, ולא תפקידו של התובע, ליידע את עורכי הדין בהקטנת החוב בהמשך להתחייבות עליה חתם התובע. 12. עם זאת, הלכה למעשה נרשם העיקול (ביום 26.8.08) על סכום נמוך מסכום החוב. מתצהירו של עו"ד שילה עולה, כי מרבית הבנקים אליהם הגיע צו העיקול השיבו לצו כי אין יתרות זכות או אין חשבון (ראו לפירוט בנספח ח' לתצהיר האמור). רק בבנק הפועלים נרשם עיקול בסך של 14,000 ₪, המשקף את יתרת הזכות שהיתה בתוקף במועד הרלוונטי (פיסקה 18 לתצהיר עו"ד שילה; נספחים ח' וט' לתצהיר האמור). סכום זה נמוך מסכום החוב לעורכי הדין, גם בהינתן ההפחתה עליה עמדתי לעיל (ראו בהקשר זה גם סעיפים 27 - 29 לתצהיר עו"ד שילה; ראו לעניין זה גם בנספחים י', טו' - טז' לתצהיר עו"ד שילה). יוצא, כי אף שסכום צו העיקול חרג מגובה החוב, בפועל ההגבלה שהוטלה מכוח הצו על כספים וזכויות של התובע, לא חרגה מגובה החוב. יוצא, כי אי החוקיות הפוטנציאלית של הצו שהוצא, בשל סכום החוב החריג, לא תורגמה, בשום שלב, להגבלה מעשית על התובע, החורגת מגובה החוב בפועל. 13. על רקע כל האמור, העיקול שנרשם על כספיו של התובע, כמתואר, היה חוקי. אכן, ניתן צו עיקול על ידי לשכת ההוצאה לפועל. אין כל טענה או ראייה כי בוטל, בין על ידי לשכת ההוצאה לפועל, בין בהליך ערעורי כדין. הצו ניתן בגין חוב שכר טירחה, אשר לא שולם על ידי התובע בשום שלב. 14. התובע מלין על כך שהנתבעים פעלו, כטענתו, "במחתרת", ללא מתן הודעה. אין ממש בטענה זו. כאמור, התובע קיבל הודעה על כך שעליו לפנות למשרד עורכי הדין על מנת להסדיר את עניין שכר הטירחה וההוצאות. הוא לא עשה כן. משכך, אין לבוא בטרוניה אל מי מן הנתבעים על כך שהוטל עיקול על כספי התובע, בחלוף יותר משנה וחצי לאחר שהחל בביצוע התשלומים על פי השוברים בהם הופנה לעורכי הדין. 15. בשולי עניין זה אוסיף, כי עמדתו העקבית של התובע היתה, גם לאחר הטלת העיקולים, כי אין חוב כלשהו אשר בגינו ניתן להטיל עיקול. זו היתה גם עמדתו בהליך שבפניי. לא ברור, לשיטת התובע, איזו תועלת היתה צומחת מפנייה מוקדמת אליו. עוד אוסיף, כעניין כללי, כי פנייה לחייב בטרם הטלת עיקול עלולה לסכל את תכלית העיקול, שהיא תפיסת נכסים. מטעם זה, צווי עיקול, אף בטרם ניתן פסק דין, ניתנים לרוב במעמד צד אחד (ראו בהקשר זה תקנות 367(א), 367(ג), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984). גם על רקע זה, אין בטענה האמורה כדי לסייע לתובע. 16. התובע העלה בתצהירו גם טענות לגבי צו עיקול נוסף שניתן בעניינו, צו עיכוב יציאה מן הארץ, וצו לעיקוב אחר דברי דואר וטלפון. כל אלה חורגים בבירור מגדר התביעה, ונטענו בלא הנחת תשתית עובדתית מינימלית במסמכים מתבקשים. משכך, אין בטענות אלה כדי לסייע לתובע. הוא הדין בטענות התובע, החורגות מגדר הנטען בכתב התביעה, לעניין הפרת הסכמה ונטילת פיקדון על ידי הנתבעים. בהקשר זה, אציין כי לא ניתן לייחס משקל כלשהו למסמכים שצורפו, לראשונה, שלא כדין, לסיכומי התובע. במצוות הדין, התעלמתי ממסמכים אלה. 17. עד עתה דנתי בטענה בדבר הטלת עיקול שלא כדין. דחיתי טענה זו. כאן המקום לעמוד בקצרה על אחריות נתבעים 2 - 4, על רקע הנתון, עליו אין חולק, כי הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, בו הוטלו העיקולים, הינה העירייה. 18. אחריות נתבע 2. התובע טוען לקנוניה של נתבע זה, מנהל אגף הארנונה של העירייה, עם נתבעים 3 ו - 4. משדחיתי את הטענה כי הוטל עיקול שלא כדין, ממילא יש לדחות טענה זו. 19. (א) מעבר לכך אוסיף, כי טענת הקנוניה הינה טענה חמורה, אשר לא הונח לה כל בסיס. בעיקרו של דבר, מבוססת הטענה על תרשומת של מר לוי על גבי נספח יא' לכתב התביעה. נספח יא' הוא הודעה לתובע על החלטת ועדה של העירייה למחיקת חובות. ההודעה היא מיום 4.6.06. מדובר בה על חובו של התובע, בסך של 137,063 ₪. נכתב בה כי היא תקפה למשך 30 ימים, ואם יבחר שלא לפעול על פיה ימשיכו לפעול לגביית החוב. מר לוי ציין בתרשומת, המופנית לעו"ד שפירא, ונושאת תאריך 11.7.06, כי ההחלטה לא בתוקף, בשל חלוף 30 הימים. צויין כי "בהחלטה כמובן שלא דובר על הפחתה כלשהי לגבי שכ"ט". מר לוי מסיים בציינו "מבחינתנו אתה רשאי לפעול במלוא המרץ". (ב) במועד עריכת התרשומת, ההסדר המגולם במסמך האמור אכן לא היה בתוקף, נוכח חלוף 30 הימים. התרשומת מבטאת גם את עמדת העירייה, אשר השתקפה גם במסמכים נוספים, עליהם עמדתי, לפיה הסדרים לעניין חוב הארנונה אינם מתייחסים לשכר הטירחה. מעבר לנדרש אוסיף, כי התובע מעולם לא ביצע את ההסדר המגולם בנספח יא' הנ"ל (ראו פיסקה 7 לתצהירו של מר לוי). אדרבא, בתצהירו טען כי הסדר זה אינו חוקי (בעמוד 3). הלכה למעשה, התובע החל לבצע תשלומים בינואר 2007, מכוח התחייבות אחרת, נספח ה' לכתב התביעה. התחייבות זו באה במקום החלטת הוועדה למחיקת חובות שבנספח יא' לכתב התביעה. נוכח כל האמור, אין במסמך זה כדי לסייע לתובע. (ג) טענת הקנוניה או כל תשתית הנוגעת לה, אף לא הועלתה בפניי מר לוי בעת חקירתו הנגדית (בעמודים 5 - 6). אציין, ביחס לחקירה זו, כי המדובר היה בחקירה קצרצרה, אשר לא היתה קרובה למצות את פרק הזמן שהוקצה לתובע לביצועה (15 דקות). יש לדחות, במצב זה, את טענות התובע כי לא היה סיפק בידו להציג לעד את השאלות הטעונות בירור. (ד) התובע מפנה בהקשר זה לנספח לתצהירו, שסומן ג-ל-4, מכתב עו"ד אילן שפירא מיום 21.5.06. מכתב זה מפרט את ההליכים המשפטיים, לרבות בלשכת ההוצאה לפועל, שבוצעו בעניינו של התובע. הוא מופנה לעיריית ירושלים. התובע כורך, ללא יסוד, מכתב זה עם טענה בתצהירים מטעם הנתבעים, בדבר ההודעה לתובע על הנחה שקיבל מן העירייה. בתצהירים האמורים יוחסה ההודעה האמורה, בטעות, ליום 21.5.05 (ראו פיסקה 6 לתצהיר מר לוי; פיסקה 8 לתצהיר עו"ד שילה). בפועל, נושאת ההודעה האמורה תאריך 4.6.06. כך או כך, אין במכתב מיום 21.5.06 כדי לסייע לטיעוני התובע. (ד) נוכח כל האמור, אני דוחה את טענת הקנוניה, באין תשתית מינימלית לביסוסה. הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח כמות הראיות המוגברת הדרושה לביסוסה לביסוסה של טענה חמורה זו. 20. התובע העלה בתצהירו טענות שונות לגבי מר לוי, וניסיונות התובע להיפגש עימו, ותוכנה של פגישה שנערכה עימו. מרבית הטענות חורגות מגדרו של כתב התביעה. בכל מקרה, אין הן מגלות, ולו לכאורה, עילה כלשהי לחיובו של התובע. 21. התובע ביקש לבסס את אחריותו של מר לוי גם על יסוד של טענה בדבר גיבוי שנתן לעורכי הדין. מר לוי אכן אישר לעורכי הדין לפעול לגביית שכר הטירחה, בתרשומת מיום 11.7.06, נספח יא' לכתב התביעה. ברם, פעולתם של עורכי הדין אינה מבוססת על כך, כי אם על העובדה, שההסדר לעניין חובות הארנונה של התובע לא איין את חוב שכר הטירחה. זאת ועוד, אין ראייה של ממש כי מר לוי היה מעורב, הלכה למעשה, בעיקולים שהוטלו, באופן בו הוטלו, או בשיעור העיקולים, ולו על דרך מתן "גיבוי", כביכול. במצב דברים זה, נשמט הבסיס הנטען מתחת לעילה האמורה כלפי מר לוי. יש גם ממש בטענת החסינות שהעלה נתבע 2, אשר על פי החומר שבפניי פעל במסגרת תפקידו (ראו סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). 22. (א) אחריות נתבע 3. אין מחלוקת, כי נתבע 3 אחראי, כבעלים של משרד עורכי הדין, להטלת העיקול על חשבונו של התובע. לטענתו, אין לחייבו בגין פעולה זו, שכן הזוכה בהליכי ההוצאה לפועל נשוא ההליך היא עיריית ירושלים. טענה זו אינה נקיה מספקות. גם אם הזוכה היא עיריית ירושלים, והנתבע 3 היה שלוח של העירייה, אין בכך כדי לשלול מעיקרה את קיומה של חובת זהירות של נתבע 3 כלפי התובע. (ב) זאת ועוד, מן החומר שבפניי משתמע, לכל הפחות, כי לנתבע 3 היה אינטרס עצמאי בנושא שכר הטירחה, אף שנגבה עבור העירייה. לשיטת עורכי הדין עצמם, התובע הופנה אליהם על ידי העירייה על מנת להסדיר את נושא שכר הטירחה. מכך, כמו גם מן התרשומת של מר לוי על גבי נספח יא' לכתב התביעה, משתמע כי מעמדם של עורכי הדין לעניין זה חורג מעצם היותם שלוחיה של עיריית ירושלים. כך משתמע גם מן האמור בפיסקה 23 לתצהיר עו"ד שילה, כי ההפחתה בגובהו של חוב שכר הטירחה מבוססת, בין היתר, על הנחייתו של עו"ד שילה, בהתאם לנוהל פנימי במשרד עורכי הדין. עולה מכך אינטרס ישיר של נתבע 3 לפחות בעניין זה. עם זאת, מן האמור לעיל עולה כי העיקול שנרשם בפועל לא היה שלא כדין. ממילא, אין יסוד לתביעה נגד נתבע 3. 23. אחריות נתבע 4. נתבע 4 הינו שכיר במשרדו של נתבע 3. מחומר הראיות עולה כי לא הוכחו מעשים של נתבע 4 העשויים להקים אחריות כלשהי שלו כלפי התובע. לא הוכחה בהקשר זה מעורבות של נתבע 4 בעצם הטלת העיקולים נשוא ההליך (וראו עדותו, בעמוד 7 לפרוטוקול). הפעולות היחידות שננקטו בתיק על ידו היו מכתבים אשר פירוט את גובה החוב של התובע בלשכת ההוצאה לפועל. זאת, בשם משרד עו"ד שילה, בו עבד כשכיר (פיסקה 2 לתצהירו). אין בהן, ולו לכאורה, כדי לבסס עילת תביעה נגד נתבע זה. 24. מחדלים פרוצדורליים? התובע טען כי העירייה לא הגישה כתב הגנה ולא הגישה תצהיר. טענה זו יש לדחות. תצהירו של נתבע 2, עובד בכיר של העירייה, הוגש גם מטעם העירייה. הטענות שבו סבות בבירור גם על עניינה של העירייה. כתב ההגנה הוגש מטעם כל הנתבעים כולם. משכך, דין טענות אלה להידחות. 25. נזק. מעבר לנדרש אדון בקצרה בטענות התובע לנזק בשל העיקול שהוטל. התובע טוען לנזקים שונים בשל העיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו. המדובר, לטענתו, בנזק רגשי, כאשר נבצר ממנו להזמין את ילדיו ונכדיו לסעוד עימו בראש השנה וסוכות, נמנע ממנו שימוש בכספים לאירוח בני משפחתו ורכישת מתנות לנכדיו. עוד טוען התובע לנזק של אי נעימות בשל כך שנאלץ ללוות אלפי שקלים מקרובי משפחה על מנת לשרוד, ונמנע מהוצאת כספים לשם ביצוע קניות שונות בשל חוסר יכולת לשלם עבורן. התובע טוען גם לנזק של אי נעימות בשל כך שנכנס לחובות, לטענתו, בשל חיובים שלא שילם בעדם בגין העיקול. לטענתו, גם התחייב לשלם סך של 5,000 ₪ לעורך דינו בגין התנגדויות לעיקול. 26. בנקודת המוצא יש להזכיר, כי המדובר בשלב של רישום עיקול בלבד (תצהיר עו"ד שילה, בפיסקה 17). לא נתבקשה העברת כספים מצדדים שלישיים (שם, בפיסקה 19). לא נתקבלו או נגבו כספים כלשהם מכוחו (שם; ראו גם נספח י' לתצהיר עו"ד שילה). אף לא הוצגה החלטה של ראש הוצאה לפועל בדבר מימוש העיקול. יוצא, כי פועלו של העיקול התמצה בעצם הטלת ההגבלה על חשבונו של התובע, ומניעת כל פעולה בחשבון הבנק של התובע (ראו ת/2). 27. בכל מקרה, סכום הכספים עליהם נרשם העיקול בפועל היה נמוך מסכום חובו של התובע בגין שכר הטירחה והוצאות המשפט. בשום שלב לא נרשם בפועל עיקול על סכום גבוה מסכום חובו של התובע בגין עניינים אלה. גם מבחינה זו לא הוכח נזק לתובע. 28. לגופן של טענות התובע, עולה מחומר הראיות כי התובע היה בעליהם של 3 אולמות במרכז ספיר בירושלים (ראו נספח ב' לתצהיר עו"ד שילה, מכתב בא כוח התובע, מיום 30.8.05; ראו גם פרוטוקול, עמוד 6). מן המכתב עולה, כי התובע היה רשאי להשכיר או למכור אולמות אלה. אכן, מתצהירו של התובע (בעמוד 2) עולה כי נקלע בשנות ה - 90' לחובות גדולים, מפעל שהיה בבעלותו נסגר, והציוד שהיה ברשותו נמכר. עם זאת, לנוכח האינדיקציות לקיומו של רכוש בידי התובע, היה מתבקש כי יניח, לביסוס הטענות לנזקים, תשתית מתבקשת ומינימלית בדבר מצבו הכלכלי, העשויה להצביע על הנזקים הנטענים. ברם, לא הוברר מהם מקורות הכנסתו, מהן הוצאותיו, וכו'. במצב זה, לא ניתן לקבוע כממצא כי היה בכוחו של העיקול לגרום לנזקים הנטענים על ידי התובע. 29. לאמור יש להוסיף, כי אין כל ראייה ממשית בדבר הלוואות שנטל התובע, כטענתו. לא נמסרו פרטים כלשהם על אותן הלוואות, לרבות סכומיהן, זהות המלווים וכו'. גם בחקירתו לא מסר התובע פרטים כלשהם לעניין זה (בעמוד 3). הוא הדין בעניין חיובים שלא פרע התובע, כביכול. גם לעניין זה לא הונחה תשתית של ממש. יוצא, כי הנזקים הנטענים על ידי התובע לא הוכחו. התוצאה (א) התביעה נדחית. (ב) אשר להוצאות משפט. התובע טען טענות חמורות, אשר לא הוכחו, ולו במקצת. בסיכומיו מופיעות אמירות פוגעניות חמורות נוספות (ראו בעמוד 7, בתחתית העמוד). הוא צירף מסמכים רבים שלא כדין לסיכומיו. במצב זה, ובשים לב לתוצאת ההליך, להיקף העבודה שנדרש, לכך שהתובע לא היה מיוצג, לכך שייצוגם של כל הנתבעים נעשה במאוחד, לכך שחלק מן הנתבעים יצגו את עצמם, ולסכום התביעה (100,000 ₪), ישא התובע בשכר טירחת עו"ד עבור הנתבעים כולם, בסך של 12,500 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם לא יאוחר מיום 16.3.11. פיצוייםעיקול