הנתבעת היא עמותה המפעילה את בית הספר לאומנויות בירושלים (להלן: "בית הספר"). בית הספר פועל משנות ה-80 במסגרת החינוך המוכר שאינו רשמי. התובע שימש כמדריך של"ח בבית הספר מטעם משרד החינוך מהשנה השניה להקמתו ועד ל-31.8.94. החל מ-1.9.94 הועסק התובע בבית הספר על ידי הנתבעת ושימש כמורה לאזרחות. התובע פוטר מעבודתו בסוף שנת הלימודים תשס"ז (31.8.07) על פי מכתב פיטורים מיום 28.5.07. הנימוק שניתן במכתב הפיטורים לפיטורי התובע היה ביצוע הפרות משמעת חמורות על ידי התובע. בתביעה זו טוען התובע כי פיטוריו נעשו שלא כדין, מתוך התנכלות של מנהל בית הספר דאז, מר דני בר-גיורא, לתובע ותוך הפרת זכות השימוע. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בסך 100,000 ש"ח בגין פיטורים שלא כדין. כן מבקש התובע לפסוק לו השלמת פיצויי פיטורים (בסך 5,398 ₪) וכן שכר עבודה בסך 408.18 ₪, סכום אשר נוכה ממשכורתו של התובע עבור חודש 12/05 בשל היעדרותו מישיבת מורים. כפי שיפורט להלן, הליך זה אינו התביעה הראשונה שהגיש התובע נגד הנתבעת לאחר שהודע לו על פיטוריו. התובע הגיש תביעה קודמת בתיק ד.מ. 5848/07 בה תבע השבת הסכום שנוכה ממשכורתו בחודש 12/05, והתביעה נמחקה לבקשת התובע ביום 23.9.08. הנתבעת טוענת כי דין תביעה זו להידחות על הסף בשל כך שהתובע לא קיבל היתר לפיצול סעדים בהליך הקודם, ולחילופין, כי דינה להידחות לגופה. להלן נפרט את הרקע העובדתי העולה מן הראיות ולאחר מכן נפרט את הכרעתנו במחלוקות הנטושות בין הצדדים. העדים טרם נפרט את העובדות כפי שהן עולות מהראיות, נציג את העדים בהליך. מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעת העידו מר דני בר-גיורא ומר אילן שובל. מר בר-גיורא שימש כמנהל בית הספר מיום 1.9.97. בשנת 2004-2005 הוא היה בשבתון וחזר לנהל את בית הספר שלוש שנים נוספות. מר אילן שובל שימש כרכז החטיבה העליונה בבית הספר בין 2000-2004. בשנת הלימודים 2004-5 הוא החליף את מר בר גיורא כמנהל בית הספר ולאחר מכן חזר לתפקידיו בהוראה. העובדות הרלוונטיות להכרעתנו אין מחלוקת כי בין השנים 1997-200 הוחלפה הנהלת הנתבעת על רקע חשדות לאי סדרים. התובע תמך במנהלת הקודמת של הנתבעת ולדעתו, כפי שהובעה בתצהירו, הטענות בדבר אי סדרים שהועלו נגדה היו טענות סרק ושמשו אמתלה להחלפתה. על פי עדותו של מר אילן שובל, המקובלת עלינו, התובע לא הסתיר את מורת רוחו מהחלפת ההנהלה הקודמת. החל משנת הלימודים תש"ס, התובע לימד בנתבעת אזרחות בהיקף של שמונה שעות שבועיות. לפני שנת תש"ס התובע שימש גם כמחנך ועסק בחינוך חברתי וריכוז טיולים. בנוסף לעבודתו בנתבעת, הועסק התובע בבית הספר התיכון "האקדמיה למוסיקה". שעות ההוראה של התובע באקדמיה למוסיקה כללו הוראה בימי ו' בבוקר. עובדה זו הובאה לידיעת מר בר גיורא לכל המאוחר בשנת 2003, במכתב של התובע אליו. בשנת הלימודים תשס"ו, בה החליף מר שובל את מר בר-גיורא בניהול בית הספר עקב השבתון אליו יצא מר בר-גיורא, הטיל מר שובל על התובע להיות מרכז מקצוע האזרחות, דבר שזיכה את התובע ביוקרה ובתוספת שכר. מר שובל אף כתב לתובע מכתב המלצה. לאחר שנת תשס"ו, הופסק תפקידו של התובע כרכז מקצוע האזרחות. לפני תחילת שנת הלימודים תשס"ו הודיעה הנהלת בית הספר על קיום ישיבת מורים ביום 23.12.05, שהיה יום ו', במסגרת תכנית עבודה שנתית של בית הספר. נושא הישיבה היה "הכנה לישיבות פדגוגיות ותעודות מחצית השנה", והוזמנו אליה כל מורי בית הספר. התובע לא הופיע לישיבה שנקבע ליום 23.12.05 ובגין כך נוכה ממשכורתו לחודש זה סך 408.18 ₪ - שהוא שווה ערך לארבע שעות. התובע דרש תשלום השעות בכתב ביום 29.1.06 תוך ציון עבודתו באקדמיה למוסיקה בימי ו'. ביום 19.2.06 הודיע מר בר גיורא לתובע על סירוב הנתבע לדרישת התובע ועל כוונתה להמשיך לנכות שכר מהתובע בגין היעדרות מישיבות, אם תהיינה. ביום ו', 16.3.07 התקיימה בבית הספר ישיבת מורים להכנה לבגרות. התובע לא הופיע לישיבה זו. ביום 22.3.07 הודיע מר בר גיורא לתובע בכתב כי בית הספר רואה בחומרה את היעדרותו מהישיבה עליה הודע חודשים מראש. במועד מסויים, כפי הנראה בשנת 2007, פורסמו בעיתונות המקומית בירושלים שתי פרשות שאירעו בבית הספר. הפרשה הראשונה היתה אירוע שבו תלמידי כיתה יב' בבית הספר זרקו על מר בר גיורא נפצים ובתגובה לכך כינה אותם מר בר-גיורא בכינויי גנאי. הפרשה השנייה עניינה באירוע שבו מורה סברה שהתנהגות מסויימת של תלמיד כלפיה היתה בגדר הטרדה מינית. הנהלת בית הספר התבקשה על ידי המורה לטפל באירוע באופן תקיף אך דיסקרטי, ולבסוף, כאמור, פורסמה הפרשה בעיתונות. ביום 27.3.07, בשיחה שבה השתתפו התובע, מר בר גיורא ומר שובל אמר מר בר גיורא לתובע כי נודע להנהלת בית הספר שהתובע מפיץ, בדרכים שונות, דברי בלע אודות בית ספר ואודות מנהלו. התובע הכחיש את האשמת מר בר גיורא ודרש ממנו לפרט במה המדובר ולא לדבר בעמימות. מר בר גיורא טען שהתובע יודע היטב במה מדובר, וכי אם המידע שבידי ההנהלה הוא נכון (וכך היא סבורה), מדובר בעבירת משמעת חמורה ובפגיעה באמון הבסיסי ביותר שבין אדם ומקום עבודתו. מר בר גיורא ערך תרשומת של השיחה ומסר אותה לתובע. על פי עדותם של מר בר-גיורא ומר שובל, המקובלת עלינו, דברי מר בר-גיורא בשיחה שהתקיימה עם התובע ביום 27.3.07, הגם שלא נאמרו במפורש על ידו, היו מכוונים לכך שהתובע היה מעורב בהדלפת פרשת זריקת הנפצים על מר בר גיורא ותגובתו המילולית הקשה של מר בר-גיורא לעיתון. מר בר-גיורא חשד בתובע שהוא מעורב גם בהדלפת פרשת טענות המורה לביצוע הטרדה מינית כלפיה על ידי אחד התלמידים. במהלך עדותו הודה התובע בכך שהוא היה נוכח בעת שתלמיד של בית הספר התקשר לעיתונאי ומסר לו פרטים אודות פרשה זו (פרוטוקול 12.10.10, עמ' 12, שורה 20 - עמ' 13, שורה 4). אין מחלוקת כי התובע שוחח עם תלמידים של בית הספר על שיחתו עם מר בר-גיורא ומר שובל מיום 27.3.07 (עדות התובע, פרוטוקול דיון מיום 12.10.10, עמ' 14, שורות 10-11). בעקבות זאת כתב מר בר גיורא לתובע מכתב ביום 15.4.07 בו הודיע לו שנודע לו כי התובע שוחח עם תלמידי יב' בבית הספר על פרטי שיחתם מיום 27.3.07, וכי גם זו עבירת משמעת. ביום 8.5.07 פנתה הסתדרות המורים למר בר גיורא בדרישה להשיב לו את שכר ארבע שעות העבודה שנוכו ממשכורתו של התובע בחודש 12/05, תוך הבהרה שבהיעדר היענות חיובית תמליץ הסתדרות המורים לתובע להגיש תביעה לבית הדין לעבודה. ביום 13.5.07 כתב מר בר-גיורא לתובע מכתב בו הודיע כי בכוונת הנתבעת לסיים את עבודתו בבית הספר בסוף שנת הלימודים והזמינו לשימוע לביום 27.5.07. ביום 20.5.07 הודיע התובע למר בר גיורא כי אף במכתב הזימון לשימוע לא פורטו נגדו טענות כלשהן ועל כן "אין תוקף לשימוע שאיני יכול להיערך אליו". התובע הודיע עמדתו לפיה הכוונה לפטרו נובעת מכוונת התובע להגיש תביעה לבית הדין לעבודה להשבת השכר שנוכה ממנו בגין היעדרותו מהישיבה ב-12/05. התובע לא הופיע לישיבת השימוע אליה זומן. ביום 28.5.07 כתב מר בר-גיורא לתובע מכתב בו הודיע לו על סיום עבודתו בבית הספר בסוף שנת הלימודים תשס"ז "לאור עבירות המשמעת החומרות אותן ביצעת השנה". מר בר-גיורא ציין כי אי הופעתו של התובע לישיבת השימוע היוותה ויתור על זכות השימוע. ביום 12.6.07 הציגה הסתרות המורים דרישה לבטל את פיטורי התובע ולשלם את הסכומים שנוכו ממשכורתו בחודש 12/05. מכתב נוסף נשלח ביום 12.8.07, בו ההסתדרות הודיעה לנתבעת, עם העתק לתובע, כי היא רואה בה אחראית להמשך העסקתו ותשלום משכורתו. ביום 15.8.07 הגיש התובע את תביעתו בתיק ד.מ. 5848/07 לתשלום סך 408.18 ₪ בצירוף פיצויי הלנת שכר בטענה ש"המעסיק ניכה ממשכורתי 4 שעות עבודה בגלל שלא הופעתי לישיבה". לאחר שניתן בתביעה פסק דין בהיעדר הגנה והוא בוטל בהסכמה, הודיע התובע, בדיון שהתקיים בתביעתו, כי "מתנהל כרגע תיק נוסף שקשור להליך הפיטורין שנעשה". לאחר מכן אישר התובע כי "אין תביעה בשלב זה, אנו בשלב מו"מ לקראת תביעה לפיצוי פיטורים שלא כדין במסגרת נוהל שיפוי פיצוי..אנחנו לא מוכנים שבמסגרת תביעה זו תיחסם לנו הדרך..". ב"כ הנתבעת השיבה כי אין כל מו"מ כנטען על ידי התובע ולאחר מכן התובע ביקש למחוק את התביעה, והתביעה נמחקה לבקשתו. איננו מקבלים את טענות הנתבעת בדבר השתק ומניעות. התובע לא היה זקוק להיתר לפיצול סעדים לצורך הגשת תביעה זו, שכן עילת התביעה בהליך הקודם היתה ניכוי משכרו, ואילו עילת התביעה העיקרית בהליך זה היא טענה לפיטורים שלא כדין. היתר לפיצול סעדים נדרש כאשר מדובר בתביעת סעדים שונים הנובעים מאותה עילה ואילו בענייננו עסקינן בעילות שונות. לעניין התביעה לשכר, הרי שמחיקת ההליך הקודם אינה יוצרת מעשה בית דין. בהתאם לכך, נדון בתביעות התובע לגופן. התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין להלן עיקרי טענות התובע בתביעתו לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין: פיטורי התובע נעשו שלא כדין, תוך הפרת כללי השימוע ותוך התעלמות מן הארגון היציג של העובדים ואי קיום ועדה פריטטית. פיטורי התובע נעשו משיקולים זרים של רצון להתנכל לתובע והתבססו על האשמות שווא לא מבוססות. ההתנכלות לתובע התבטאה בעלילה כוזבת לפיה אשת התובע קיבלה מההנהלה הקודמת שכר על עבוד שלא ביצעה, כפי שנטען ללא ביסוס בתצהיר מר בר-גיורא, בניסיון של מר בר-גיורא לסיים את עבודת התובע בשנת 2003, בנישולו של התובע מריכוז מקצוע האזרחות לאחר שנת תשס"ו, בקיצוץ שכר התובע שלא כדין ב-12/05 תוך התעלמות בלתי מוצדקת מכך שהתובע עבד בימי ו' בבית ספר אחר, ב"תפירת תיק" לפיטורים בדמות מכתבי התראה בעניינים שלגביהם לא נפל כל דופי בהתנהגות התובע (כמו היעדרותו מישיבה ביום 16.3.07 או שיחותיו עם תלמידים בקשר לשיחתו עם מר בר-גיורא מיום 273.07) ובעניינים שכלל לא פורטו בפני התובע ולא הוצגו לו ראיות כלשהן לגביהם (כמו ההאשמות העמומות בדבר "הפצת דברי בלע" בשיחה שהתקיימה ביום 27.3.07), בפיטוריו ללא שימוע ובהתעלמות מדרישות ארגון המורים לביטול פיטוריו ובלא שקויים הליך של ועדה פריטטית. פיטוריו של התובע שלא כדין גרמו לו נזק לשמו הטוב והיו נמנעים לו קיימה הנתבעת שימוע כהילכתו בלב פתוח ונפש חפצה, שכן התובע היה משכנע את הנתבעת שאין בסיס לפיטוריו. להלן עיקרי טענות הנתבעת: מאז תחילת כהונתו של מר בר-גיורא התובע לא קיבל את מרותו ופעל לניגוחו, תוך יצירת פרובוקציות מתמדת. כל עוד התנהגותו האמורה של התובע לא גלשה מעבר למישור יחסי מורה והנהלה, הנתבעת טיפלה בכך בכלים ניהוליים כגון ניכוי שכר בגין היעדרות לא מאושרת. עם זאת, כאשר התובע היה מעורב בהדלפות לעיתונות של הפרשות בעניין זריקת הנפצים ותגובתו המילולית של המנהל ובענין תלונת המורה על הטרדתה המינית בידי תלמיד, הוא חצה קו אדום שאחריו היה ברור אף לו כי מקומו אינו בבית הספר. הא ראיה, שכאשר התובע הגיש את תביעתו הראשונה, תוך מעורבות של הסתדרות המורים, הוא לא תקף את פיטוריו אלא תבע אך החזר שכר שלטענתו נוכה ממנו שלא כדין. לא נפל כל פגם בפיטורי התובע. טענת התובע כי לא ידע מהן ההאשמות נגדו היא בגדר היתממות והיא באה לכסות על העובדה שלא היו לתובע תשובות לגופו של עניין לטענות נגדו בדבר ביצוע הפרות משמעת חמורות. התובע הוזמן לשימוע ובחר מדעת שלא להתייצב אליו ובכך ויתר על זכותו לשימוע. דיון והכרעה הגענו למסקנה שדין התביעה להצהיר כי פיטורים התובע נעשו שלא כדין - להידחות. ממילא, דין התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - להידחות. להלן נימוקינו. ככל שטענות התובע לפגם בפיטוריו מכוונות כנגד אי שיתוף הסתדרות המורים בהליך הפיטורים או אי קיום ועדה פריטטית, ייאמר כי התובע לא ביסס מבחינה משפטית את טענתו בדבר מעמדה של הסתדרות המורים בהליך פיטוריו. התובע לא הצביע על מקור משפטי מכוחו חלים על הנתבעת ההסכמים הקיבוציים של הסתדרות המורים, בהם מעוגן מעמדה בהליכי פיטוריהם של עובדי הוראה אצל המעסיקים שהם צדדים לאותם הסכמים הקיבוציים (או חברים בארגון מעסיקים שהינו צד להם). לפיכך מתמקדת טענת התובע לפיטוריו שלא כדין בטענתו בדבר היעדר קיום הליך שימוע תקין ובדבר שיקולים זרים בהם היתה נגועה החלטת הפיטורים. אמנם הלכה היא שמעביד המקיים הליך שימוע לפני פיטורים חייב לפרט בפני העובד את הבסיס העובדתי להחלטת הפיטורים הנשקלת. לעניין זה נפסק בע"ע 1027/01 ד"ר יוסי גוטרמן נ. מכללת עמק יזרעאל (מיום 7.1.03): "ודוק.זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טקס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו". לפיכך, לכאורה צודק התובע בטענתו שנפל פגם בהליך השימוע בכך שבמכתב ההזמנה לשימוע לא פורטו טענות הנתבעת על יסודן הוחלט לפטרו, אף כי ייתכן שהימנעותו של מר בר-גיורא לעשות כן במכתב ההזמנה לשימוע נבעה מרצונו שלא לחשוף בפני התובע כי התקבל אצלו מידע מעיתונאי שעל יסודו נחשד במעורבות התובע בהדלפות נגד בית הספר. מכל מקום, הלכה היא שלא כל פגם בהליך שימוע מביא לבטלות מעיקרא של ההחלטה. בכל מקרה על בית הדין לבחון את נסיבות העניין בכללותו ולגזור את תוצאות הפגם בהליך השימוע מכלל נסיבות העניין, בהן חומרת הפגם בהליך השימוע והשאלה אם נגרם עוול לעובד כתוצאה מן הפגם בשימוע. לעניין זה נפסק בבג"צ 3486/94 סלימאן ג'בר מסאלחה נ. מנכ"ל משרד הפנים (מיום 6.11.94): "יש אמנם מקרים בהם הפרה של חובת השימוע, אף שהיא פוגמת, אינה פוסלת החלטה מינהלית. כך, בין היתר, אם ההפרה לא גרמה עוול. לכן אפשר כי החלטה שנתקבלה ללא שימוע תעמוד בתוקף אם נתברר, לאחר מעשה, כי בפועל לא היתה תועלת בשימוע, כלומר שלא היו טענות ראויות להישמע. וכבר היו דברים מעולם. ראו, לדוגמא, בג"צ 598/77 דרעי נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב (3) 161, 167-168. אולם יש להבדיל הבדל היטב בין הכלל המחייב את הרשות המינהלית לבין הסעד על הפרת הכלל הניתן על ידי בית המשפט. הכלל מצוי במישור אחד, והסעד מצוי במישור אחר. בית המשפט עשוי לשקול, לאחר מעשה, שיקולים שונים מן השיקולים המחייבים את הרשות לפני מעשה. לכן, על הרשות לקיים את חובת השימוע, כפי שהיא מצווה על ידי ההלכה, ללא קשר לתוצאה הצפוייה או האפשרית של הפרת החובה". בענייננו, לאחר ששמענו את עדויות הצדדים איננו סבורים שבאי פירוט טענות הנתבעת על יסודן נשקלו פיטוריו במכתב ההזמנה לשימוע, נגרם, בהיבט התוצאתי, עוול לתובע. זאת מאחר שמקובלת עלינו עמדת הנתבעת שבחינת החלטת הפיטורים לגופה מביאה למסקנה שהיו בפני הנתבעת ראיות שהצביעו על ביצוע הפרות משמעת חמורות על ידי התובע, שהצדיקו את פיטוריו. זאת אנו קובעים לאחר שהגענו לכלל מסקנה שיש להעדיף את עדויות עדי הנתבעת בקשר לסיבות הפיטורים, על פני גרסת התובע. מכלל הראיות שבפנינו עולה כי יש לקבל את ה"נרטיב" של הנתבעת בקשר לרקע לפיטורי התובע, דהיינו: פיטורי התובע נעשו לא על רקע המתח שבין מר בר-גיורא לבין התובע באופן כללי, על רקע תמיכת התובע בהנהלה הקודמת, ולא על רקע התנכלות של מר בר גיורא לתובע, אלא על רקע מידע שהיה בפני הנהלת בית הספר בדבר פגיעה של התובע בבית הספר ומעורבותו בהדלפות לאמצעי תקשורת של שתי הפרשות הנזכרות לעיל. לעניין זה העיד מר בר-גיורא שקיבל שיחת טלפון מעיתונאי, שאת שמו הזכיר בעדותו לפנינו, במהלכה מסר לו העיתונאי את מספר הטלפון ממנו קיבל מידע בדבר פרשת ההטרדה המינית, ומספר זה היה הטלפון של ביתו של התובע. התובע הכחיש ביצועה של הדלפה כלשהי בעניין זה וטען בסיכומיו שאין לקבל את עדותו של מר בר-גיורא באשר לא סביר שעיתונאי זיהה מקור שלו. למרות זאת, לאחר ששמענו את עדותו של מר בר-גיורא, היא מהימנה עלינו ואנו מעדיפים אותה על פני הכחשת התובע את קיום אותה שיחה מביתו, בתגובה לעימותו עם גרסת הנתבעת בחקירתו הנגדית. לעומת זאת, ממכלול עדותו של התובע בחקירתו הנגדית עולה כי אין ליתן אמון בטענת התובע כי לא היה מעורב בהדלפת מידע אודות הפרשות הנדונות (זריקת הנפצים ותגובתו המילולית של מר בר-גיורא ופרשת התלונה על הטרדה מינית). התובע הודה שהוא נכח בעת שתלמיד שוחח עם עיתונאי והעביר לו מידע על פרשת התלונה על הטרדה מינית. בכך יש תמיכה ברורה לגרסת הנתבעת לפיה התובע היה מעורב בפעילות חתרנית נגד הנהלת בית הספר, תוך שיתוף תלמידיו בתהליך. התובע אכן לא השכיל לשמור על גבולות ראויים בינו לבין התלמידים ועשה שימוש ביחסיו עם תלמידיו כדי לנגח את הנהלת בית הספר. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שהתובע שיתף תלמידים בתוכן שיחתו עם מר בר-גיורא ומר שובל מיום 27.3.07. דפוסי התנהגות אלה מתיישבים עם טענת מר בר-גיורא בדבר שיחתו עם אותו עיתונאי, במסגרתה סיפר לו העיתונאי על קבלת שיחה מהורה של תלמיד מטלפון מזוהה, שהתברר כבית התובע, בה תוארו העובדות שביסוד פרשת תלונת המורה על הטרדה מינית. לעניין זה יש לזכור כי רמת הראיות שנדרשת על מנת שמעביד יסיק קיומה של עובדה העשויה לבסס פיטורים, אינה רמת ההוכחה הנדרשת לצורך הרשעה במשפט פלילי. די היה במידע שהיה בידי הנתבעת כדי להזמין את התובע לשיחת פיטורים, ודי היה בו כדי לבסס החלטה על פיטורי התובע, כפי שעולה גם בדיעבד לאחר ששמענו את העדויות בתיק. לכך נוסיף כי התרשמנו כי עדותו של התובע בנושא מגעיו עם תלמידי בית הספר בעניינים הנוגעים לסכסוך בינו לבין הנהלת הנתבעת, היתה מתחמקת באופן שאינו מאפשר לסמוך על עליה. כך למשל, כאשר התובע נשאל לראשונה בחקירתו הנגדית אם נכונה טענת מר בר גיורא במכתבו לתובע מיום 15.4.07 לפיה שיתף תלמידים בתוכן שיחתם מיום 27.3.07, הוא טען שהוא שיתף מורים, אך אינו זוכר אם שיתף תלמידים (פרוטוקול 12.10.10, עמ' 7, שורות 24-26). בהמשך חקירתו הנגדית הודה התובע כי שיתף תלמידים בתוכן השיחה אך טען: "מה רע בזה?" (עמ' 14, שורות 10-11). בהתאם לכך, אנו מקבלים את עדותם של מר בר-גיורא לפיה לאחר שהתגלתה מעורבותו של התובע בניגוח ההנהלה בתקשורת, אגב שיתוף תלמידים בתהליך ועידודם, הם הגיעו למסקנה שאין מנוס מלפטר את התובע. על רקע הראיות שהיו בפני הנהלת הנתבעת והעובדות שהתבררו בפנינו, היה בסיס עובדתי איתן להחלטה על פיטורי התובע. בנסיבות אלה, איננו סבורים שיש משקל לפגם שנפל בהליך פיטוריו של התובע, שכן עדיפה עלינו גרסת הנתבעת כי התובע ביצע הפרות משמעת חמורות שהצדיקו את פיטוריו. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעות התובע להצהרה כי פיטוריו היו שלא כדין ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. התביעה להשלמת פיצויי פיטורים התשתית העובדתית לתביעה זו אינה במחלוקת. ההפרש הנתבע נובע מכך שבחישוב תקופת עבודתו לצורך פיצויי פיטורים, לא נלקחה בחשבון שנת עבודה בה שהה התובע בשבתון (שנת הלימודים תשנ"ט). לטענת התובע, זכותו להכללת שנת השבתון בחישוב תקופת עבודתו לצורך פיצויי פיטורים נובעת תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), תשי"ג-1953, לפיה תנאי למתן רישיון למוסד מוכר הוא ש"משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים". לעניין זה ציטט התובע חוזר של תחום משכורת במשרד החינוך. הנתבעת טוענת כי תקנה 3(א)(6) לתקנות עניינה ב"משכורת" ולא בפיצויי פיטורים, וממילא התובע לא הוכיח את טענתו כי במוסדות חינוך רשמיים נהוג לשלם פיצויים בגין תקופת שבתון, ולעניין זה אין לקבל את הסתמכות התובע על החוזר של תחום משכורת, באשר הוא לא הוכח ורק הובאו ממנו ציטוטים לכאורה, לראשונה בסיכומי התובע. הוסיפה הנתבעת וטענה שממילא הוראת תקנה 3(א)(6) עניינה בקביעת תנאי הרישיון של מוסד מוכר שאינו רשמי, ואין הוא מחייב הנהגת תנאי עבודה מסויימים. אלא שטענה זו נדונה ונדחתה בעע 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל נ. שמחה בוסי ואח' (מיום 2.10.11). עם זאת, מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי תקנה 3(א)(6) עניינה ב"משכורות" ולא בתנאי פרישה. הקונסטרוקציה המשפטית שעל יסודה נקבע בעע 203/09 הנ"ל, שכללי משרד החינוך בדבר תשלום משכורות למורים חלים על העסקתם של מורים ועובדים במוסד מוכר שאינו רשמי, היא שעצם הגשת בקשה לרישיון יש בה הצהרה כלפי הרשות כי בדעת המוסד לקיים את תנאי הרישיון, ויש להסיק מתן מצג כזה גם כלפי עובד המוסד בעת ההתקשרות בחוזה עבודה. ואולם, על רקע קונסטרוקציה זו של ייחוס מצג כלפי העובדים בדבר התחייבות לקיים את תנאי הרישיון, יש להקפיד על תחימת תוכן המצג המיוחס למתחייב באופן דווקני וברור מן התקנות, ואין להכיר ב"פרשנות מרחיבה" של מתן מצג כזה אשר מיוחס למוסד. מסקנה זו גם נתמכת במדיניות בית הדין לעבודה בדבר פירוש הוראות הצמדה בצמצום. בהתאם לכך, מקובלת עלינו טענת הנתבעת שהתובע לא הוכיח מקור נורמטיבי לביסוס תביעתו להשלמת פיצויי פיטורים, ועל כן דין תביעה זו להידחות. התביעה להשבת 408.18 ₪ שנוכו משכר התובע בחודש 12/05 הנתבעת טוענת שהשתתפות התובע בישיבה מיום 23.12.05 היא חלק ממשרתו ומשנעדר ממנה, אין הוא זכאי לשכר היחסי כנגד מילוי אותו חלק ממשרתו. התובע טוען כי היה ידוע לנתבעת כי התובע אינו יכול להשתתף בישיבה בשל העסקתו בימי ו' באקדמיה למוסיקה, וכי ההתעקשות על השתתפותו בישיבה וניכוי משכרו מבטאים התנכלות כלפיו. לעומתו, טוענת הנתבעת שנהוג בין מוסדות חינוך לבין עובדיהם ובין המסודרות לבין עצמם, שעובדים במוסדות שנקלעים להתנגשות בין מחויבויותיהם במוסדות השונים, באים בדברים ומתאמים השתתפות בפעילויות החשובות לשני המוסדות. בהתאם לכך, היה על התובע לתאם היעדרות מעבודתו באקדמיה למוסיקה באותו יום ו' ולהשתתף בישיבה עליה הודע לו לפני תחילת שנת הלימודים, כשם שבית הספר הסכים להיעדרות של התובע משיעורי אזרחות לצורך השתתפות בפעילויות חריגות של האקדמיה למוסיקה, כמו טיול שנתי. החלטנו לקבל את תביעת התובע מאחר שהנתבעת לא הצביעה על מקור המתיר לה הפחתת שכר בגין היעדרות של התובע מישיבה. לעניין זה נבהיר, כי אין מחלוקת כי היקף משרתו של התובע היה 8 שעות שבועיות ואין כל טענה מצד הנתבעת שהתובע לא לימד את אותן 8 שעות. גם אם נקיבת היקף משרה של עובד הוראה נעשית במונחים של שעות הוראה אך כוללת השתתפות בישיבות, הנתבעת לא הצביעה על מקור כלשהו המבסס הפחתת שכר בת 4 שעות בגין היעדרות מישיבה. לפיכך החלטנו לחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 408.18 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.06. סוף דבר תביעות התובע לסעד הצהרתי בדבר פיטוריו שלא כדין ולפיצויים שלא כדין, כמו גם תביעת התובע להפרשי פיצויי פיטורים - נדחות. הנתבעת תשלם לתובע סך 408.18 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.06 עד לתשלום בפועל. בהתחשב בדחיית עיקר התביעה, ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. גשםפיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים