האם אין אונות משפיעה על כושר ההשתכרות ?

מבוא התובע, יליד 1954, נפגע בשתי תאונות דרכים. תאונת הדרכים הראשונה אירעה ביום 23.3.06 (להלן- "התאונה הראשונה"), ותאונת הדרכים השנייה אירעה ביום 6.6.06 (להלן- "התאונה השנייה"). אין בין הצדדים מחלוקת באשר לחבות הנתבעת לפצות את התובע בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ולפיכך השאלה היחידה הטעונה הכרעה הינה שאלת נזקיו של התובע. כפי שאפרט להלן, המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה באשר לשיעור הנכות שנותרה לתובע בעקבות תאונות הדרכים, וכנגזרת מכך, גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות. הנכות הרפואית לשם בדיקת מצבו הרפואי של התובע, מונו על ידי בית המשפט שלושה מומחים רפואיים: ד"ר אמיר רובין, מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדיה; פרופ' עמיצור פרקש, מונה כמומחה רפואי בתחום האורולוגי; וד"ר יוחנן ויזל, מונה כמומחה רפואי בתחום אף אוזן וגרון. כפי שאפרט להלן, שלושת המומחים ציינו בחוות דעתם את התרשמותם מבעיית אמינות, את ניסיונות ההגזמה וההאדרה בתיאור התלונות והאירועים, את חוסר ההתאמה בין התלונות לבין המתואר בתיעוד הרפואי ובינן לבין הממצאים האובייקטיבים, ואת הקושי להעריך בשל כך הן את הנכות, והן את הקשר הסיבתי בינה לבין תאונות הדרכים. אף שאיש מהמומחים לא זומן לחקירה, לכל אחד מהצדדים השגות לגבי חוות הדעת, כפי שאפרט להלן. נוכח המחלוקת וסימן השאלה באשר לקשר סיבתי בין הנכות לבין תאונות הדרכים, אתייחס בהרחבה לאמור בחוות הדעת. חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדיה בחוות דעת מיום 1.4.09, פירט ד"ר אמיר רובין, המומחה בתחום האורטופדיה, את תולדות המקרה, וציין שבתאונה הראשונה נפגע התובע בתאונת דרכים במנגנון קדמי. לבית החולים פונה באמצעות אמבולנס, ושם התלונן על כאב בגב תחתון ובשוק שמאל. הצילומים שנערכו היו תקינים. לאחר התאונה התלונן על כאב גב תחתון מקרין לרגל שמאל. בדיקות רפואיות שללו חולשה, אך גירוי שורשי התבטא בכאב בהרמת רגל ישרה. על פי תיעוד מרפאתי העיד צילום מיום 30.4.06 על המנגיומה ב- L5, בלט דיסק ב- 5 -3 L משיק לשק ודיסקופתיה ניוונית 1S - 5L. המומחה ציין שבעקבות התאונה טופל התובע בפיזיותראפיה. כן ציין שלאחר התאונה לא חזר התובע לעבוד. אשר לתאונה השנייה, ציין המומחה שבמהלכה התהפך רכבו של התובע, והוא נחבל באופן ישיר בחלקי גוף שונים, לרבות בראשו, סבל משבר של שן, ומדימום באף. במיון בוצעו לתובע צילומי צוואר, גב ואגן אשר פורשו כתקינים. לאחר התאונה סבל מכאב צוואר אשר חלף בהדרגה, מכאב קל בכתף, ומכאב עז בגב התחתון וברגל שמאל לכל אורכה. צוין שכאב הגב וההקרנה הופיעו באופן התקפי. צוין שטיפול פיזיותראפי וכן במשככי כאבים, לא הוביל לשיפור משמעותי. המומחה ציין כי CT אשר נערך לתובע ביום 6.10.06, לא הצביע על שינוי ביחס ל- CT קודם, למעט זיהוי משיכה של שק טקלי ושורש 1S לשמאל, באופן המתאים למצב שלאחר ניתוח. המומחה ציין שביום 2.11.06 פנה התובע לחדר מיון בעקבות כאב בלתי נשלט ותחושה של חולשה הולכת וגוברת בשרירי גף שמאל תחתונה. בבדיקת מומחה גב זוהתה חולשה 1/5 בשרירים המתאימים לפיזור 4L - 5L. הרמת רגל ישרה עוררה כאב. מיד לאחר ששוחרר פנה פעם נוספת למיון עקב התמדת כאב. בבדיקת MRI אשר בוצעה במהלך האשפוז האמור נמצא בקע דיסקלי קטן בגובה 5- 4 L. עקב תלונות על הפרעה בתפקוד המיני עבר בדיקה בשינה אשר העידה על בעיה אורגנית. אשר לרקע האורטופדי, ציין המומחה כי לפני שנים רבות עבר דיסקוטומיה עקב כאב גב, ומאז הניתוח לא חש כאב. בתיאור ממצאי הבדיקה הקלינית, ציין המומחה כי התובע מתקשה לשבת בתנוחה ישירה, קם מישיבה עם קושי רב והולך עם צליעה קשה על רגל שמאל, תוך שהוא גורר אותה. בעמידה נוטה לצד שמאל. צוין שבמישוש הופקה רגישות על חוליות 12- 10T ו 1S- 4L. המומחה ציין מגבלה חמורה בכיפוף לפנים (שובר 2 ס"מ), הרמת רגל ישרה חיובית משמאל ב- 20 מעלות. עוד ציין חולשה של 2/5 של מישרי ומכופפי האצבעות והקרסול וחולשה 4/5 - 3 במכופפי ומישרי הירך ופרק הירך. המומחה ציין כי נערכה בדיקה מוגבלת, עקב הדגמת כאב. צוין שהתחושה ירודה מאוד בגף שמאל תחתונה עם פלס בגובה 6T. רפלקס פטרלי היה ער ביתר, רפלקס אכילס לא הופק, ומימין הבדיקה הייתה תקינה לחלוטין. בעקבות ממצאיו ביקש המומחה לערוך בדיקה אלקטרופיזיולוגית ובדיקת נוירולוג. בדיקת ההולכה העצבית הייתה תקינה, אך בדיקת EMG העידה על סימני הפרעה ברמת שורשים עיצביים 1S- 5L. הנוירולוג מצא העדר רפלקס אכילס משמאל כממצא גופני אובייקטיבי יחיד, ומתוך הבדיקה התרשם מהגבלה עקב כאב ומאפשרות "של מעורבות סופרה טנטורית", היינו, השפעת אלמנטים לא גופניים על הממצאים. בפרק הסיכום והמסקנות ציין המומחה שתלונותיו של התובע העידו כביכול על פגיעה בעצבוב המוטורי התחושתי ובעצבוב של איבר המין והסוגרים. עוד ציין שלא הייתה הפרדה בתלונותיו של התובע בין התאונה הראשונה לבין התאונה השנייה, ועל כן התייחס אליהן כהמשכיות. המומחה ציין כי הבדיקה כללה בעיקר רכיבים שתוצאותיהם תלויה בהצגתו הסובייקטיבית של התובע. בבדיקתו נמצאו ממצאים חמורים, כך למשל ציין המומחה שבבדיקה נמצאה ירידה בתחושה עד בית החזה מצד שמאל, וחולשה קשה בכף רגל שמאל. לעומת זאת, ציין המומחה, שהנוירולוג שבדק את התובע מעט לאחר מכן, מצא רק נטייה לחולשה בשריר יחיד (טיביאליס אנטריור) וירידה בתחושה ברגל (שמאל) בלבד בפיזור 5L. באשר לכך ציין המומחה "כלומר הממצאים העיצביים החמורים שהביאו אותי לבקש את בדיקת הנוירולוג חלפו עד למועד הבדיקה שלו. בהעדר ממצא מתאים ב- MRI לא התרשמתי שיש קשר בין התלונות על שליטה בסוגרים ועל הפרעה בתפקוד המיני לבין התאונה". המומחה ציין כי אמנם נמצאה מגבלה ניכרת בתנועת הגב, אך מגבלה זו יכולה לייצג מגבלה סובייקטיבית גם בהעדר פגיעה אובייקטיבית. המומחה ציין שכפי שהוא עצמו התרשם, גם הנוירולוג התרשם מ"קיום ממצאים לא אורגניים בבדיקה". המומחה ציין שבבדיקות CT ו- MRI לא נמצא פגם מהותי, ואילו הרדיקולופתיה בגובה 1S- 5L שנמצאה בבדיקת EMG, יכולה להיות קשורה לניתוח שאותו עבר התובע לפני שנים רבות. המומחה ציין שהתובע מציג תלונות וסימנים שלא מתאימים לבדיקה אורגנית, ובבדיקות ההדמיה והעזר לא נמצא ממצא רלוונטי. המומחה התחבט בשאלה האם יש להסיק מכך שלא נגרמה בעקבות התאונות פגיעה יציבה ושלא נותרה לתובע כל מגבלה, או שמדובר בהדגמת יתר של פגיעה אורגנית המצדיקה בכל זאת קביעת נכות. המומחה סבר שלא ניתן לשלול את הטענה לפיה בעקבות התאונות נותרה נכות קבועה, המתבטאת בהגבלה אובייקטיבית בטווח התנועה. את חומרת הפגיעה העריך המומחה על יסוד מנגנון הפגיעה, כמו גם לאור העובדה שבמהלך התאונה השנייה נשברה לתובע שן, ועל כן יתכן שנגרמה לו גם פגימה בגבו. יחד עם זאת, בהעדר ממצא הדמיתי, סביר שלא מדובר ביותר ממגבלה קלה בתנועה. הממצאים בבדיקות העזר מלמדים על כך שככל שקיימת פגיעה אורגנית, היא קשורה בבעיית הגב הישנה, וככל הנראה מדובר בהחמרה של המצב הקודם. אשר על כן העריך המומחה, מחמת הספק, שיש לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי פרט 37 (7) א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן- "התוספת לתקנות"), במחציתו. מחצית מהנכות סבר המומחה שיש לייחס לעבר, ומחצית לתאונות נושא התביעה. עוד העריך המומחה כי בעקבות כל אחת משתי התאונות הייתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שבועיים, ובשיעור של 50% למשך שבועיים נוספים. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנה בא כוחו של התובע, השיב המומחה ביום 22.7.09, כי אינו יכול לאשר שממצאי בדיקות ההדמיה הם תוצאה של תאונות הדרכים. המומחה פירט כי משמעות בדיקת הדמיה לאחר תאונת דרכים היא מוגבלת, שכן פגיעה במבנה התקין של הדיסק נפוצה מאוד כממצא אקראי באוכלוסיה הבוגרת, ולכן קשה לייחס ממצאים אלו לתאונה. הייחוס הגיוני כאשר הממצא מתאים לתלונה חדשה שהופיעה בעקבות התאונה, במיוחד שעה שמדובר בממצא משמעותי. המומחה הפנה לכך שלא נמצאו ממצאים הדמיתיים המסבירים את תלונותיו של התובע, ועל כן סביר שבלט הדיסק הינו ממצא אקראי, שאינו קשור לתאונות. אשר לבדיקת ה- EMG, ממצאיה אינם תואמים את תלונותיו החדשות של התובע שהופיעו לאחר התאונה, ומאידך הם מתאימים למצב לאחר הניתוח שעבר בעבר. המומחה אישר שקביעתו בחוות הדעת מתייחסת לעמוד שדרה מותני, וכי ההסבר לתלונות שהעלה התובע הינו שקיימת סבירות לפגיעה שידרתית. לשאלה האם המומחה מסכים שהפגיעה אמורה להשפיע על עבודתו של התובע כנהג, השיב המומחה כדלקמן "מכיוון שככל הנראה אין למר עיסא בעיות רפואיות עקב התאונות ושקיים ספק לגבי קיומם בכלל, קשה לי לדון בהשפעה של בעיותיו הרפואיות בעקבות התאונה על עבודתו כנהג". בתשובה לשאלות הבהרה מיום 23.2.10, השיב המומחה כי לאחר עיון בממצאי בדיקה שערך ד"ר אבו טיר ביום 9.11.08, ואשר הועברו אליו, כי ממצאיו של ד"ר אבו טיר מחזקים אף יותר את הרושם שהממצאים בבדיקה שערך המומחה עצמו אינם מייצגים פגיעה אובייקטיבית. עוד השיב- "לאחר שעיינתי שוב בחומר ובחוות דעתי הבחנתי בטעות שנפלה בחוות הדעת שלי. ציינתי שבלט הדיסק הקטן בגובה 5- 4L שנמצא ב MRI לא אמור לגרום לכאב בקדמת הירך אלא בפיזור אחר. אני חוזר בי מטענה זו וקובע שבלט הדיסק הנ"ל יכול לגרום לחץ על שורש 4L ולכאב בפיזור כנ"ל ואף לחולשה של המכופף לאחור של כף הרגל. מאידך לגבי רוב התלונות והממצאים לא נמצא ממצא אובייקטיבי תומך, והרושם הוא ברמת סבירות גבוהה שהם אינם מייצגים את המצב האובייקטיבי. מכיון שדרך הצגת הממצאים בבדיקה מקשה על ביסוס נכות לפיהם, ומכיון שבלט דיסק כפי שהודגם יכול גם, באופן סביר מאוד, לא לגרום לכל תלונה, איני משנה את קביעתי שאין על מה לבסס נכות כלשהי בעקבות התאונה". ביום 4.10.10 השיב המומחה פעם נוספת על שאלת הבהרה שנשלחה על ידי בא כוחו של התובע, וציין כי ממצאי בדיקת הCT שנשלחו לו, אינם חמורים יותר מהממצאים שנמצאו בבדיקת ה- MRI אשר שנשלחה בשאלת הבהרה קודמת, ועל כן לא מצא המומחה שיש לשנות את חוות דעתו. שני הצדדים חולקים כאמור על קביעת המומחה. לטענת התובע, החמיר עמו המומחה, וקבע נכות שאינה משקפת את מצבו הרפואי בפועל. מנגד טענה הנתבעת שלא היה מקום לקבוע קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה, כיון שהסימנים לקשר סיבתי, כגון שבירת השן, אשר צוינה בחוות הדעת, אינם מוכיחים את קיומו של הקשר הסיבתי. הנתבעת הפנתה לתשובותיו של המומחה בשאלות ההבהרה, מהן עולה כי לכאורה לא נותרה לתובע כל נכות אורטופדית בעקבות תאונות הדרכים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הסבריו של המומחה בחוות דעתו, מצאתי שיש לקבל את הערכתו, למרות שמדובר בהערכה מחמת הספק, ולמרות שהמומחה לא היה מודע לקיומה של תאונת דרכים נוספת במהלך 1998. אשר לעצם קביעת הנכות, המומחה התייחס לממצאים שעמדו בפניו, שמקורם בבדיקות שנערכו בעקבות התאונות, לעברו של התובע, וכן לממצאיו בבדיקה הקלינית. המומחה ציין את ההגזמה בתיאוריו ובתלונותיו של התובע, וכן את העובדה שתלונותיו של התובע לא תאמו את ממצאי הבדיקה הקלינית, אף לא את ממצאי בדיקות העזר וההדמיה. המומחה ציין כי התרשמותו היא שספק האם כלל ישנה נכות מזערית, והאם יש מקום לייחס חלק ממנה לתאונה. יחד עם זאת, שקל המומחה את האפשרות שמאחורי ההגזמה וההפרזה קיימת גם בעיה אובייקטיבית, ומצא כי חרף הספקות עשויים הסימנים שמצא להעיד על בעיה אובייקטיבית, אף שהיקפה מצומצם מאוד. אף שקביעתו של המומחה הינה מחמת הספק, מצאתי שמדובר בקביעה מאוזנת ומקצועית, המעוגנת בממצאים, המביאה בחשבון את כלל הממצאים והקשיים. אשר לקשר הסיבתי בין הנכות הרפואית שנקבעה לבין התאונה, תחום זה מסור כידוע לשיקול דעתו של בית המשפט. בין שיקוליו של בית המשפט יש לשקול מספר שיקולים. ראשית, נטל ההוכחה להוכיח את התביעה מוטל על התובע. מסירת גרסה בלתי אמינה עשויה לפגום באפשרותו של התובע להוכיח את תביעתו, שכן ספק האם בית המשפט הוא זה שצריך להעלות גרסה חלופית לגרסתו של התובע. כפי שאפרט להלן, בעיית האמינות שבה ועולה לא רק בקביעת הנכות, אלא גם בהיבטי הנזק. הדברים מתחזקים ביתר שאת נוכח העובדה שהתובע כלל לא הפריד בגרסתו בין תוצאות שתי התאונות. גם בפני המומחה הרפואי (וכפי שאפרט להלן, גם בפני המומחה האורולוגי), לא ערך התובע הבחנה, והמומחה ציין זאת בחוות דעתו כאחד הגורמים לכך שהתייחס לשתי התאונות כהמשכיות אחת. המומחה ייחס לבסוף את מחצית הנכות בעמוד שדרה מותני לשתי התאונות כאחד, מבלי לערוך הפרדה ביניהן. הסבר אחד לכך שהתובע לא הבחין בין שתי התאונות יכול להיות סמיכותן של התאונות זו לזו, שכן הן אירעו בהפרש של מספר חודשים זו מזו. הסבר אחר יכול להיות שלמעשה לא הייתה כל פגיעה באף אחת מהתאונות, ובהעדר עוגן עובדתי התקשה התובע לבנות גרסה מדויקת בפרטים לחבלה שגרמה לו לטענתו לנכות הנטענת. שיקול נוסף שהובא בחשבון הוא הייחוס שערך המומחה הרפואי של מחצית מהנכות לשתי התאונות. משיקולים דומים לשיקולים שמנה המומחה בתחום האורטופדיה, מצאתי, לא בלי התלבטות, שיש לאמץ את הערכתו ולייחס מחצית מהנכות לתאונות. אף שניתן להעריך שבעבר הייתה לתובע בעיה ממשית בעמוד שדרה מותני, בעטייה נותח, ולכאורה תיתכן האפשרות שמשקלה של אותה בעיה נכבד יותר מהפגיעה המזערית בתאונה, אין להתעלם מכך שלאחר הניתוח עבד התובע במשך שנים בהובלות, ועל כן אין זה בלתי סביר לייחס לאירוע האמור נכות בשיעור של 2.5% בלבד. אשר לייחוס הנכות לתאונות הדרכים שבפני, כיון שעולה מהראיות שלאחר התאונה הראשונה שב התובע לעבודתו, ונוכח העובדה שבעקבות התאונה השנייה היה מאושפז (אם כי בשל חשד לקרע בטחול, ולא בשל בעיות בעמוד שדרה), התרשמתי שתוצאות התאונה השנייה היו משמעותיות יותר, וכי יש לייחס את הנכות בשיעור של 2.5% לתאונה השנייה. אשר על כן מצאתי שיש לקבוע שבעקבות התאונה השנייה נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 2.5% בעוד שבעקבות התאונה הראשונה לא נותרה לו נכות כלשהי. חוות דעתו של המומחה בתחום האורולוגי פרופ' ע' פרקש, ציין בחוות דעתו מיום 24.5.09, כי לטענתו של התובע, כיון שהיה מחוסר הכרה בעקבות התאונה, הוא אינו זוכר באיזה חלקים מגופו נפגע. יחד עם זאת ציין המומחה כי על פי סיכום המחלה מאשפוזו בעקבות התאונה עולה שהוא היה בהכרה מלאה, וכי לא נצפו ממצאים נוירולוגיים. צוין בחוות הדעת שהתובע התלונן בפני המומחה כי הוא סובל מאין אונות מינית מאז התאונה. עוד התלונן על מאמץ במתן שתן. התובע פירט בפני המומחה כי כ- 5 עד 6 שנים לפני התאונה נולד לו ילד. כן טען בפני המומחה כי הוא עבר ניתוח בגבו בשנת 1984, כשהיה ילד. בפירוט ממצאי הבדיקה כתב המומחה כי מדובר ב"גבר צעיר. משתף פעולה. אזרו הגנטיליה תקין. אין עדות לדליפת שתן. התחושה באזור הגנטילה והפרינאום תקינה. בבדיקת החלחולת טונוס פי הטבעת תקין. ערמונית כ- 20-30 גרם, נמושה טבה". המומחה ציין בחוות דעתו כי במספר בדיקות חוזרות של איכות הזקפה הודגמה אין - אונות וחוסר זיקפה. בבדיקה האירודינמית לא נמצאה עדות לשלפוחית נוירוגנית. קיימת השתנה פתולוגית בלחץ גבוה המתאימה לחסימה במוצא כיס השתן. המומחה ציין כי לא ברור לאיזו משתי תאונות מתייחסת התביעה. עוד ציין כי קיים פער בין תיאורו של התובע לבין הרישומים הרפואיים. אשר לקשר הסיבתי ציין המומחה כי לא ברור האם ההתדרדרות הנוירולוגית והממצאים בעמוד השדרה הינם כתוצאה מתאונות הדרכים, או כתוצאה מתהליך מתמשך של פתולוגיה בעמוד השדרה אשר באה לידי ביטוי רק בנובמבר 2006. המומחה סבר שעל המומחה בתחום האורטופדיה לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין המצב לבין תאונות הדרכים. המומחה ציין שלא נמצאה בבדיקה האורודינמית כל הוכחה אובייקטיבית להפרעות בהשתנה, לשלפוחית נוירוגנית כתוצאה מפגיעה בעמוד השדרה. כיס השתן יציב, אין התכווצויות בלתי רצוניות, וההיענות תקינה. אשר על כן מצא המומחה שאין לקבוע נכות בגין תלונה זו. אשר לאין- אונות, פורט שלתופעה זו יכולות להיות סיבות רבות, ביניהן פגיעה בעמוד השדרה. המקום השכיח הוא בעמוד שדרה סקרלי, ואמנם שם נמצאה פתולוגיה בבדיקת MRI, אך באזור זה ציין המומחה, שהתובע עבר, כפי הנראה, ניתוח בעברו. עוד ציין כי לא קיים רישום המעיד על ניסיון לטפל במצב בתרופות המקובלות כיום. המומחה ציין כי במידה והתובע יקבל טיפול ומצבו לא ישתפר, ובמידה והמומחה האורטופד יקבע קשר ישיר בין הממצאים בעמוד השדרה לבין התאונות, יש לקבוע נכות של 30%, לפי פרט 24(5) לתוספת לתקנות. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 4.8.09 השיב המומחה כי במידה והתובע יקבל טיפול בבעיית האין אונות ומצבו לא ישתפר, ובמידה ומומחה אורטופדי יקבע קשר ישיר בין הממצאים בעמוד השדרה לבין התאונה, יש לקבוע נכות בשיעור של 30%. תשובה דומה השיב גם במכתבו מיום 27.8.09. לאחר עדותו של התובע, התרתי לבא כוחו לפנות למומחה בשאלות הבהרה נוספות, על מנת לחדד את סוגיית הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, ולצרף לשאלות את חוות דעתו של ד"ר רובין. בתשובתו ציטט פרופ' פרקש את קביעתו של ד"ר רובין, לפיה "בהעדר ממצא מתאים ב- "MRI לא התרשמתי שיש קשר בין התלונות על אי - שליטה בסוגרים ועל הפרעה בתפקוד המיני לבין התאונה". עוד ציטט מחוות דעתו של ד"ר רובין כי "בדיקת EMG והממצאים ב- CT מרמזים שאם קיימת פגיעה אורגנית כעת היא קשורה בבעיית הגב הישנה וככל הנראה מדובר, אם בכלל, בהחמרה". המומחה התייחס גם לכך שד"ר רובין קבע את הנכות מחמת הספק בלבד, והזכיר כי "כפי שכתבתי בחוות דעתי, הרי שרק אם יוכח מעל לכל ספק שבעיית האין אונות קשורה לתאונה, ורק אם יתברר כי קיבל טיפול מתאים לבעיה ללא הטבה, רק אז ניתן לקבוע לתובע נכות אורולוגית בהתאם". הצדדים חלקו גם על הערכתו של המומחה בתחום זה. גם הוא כאמור לא זומן לחקירה נגדית. לאחר עיון בחוות הדעת מצאתי שיש לאמץ את הערכתו של המומחה באשר להעדר נכות בתחום קשיים במתן שתן. הערכותיו של המומחה מעוגנות בממצאים אובייקטיביים שהיו בפניו, ואין מקום שלא לאמצן. אשר לקיומה של נכות בתחום האין- האונות המינית, קבע המומחה כאמור שני תנאים. התנאי הראשון, מבחינת קיומה של הנכות, סבר המומחה שניתן לטפל בנכות שקיימת לתובע בגין אין -אונות, ועל כן שב, הדגיש וקבע במפורש כי קביעת הנכות מותנית בכך שגם בעקבות טיפול המקובל כיום לטיפול בבעיית אין אונות יימצאו אותם ממצאים. עולה מהראיות שהתובע לא עשה ניסיון לטפל בבעיית אין האונות, ועל כן יש לסווג את הנכות כנכות זמנית. כעולה מחוות הדעת, ייתכן שבעקבות הטיפול הקיים כיום, לא תיוותר לתובע כל נכות. לא מדובר בטיפול הכרוך בניתוח, שיש בצידו סיכונים או אי נוחות ממשית, ולפיכך אין כל הצדקה לכך שהתובע נמנע מהטיפול. התנאי השני, נוגע לקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה. דומה כי לאור הסבירות הנמוכה שהתאונה היא שגרמה לנכות בתחום האין- אונות, סבר המומחה שיש צורך בהוכחה וודאית לקיומו של קשר סיבתי. המומחה שב והדגיש תנאים אלו במכתבו מיום 11.7.11, לאחר שהועברה לו חוות דעתו של ד"ר רובין. עולה מתשובתו האחרונה של המומחה לשאלת ההבהרה שנשלחה לו, שאין הוא סבור שמדובר בהוכחה וודאית לכך שאין- האונות נובעת מהתאונה, גם לאור העובדה שד"ר רובין אינו מוצא ממצא מתאים לכך בבדיקת ההדמיה, גם נוכח הבדיקות המרמזות על כך שבעיה אורגנית קשורה בבעיית הגב הישנה, וגם בשל כך שהקביעה הינה מחמת הספק בלבד. יש להוסיף לספקותיו אלו של המומחה גם את העובדה שבעיית האין אונות דווחה לראשונה בנובמבר 2006, כ- 5 חודשים לאחר התאונה, אין דיווח בגינה מיד לאחר התאונה. המומחה בתחום האורולוגיה שב והפנה לעניין הקשר הסיבתי לחוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדיה, וזה מצידו, אף שקבע נכות מחמת הספק, סבר שאין בה כדי להסביר את הנכות בתחום האין- אונות, וכי הנכות האמורה אינה נובעת מהתאונה, אף לא מחמת הספק. נוכח מכלול טעמים אלו סברתי שאין בסיס לקביעה שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בתחום האורולוגי. חוות דעת של המומחה בתחום אף אוזן וגרון ד"ר יוחנן מ' ויזל, פירט את תיאור המקרה כפי שנמסר לו על ידי התובע , לפיו בעקבות התאונה השנייה, איבד את הכרתו ופונה לבית החולים הדסה עין כרם. לאחר אשפוז של בן 4 ל- 5 ימים, שוחרר. במהלך התאונה נחבל בראשו ובצווארו, וסבל מדמם באף ובאוזן. שמיעתו פחתה בהדרגה, עד שכעבור יומיים הבחין בירידת שמיעה באוזן שמאל. מאז התאונה הוא סובל מרעש גדול באוזן שמאל, יום ולילה, בעוד שבאוזן ימין, חרף ליקויי שמיעה, הוא שומע טוב. התובע תיאר בפני המומחה כי לפני התאונה לא סבל ממחלות אוזניים. המומחה ציין בחוות דעתו כי על פי סיכום מחלה מיום 6.6.06, לא סבל התובע מאבדן הכרה או מחבלת ראש. אשפוזו נבע מחשד לקרע בטחול. צוין בסיכום המחלה כי התובע התלונן על ירידה חדשה בשמיעה, בנוסף על בעיית שמיעה ישנה באוזן שמאל. בעקבות בדיקת שמיעה שנערכה לתובע ביום 7.6.06, צוין כי בעקבות תאונת הדרכים סבל לדבריו מליקוי שמיעה באוזן שמאל, וכי מאז התאונה הוא מרגיש ירידה בשמיעה בשתי האוזניים. לאחר בחינת בדיקות שמיעה התנהגותית ציין המומחה כי קיימת אי התאמה בין PT ל- SRT. אי התאמה שכזו, כך ציין המומחה, מתקבלת בדרך כלל בעת ניסיונות החמרה מצד הנבדק. בשל כך ביקש המומחה ביצוע בדיקה BERA (ABR) סף טונלי. בדיקה שכזו בוצעה לבסוף ביום 25.2.10, ואולם הבדיקה דורשת רפיון מוחלט של שרירי הנבדק, על מנת לקבל גלים קריאים ואמינים. רפיון שכזה לא הושג בבדיקה, ועל כן המליץ המומחה על עריכת בדיקה חוזרת, תחת השפעת וליום. המומחה ציין כי גם בתאונה הראשונה אין עדות לחבלת ראש ומצוין שהתובע לא איבד את הכרתו. המומחה ציין שבהעדר תוצאות נוספות, אין הוא יכול לדעת מה מצב שמיעתו של התובע. ידוע שהוא סבל מליקוי שמיעה ישן באוזן שמאל, ולדבריו לאחר התאונה השנייה חש החמרה בשמיעה בשתי אוזניו. לא נמצאה ברישומים עדות לחבלת ראש קשה או לתלונה מצידו על חבלת ראש באף אחת מהתאונות, וחבלת צוואר אינה גורמת לליקוי שמיעה או להחמרה בשמיעה. בשל אלו סבר המומחה כי אין קשר בין תאונות הדרכים לבין תלונתו של התובע בדבר החמרה בשמיעתו. בסיכום חוות דעתו ציין המומחה כי בהעדר נתונים חד משמעיים לגבי שמיעתו של התובע, אין הוא יכול לקבוע את נכותו. עוד ציין כי במסמכים הרפואיים לא מצוי כל נתון היכול לאשש את הטענה בדבר החמרת השמיעה בעקבות מי מהתאונות. בתשובה לשאלות הבהרה מיום 15.8.10 השיב המומחה כי על פי בדיקת שמיעה שנערכה לתובע ביום 23.6.10 עומדת נכותו של התובע על 5%, לפי פרט 72(1) א 10 לתוספת לתקנות, עקב ליקוי שמיעה באוזן שמאל. המומחה ציין שבאוזן ימין השמיעה הינה בגבול התחתון של הנורמה. המומחה ציין סימני דמם מהאף ומהפה אינם מעידים על חבלת ראש קשה, שכן גם שריטה מזערית עלולה לגרום לסימני דם שכאלה. המומחה ציין שעל מנת שחבלת ראש תגרום לליקויי שמיעה, או תחמיר ליקויי שמיעה קיימים, עליה להיות חבלת ראש קשה, ובענייננו אין כל עדות לקיומה של חבלת ראש קשה. המומחה ציין כי התובע טען להחמרת שמיעה בשתי האוזניים בעקבות התאונה השנייה, אולם לפי בדיקת השמיעה שמיעתו באוזן ימין הינה בתחום הנורמה. בעקבות כל אלו העריך המומחה כי התאונה לא גרמה להחמרה בשמיעתו של התובע, שהייתה לקויה עוד קודם. הנכות הרפואית- סיכום לאור האמור לעיל מצאתי שיש לקבוע כי בעקבות התאונה הראשונה לא נותרה לתובע נכות כלשהי, ובעקבות התאונה השנייה נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 2.5%. הנזקים הנזק הלא ממוני בשים לב לפגיעה, לנכות הרפאוית, לאשפוז לאחר התאונה השנייה, ולמשך הזמן שחלף מאז שאירעו תאונות הדרכים, מצאתי שיש לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בסכום של 6,000 ₪ בגין התאונה הראשונה, ובסכום של 10,000 ₪ בגין התאונה השנייה, בערכי יום מתן פסק הדין. שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות מצאתי כאמור שיש לקבוע שבעקבות התאונה השנייה נותרה לתובע נכות רפואית בשיעור של 2.5%, המקבילה לנכות האורטופדית, אשר נקבעה כאמור מחמת הספק. לטענת התובע, יש לקבוע שנכותו התפקודית, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, הם משמעותיים. לטענת התובע, לאחר התאונה הראשונה חזר אמנם לעבודתו, ואולם לאחר התאונה השנייה היה מרותק זמן ממושך לכסא גלגלים. מאז התאונה השנייה לא חזר לעבודה. במהלך חקירתו הנגדית, השיב שמספר פעמים ניסה לשוב לעבודתו כנהג, אך כיון שנזקק לסיוע של מישהו שיהיה לידו, וכיון שהתקשה לשבת זמן ממושך, לא עבד מעבר לשעות ספורות. התובע השיב שהוא לא פנה למשרדי כ"א לחפש עבודה, אף לא ללשכת התעסוקה. כמו כן לא פנה למחלקת השיקום במוסד לביטוח לאומי. לא עלה בידו לחזור לעבודה. לטענתו זמן ממושך. התובע העיד שאין בכוחו שבעקבות התאונה, אין בכוחו להרים שקית חלב ולהביאה מהמכולת הסמוכה לביתו, על אחת כמה וכמה לטענתו אין באפשרותו לעבוד. הנתבעת טענה שאין כל משמעות תפקודית לנכות המזערית שנקבעה מחמת הספק, והפנתה לאי אמינותו של התובע, ולסתירות שנפלו בין עדותו לעדות אשתו. עדותו של התובע בדבר ההשפעות התפקודיות של נכותו, לא היו מהימנות. התיאורים שאותם תיאר בפני תואמים את התיאורים שהועלו בפני המומחה האורטופד, בעטיים שלח המומחה את התובע לסדרת בדיקות, שבעקבותיהן נמצא כי לא היה ממש בתלונות האמורות. הנכות האורטופדית אשר נקבעה בסופו של יום, מחמת הספק בלבד, הינה נכות מזערית. הנכות מצטרפת לנכות (מזערית) קודמת, ועל כן יתכן שיש לה משמעות תפקודית קלה על עבודתו של התובע כנהג. גם אילו הייתי קובעת שיש לקבוע שקיימת נכות אורולוגית, הקשורה בקשר סיבתי לתאונה, הנכות בגין אין- אונות אינה תפקודית, ואינה משפיעה על כושר ההשתכרות. בשים לב לשיקולים האמורים, מצאתי שיש לאמץ את שיעור הנכות האורטופדי, ולקבוע כי שיעור הנכות התפקודית בעקבות התאונה, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, הינם בשיעור של 2.5%. בסיס השכר אשר לבסיס השכר, לטענת התובע, עובר לתאונה עבד כנהג משאית ועסק בהובלות. שכרו הממוצע עמד על 8,000 ₪ לחודש, ולעיתים אף למעלה מכך. לטענתו, עובר לתאונה עבד כ- 12 שעות ביום. במהלך עדותו העיד כי הוא עבד כעצמאי עם בעלי עסקים וקבלנים שונים, בתחום מדינת ישראל ובשטחי הרשות הפלסטינאית, כאחד. לטענת התובע, לא כל הכנסותיו דווחו, הן מחמת שהעסקים בתחום הרשות אינם כפופים לחוק בישראל, הן מאחר שלא כל בעלי העסקים בקשו ממנו חשבוניות, ועל כן לא הנפיקן. חלק מהחברות שעבורן עבד אינן קיימות עוד, עם חלק מבעלי העסקים ניתק את הקשר, ועל כן זולת עדותו ועדות אשתו, לא עלה בידו להציג מסמכים המאמתים את היקף ההכנסות שלהן טען. כפי שנפסק לא אחת, רשאי תובע להוכיח בפני בית המשפט קיומן של הכנסות בלתי מדווחות לרשויות המס (ראו למשל ע"א 5794/94 אררט נ' רחל בן שבח, פ"ד נא (3) 489). יחד עם זאת, נטל ההוכחה המונח על כתפי התובע הטוען טענות ממין זה, הוא נטל כבד. יש לבחון בקפידה טענות בדבר הכנסות בלתי מדווחות, שכן, קשה ללמוד מעדותו של התובע, האם בעבר לא דיבר אמת באשר להכנסותיו, או שמא טענותיו כיום באשר להכנסותיו אינן אמת, (או שלמצער אינן מדויקות). בענייננו לא מצאתי שיש מקום לקבל את טענותיו של התובע. נטייתו של התובע להפרזה והאדרה ניכרות לא רק בכל הנוגע למצבו הרפואי, כפי שתיארו המומחים הרפואיים בהרחבה, אלא גם באשר להכנסותיו. אשתו העידה אף מעבר לעדותו, וטענה שלעיתים הסתכמו הכנסותיו של התובע נטו לסכומים של 14,000 עד 15,000 ₪. בשל בעיית האמינות לא מצאתי שיש לקבל את העדויות האמורות, שלא נתמכו בכל ראייה אובייקטיבית, כגון דוחות שהוגשו לפקיד השומה בדבר ההכנסה השנתית, חשבוניות, עדות בעלי עסקים, עדות רואה החשבון אשר טיפל בהגשת דוחותיו של התובע, על פי עדותו בחקירה נגדית, תדפיסי בנק וכיוצ"ב. הנתונים שהציג התובע היו נתונים חלקיים ביותר, ולא ניתן ללמוד מהם דבר אודות הכנסותיו עובר לתאונה. ההימנעות הגורפת מהבאת הנתונים האובייקטיבים, מעידה על כך שאילו היה התובע מציג את נתוני הכנסתו, לא היה בהם כדי לתמוך בגרסתו בפני בדבר היקף הכנסותיו. התאונות הוכרו כאמור כתאונות עבודה, ולתובע שולמו דמי פגיעה, על יסוד שכר רבע שנתי בסכום של 9,342 ₪. מצאתי שיש לאמץ נתון זה כבסיס השכר, בהעדר כל ראייה אמינה אודות הכנסות בהיקף אחר. לפיכך יש לקבוע שבסיס שכרו של התובע הינו 3,114 ₪, בערכי יום התאונה השנייה (ובערכי יום מתן פסק הדין- 3,600 ₪ במעוגל). הפסד הכנסות כידוע, על התובע מוטלת החובה להוכיח קיומם של הפסדי שכר בעבר. לעניין הפיצוי בראש נזק זה, אין די בקיומה של קביעת נכות זמנית. כמו כן אין מקום להערכות שונות. התובע טען כאמור שלאחר התאונה השנייה לא שב לעבודה, זולת נסיונות ספורים שעשה. לא מצאתי שהנכות בשיעור של 2.5% שנקבעה לתובע בעקבות התאונה, מחמת הספק, גם בצירוף לנכות הקודמת בשיעור של 2.5%, מצדיקה הפסקת עבודה מחמת בעיות בריאות. במאמר מוסגר אציין כי בשל בעיית האמינות קשה לאמץ את עדותו של התובע לפיה במהלך כל השנים שחלפו ככל לא היו לו הכנסות, וכי הוא לא עבד בעבודה כלשהי. מחמת הספק מצאתי לקבוע פיצוי בגין הפסדי הכנסות בעבר על פי שיעור הנכות שנקבע על ידי המומחה בתחום האורטופדיה. לאחר התאונה הראשונה, עבור שבועיים של אי כושר מלא, ושבועיים נוספים של נכות בשיעור של 50%, סכום של 2,335 ₪. סכום זהה בעקבות תקופות אי הכושר לאחר התאונה השנייה. עבור התקופה שמחודש לאחר התאונה השנייה עד היום, פיצוי בהתאם לשיעור הנכות, היינו 3,114 ₪, כפול שיעור הנכות (2.5%), כפול 69 חודשים מאז התאונה השנייה, מתקבל פיצוי בסכום של 5,372 ₪ במעוגל. סה"כ בגין הפסד הכנסות בעבר- סכום של 10,042 ₪. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה עד יום מתן פסק הדין. אבדן כושר השתכרות על יסוד הנתונים שהובאו בפני, ותוך אימוץ טענתו של התובע כי הוא אינו עובד מאז התאונה השנייה, מצאתי, שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 8,500 ₪ בראש נזק זה, המקביל בקירוב לתחשיב אקטוארי מלא. עזרת הזולת בשים לב לתקופת אי הכושר שנקבעה לתובע כמפורט בחוות דעתו של המומחה האורטופדי מטעם בית המשפט, ניתן להעריך שהתובע נזקק בעבר לעזרת בני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית, וכי הוא עלול להזדקק לה גם בעתיד, במיוחד בשים לב לנכותו הכוללת. לפיכך אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדן, בסכום של 3,000 ₪ בראש נזק זה, נכון ליום מתן פסק הדין. הוצאות התאונות הוכרו כתאונות עבודה, ועל כן נושא המוסד לביטוח לאומי בהוצאותיו של התובע הקשורות לתאונה. לפיכך אין מקום לקבוע פיצוי בראש נזק זה. מעבר לדרוש אציין שהתובע הציג קבלות בעייתיות להוכחת הוצאותיו. כך למשך הציג קבלות כפולות וחופפות, עבור נסיעה במונית באותה שעה, שניתנו לו כביכול על ידי נהגים שונים; קבלות בגין הוצאות שאינן קשורות לתאונות, כגון הוצאות בתחום העיניים; וחשבונות בגין מד"א ובגין אשפוז לגביהן הודה בחקירתו הנגדית כי הוא כלל לא שילם אותן. ניכויי תשלומי המוסד לביטוח לאומי לטענת הנתבעת, יש לנכות מהפיצוי לא רק את דמי הפגיעה שקיבל התובע בפועל, אלא גם את דמי הפגיעה שיכול היה לקבל אילו היה מגיש את תביעתו במועד, ולא באיחור של 4 שנים. הלכה היא שהנפגע אינו רשאי לוותר על זכאותו לקבל גמלאות מהמוסד לביטוח לאומי, ומי שלא מימש את זכאותו, צפוי לכך שהגמלאות שאותן עשוי היה לקבל ינוכו מהפיצויים שיפסקו לו מאת המזיק (א' ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 993). 100.יחד עם זאת, בענייננו, נוכח הפערים בין קביעות המומחה מטעם בית המשפט והוועדות הרפואיות, ובשים לב לכך שיתכן שהתובע נמנע מלתבוע את הגמלאות כיון שלא היה מקום לתשלומן, אינני סבורה שיש לנכותן מהפיצוי. 101.לפיכך יש לנכות את דמי הפגיעה שקיבל התובע בפועל, בסכום של 1,332 ₪ מיום 9.11.06, ובסכום של 897 ₪ מיום 3.12.06. לסכומים האמורים יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום מתן פסק הדין. סיכום 102.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 37,542 ₪, ובניכוי סכום של 2,229 ₪ בגין תשלומי המוסד לביטוח לאומי. לסכום הפסדי העבר, ולסכום הניכוי, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין. הסכום ישולם בתוספת הוצאות משפט, וכן בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13%. 103.הסכום שנפסק לתובע ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי בא כוח הנתבעת, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית. ניתן היום, ל' בניסן תשע"ב, 22 באפריל 2012, בהעדר הצדדים. שאלות משפטיותהפסדי השתכרות