פיצוי נפגע גוף קרע ברצועות הקרסול בפני שתי בקשות מטעם הנתבעת. האחת, בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד") בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). השנייה, בקשה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורטופדי והנוירולוגי אשר יעריכו נכותו של התובע אשר אינה קשורה לתאונה, בעיקר על רקע העובדה שהתובע סובל ממחלת הפוליו מילדותו. נדון בבקשות כסדרן. הבאת ראיות לסתור התובע, יליד 1948, נפגע בתאונת דרכים ביום 28.8.05. תאונה זו היא התאונה נשוא התובענה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד. התובע נבדק על ידי מספר ועדות רפואיות וביום 2.6.08 הועמדה נכותו הרפואית הצמיתה בגין התאונה על 27.10%: 10% בגין תסמונת בתר חבלתית בהתאם לסעיף 34(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), לאחר ניכוי 10% בגין מצב קודם; 10% בגין עמוד השדרה הצווארי בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי ו - 10% בגין קרסול ימין, בהתאם לסעיף 48(3)(א), מותאם, לתקנות הביטוח הלאומי. טענות הנתבעת הנתבעת עותרת להתיר לה להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה לתובע על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנתבעת טוענת כי בהליך שנוהל במוסד נפל פגם מהותי היורד לשורשו של העניין ולכן יש למנות מומחים בתחום האורטופדי והפסיכיאטרי מטעם בית המשפט. באשר לתחום האורטופדי, הנתבעת טוענת כי התובע כלל לא נפגע בתאונה בקרסול ימין ובצוואר וכי הוא התלונן עוד קודם לתאונה על בעיות רפואיות בקרסול ימין ובצוואר. הנתבעת מפנה לתאונה נוספת מיום 2.12.01, אז נפל התובע במדרגות במסגרת עבודתו. הנתבעת טוענת כי מתיק המוסד המתייחס לתאונה זו יש ללמוד כי התובע ייחס את מכאוביו בקרסול ובצוואר לאותה התאונה. עוד טוענת הנתבעת כי ועדות המוסד אשר דנו בתאונה נשוא התובענה התעלמו גם מתאונות נוספות בהן נפגע התובע בצווארו, כמו תאונה מיום 22.9.81 ותאונה נוספת מיום 29.12.93. בקשר לתאונה משנת 1993 אף מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, אשר קבע במסגרת חוות דעת משנת 1999 כי נכותו הרפואית של התובע בגין עמוד השדרה הצווארי עומדת על 20%, כאשר מחצית מהנכות מיוחסת לתאונה משנת 1993. הנתבעת טוענת כי התובע התלונן לאורך שנים רבות על כאבים בעמוד השדרה הצווארי, כפי שניתן לראות בתיקו הרפואי. הנתבעת טוענת כי מדוחות הועדות הרפואיות לא ניתן למצוא מהי הסיבה בעטייה הוחלט לקבוע כי לתובע נגרמו נכויות כלשהן בתחום האורטופדי כתוצאה מהתאונה ויש להסיק כי בפני הועדות לא עמד כל התיעוד הרלוונטי המתייחס לעברו הרפואי של התובע לפני התאונה, ובכלל זה תיק המוסד המתייחס לתאונה מיום 2.12.01. בהתייחס לתחום הנפשי טוענת הנתבעת, כי המומחה הרפואי בתחום הנפשי מטעם המוסד, אשר קבע נכותו הרפואית, התבסס על מידע, על פיו התובע תפקד באופן תקין עד התאונה ורק בעקבות התאונה נאלץ להפסיק לעבוד. הנתבעת טוענת כי מידע זה אינו נכון. נטען כי מתיק המוסד המתייחס לתאונה משנת 2001 ניתן ללמוד כי התובע טען כבר אז לקשיי תפקוד וטען כי היה מועמד לפיטורין בשל בעיותיו הרפואיות. עוד טוענת הנתבעת כי מהתיעוד הרפואי ניתן ללמוד כי גם עובר לתאונה סבל התובע מבעיות נפשיות, כאשר מידע זה לא עמד בפני הועדה הרפואית. טענות התובע התובע, בתגובתו, טוען כי אין מדובר במקרה חריג בו יש להתיר להביא ראיות לסתור. התובע טוען כי תיקיו הרפואיים עמדו בפני הועדות הרפואיות של המוסד. באשר לנכות הפסיכיאטרית, הרי שהועדה החליטה לנכות מחצית מהנכות בגין מצב קודם, כך שהיא הייתה ערה למצבו הקודם בתחום הנפשי. טענת הנתבעת כי התובע לא תפקד באופן תקין עובר לתאונה אין לה על מה לסמוך, שהרי התובע עבד עד התאונה, בהתאם לראיות שצרף לתחשיב הנזק מטעמו. הנתבעת לא צרפה כל מסמך לגבי טיפול נפשי שהתובע עבר לפני התאונה ואשר לא עמד בפני הועדות הרפואיות. באשר לנכות בגין קרסול ימין, הרי שהועדה הרפואית של המוסד אשר דנה בתאונה משנת 2001 קבעה מפורשות כי לא נותרה לתובע נכות בגין קרסול ימין בגין אותה תאונה. בכל מקרה, בפני הועדות הרפואיות אשר דנו בתאונה נשוא התובענה צוין כי עמדה חוות דעתו של ד"ר רנד, בה קיימת התייחסות מפורשת לתאונה משנת 2001. באשר לנכות בגין עמוד השדרה הצווארי, בפרוטוקול של הועדה הרפואית לעררים נרשם כי עמד בפניה התיק המלא מקופת החולים, שם קיימים הרישומים לגבי עמוד השדרה הצווארי הקודמים לתאונה, כך שהועדה הייתה ערה לכל המצוי בתיק הרפואי. גם דוחות של ועדות קודמות עמדו בפני הועדה הרפואית לעררים. התובע מפנה לדו"ח ועדה מיום 17.5.07 שם רשם ד"ר וילנסקי, אורטופד מטעם המוסד, כי התובע נפגע בעבר בצווארו. קביעת הנכות בגין עמוד השדרה הצווארי נעשתה לאחר שנשקל מצבו הרפואי עובר לתאונה. דיון והכרעה דין הבקשה להתקבל בחלקה. ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בעניין מתן היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי היא ברורה: "יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמא למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית המשפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם לתאונה, ואשר לו היו לפניה, בודאי היו מביאות לתוצאה שונה...מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסבורים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים ועד כמה אין קושי למצוא חוות דעת שתהיה שונה ממסקנות הועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת... פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד". ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה (4), 77. ראה עוד בר"ע 634/85 עודה נ' רותם , פ"ד לט(4) 505; רע"א 11325/05 מנורה נ' גולינבסקי (27.2.06); רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר, (19.9.06); א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי הדין וחישוב הפיצויים, 1999, עמ' 494 ואילך. העיקרון לא להתיר הבאת ראיות לסתור אלא במקרים חריגים נובע לא רק מיעילות הדיון אלא גם מהשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליך המתנהל במוסד לביטוח לאומי ובין זה המתנהל בבית המשפט. עוד יש להזכיר כי בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. בית המשפט לא יתיר הבאת ראיות לסתור רק בגלל שדעתו של בית המשפט אינה נוחה מהנמקת הועדה, או כאשר נתקל בית משפט בהנמקות שאינן מפורטות דיין, או שמתעוררים ספקות באשר להחלטת הועדה: "אילו סברנו כי כל אימת שמידת ההנמקה של החלטת הועדה או שיקוליה אינם נקיים מספקות מהווה הדבר נימוק להתיר הבאת ראיות לסתור, היה זה תחילתו של תהליך שסיומו ריקון הסעיף מתוכנו" (בר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר, (1.3.06). בהתאם להלכה, אם משתכנע בית המשפט כי בפני הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי לא עמד חומר רפואי חשוב ורלוונטי בהתייחס למצבו הרפואי של התובע לפני התאונה וכי אם היה חומר זה מוצג לוועדה היה בכך באופן ודאי כדי להשפיע על החלטתה, יש בכך משום הצדקה להתיר הבאת ראיות לסתור. נבחן את העובדות הרלוונטיות בענייננו. הנכות הפסיכיאטרית תחילה, הנכות בתחום הפסיכיאטרי. בתאריך 26.3.06 נבדק התובע לראשונה על ידי ד"ר גרופר, פסיכיאטר מטעם המוסד. ד"ר גרופר ציין כי עיין בדו"ח נוירו פסיכולוגי מיום 8.2.06 השולל פגיעה מוחית אך תומך באפקט דיספורי וכן עיין במכתביה של ד"ר מנור, פסיכיאטרית מקופת החולים, המתרשמת מתגובה הסתגלותית דיכאונית על רקע הפרעת אישיות נרקסיסטית. עוד ציין ד"ר גרופר כי התובע הופנה לטיפול פסיכולוגי אך נמצא לא מתאים לטיפול במצבו הנוכחי. ד"ר גרופר ציין במסקנותיו כי התובע אמנם סובל מפוליו אך למרות זאת תפקד באופן תקין כל השנים, כאשר מאז התאונה קיימת תגובה דיכאונית, כנראה על רקע אישיות נרקסיסטית. מבחנים נוירו פסיכולוגיים שוללים מרכיב אורגני אך מאשרים תגובה נפשית המשפיעה גם על התפקוד הקוגנטיבי. ד"ר גרופר קבע לתובע נכות זמנית בתחום הנפשי בשיעור 20% וביקש כי לקראת הועדה הבאה יצורף תיקו הפסיכיאטרי המלא, לרבות טיפול פסיכולוגי, אם קיים, וכן דו"ח נוירו פסיכולוגי חוזר. עוד ציין ד"ר גרופר כי התייחסות למצב קודם, ככל שקיים, תיעשה בבדיקה החוזרת. בדיקה חוזרת על ידי ד"ר גרופר נערכה ביום 26.4.07. ד"ר גרופר סיכם חוות דעתו והעריך נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנפשי בשיעור 20%, אך קבע כי יש לנכות 5% בגין מצב קודם. הועדה הרפואית מיום 17.5.07 קבעה כי היא מקבלת חוות דעתו של ד"ר גרופר. לעניין הפעלת תקנה 15 קבעה הועדה הרפואית ביום 26.7.07 כי התובע מסוגל לעבוד בעבודתו "למרות מגבלותיו הנפשיות שבחלקן היו גם בעבר". ביום 30.8.07 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית, ועניינו ערר המוסד על קביעת הנכות הפסיכיאטרית. ועדת הערר ציינה כי היא עיינה "בדו"ח בדיקה מ 13.6.91 אשר בו מופיעה נכות בשיעור 10% על סמך סעיף 34(ב) על "מצב לאחר זעזוע מוח עקב תאונת דרכים משנת 1977". יש להדגיש כי מדובר בנכות צמיתה... יש לציין שלמרות דיווחו של הנבדק על כך שלאחר התאונה ב- 1977 ניהל חיים נורמטיביים ותפקד באופן תקין, הוא המשיך לקבל את נכותו בשיעור 10%. לאור זאת הועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת כי נכותו בשיעור 20% מזה יש לנכות 10%. סה"כ 10% לצמיתות". ניתן לראות, אם כן, כי אין ממש בטענות הנתבעת כי מצבו הקודם של התובע בתחום הנפשי לא נשקל על ידי הועדה וכי מסקנת הועדה התבססה על כך שהתובע תפקד באופן מלא עובר לתאונה. להפך, ועדת הערר בחנה את מלוא הנתונים הרלוונטים, התייחסה למצבו הקודם, לא קיבלה את חוות דעתו של ד"ר גרופר באופן מלא וקבעה כי רק מחצית מהנכות הנפשית ממנה סובל התובע קשורה לתאונה. דין הבקשה בכל הנוגע לנכות הפסיכיאטרית, להידחות. הנכות האורטופדית ובאשר לנכות האורטופדית. התובע נבדק על ידי ועדה רפואית ביום 4.4.06. הוא התלונן, בין היתר, על כאבים בקרסול ימין ועל כאבי צוואר. הועדה ציינה כי היא עיינה בתיק קופ"ח מאוחדת וקבעה נכות זמנית בגין כתף ימין, גב תחתון, ירך ימין, שורש יד ימין, קרסול ימין, כאבי ראש ותגובה הסתגלותית. הועדה ביקשה כי לדיון הבא יומצא תיק תאונת עבודה משנת 2003, כאשר צוין כי "בביקורים בקופ"ח עדות לתאונה הנ"ל" וכן צילומים. דיון נוסף של הועדה הרפואית נערך ביום 19.10.06. בוועדה השתתף גם ד"ר וילנסקי, אורטופד, אשר בדק את התובע. צוין כי התובע סובל משינויים ניוונים קשים בעמוד השדרה. הועדה ציינה כי היא עיינה גם בתיק הועדה לפטור ממס הכנסה, שם נקבעו לתובע בשנת 1990 נכויות שונות, אך לא בגין עמוד השדרה הצווארי ולא בגין הקרסול. הועדה ציינה כי עיינה בתיק רפואי של ד"ר ברש משנת 2003, שם צוינה התאונה מיום 2.12.01 וצוין כי אז התלונן התובע על כאב בגפה התחתונה ימנית וגפה עליונה ימנית. הועדה קבעה נכות זמנית בשיעור 40% בגין הפגיעה האורטופדית, הנוירולוגית והפסיכיאטרית במאוחד. ביום 17.5.07 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית, אשר גם בה השתתף ד"ר וילנסקי. בפרוטוקול בדיקת התובע צוין כי התובע נפגע בכתף בשנת 2001 ונקבעה לו נכות על ידי המוסד בגין כך. צוין כי נמצאה הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה עקב היצרות התעלה הספינאלית אך צוין כי ממצא זה אינו קשור לתאונה הנדונה. עוד צוין רישום משנת 2001 לגבי כאבים בגפה התחתונה הימנית והגפה העליונה הימנית בעקבות אותה תאונה. כמו כן צוין: "יש לציין כי גם ב 2003 נפגע בצוואר, גב כתף ימין, אגן וקרסול ימין". הועדה סיכמה מסקנותיה, בהתייחס לתלונות התובע בתחום האורטופדי כך: "מבחינה אורטופדית ונורולוגית הועדה בדעה שהמוגבלויות האמור לעיל לא קשורים לתאונה הנדונה ולפיכך לא נותרה נכות בגין תאונה הנדונה". ביום 26.7.07 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית, לעניין הפעלת תקנה 15. במסגרת הפרוטוקול חזרה הועדה על מסקנתה כי המגבלות האורטופדיות של התובע אינן קשורות לתאונה והוחלט לא להפעיל את תקנה 15. ביום 26.2.08 התקיים דיון של הועדה הרפואית לעררים ועניינה ערר התובע על אי קביעת נכות בתחום האורטופדי בגין התאונה, בעיקר בגין קרסול ימין, הגב התחתון והצוואר. במהלך הדיון הוגשה מטעם התובע חוות דעתו של ד"ר רנד מיום 20.2.08. במסגרת חוות דעת זו ציין ד"ר רנד כי התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 2.12.01 בה נפגע בכתף ימין וסבל לתקופה מסוימת גם מכאבי גב, אגן ורגל. במסגרת "תלונות הנפגע" צוינה גם כן התאונה משנת 2001. הועדה ציינה כי עיינה בממצאי דימות, שם נראים שינויים ניוונים, וביקשה כי לקראת הדיון הבא תבוצענה בדיקות נוספות. ביום 3.4.08 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית לעררים. לגבי קרסול ימין ציינה הועדה כי "מאחר ולא ניתן היה לבצע בדיקת טלוס המעידה על אי יציבות בקרסול ימין, הועדה נאלצת להסתמך על בדיקת U.S 10.7.06 המעלה קרע ברצועה החיצונית בקרסול ימין וקובעת 10% עפ"י 48(3)א' מותאם". לגבי עמוד השדרה הצווארי והמתני ציינה: "בע"ש צווארי ומתני לא הופקו מגבלות תפקודיות בכיפוף וביישור, הופקו הגבלות בתנועות סיבוביות בהטיה צידית ובכיפוף קדמי, לא הופקו כל הגבלות בתנועות ע"ש מתני. אין נכות בגין הגב התחתון. בע"ש צווארי הועדה קובעת 10% לפי סעיף 37(5)א". התבקשה חוות דעת לעניין תקנה 15. ביום 2.6.08 התקיים דיון מסכם של הועדה הרפואית לעררים. צוין כי עמדו בפני הועדה תיק נ"ע קופ"ח מאוחדת, צילום כרטיס רפואי קופ"ח, פרוטוקול ועדות קודמות על כל המסמכים שעמדו בפניהן, חוו"ד ועדת רשות, חוו"ד ד"ר גושן וחוו"ד ד"ר רנד. התובע התלונן גם על החמרה במצב הכתף, אך הועדה קבעה כי אין מקום להכיר בתלונות לגבי הכתף כקשורות לתאונה. הועדה אישרה את הנכויות שנקבעו בועדות הערר הקודמות: 10% בגין קרסול ימין, 10% בגין עמוד השדרה הצוארי ו10% בתחום הנפשי והחליטה להפעיל את תקנה 15 ולהגדיל נכותו של התובע בשליש. יש לבחון, כעת, את התיעוד הרפואי המתייחס לקרסול ולעמוד השדרה הצווארי עובר לתאונה, לבדוק אם תיעוד זה עמד בפני הועדות הרפואיות שקבעו נכותו בגין התאונה נשוא התובענה ואם לא עמד, לקבוע אם יש בכך כדי לבסס היתר להבאת ראיות לסתור את הנכות. תחילה, הקרסול. התובע, כאמור, נפגע בתאונת עבודה ביום 2.12.01 והתלונן על פגיעה גם בקרסול ימין, בנוסף לגב ולכתף. ועדה רפואית מיום 5.8.02 העמידה תחילה נכותו הרפואית על 14.5% בגין ברך ימין. ועדה רפואית לעררים דנה ביום 2.10.02 בערר המוסד. התובע נבדק על ידי הועדה והועדה עיינה בבדיקות דימות. ועדה הערר קיבלה את הערר וקבעה כי הנכויות שניתנו בגין הברך אינן שייכות לתאונה. היא קבעה כי "הפגיעה היחידה עקב התאונה היא הפגיעה בכתף ימין" ובקשה בצוע בדיקות נוספות. ביום 27.1.03 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית לעררים. היא קבעה כי בגין קרע בכתף נותרה לתובע נכות בת 15% בגין התאונה. עוד ציינה: "אין נכות בגין הקרסול עפ"י ממצאים בפרוטוקול מ 2.10.02". ביום 25.1.04 התקיים דיון נוסף של הועדה הרפואית בשל טענת התובע להחמרה, וטענתו נדחתה. על כך הוגש ערר על ידי התובע. בתאריכים 2.9.04 ו- 18.11.04 התקיים דיון בועדה הרפואית לעררים. הועדה קבעה כי התובע סובל משינויים ניוונים בקרסול שאינם על רקע חבלתי והתביעה להחמרה נדחתה. מעיון בתיקו הרפואי של התובע לגבי התקופה שלפני התאונה משנת 2001 ניתן לראות כי לא היו תלונות לגבי הקרסול. בנסיבות אלו, הבקשה להביא ראיות לסתור באשר לנכות שנקבעה לגבי הקרסול אינה יכולה להתקבל. התובע אכן טען כי נפגע בקרסול גם בתאונה משנת 2001 אך הועדות הרפואיות שדנו בתאונה נשוא התובענה היו ערות לתאונה זו והיא מצוינת מספר פעמים ברישומי הועדות ובתיעוד שהיה בפניה. לא קיים תיעוד רפואי רלוונטי נוסף בעניין הקרסול אשר לא עמד בפני הועדה. הועדה קבעה, לאור ממצאי בדיקות דימות, כי לתובע נגרם קרע ברצועה בתאונה נשוא התובענה ובהתאם לכך נקבעה נכות. הממצא של קרע לא היה קיים בעבר והוא ממצא חדש. ממצא זה מתיישב עם קביעת הועדה הרפואית לגבי התאונה משנת 2001, כי לתובע לא נותרה נכות עקב אותה התאונה. ובאשר לנכות בגין עמוד השדרה הצווארי. בנושא זה המצב שונה ומתעוררים ספקות אם אכן הועדה הרפואית לעררים הייתה ערה למצבו הרפואי של התובע עובר לתאונה ואם מלוא התיעוד הרלוונטי עמד בפניה. מעיון בתיק הרפואי של התובע עובר לתאונה עולה כי לאורך שנים רבות, החל משנת 1981, אז עבר תאונת דרכים, התובע התלונן על כאבים בעמוד השדרה הצווארי ועל הגבלות תנועה, כאשר כבר בשנת 1981 נמצאו בבדיקות שינויים ניוונים. רישומים רבים על כאבים והגבלות בעמוד השדרה הצווארי מצויים לאחר תאונת הדרכים שעבר בשנת 1993, כאשר כמעט כל הרישומים בעניין זה אינם מצויים בתיק קופת החולים אלא דווקא בתיק מרפאות החוץ של בי"ח שיבא, שם טופל התובע, תיק אשר לא צויין כי עמד בפני מי מוועדות המוסד. בגין התאונה משנת 1993 אף הגיש התובע תובענה לבית המשפט ומומחה מטעם בית המשפט קבע בשנת 1999 כי הוא סובל מהגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי. גם לאחר התאונה משנת 2001 התלונן התובע על כאבים והגבלות תנועה בעמוד השדרה הצווארי אך הועדות הרפואיות קבעו כי הוא סובל משינויים ניוונים קשים שאינם על רקע חבלתי. למעשה, גם הועדות הרפואיות מדרג ראשון שדנו בתאונה נשוא התובענה קבעו כי המגבלות בעמוד השדרה הצווארי אינן קשורות לתאונה ואף הפנו לתאונה משנת 2003, אשר דווקא לגביה לא מצאתי מסמכים בתיק הרפואי. ועדת הערר מיום 3.4.08, אשר קביעותיה אומצו על ידי הועדה מיום 2.6.08, החליטה לקבוע לתובע נכות בגין עמוד השדרה הצווארי מבלי שהיא מתייחסת כלל למצבו הקודם של התובע ומבלי שהיא מנמקת מדוע החליטה לקבל הערר ולשנות מסקנת הועדה בדרג הראשון, על פיה המגבלות בעמוד השדרה הצווארי אינן קשורות לתאונה ואינן נובעות מהתאונה. בפרוטוקול ועדת הערר מצוינת הגבלת תנועות בעמוד השדרה הצווארי ותו לא. הרושם העולה הוא כי ועדת הערר התייחסה למגבלת התנועות שמצאה, וזאת בלבד, מבלי להתייחס כלל לעברו הרפואי של התובע בעמוד השדרה הצווארי ומבלי שהייתה ערה לעברו בנושא זה. נראה כי בפני ועדה זו לא עמד כלל תיעוד רפואי רלוונטי המתייחס לעברו של התובע בעמוד השדרה הצווארי. לא ברור אם תיק קופ"ח עמד בפני הועדה מיום 3.4.08, כיוון שלא נרשם שהוא עמד בפניה, אלא רק בפני הועדה מיום 2.6.08, אשר אימצה את מסקנות הועדה מיום 3.4.08 ללא הסבר או פירוט נוסף, אך בכל מקרה נראה כי תיק מרפאות החוץ מבי"ח שיבא, אשר מתייחס לתאונה משנת 1993, לא עמד בפני אף אחת מהועדות. הועדה לא התייחסה כלל לממצאי הדמייה, שם נראים שינויים ניוונים, ולא ציינה כל הנמקה לקביעתה אשר ביטלה את החלטת הדרג הראשון בהתייחס לעמוד השדרה הצווארי. נראה כי אם הייתה ועדת הערר מתייחסת לעברו הרפואי של התובע, הייתה מסקנתה משתנה. בהתחשב באי הבהירות והספקות באשר למהות המידע שהיה בפני הועדה ונוכח העדר התייחסותה למידע רלוונטי ומהותי באשר לעברו הרפואי של התובע, מסקנתי היא כי יש לסווג מקרה זה כאחד מהמקרים החריגים בהם מוצדק לאפשר הבאת ראיות לסתור. לאור כלל האמור, הבקשה מתקבלת בחלקה, בכל הנוגע לנכות בעמוד השדרה הצווארי. ימונה מומחה רפואי בתחום האורטופדי אשר יתייחס לנכותו של התובע בעמוד השדרה הצווארי עקב התאונה, וזאת בלבד. החלטת מינוי תשלח בנפרד לצדדים. מינוי מומחים הנתבעת עותרת גם למינוי מומחים רפואיים בתחומי האורטופדיה והנוירולוגיה אשר יעריכו מצבו הרפואי של התובע ללא קשר לתאונה. הנתבעת מציינת כי התובע חולה במחלת פוליו, מחלה שהותירה בו שיתוק חלקי וקיצור רגל, וכן טוענת כי נפגע בתאונות נוספות. המוסד קבע לו נכויות, במסגרת ענף נכות כללית, בגין השיתוק, שבר בעצם הירך הימנית, הגבלת תנועות עמוד שדרה תחתון, זעזוע מוח וליקוי שמיעה. הנתבעת טוענת כי לבעיותיו הרפואיות של התובע שאינן קשורות לתאונה יש השלכות תפקודיות. עוד טוענת הנתבעת כי יש לבקש מהמומחה שימונה ליתן דעתו לעניין קיצור תוחלת החיים של התובע בגין מחלת הפוליו. התובע, בתגובתו, ציין כי אמנם הוא לוקה בפוליו מילדות ובגין כך הוכר בנכה בנכות כללית, אך אין כל הצדקה למנות מומחים להערכת נכותו בגין כך, שכן נכותו ידועה והנתבעת תוכל להגיש את תיק המוסד המתייחס לנכותו הכללית. נטען כי עצם עובדת היותו חולה פוליו לא פגעה בכושר השתכרותו וכי עד התאונה נשוא התובענה תפקד כהלכה בשכר גבוה. לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי לא להיעתר בשלב זה לבקשה. שאלת תפקודו של התובע עובר לתאונה והשפעת התאונה על תפקודו והשתכרותו תיבחן על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שיוצגו. אין חולק שהתובע חולה פוליו וכי הוא מוכר כנכה במסגרת נכות כללית. שאלת השפעת מחלתו על תפקודו לפני התאונה, גם בהיותו חולה פוליו, תיבחן, כאמור, בהתאם לראיות ואיני סבורה כי יש צורך, בשלב זה, לצורך הערכת פגיעתו התפקודית מהתאונה, למנות מומחים רפואיים להערכת נכותו הרפואית שאינה קשורה לתאונה. הצדדים ינסו להגיע להסכמה על פיה הנכויות שנקבעו לתובע במוסד במסגרת הנכות הכללית תשמשנה כראיה לעניין נכויותיו שאינן קשורות לתאונה. בהעדר הסכמות וככל שלא תושג פשרה בתיק, ניתן יהיה להעלות שוב הבקשה לאחר הגשת ראיות הצדדים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות לגבי שתי הבקשות. קרעפיצוייםקרסול