עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב

עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת - כב' השופט סוהיל יוסף - אשר ניתן ביום 11/07/11 בת.א. 3444/05, במסגרתו התקבלה תביעת המשיב נגד המערער ואחיו ואסף לחאם (להלן: "ואסף"), כאשר חוייבו שניהם ביחד ולחוד, לשלם למשיב סכום של 3,512,697 ₪. בנוסף חוייב המערער לבדו לשלם למשיב סכום של 62,026 ₪. כמו כן חוייבו המערער וואסף ביחד ולחוד בתשלום שכ"ט בשיעור של 5% מהסכומים הנ"ל בתוספת מע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בסך של - 80,000 ₪. רקע עובדתי בתמצית: 1. המנוח מישיל לחאם (להלן: "המנוח") הינו דודם של המערער וואסף. בחודש מרץ 2011 הלך לעולמו, והמשיבים 1(א) - 1(ד) הם יורשיו על פי דין. 2. ביום 19/05/05 הגיש המנוח לבית משפט קמא תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד המערער וואסף ע"ס 2,480,013 ₪. 3. המערער וואסף הגישו לבית משפט קמא בקשת רשות להתגונן. בהחלטתו מיום 28/08/06 בבש"א 3880/05 קיבל כב' הרשם קודסי את הבקשה בכפוף להפקדת ערובה ע"ס 30,000 ₪. ערעורו של המנוח על החלטת הרשם לבית משפט קמא נדחה ביום 17/05/07 (ראה החלטת כב' השופט יוסף בבש"א 5641/06). 4. על פי הנטען בתביעה, במהלך השנים 1998 - 1999 ולקראת ההכנות לחגיגות המלניום, נקלעו המערער וואסף למצוקה כלכלית וקשיי נזילות, דבר שפגע קשות בניהול עסקיהם. במהלך אותה תקופה, הלווה המנוח למערער ולואסף סכומי כסף נכבדים בדרך של מתן מזומנים או בשיקים. עוד טען המנוח, כי בשל אי עמידת המערער וואסף בהתחייבויותיהם כלפיו ואי החזרת סכומי ההלוואות כמוסכם, נאלץ לבטל חלק מהשיקים שמסר למערער ולואסף, אולם מאחר ושיקים אלה ניסובו כבר לצדדים שלישיים, הוא נחשף לתביעות והליכים משפטיים מטעם האוחזים בשיקים. ביום 17/12/1999 נחתם הסכם בין המנוח מצד אחד לבין המערער וואסף מצד שני, וזאת לשם הסדרת סילוק חובם של המערער וואסף למנוח (להלן: "ההסכם"). משלא עמדו המערער וואסף בתנאי ההסכם, חתמו הצדדים ביום 10/03/00 על הסדר נוסף (להלן: "הנספח") שמטרתו הייתה פריסה נוספת ומתן הזדמנות למערער ולואסף לסלק את החוב. עוד נטען בתביעה, כי במהלך השנים 2002 ו- 2003, הלווה המנוח למערער כספים נוספים בסכום כולל של 40,780 ₪, והמערער אישר בחתימת ידו את קבלת הכספים. 5. המערער וואסף ביקשו תחילה לראות בתצהיר של המערער שצורף לבקשתם לרשות להתגונן ככתב הגנה מטעמם, אולם בהמשך בחר ואסף להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אשר עיקרו אינו תומך בקו ההגנה שהותווה בתצהירו של המערער. פסק דינו של בית המשפט קמא בתמצית: בית המשפט קמא בחן את מכלול הראיות שהונחו לפתחו, התרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדויות שנשמעו בפניו, והגיע למסקנה כי יש לקבל את תביעת המנוח כמפורט להלן. תחילה בחן בית המשפט קמא בהרחבה את התנהלותו של ואסף, אשר הסתמך בהתחלה על תצהירו של המערער, אולם בהמשך זנח את טענות ההגנה שהועלו בתצהיר המערער וטען כי אין לו ידיעה אישית אודות החובות והסכומים הנטענים ע"י המנוח. מאחר וואסף לא הגיש כל ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אינני רואה כל מקום לדון בסוגיות הנוגעות לואסף ואתמקד להלן בכל הנוגע למערער. בית משפט קמא בהמשך דן בסוגיית נטל ההוכחה, וזאת לאור קביעתו כי המערער וואסף הודו בהגנתם בקבלת הכספים הנטענים בכתב התביעה, אולם הוסיפו וטענו, כי אין המדובר בהלוואה, אלא בתשלום תמורת מקרקעין שהמנוח רכש מהם. בנסיבות אלה קבע בית המשפט קמא, כי המדובר בהודאה והדחה מצד המערער וואסף, ומכאן שנטל הראיה והשכנוע עובר אליהם. במסגרת הדיון בשאלה אם המערער וואסף עמדו בנטל המוטל עליהם, נדרש בית המשפט קמא לדון בסוגייה של עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, כאשר מצד אחד התנגד המנוח לכל עדות בעל פה הנוגדת מסמך בכתב, ומנגד טען המערער כי אין המדובר בטענות שמטרתן "להשיג על עסקת מקרקעין ברישום", או בטענה כנגד גוף המסמך, אלא בטענות העולות למרות המסמך, דהיינו, לטענת המערער, על אף מה שנכתב במסמך, בפועל הסכימו הצדדים על דברים אחרים. בית משפט קמא לאחר שבחן את טענות הצדדים, דחה את טענת המערער בקובעו כי בהסכם שהינו בסיס עילת התביעה, הוסכם מפורשות כי המערער וואסף חייבים למנוח סכומים מסויימים. הוסכם על אופן סילוק החוב והוסכם כי החוב נוצר עקב תמיכה כספית שהושיט המנוח למערער ולואסף. בית המשפט הוסיף וקבע, כי טענת המערער וואסף לפיה הסכומים שהמנוח שילם להם, אינם אלא תשלומים על חשבון תמורה בגין עסקת מקרקעין, סותרת עובדתית ובאופן חזיתי את תוכן ההסכם ובהיותה טענה בעל פה היא אסורה ודינה להידחות. עוד קבע בהקשר זה, כי תוכן ההסכם ונסיבות חתימתו מלמדת, כי המקרה אינו נמנה עם אחד החריגים לכלל האוסר עדות בעל פה כנגד מסמך, שכן תוקף ההסכם לא הותנה בקיום תנאי מוקדם כלשהו, ההסכם לא נחתם בלנקו ואף טענת תרמית לא הוכחה. בהינתן האמור לעיל, הגיע בית המשפט קמא למסקנה כי די באמור לעיל כדי לקבוע כי הגנתו של המערער כשלה. בית המשפט קמא לא הסתפק במסקנה זו, אלא המשיך ובחן את טענות המערער לגופן. בהקשר זה קבע, כי המערער מבקש להביא ראיות בעל פה על קיומן של התקשרויות במקרקעין מן העבר הרחוק, אשר חובה על פי דין לעשותן בכתב, בית המשפט הסביר כי עסקאות המקרקעין להן טוען המערער, לא נגמרו ברישום, על כן מדובר לכל היותר, על פי טענת המערער, בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין וזו טעונה במסמך בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. נוכח האמור הגיע למסקנה, כי דרישת הכתב במקרה שלפנינו כפולה ומכופלת, דרישת הכתב לסתור מסמך בכתב ודרישת הכתב להוכיח התחייבות לעשות עסקה במקרקעין. זאת ועוד, בית המשפט קמא התייחס לטענות המערער לגופן בקובעו, כי באשר לזכויות בחלקה 7 בגוש 16561, הסתפק המערער בהצגת עותק מתשריט חלוקה כלשהו אשר ממנו עולה, כי חלקו של המנוח אכן 6883 מ"ר וחלקה של אמו של המערער הוא 6883 מ"ר. הוסיף וקבע, כי אין בתשריט חלוקה זה עדות כלשהי שהמנוח רכש או מחזיק בחלק עודף כלשהו. בנוסף קבע, כי מהתשריט עולה, כי מי שמחזיק במקרקעין היא אמם של המערער וואסף ולא המערער וואסף עצמם, לכן קבע כי כל עוד הבעלות במקרקעין לא עברה למערער, לואסף ולשאר אחיהם, המערער אינו יכול לטעון לקיום עסקה במקרקעין בינו לבין המנוח. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המערער בחר שלא להציג נסח רישום לחלקה 7, כך שלא ניתן ללמוד על הזכויות הרשומות בחלקה. עוד קבע, כי לא הובאה כל ראיה לכך שהמנוח מחזיק בשטחים לא לו בחלקה 1 גוש 16917. כמו כן המערער לא הביא כל ראיה באשר לתמורה המוסכמת עבור המקרקעין, אשר לטענתו מכר הוא ואחיו למנוח, תנאי התשלום ושאר תנאים בסיסיים בעסקאות מקרקעין. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי גם אם ידלג על דרישת הכתב, עדיין ההתקשרויות להן טוען המערער חסרות מידה מינימלית של מסויימות, עד כי לא ניתן להשלים את החסר בדיעבד ע"י שימוש בערוצי ההשלמה השונים. בהמשך בחן בית המשפט קמא את הסבריו של המערער כי בזמנו לא נערך הסכם בכתב בגין עסקאות המכר, והגיע למסקנה כי אלה אינם משכנעים ואינם עומדים במבחן ההגיון והשכל הישר, ובעניין זה הפנה לנטען בסעיף 7 לתצהיר המערער בו הצהיר: "לא נעשה הסכם בכתב לבקשת המשיב וכן כי בשעתו לא היה ברור השטח הסופי של הקרקע שכן רב הקרקע היה עדיין רשום על שם רשות הפיתוח כפי שיוסבר בהמשך". בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי הסבריו של המערער מדוע נערך הסכם למראית עין בדבר תשלום הסכומים נשוא התביעה ומדוע לא צויין מפורשות, כי אין המדובר בהלוואה אלא בתשלום על חשבון תמורת המקרקעין שהתובע רכש מהמערער וואסף בעבר, נראים בלתי משכנעים בעליל, חסרי הגיון, תמוהים, אינם מתיישבים עם השכל הישר, ואף אינם מובנים. בעניין זה הפנה לסעיף 9 בתצהירו של המערער בו הוצהר: "מששילם המשיב את הסכומים כפי שפורטו בתביעתו ביקש לאשר כי התשלום בפועל מבוצע עבורנו ולכן הכין באמצעות בא כוחו מסמך המאשר את תשלום הכסף עבורנו ובכך הבטיח לעצמו כי לא נוכל לטעון כי הוא לא שילם על חשבון מחיר הקרקע". לבסוף הפנה בית המשפט קמא לגרסת ואסף, אשר הייתה אמורה לתמוך בגרסת המערער בכל הקשור לעסקאות המקרקעין למנוח, אולם בפועל ואסף התכחש לחלוטין לקיומן של עסקאות או העברות של מקרקעין בין המערער לבין המנוח (סעיף 12 לתצהיר ואסף). בסופו של יום, בית המשפט קמא הגיע למסקנה כי לא הוכח דבר וחצי דבר באשר למכירת מקרקעין למנוח ע"י המערער וואסף, על כן הורה על דחיית ההגנה של המערער. פועל יוצא ולאור הודאת המערער בסכומים הנתבעים, קבע בית המשפט כי דינה של התביעה להתקבל. באשר לסכום החוב שחייב המערער וואסף למנוח. בית המשפט קמא הפנה להסכם בו נקבע כי סכום החוב מורכב משניים, האחד ע"ס 1,635,732 ₪ בגין 4 שיקים (הראשון ע"ס 203,000 ₪ ז"פ 20/10/99, השני ע"ס 437,000 ₪ ז"פ 29/11/99, השלישי ע"ס 193,866 ₪ ז"פ 20/12/99, הרביעי ע"ס 201,866 ₪ ז"פ 20/01/00), והחוב השני על סך השווה ל- 114,800 $ ארה"ב. בית המשפט קמא הסביר בהמשך כי מאחר ושני השיקים הראשונים התגלגלו לצד שלישי מר ערטול עאזר (להלן: "ערטול"), התחייבו המערער וואסף לסלק את שווים ישירות לערטול ב- 24 תשלומים חודשיים באמצעות פרעון הלוואה שקיבל המנוח על שמו ע"ס 645,000 ₪. באשר לשיקים השלישי והרביעי התחייבו המערער וואסף לסלקם ישירות לאותו ערטול, כמו כן התחייבו לשפות את המנוח בגין נזק שייגרם לו עקב נקיטת הליכים משפטיים נגדו. כאשר התברר כי המערער וואסף אינם עומדים בהתחייבותם, נחתם הנספח להסכם בתאריך 10/03/00, על פיו הוחזרו למנוח השיקים השלישי והרביעי ובמקומם מסר המערער לערטול 7 שיקים ע"ס כולל של 508,644 ₪ בערבותו של המנוח. משגם התחייבות זו הופרה, פתח ערטול בהליכי הוצל"פ נגד המנוח והמערער, בסופם הגיעו הצדדים להסדר על פיו הועמד החוב לערטול בנוגע לשיקים השלישי והרביעי על סכום כולל של 510,000 ₪ אותם שילם המנוח לבדו מאותו חשבון בנק ממנו נטל את ההלוואה. לבסוף הגיע בית המשפט קמא למסקנה, כי המנוח נאלץ לסלק את ההלוואה במלואה מכספו שלו בתאריך 31/01/06, אז שילם סכום של 2,004,000 ₪. בהינתן האמור חייב בית המשפט קמא את המערער וואסף בסכום של 2,004,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 31/01/06 ועד ליום פסק הדין בסך של 710,109 ₪, סה"כ 2,714,109 ₪. לעניין החוב ע"ס 114,800 $ ארה"ב, קבע בית המשפט קמא כי המערער וואסף התחייבו לסלקו ב- 6 תשלומים חודשיים שווים, כאשר כל תשלום ע"ס 19,113 $ של ארה"ב, לאחר שתרגם בית המשפט קמא כל תשלום ותשלום לשקלים ישראליים וצירף לו ריבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום ועד ליום פסק הדין, הגיע לסכום כולל של 887,670 ₪, כמו כן חייב את המערער בסכום של 40,780 ₪ שהתחייב בו לבדו. בית המשפט קמא בסופו של יום, חייב את המערער וואסף ביחד ולחוד בסכום של 3,450,671 ₪ ואת המערער לבדו בסכום של 62,026 ₪, וחייב בשכ"ט עו"ד בשיעור של 5% מהסכומים הנ"ל בצירוף מע"מ כחוק והוצאות משפט בסך של - 80,000 ₪. החיוב על פי פסק הדין הוגבל לסכום התביעה (לאחר שערוך), למרות שסך החיובים על פי פסק הדין הסתכם ל- 4,592 מליון ₪. 6. דיון והכרעה: אציין תחילה, כי המערער בהודעת הערעור, בחר להשיג על חלק ניכר מקביעותיו של בית המשפט קמא. למעשה הוא מבקש לקיים דיון מחדש בפני ערכאת הערעור, לכך אין בידיי להסכים במיוחד לאור ההלכה הקובעת כי: "בית המשפט היושב בערכאה ראשונה, כמו גם בית המשפט שלערעור, אינו חייב להתייחס באופן קונקרטי לכל טענה וטענה של המערער או בא כוחו, באופן שאי התייחסות כזו פירושה התעלמות. בית המשפט מתייחס לטענות שנראות בעיניו משמעותיות ורשאי הוא להתייחס לטענות שאינן נראות לו לצורך ההכרעה " (ראו ע"פ 347/07 פלוני נ. מ"י). לאור האמור, הנני רואה לנכון להתייחס במסגרת פסק דין זה לארבע טענות אשר דורשות התייחסות לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו. א. טיב היחסים ששררו בין הצדדים מול עסקאות המקרקעין: בהקשר זה טען המערער, כי בית המשפט קמא טעה משלא בחן את מערכת היחסים ששררה בין הצדדים שהינה קרבה משפחתית ממדרגה ראשונה, המושתתת על יחסי אימון הדדיים ואשר אמורה להשליך בלא מעט על שיקול דעת בית המשפט בבואו להכריע בשאלות שבמחלוקת המונחות על שולחנו. הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא לא חקר לעומק את נסיבות מתן הכספים אשר הצביעו חד משמעית כי הסכומים שולמו על חשבון קרקעות שקיבל המנוח מאחייניו, כאשר אי עריכת הסכם בכתב ביחס למכירת אותן קרקעות נבעה מסיבה אחת פשוטה שהינה הקרבה המשפחתית ששררה בין הצדדים, התלות והכבוד שרחשו המערער וואסף לדודם המנוח. עוד טען המערער, כי טענת ההגנה כנגד תביעה כספית, אינה טענה שבאה להוציא לפועל את עסקת המקרקעין עצמה לצורך אכיפה או רישום, על כן אינה טעונה מסמך בכתב. לאחר שבחנתי טענה זו הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה להידחות. ראשית כל, בית המשפט קמא היה ער לעובדה כי המנוח הינו דודם של המערער וואסף, והוא ביטא זאת כבר בתחילת פסק הדין (סעיף 2). אותה מערכת יחסים מיוחדת ששררה בין הצדדים הייתה בבסיס עריכת שני ההסכמים עליהם התבססה התביעה, כאשר ברישא של ההסכם מיום 17/12/1999 נרשם מפורשות כי המנוח: "עזר ותמך כספית ברמזי ואחיו וזאת על ידי משיכת שיקים לפקודת רמזי לחאם ו/או מתן מזומנים". אף הנספח מיום 10/03/00 נערך לאור העובדה כי המערער וואסף לא יכלו לעמוד בתשלום השיקים שמסרו לערטול על פי ההסכם. זאת ועוד, אותה מערכת יחסים מיוחדת היא אשר גרמה למנוח להתאזר בסבלנות, להמתין זמן ממושך, ורק בחלוף יותר מחמש שנים וכאשר כלו כל הקיצין, להגיש את התביעה. אם לא די בכל אלה, הרי מערכת יחסים מיוחדת זו נדונה באריכות על ידי בית משפט קמא בפרק של "סכום החוב". באותו פרק דן בית המשפט קמא בגובה החוב שחייבים המערער וואסף למנוח. במהלך הדיון בפרק זה, נדרש בית המשפט קמא לבחינה מקיפה את מניעיו של המנוח, שפעל תוך מגמה לסייע לאחייניו לצאת מהקשיים הכלכליים אליהם נקלעו, נטל הלואות בנקאיות בסכומים עצומים והעמידן לרשותם, ואף כאשר לא עמדו המערער וואסף בהתחייבויותיהם לסלק ישירות את ההלוואה לבנק, ביקש מהבנק מפעם לפעם לחדש את ההלוואה ולהאריך את מועדי הסילוק על מנת לתת למערער ולאחיו ואסף הזדמנות נוספת לסלקה (ראה סעיף 33 לפסק הדין). נראה לי כי מכלול האמור מלמד, כי כאשר נתן את פסק הדין, בית המשפט קמא היה מודע, לאורך כל הדרך, ליחסים המיוחדים ששררו בין הצדדים. באשר לטענת המערער בדבר קיומה של עסקת מקרקעין בינו לבין המנוח, לשיטתו של המערער, המדובר בטענת הגנה נגד תביעה כספית שלא נועדה לאכוף או לרשום עסקת מקרקעין, ומכאן אינה טעונה מסמך בכתב. גם טענה זו לטעמי דינה להידחות. אין מחלוקת כי המערער לא כפר בקיומם של ההסכם ושל הנספח לו. הוא אף הודה בקבלת הכספים שפורטו בהסכמים, אולם טען כי הכספים שקיבלו הוא ואחיו ואסף מהמנוח נתקבלו על ידם תמורת קרקעות שמכרו לו, אולם לא נערך בגין עסקה זו הסכם כלשהו בכתב. כאמור, בית המשפט קמא לאחר שבחן את טענות הצדדים, הגיע למסקנה כי המדובר בטענת הודאה והדחה מצד המערער ואחיו ואסף, על כן נטל הראיה והשכנוע עובר לשכמם. נוכח קביעה זו,הוסיף ובחן בית המשפט קמא את כל טענות המערער באשר לחיוב בקיומו של מסמך בכתב, ולאחר שבחן לעומק וניתח בפרוטרוט את כל הראיות שהונחו בפניו, מצא כי יש לדחות את כל טענות המערער בעניין. הנני שותף לקביעותיו ולמסקנותיו של בית המשפט קמא. אף אני סבור כי טענותיו של המערער בנוגע לקיומן של עסקאות מקרקעין בינו לבין המנוח, הינן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב - דבר האסור, לאור הוראותיו של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמאני שעדיין שריר ותקף עד היום. אוסיף, כי בית המשפט קמא אף בחן לעומק את הסבריו של המערער לעובדה שלא נערך הסכם בכתב לעסקאות מכר המקרקעין הנטענים על ידי המערער, והגיע למסקנה כי הסברים אלה אינם עומדים במבחן ההגיון והשכל הישר. גם קביעות אלה של בית המשפט קמא מקובלות עליי, ומצדי אוסיף כי טענות המערער לפיהן הכספים שנתקבלו על פי ההסכמים החתומים היו בגין מקרקעין שמכרו למנוח, מעוררות תהיות וסימני שאלה, ואף מנוגדות לנסיון החיים והשכל הישר. הרי חרף יחסי הקרבה ששררו בין הצדדים, וחרף העובדה כי בין קרובים לא נהוג לערוך בעניינים אלה מסמכים בכתב, טרחו הצדדים לערוך הסכמים בכתב בנוגע לכספים אשר על פי ההסכם הלווה המנוח למערער ולאחיו ואסף. נשאלת אם כן השאלה, מדוע לא טרחו הצדדים לערוך מסמכים בכתב בנוגע לעסקאות מקרקעין, כאשר בד"כ נהוג לערוך בעניינים אלה מסמכים בכתב אף בין קרובים. לטעמי, העובדה כי עסקאות המקרקעין הנטענות על ידי המערער לא הוזכרו ולו ברמז בשני ההסכמים נשוא התביעה, מלמדת באופן חד משמעי כי עסקאות אלה לא היו והן נולדו רק לאחר שהוגשה התביעה. אף טענתו של המערער בסעיף 7 לתצהירו, כי לא נעשה הסכם בכתב כי בשעתו לא היה ברור השטח הסופי של הקרקע, יש לדחות בשתי ידיים, הרי אם הכספים, כטענת המערער, שולמו להם בגין מכר מקרקעין שכביכול מכרו הוא ואחיו למנוח, ניתן היה לרשום זאת בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, תוך ציון כי השטחים הסופיים טרם נקבעו סופית. על כן, גם בטענה זו כשלעצמה אין כדי למנוע עריכת הסכם כלשהו בכתב. יתירה מזו, נפסק לא פעם כי קיומו של תנאי או סייג שכביכול הוסכם עליו בעל פה בעת חתימת החוזה, משמעותם סתירת המסמך. משמעות הדבר, המערער ביקש לברוא עסקה יש מאין בניגוד לחוזים שנחתמו. טענה זו, אינה טענה כנגד התביעה, אלא המדובר בטענה נגד החוזים עצמם (ראה בהקשר זה ע"א 409/71 פרוינדליך נ. הנהלת הסוכנות היהודית, פ"ד כ"ו(2) 518). מעבר לאמור לעיל, כי בית המשפט קמא לא הסתפק בדחיית ההגנה כאמור לעיל, אלא נכנס לעובי הקורה, בחן את טענת ההגנה לגופו של עניין וקבע, כי המערער אינו יכול לטעון לקיום עסקה במקרקעין בינו לבין המנוח כל עוד שהמקרקעין אינם רשומים בשמו, וכי טענות ההגנה של המערער חסרות מידה מינימלית של מסויימות, אותה לא ניתן להשלים על ידי שימוש בערוצי השלמה השונים. המדובר בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. כבר נאמר לא פעם כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. הכלל הוא כי: "לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אשר בידיה הופקדה הערכת מהימנותם של העדים וקביעת הממצאים העובדתיים. התערבות בממצאי עובדה תיעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם..." (ראה: ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2), 582, 594 (1998)). המסקנות אליהן הגיע בית המשפט קמא בעניין לעיל, נשענות על קביעות עובדתיות אשר מעוגנות היטב בעדויות ששמע וביתר הראיות שהוצגו בפניו, לא מצאתי כי נפל בהן כל פגם של ממש, אשר יש בו בכדי להביא להתערבות ערכאת הערעור. יודגש, כי בית המשפט קמא בחן את טענת ההגנה של המערער וזאת למקרה בו ייקבע כי טענות ההגנה אינן טעונות מסמך בכתב, משמעות הדבר הינה, כי גם אם אקבל את טענת המערער כי טענת ההגנה שלו אינה מחייבת קיומו של מסמך בכתב, הרי לגופו של עניין המערער לא הצליח להרים את הנטל המוטל על שכמו, לכן גם מנימוק זה דינה של טענה זו להידחות. ב. סכום החוב שנפסק בגין 4 השיקים עולה על סכום החוב שנתבע: המערער טען בעניין זה כי שגה בית המשפט קמא משחייב את המערער בגין השיקים 3 ו- 4 הן במסגרת הסכום 928,657 ₪, והן בסכום הכולל של 2,004,000 ₪, אשר כולל אף הוא שני שיקים אלה, ובכך חייב את המערער בכפילות בגין שני השיקים 3 ו- 4. בחינת גובה החוב שנקבע על ידי בית המשפט קמא מלמד, כי אכן נפלה מתחת ידו של בית המשפט קמא שגגה. אין חולק כי השיקים 3 ו- 4 - הכלולים בהסכם שנחתם בין הצדדים על סכום כולל של 395,732 ₪ לא כובדו על ידי המערער. בעקבות זאת, נערך הנספח להסכם, אשר על פיו מסר המערער לערטול 7 שיקים על סכום כולל של 508,644 ₪, וכאשר המערער הפר גם התחייבותו על פי הנספח, פתח ערטול נגד המערער וואסף בהליכי הוצל"פ, בסופם הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה, על פיו הועמד החוב לערטול על סכום כולל של 510,000 ₪ אותם שילם המנוח לערטול מהלוואה שנטל המנוח. להסכם הפשרה ניתן תוקף של החלטה ע"י ראש ההוצל"פ ביום 06/05/01, כאשר הסכום של 510,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 06/05/01 ועד ליום הגשת התביעה, הגיע לסכום של 928,657 ₪. מאחר וסכום זה לא שולם, הוא נכלל בסכום הסופי של הלוואה ע"ס 2,004,000 ₪ אשר נאלץ המנוח לסלקה במלואה בתאריך 31/01/06, לכן לא ניתן להוסיף את הסכום של 928,657 ₪ לסכום של 2,004,000 ₪, ומכאן הטעות. בהינתן האמור, סבור אני כי יש לפסוק לזכות המנוח, בגין 4 השיקים נשוא ההסכם, סכום כולל של 2,004,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פרעון ההלוואה בתאריך 31/01/06 ועד ליום מתן פסק הדין ע"י בית המשפט קמא בסכום כולל של 2,714,109 ₪. ג. המרכיב השני בפסק הדין לעניין החוב של 114,800 $: המערער טען כי שגה בית המשפט קמא משחייב אותו בריבית בסך כולל של 496,832 ₪ בגין המרכיב השני של פסק הדין ע"ס 114,800 $, וזאת בניגוד להסכמות שהושגו בין הצדדים. גם בעניין זה אני מקבל את טענת המערער, כי אכן נפלה שגגה מתחת ידו של בית המשפט קמא. מעיון בהסכם עולה, כי המערער ואחיו ואסף אישרו כי מעבר למרכיב הראשון בנוגע החוב כפי שפורט לעיל, הם גם חייבים למנוח בסכום של 114,800 $, ועל פי סעיף 3(א) לאותו הסכם התחייבו המערער ואחיו ואסף ביחד ולחוד להחזיר את הסכום הזה בששה תשלומים חודשיים מיום חתימת ההסכם. לא הוסכם בין הצדדים על תשלום ריבית והפרשי הצמדה, ואף בסעיף 4 לנספח שנחתם לאחר כשלושה חודשים מחתימת ההסכם נאמר במפורש, כי אין באמור בנספח כדי לפגוע ו/או לגרוע מיתר התחייבויות המערער וואסף כלפי המנוח ובמיוחד תשלום ההלוואה במועד והחזרת הסך של 114,800 $. בהינתן האמור, סבור אני כי עריכת חישוב ריבית והפרשי הצמדה על הלוואה זו, בטעות יסודה. לכך יש להוסיף כי המנוח בתביעה שהגיש לבית המשפט קמא עתר לחייב את המערער וואסף לשלם לו סכום של 114,800 $, השווים לסכום של 499,380 ₪ כערכו של שער החליפין היציג נכון ליום הגשת התביעה בתאריך 19/05/05 ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין. בהינתן האמור, סבור אני כי יש לבטל את החיוב של בית המשפט קמא בנוגע לרכיב השני של החוב, ובמקומו לחייב את המערער וואסף בסכום בגין הרכיב השני של החוב בסך 499,380 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין ע"י בית המשפט קמא בסכום כולל של 720,317 ₪. ד. לעניין חיוב המערער במע"מ על שכ"ט עו"ד: עקב טעות פסק בית המשפט קמא נגד המערער וואסף שכ"ט בשיעור של 5% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ כחוק. על פי תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 שתוקנה בתאריך 07/10/10 (ראה הקובץ תקנות מס' 6933 מיום 18/10/10) נקבע, כי עת שיפסוק בית המשפט שכ"ט עו"ד, לא יווסף לסכום שנקבע מע"מ. בהקשר זה, הנני דוחה את טענת המשיבה, כי אין זה מוצדק להפעיל את התקנה הנ"ל ריטרואקטיבית על שכ"ט שסוכם בין המשיב לבין ב"כ. בעת שפסק בית המשפט קמא את השכ"ט למשיב, התיקון של התקנה 512 (ג) הנ"ל היה בתוקף, ולכן אין להוסיף מע"מ על השכ"ט שנפסק. ההסכם בין המשיב לבין ב"כ לעניין השכ"ט, אינה רלוונטית לענייננו. בהינתן האמור, יש לבטל את חיוב המערער במע"מ על השכ"ט שנפסק. 7. לאור כל המקובץ, אני מציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, כאשר במקום הסכום של 3,512,697 ₪ שנפסק ע"י בית המשפט קמא, יש לחייב את המערער וואסף ביחד ולחוד בסכום של 2,714,109 ₪, וכן בסכום של 720,317 ₪, סה"כ 3,434,426 ₪. המערער יחוייב לבדו גם בסכום של 62,026 ₪ כפי שקבע בית המשפט קמא. על סכומים אלה יחוייבו המערער וואסף בשכ"ט בשיעור של 5%. ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט קמא יישארו על כנם. הסכומים הנ"ל, ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק הכל על פי קביעתו של בית המשפט קמא. נוכח העובדה כי חרף השגיאות שנפלו בחישובי בית המשפט קמא, וקבלת הערעור בחלקו כפי שקבעתי לעיל, הרי הפער בין הסכום שחוייב בו המערער על פי פסק דין זה, לבין הסכום שחוייב בו על פי פסק הדין של בית המשפט קמא, הינו בסך 16,145 ₪, אני מציע לחבריי שלא לפסוק בגין ההליך שלפנינו הוצאות ושכ"ט עו"ד, וכל צד ישא בהוצאותיו. זיאד הווארי, שופט בכיראב"ד השופטת נחמה מוניץ: מסכימה. נחמה מוניץ, שופטת השופט דני צרפתי: מסכים לפסק דינו של חברי, אב"ד, השופט ז. הווארי. מבלי לפגוע בכלליות האמור ואולי מעבר לנדרש, אוסיף כי הכרעת חברי, להתערב בסכומי החיוב הכספי בפסק הדין של בימ"ש קמא (נקודות ב + ג, בפרק הדיון וההכרעה לעיל), מתחייבת, בראש וראשונה, מגדרי התביעה והטיעונים של המשיב עצמו; 1. המשיב בעיקרי הטיעון המשלימים שהגיש, מאשר שרכיב תביעתו, המתייחס לתמורת ארבעת הצ'קים שנאלץ לשלם לאוחז בצ'קים (נקודה ב' בפסק דינו של חברי), מגולם כולו בסכום יתרת ההלוואה שהתנהלה בחשבון המיוחד בבנק דיסקונט, עבור המערער ואחיו, ואשר לאור הפרות המערער ואחיו, נאלץ לסלקה לבנק. ראה בעניין סעיף 1 לעיקרי הטיעון הנ"ל. האמור עולה בבירור גם מהמפורט בכתב התביעה (בסדר דין מקוצר), אותו הגיש המשיב. בנדון אפנה, בין השאר, לסעיף 16 לכתב התביעה (המפרט את היקף החיוב בחשבון ההלוואה המפורט, וכמתייחס לארבעת הצ'קים), זאת במשולב עם הוראת סעיף 24(א) לכתב התביעה הנ"ל. על פי האמור, החיוב בפסק דינו של בית מפשט קמא, המשקף את החיוב בגין שני הצ'קים, מתוך ארבעת הצ'קים שבדיון (סעיף 32 לפסק הדין), זאת בנוסף לחיוב בסכום יתרת ההלוואה (בסך 1,939,852 ₪, ערך בסיס ל - 31.08.05), מהווה אכן חיוב בכפל, זאת על פי גרסת ותביעת המשיב עצמו. [בהקשר זה, בית משפט קמא, ככל הנראה בטעות, ראה את יתרת ההלוואה הנ"ל כמתייחסת לשני צ'קים בלבד (במקום ארבעה), כפי שהאמור עולה מסעיף 33 לפסק דינו]. 2. המשיב בתביעתו, ולעניין ההלוואה הדולרית ע"ס 114,800$ (נקודה ג' בפסק דינו של חברי), תבע את סכום ההלוואה הדולרית הנ"ל, על פי ערכה בשקלים למועד הגשת התביעה, בצירוף שערוך ממועד זה. ראה בנדון סעיף 25 לכתב התביעה, במשולב עם סעיף 30(א) לכתב התביעה. בהתאם לא היה מקום כי בית משפט קמא בפסק דינו, יקבע חיובים על בסיס שערוכים אחרים, לרבות על דרך שערוך התשלומים הדולריים המרכיבים את ההלוואה הנ"ל, ממועד פירעון כל תשלום ותשלום (כמפורט בסעיף 35 לפסק הדין), ובאופן המיטיב עם המשיב, מעבר לנתבע בתביעתו. ההכרעה בפסק דינו של חברי מעמידה את סכום החיוב ברכיב זה, לסכום שנתבע בכתב התביעה כאמור. 3. כאן המקום להזכיר כי בית משפט קמא הגביל את פסיקתו (שהסתכמה לסך כולל של כ - 4,592 מיליון ₪), לגבולות סכום התביעה, לאחר שערוך (ואשר עמד על סך 3,512 מיליון ₪), כך שממילא לתיקונים הכספיים המפורטים לעיל, השלכה כספית שאינה משמעותית על צד המהות. דני צרפתי, שופט הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינו של אב"ד השופט הבכיר זיאד הווארי. עדותדיוןמסמכיםבעל פה