להלן פסק דין בנושא נכות אסתטית - השלכה תפקודית: תובענה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. הצדדים חלוקים על הנזק בלבד. רקע 1. התובע, יליד 26.3.1977, נפגע בתאונת דרכים מיום 7.3.99, על סף שחרורו משירות צבאי סדיר [להלן - "התאונה"]. בעת התאונה, התגורר התובע בקיבוץ צאלים במסגרת שירותו בנח"ל והיה לקראת סוף השל"ת האחרון. התאונה אירעה עת התהפך התובע ברכב נהוג על ידיו. התובע פונה לבית החולים העמק ומשם, להמשך אשפוז בבית החולים תל השומר. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע פצעים קרועים בפנים וביד שמאל וכן פגיעות מרפק וראש. התובע טופל שמרנית באמצעות חבישות וכעבור 28 ימי אשפוז שוחרר מבית החולים ושב להשלים את שירותו הצבאי. 2. בהתאם לחוק הפיצויים, מינה בית המשפט את פרופ' האובן, מומחה לכירורגיה פלסטית כמומחה מטעמו להערכת נכויות התובע בגין התאונה [להלן - "המומחה"]. המומחה עיין בחומר הרפואי, בדק את התובע וחיווה דעתו לרבות בתשובותיו לשאלות הבהרה שהופנו אליו על ידי ב"כ התובע. לדעת המומחה נגרמו לתובע כתוצאה מהתאונה נכות בשיעור 10% בגין צלקות הפנים ונכות נוספת בשיעור של 5% בגין צלקת למרפק עד אמת יד שמאל, הכל לפי סעיפים 75 [2] [ב] ו - 75 [1] [ב] [יישום כדי מחצית] לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956 [להלן - "התוספת"]. הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת לפיכך, לדעת המומחה על 14.5%. לסיום, חיווה המומחה דעתו כי ניתן יהיה לשקם את האסימטריה בפניו של התובע בסדרה של ניתוחים משקמים ומשחזרים במסגרת הרפואה הציבורית וזאת עד לקבלת תוצאה סופית, משביעת רצון וסבירה אסתטית [להלן - "ניתוחי השיקום"]. 3. התובע לא השלים עם קביעות המומחה וחקר אותו עליהן. בעקבות חקירת המומחה ביקש התובע לבטל את מינויו [בבש"א 154557/08] אך בקשתו נדחתה [להלן - "ההחלטה"]. בהחלטה קבעתי בין השאר כי לא שוכנעתי כי המומחה פעל בחוסר אובייקטיביות או בחוסר תום לב, כי לתובע שמורות טענותיו לגבי יישום שגוי או בחירה שגויה של התקנות וכי לבית המשפט שיקול דעת רחב בפרט כשעסקינן בקביעת הנכות האסתטית ובסיכויי הצלחה של ניתוחי השיקום. אינני מוצאת לחזור על ההנמקה המלאה באותה החלטה והיא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה. 4. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. לאחר קבלת סיכומי הנתבעות, ביקש ב"כ התובע להגיש סיכומי תשובה, אותם מצא כבר לצרף לבקשתו. ב"כ הנתבעות התנגד. עיינתי בסיכומי התשובה, שברובם הוקדשו לטרוניות ול"ציונים" לסיכומי ב"כ הנתבעות [שמצידו טרח אף הוא להקדיש חלק מסיכומיו לטרוניות ול"ציונים"] ולא מצאתי כי יש בהם להוסיף על המחלוקות כפי שעלו מהראיות ומהסיכומים הראשיים. לא נזקקתי לסיכומי תשובה אלה. המחלוקות 5. המחלוקת העיקרית סבה על שיעורי הנכויות שקבע המומחה ועל סיכויי ניתוחים משקמים. 6. התובע טוען כי היה על המומחה ליישם לעניין צלקות הפנים את סעיף 75 [2] [ה] לתוספת הקובע שיעור נכות של 50% ואילו הנתבעת מבקשת להותיר את יישום סעיף 75 [2] [ב] לתוספת כפי קביעת המומחה. 7. עוד טוען התובע כי היה על המומחה ליישם לעניין הצלקת במרפק [עד אמה] את סעיף 75 [1] [ב] לתוספת במלואו, כדי נכות של 10% ואילו הנתבעת מבקשת להותיר את היישום החלקי של הסעיף כדי נכות של 5%. 8. מחלוקת נוספת סבה על השלכותיהן התפקודיות של הצלקות ובעיקר השלכותיהן של צלקות הפנים על יכולתו של התובע להשתלב בשוק העבודה. לטענת התובע קיימות השלכות כאלה ולטענת הנתבעת - מדובר בנכות אסתטית בלבד, חסרת השלכות כאלו בכלל ובנסיבותיו של התובע - בפרט. 9. מחלוקת אחרונה בנושא זה - חובת הקטנת הנזק של התובע וביתר מיקוד, סיכוייהם ועלויותיהם של ניתוחי השיקום. לטענת התובע, הודה המומחה כי ניתוחי השיקום לא יעלימו את מלוא צלקות הפנים. עוד לטענתו, בהינתן קביעת המומחה בדבר היעדר קיפוח פונקציונאלי על ידי הצלקות, אין גם כיסוי במסגרת "סל בריאות" וחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994 [להלן - "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"]. לבסוף, טוען הוא כי המלצת המומחה בדבר סיכויי ההצלחה של ניתוחי השיקום, אינה מבוססת על נתונים כלשהם ולאור מכלול הנסיבות, אין בדעת התובע לפנות לביצוע ניתוחים אלה, בפרט כשגם לאחריהם, ברור כי עדיין תיוותרנה צלקות בפניו. מבחינה זו, אין מקום להטיל על התובע לבצע את הניתוחים במסגרת חובת הקטנת הנזק. הנתבעת נמנעה בסיכומיה מהתייחסות לגופן של טענות אלה, אלא טענה כי ככל שהתובע טוען להשלכות צלקות הפנים על יכולתו להשתלב בשוק העבודה, סביר להניח כי היה שוקל לבצע אותם ניתוחי שיקום. הצדדים חלוקים אף על הבסיסים לחישוב אבות הנזק השונים. דיון הנכות הרפואית 10. סעיף 75 לתוספת קובע בחלקיו הרלוונטיים: 75. (1) צלקות בגוף א. שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן - 0%. ב. מכאיבות או מכערות - 10% ג. ....... ד. ....... ה. מחוברות לרקמות או אברים, אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם להגבלת התנועות או הפגיעות באברים אליהם מחוברות הצלקות. (2) צלקות הפנים והצואר א. שטחיות ובלתי-מכערות 0% ב. מכערות או הגורמות לשינוי צורת העפעפיים, האף, השפתיים, האוזניים - 10% ג. רחבות עם כיעור ניכר - 20% ד. רחבות או הגורמות לשינויים בולטים בצורת הפנים - 30% ה. הגורמות לשינויים בצורת הפנים המעוררים דחיה - 50% [הדגשות שלי, י.ה.] 11. הסעיף מדרג בין הנכויות לפי מדדים סובייקטיביים ואובייקטיביים, בעיקר בהתייחסות לאסתטיקה, כאשר ברוב המדרגים אין כלל דרישה לפגיעה במימד תפקודי [למעט סעיף 75 [1] [ה]. הסעיף מורה למיישמו [אכנה אותו - "הסובייקט"] להשקיף על הפגיעה [אכנה אותה - "האובייקט"] ומטבע הדברים, ייתכנו הבדלים בתפיסתם של סובייקטים שונים את אותו אובייקט [מעין צידו השני של הביטוי "היופי הוא בעיני המתבונן"]. יחד עם זאת, ברור שגם הסובייקט, נדרש להפעיל, ככל הניתן, כלים אובייקטיביים כאשר הוא אומד את מידת הכיעור והדחייה. 12. הלכה פסוקה היא כי המומחה הרפואי מטעם בית המשפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה ובתום המשפט נדרש השופט להכריע בתביעה בהסתמך על חוות דעתו [רע"א 337/02, מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י נ [4] 673]. יחד עם זאת, בית המשפט אינו יכול להתנער מחובתו להכריע בכל השאלות השנויות במחלוקת, לרבות בשאלות רפואיות, כאשר חוות דעתו של המומחה מטעמו אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפניו ובית המשפט רשאי לסטות ממנה במקרים מסוימים [ע"א 3212/03, נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ]. 13. כפי שסקרתי בהחלטה בעבר, התערב בית המשפט במסקנות המומחה מטעמו בין השאר כאשר עלה כי המסקנות נסמכו על תשתית עובדתית בלתי נכונה או בלתי מהימנה אשר סופקה לו על ידי מי מהצדדים [ע"א 2160/90, רז נ' לאץ ואח', פד"י מז [5] 170], כאשר קבע, בניגוד לדעת המומחה מטעמו ועל יסוד כלל נתוני התביעה קיומו של קשר סיבתי ובהתאם, דרגת נכות [ע"א 2541/02, לנגר ואח' נ' יחזקאל, פד"י נח [3] 583], כאשר המומחה הסיק מן העובדות המונחות לפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או פירש שלא כהלכה את התוספת על פיה נקבע שיעור נכות [ע"א 8288/00, קרנית נ' סיכסך]. וכך נאמר בעניין אחרון זה, מפי כב' השופט אור: " אין ספק בכך שבית המשפט אינו קשור בחוות דעת רפואית אשר הוגשה כראיה, אפילו מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואפילו חוות דעתו ועדותו מהווים ראיה יחידה בפני בית המשפט. לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית". 14. בתי המשפט התערבו לא אחת בקביעות מומחים בתחום האסתטי, זאת לטעמי, בין היתר על שום המימד הסובייקטיבי המובנה כאמור במדרגי הנכות בסעיף 75 לתוספת [למשל, ת.א. [שלום ירושלים], 16766/96, פודרז נ' מרקוס, ת.א. [שלום באר שבע] 496/03, באסם נ' סאלח ועוד]. על רקע אלה אדון במחלוקות שלפני. 15. תחילה לעניין הצלקת במרפק - אמה: הסעיף 75 [1] [א] אינו מזכה בנכות כלשהי מקום בו צלקות הגוף אינן מפריעות ואינן מכערות. הסעיף 75 [1] [ב] מזכה בנכות של 10% מקום בו הצלקות הנן מכאיבות או מכערות. המומחה מצא לקבוע לתובע נכות בדרגת ביניים של 5%. המומחה כותב בחוות דעתו כי התובע התלונן בפניו על "רגישות במרפק למגע. המקרין כאב כתוצאה מלחץ המרפק במגע [על שולחן]" ובהמשך, בפרק הבדיקה, כי מדובר ב"צלקת אטרופית שאיננה מגבילה את התובע בתנועה באורך 7 ס"מ X 4 ס"מ משוננות ובלתי סדירות". 16. בחקירתו הנגדית העיד המומחה כי כל אדם יכול לסבול מהפרעת כאב או גירוד כאשר ידו מונחת על ידיות כסא זמן רב [כפי התובע לגביו אין חולק כי הוא מהנדס מכונות העובד כיום בצוות פיתוח מוצר מול מחשבים] אלא שמי שסובל מרגישות, יסבול מההפרעות אולי מוקדם יותר מאדם אחר. המומחה הגדיר את מצב הצלקת כ"לוקוס מינוריס", קרי חסינות פחותה במצבי טראומה ביחס לעור בריא [עמ' 28]. המומחה מקבל את דברי התובע על רגישות ביד המצולקת. המומחה לא שלל את אמינות תלונות התובע ואילו אנוכי מצאתי את עדותו אמינה. המומחה העיד כי לא בדק את מידת ההגבלה בתנועת היד המצולקת ביחס ליד השנייה אך על אף שאינו אורטופד, לא מצא מגבלת תנועה ביד המצולקת והתובע מסר לו כי אין לו מגבלת יישור של המרפק [עמ' 27 למטה]. התובע מצידו התלונן הן בפני המומחה והן בבית המשפט [ובסעיף 15 סיפא לתצהירו] על כאבים בעת הנחת המרפק המצולק על שולחן ובעת הפעלת לחץ עליו. התובע העיד כי אמנם מפעיל הוא את "עכבר" המחשב ביד ימין, אך יד שמאל המצולקת מונחת על המקלדת ומדובר בשעות עבודה ארוכות [עמ' 9 - 10]. לעניין האסתטי - התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהצלקת ואני סבורה כי על אף שאינה ממוקמת במקום בולט [כגון פנים] הרי מדובר בצלקת מכערת. לפיכך אני קובעת כי צלקת המרפק - אמה הנה מכערת ומכאיבה. בפועל, לא נכחתי כי כל אלה משליכות על תפקוד התובע, אם כי יש בהן כדי לגרום לו לאי נוחות בעבודה ממושכת. בכך, מאמצת אני את קביעותיו הרפואיות של המומחה בעניין זה, שכן אף הוא סבר כי מדובר בצלקת מכערת או מכאיבה [ללא התייחסות נפרדת לכיעור או לכאב]. 17. כעת נשאלת השאלה מדוע מצא המומחה לקבוע לתובע נכות חלקית - מתואמת בשיעור של 5% בלבד, כאשר הסעיף 75 [1] [ב] מזכה אותו בנכות בשיעור של 10%? המומחה לא פירט את שיקוליו בעניין זה. המומחה העיד על היעדר השלכות תפקודיות של הצלקת. ואולם, הסעיף 75 [1] [ב] אינו מתנה את הענקת שיעור הנכות בהשלכות אלה. כאשר חפץ מתקין התקנות לייחס משקל להשלכות תפקודיות של צלקת גוף, עשה כן מפורשות בסעיף 75 [1] [ה]. זאת ועוד, הסעיף, בנבדל מסעיפים אחרים בתקנות, אינו מבחין בין יד דומיננטית ליד שאינה כזו. המומחה קיבל כאמור את תלונות התובע על רגישות וכאבים. בנסיבות אלה, לא נותר לי אלא לקבוע כי המומחה שגה ביישום החלקי של הסעיף 75 [1] [ב] לתקנות והיה עליו ליישם את הסעיף במלואו. [השוו - לקביעה עצמאית של נכות אסתטית על ידי בית המשפט, ת.א. שלום ירושלים 16766/96, פודרז נ' מרקוס, תק - של 98 [3] 2026]. על כן שיעור נכותו של התובע בגין הצלקת במרפק - אמה של יד שמאל - עומד על 10% [במלואם]. 18. כעת לצלקות הפנים: ייאמר כבר עתה, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מהצלקות, במהלך עדות התובע לפני ביום 26.6.07, בחלוף למעלה מ - 8 שנים מהתאונה. וכך נכתב בפרוטוקול [עמ' 37]: "קיימת אדמומית בצלקת על פני צד שמאל לכיוון המצח מעל לגבה, וגם על המצח עצמו. ניכרת הצטלקות כאשר הצלקות "מושכות" לכמה כיוונים. מעל סוף הגבה השמאלית קיימת "משיכה". התרשמתי שהמשיכה משפיעה גם על חלק העור שנמצא מתחתית הגבה ועד לחריץ העפעף. כן קיים המשך של הצטלקות בצד העין [באזור זה - ללא אדמומית]". 19. המומחה בדק את התובע ב - 2.3.06, בחלוף כ - 7 שנים מהתאונה. המומחה כתב בחוות דעתו כי מדובר ב"צלקות משוננות במצח משמאל על פני שטח בגוון אדמדם שקועות בחלקן, ומורמות בחלקן בצבע מט ובצורות משוננות ומשולשות, צלקות דומות ברקה שמאל ובגבה השמאלית. קיים חוסר ב - 1/3 החיצוני של הגבה. הצלקות מושכות את העפעף העליון השמאלי כלפי מעלה וקשה לו לסגור אותן באופן מלא. אורך הצלקות 8.5 ס"מ [רגישה מאוד] ברוחב מקסימלי של 4 ס"מ. הגבה משוכה למעלה בגין הצלקות ומעוותת .... הצלקות אינן מקפחות באופן פונקציונאלי לעומת זאת הן מכוערות ודוחות [הדגשה שלי, י.ה.] ומקשות על השתלבותו בסביבה החברתית, במיוחד בולטות הצלקות בעיקר בגין האסימטריה הבולטת שבעפעף העליון והגבה משמאל". 20. לאחר כל אלה ובמהלך חקירתו של המומחה על ידי ב"כ התובע, הופנתה תשומת ליבו של המומחה לסעיף ספציפי בתקנות העוסק בצלקות "דוחות" בפנים. המומחה השיב כי לא זכור לו סעיף כזה [עמ' 15]. בהמשך השיב כי יש סעיף העוסק בצלקות דוחות אך אינו זוכר שיש הבדל בין צלקות דוחות למכוערות [עמ' 16]. כאשר הופנה בהמשך לסעיף 75 [ה] לתוספת העוסק בצלקות פנים הגורמות לשינויים בצורת הפנים המעוררים דחייה, השיב "לפי מה שאני רואה היום, ואני מתבונן בתובע, אני יכול להגיד שקיים עיוות, אבל זה עדיין לא דוחה". [הדגשה שלי, י.ה.]. כאשר הופנה לחוות דעתו בה כתב שמדובר בצלקות דוחות, השיב "אבל המצב השתפר. זה תהליך דינאמי מאוד .... נראה לי שיש לתובע גבה משוכה , מעוותת, אבל אני לא מרגיש דחייה. [הדגשה שלי, י.ה.] כשבדקתי אותו וראיתי את התמונות הרגשתי שזה דוחה ... הצלקות כיום הרבה יותר עדינות מאשר בתמונות. העיוות קיים. גוון הצלקות השתנה. כשמערכים צלקות יש מספר פרמטרים, אורך, רוחב וצבע / גוון. לטעמי גוון הצלקת השתנה מאוד מהתמונה" [עמ' 17]. 21. ולאור האמור לעיל, אלו מסקנותיי: אין בידי הכלים הרפואיים לשלול שיפור בגוון הצלקות מאז בדיקת התובע על ידי המומחה ועד לחקירתו של המומחה והתבוננותו החוזרת בתובע בישיבת ההוכחות של 17.1.08 ובעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של המומחה. יחד עם זאת, אינני מתקשה לקבוע [כסובייקט, תוך הפעלת כלים אובייקטיביים כמיטב יכולתי] כי דרגת הכיעור של הצלקות עולה על כיעור "סתם" וניתן להגדירה כ"כיעור ניכר" , אמנם הן אינן רחבות יחסית, אך משתרעות מעבר לעפעפיים, שפתיים, אף ואוזניים ומגיעות עד למצח ולרקה וגורמות לשינויים, אם כי לא בולטים, בצורת הפנים. המומחה העיד כי הוא עצמו אינו חש דחייה למראה התובע בעת חקירתו, אך אני סבורה כי הצלקות מעוררות דחייה מסוימת, אף אם תיתכן רמת דחייה גבוהה יותר. משמעות כל אלה היא כי נכותו של התובע עולה על זו הקבועה בסעיף 75 [2] [ב] אך חוסה חלקית בלבד, תחת כל אחד מסעיפי המשנה הבאים של סעיף 75. אין בסעיף ובתוספת דרגת נכות המתאימה לשלל ליקויי התובע ועל כן מצאתי להפעיל את תקנה 14 לתקנות להעמיד את נכותו של התובע על דרגת ביניים - מתואמת של 25% . אם כך, נכותו הרפואית של התובע עומדת על : 10% + 25%, ובשקלול - על 32.5%. סיכויי ניתוחי השיקום 22. המומחה חיווה דעתו כאמור על סיכוייהם הטובים של ניתוחי שיקום. יחד עם זאת, לא יכול היה לשלול כי סיכויי הצלחת ניתוח כזה נמוכים מ - 80%. לדבריו " אני יכול להגיד שההצלחה בניתוח כזה גדולה מהנזק .... אני יכול לומר בוודאות, למרות שלא בדקתי סטטיסטית, שהתועלת מהניתוח היא גדולה. לאחר שבית המשפט מסביר לי, אני משיב שאין לי נתונים ....... אני מסביר לו [ללקוח, י.ה.] את התועלת והנזקים אבל לא בא עם הנתונים המספריים אני גם לא יודע אם נתונים כאלה קיימים בכלל " [עמ' 26]. עוד העיד המומחה כי בכל מקרה, ניתוחי שיקום גם אם יצליחו, לא יעלימו את הצלקת בפנים [שם, למטה]. 23. לכך יש להוסיף לטעמי את מיקום הניתוחים, הגלוי לעין, אצל אדם צעיר, שכבר חווה סבל מהפגיעה האסתטית לאורך השנים מאז התאונה ועד היום. האם בנסיבות אלו יש לדרוש מהתובע להקטין את נזקו על ידי ניתוחי שיקום? האם ניתן לקבוע כי התובע אינו פועל בסבירות כאשר נמנע הוא מניתוחי שיקום? 24. בע"א 120/00, יעל נ' בצלאל חזר כב' השופט אור על ההלכה הפסוקה ולפיה: "נטל ההוכחה, כי הניזוק-התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, מוטל על כתפי המזיק-הנתבע ... הוכחת טענה בדבר אי הקטנת הנזק, כשהמדובר בטיפול רפואי שהניזוק סרב או נמנע מלקבל, מחייבת את המזיק להרים את נטל הוכחתם של מספר יסודות. ראשית, כי קיים טיפול רפואי אשר היה עשוי להיטיב את מצבו של הניזוק. שנית, כי הניזוק נמנע מקבלתו של הטיפול המיטיב ... שלישית, שלאחר שיקול כלל נסיבות המקרה הרלבנטיות יימצא שהניזוק התנהג התנהגות בלתי סבירה כשנמנע מקבלת הטיפול. בעניין זה יש חשיבות למידת הסיכון והכאבים הכרוכים בטיפול הרפואי, לעומת הסיכויים שבו ... יש חשיבות גם למודעות שהיתה לניזוק, לסיכון ולכאבים, לעומת הסיכויים הכרוכים בטיפול. מודעות זו יכול שתתקיים אם משום שהוסברה לניזוק ואם משום שהיא גלויה לעין לכל אדם סביר. רביעית, יש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי בין מעשיו או מחדליו של הניזוק לבין נזקו המוגדל ..." ביישום העקרונות מצא כב' השופט אור כי די בהימנעות מומחה בית המשפט מלקבוע את הסיכונים הגלומים בעריכת הניתוח היום כדי לשלול את מחויבותה של הניזוקה להינתח, כשאין היא יודעת את הסיכונים ואת תוצאותיו האפשריות. [ראו גם ע"א 9598/05, פלוני נ' חברת ביטוח ה"מגן"]. 25. אכן, לא בנקל יסטה בית המשפט מהמלצות המומחה מטעמו ודאי לא כאשר נשענות הן על שנים רבות של ניסיון מקצועי, אלא שעל המומחה להציג לבית המשפט נתונים, לא בהכרח סטטיסטיים [ובעניין זה אינני מקבלת את טיעוני ב"כ התובע] אך משמעותיים לצורך בחינת שאלת התערבות כירורגית אלקטיבית, סיכוייה וסיכוניה. זאת על מנת שבית המשפט יוכל להפעיל את שיקול דעתו ולבחון האם הרים המזיק את הנטל להראות, לפי מאזן ההסתברויות, כי הניזוק נמנע מהקטנת נזקו. במקרה שלפני, לא הוצגו לי נתונים כאלה ואין לי אלא לקבוע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה. 26. מאחר שהחבות אינה שנויה במחלוקת אדון כעת באבות הנזק השונים. העדים היחידים שנשמעו בתיק היו התובע והמומחה. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה. עדותו של התובע עשתה עלי רושם אמין והתרשמתי אף ממהלך חייו הנורמטיבי, שירות צבאי מלא ומוטיבציה גדולה להכשרה מקצועית ועבודה מלאה כמעט ברציפות, לרבות בתקופת הכשרתו. הנזק נזק מיוחד 27. הלכה פסוקה היא כי נזק מיוחד חב הוכחה הן לקיומו והן לשיעורו אך מקום בו לאור אופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות את מידתו, די לתובע שיביא נתונים אשר ניתן להביאם בסבירות, ואזי בית המשפט יפסוק את מידת הנזק על דרך האומדן [ע"א 444/94, אורות ייצוג אמנים והפקות נ' עטרי, פד"י נא [5] 241, 255]. הפסדי השתכרות לעבר 28. לטענת התובע נכותו הרפואית בעלת השלכות תפקודיות והללו באות לידי ביטוי בעיקר בשני אלה: האחד, במהלך לימודיו עבד בעבודות סטודנטיאליות, ואלמלא נכותו ומגבלותיו, יכול היה לעבוד שעה נוספת בכל יום ולהשתכר 600 ₪ מעבר להשתכרותו בפועל. השני, קשייו להתקבל לעבודה, על אף כישוריו, עקב נכותו האסתטית. התובע העיד על חבריו שהתקבלו "אוטומטית" לאחר ראיון עבודה ואילו הוא עצמו, מצא עבודה רק כעבור 3 - 4 חודשים מסיום לימודיו ונכשל בניסיונותיו להתקבל למספר מקומות עבודה [עמ' 8 - 9]. הנתבעת טוענת כי נכותו אסתטית בלבד וחסרת השלכות תפקודיות. 29. ביום 1.5.99 השתחרר התובע משירות צבאי, השלים את בחינות הבגרות שלו ונסע עם חברתו דאז [אשתו כיום] לטיול בן חודש ימים במזרח הרחוק. בסוף שנת 2000 החל התובע בלימודי הנדסת מכונות ובמקביל עבד בעבודות סטודנטיאליות שונות, לעיתים בשתיים במקביל, לרבות בהתקנות גלאים ובטכנאות מחשבים, לדבריו בשכר חודשי של 3,500 ₪. באוקטובר שנת 2005 סיים התובע את לימודיו בתואר בוגר טכנולוגיות ומערכות והוסמך כמהנדס מכונות. כעבור מספר חודשים החל לעבוד כטכנאי מחשבים, בחברות שונות והחל מדצמבר 2006, הוא עובד בחברת ניולנס בצוות פיתוח מוצר. שכרו הנומינאלי הממוצע של התובע כעולה מתלושי שכר שהגיש לחודשים מרץ ואפריל 2007, עומד על 8,041 ₪ ו - 8,160 ₪ [ברוטו] ועל כ - 7,260 ₪ לאחר ניכוי מס הכנסה על פי חוק הפיצויים. 30. עדות התובע בעניין הפסדי השתכרות בעבר, מבוססת על תחושותיו האותנטיות - הסובייקטיביות. אין די במתן אמון בעדותו לעניין הקשר הסיבתי בין הפסדיו הנטענים לבין נכותו ומגבלותיו: תחושת התובע כי אלמלא אלה, יכול היה לעבוד בכל יום שעה נוספת בעבודות סטודנטיאליות אינה מספקת. ככל שיכול היה התובע לעבוד, במגבלותיו, 7 שעות ביום עבודה, אינני רואה סיבה מדוע לא יעבוד שעה נוספת ומכל מקום התובע לא הראה כי הגברת שעות העבודה הייתה באותה עת אפשרית מבחינתו כסטודנט ומבחינת מעבידיו. כך גם באשר לתחושתו בדבר דחייתו ממקומות עבודה פוטנציאלים. בסופו של יום, עובד התובע במקצועו ומתמיד בכך. קשה לקשור בין המתנה של מספר חודשים למציאת מקום עבודה [אף אם חבריו התקבלו מוקדם ממנו לעבודה] לבין מגבלותיו, בפרט צלקות הפנים, של התובע. אכן קשה לדרוש מהתובע לספק ראיות על דחייתו ממקומות עבודה עקב צלקותיו, שכן לא סביר כי אותם מעבידים פוטנציאלים שדחו אותו, יודו באפלייתו הפסולה עקב צלקותיו. יחד עם זאת, התובע נמנע מהצגת נתונים המצביעים על האטרקטיביות שלו או על שוויון נתוניו ביחס לחבריו, שהתקבלו לעבודה לפניו. אין על כן אפשרות לשלול, כי הללו, הועדפו מטעמים ענייניים שאינם נגועים באפליה. התובע לא ביסס אב נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר 31. ככלל, מכוסות ההוצאות הרפואיות במסגרת הצבאית [עד לשחרור התובע משירות סדיר] ולאחר מכן במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי [ע"א 5557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פד"י נא [2] 724]. התובע העיד כי הוא רוכש תכשירים על מנת לשכך גירודים ובעיות הנגרמות לו על ידי הצלקות. ואולם התובע לא צירף קבלות ומהתיעוד הרפואי לא עולה תלונה של התובע בפני הרופא המטפל. לו היה התובע פונה בעניין זה אל הרופא המטפל וזה היה מוצא צורך בכך, היה מצייד אותו במרשמים מתאימים ואזי היו הוצאותיו מכוסות במסגרת החוק. יחד עם זאת, לאור טיב פגיעתו של התובע ותקופת ההחלמה בעבר, יש מקום להכיר בצרכי התובע ובהיעדר כיסוי מלא במסגרת החוק. כמו כן יש להכיר בצרכי נסיעה לטיפולים, אף לאחר שחרורו משירות סדיר בצה"ל. מצאתי לפסוק לתובע על דרך האומדן סך של 5,000 ₪ בגין אב נזק זה. עזרת הזולת בעבר 32. התובע לא הצהיר על אב נזק זה בתצהירו וממילא לא הביא אסמכתאות או פירוט עובדתי. בעת התאונה, התגורר התובע בקיבוץ ולאחר שחרורו מבית החולים בעקבות התאונה, שב לקיבוץ [עמ' 6]. התובע לא ביסס אב נזק זה. נזק כללי הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות לעתיד 33. תחילה לנתוני היסוד: שכרו של התובע במרץ ואפריל 2007 כשהוא צמוד להיום מגיע ל - 8,000 ₪ במעוגל. התובע כבר הכשיר עצמו ובחר במסלול עבודה ידוע בו הוא עובד מזה כ - 4 שנים. התובע הגיע לגיל 32 כיום ויש להניח כי שכרו יושבח באופן טבעי עם צבירת ותק וניסיון. יחד עם זאת, התובע לא הוכיח את רמת השכר המקובלת בתחומו ולא ביסס את דרישתו לפסוק לו שכר בכפל או בשילוש מעל לשכר הממוצע במשק. לו נדרשתי לכך, הייתי אומדת את כושר השתכרותו לעתיד על כ- 10,000 ₪ לחודש. 34. צלקות הגוף והפנים של התובע הינן בעלות השלכות אסתטיות ועל כך אין חולק. התובע טען כי צלקותיו הינן בעלות השלכות תפקודיות - ישירות ועל כך חולקת הנתבעת. אשר לצלקת במרפק - אמה, אף אם התובע, כעדותו נאלץ לעשות הפסקות תדירות, הרי הוא עובד עבודה מלאה, במקצוע אליו הכשיר עצמו, מול מחשב בעיקר, לאחר התאונה. חזקה על התובע כי לא היה מכשיר עצמו במקצוע בו הוא מוגבל. אני סבורה כי לכל היותר נגרמת לתובע אי נוחות מצלקת זו והראיה - אין תיעוד רפואי על תלונות בעניין זה. לא מצאתי השלכה תפקודית ישירה לצלקת זו. כך גם באשר לצלקות הפנים. התובע העיד כי הוא סובל בחשיפה לשמש, אך עיקר אני סבורה שמהראיות עלה כי עיקר עבודתו מול מחשב, ושוב, עד כה לא נודעה לצלקות אלה השלכה תפקודית ושכרו לא נפגע ועבודתו לא הוגבלה בגינן. מטבע הדברים, להיסטוריית התעסוקה של התובע עד כה - משקל לגבי קביעות עתידיות [ע"א 286/89, קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב [הפול]. שילוב הנתונים מביא למסקנה כי לצלקות לא נודעת השלכה תפקודית - ישירה על השתכרות או כושר השתכרות התובע בעתיד וטענה זו של התובע - נדחית. 35. כעת נותר לדון בטענת התובע ולפיה יש בצלקות כדי לפגוע בסיכוייו להתקבל למקומות עבודה בעתיד, נוכח הדחייה שמעוררות הן ואף עוררו לתפיסתו בעבר. הייתי מסווגת טענה זו כנכות תפקודית - עקיפה. כבר בסוף שנות השבעים הכירה ההלכה הפסוקה בהיתכנות נכות תפקודית - עקיפה מסוג זה בגין צלקות מכערות [ע"א 169/77, שוורץ נ' ליברמן, פד"י לב [3] 561, 570]. הקושי הוא באומדן הפיצוי בנסיבות אלה, קושי העולה אף על הקושי המובנה באומדן נזק עתידי. זאת כמובן משום שאין לו לבית המשפט נתונים אובייקטיביים כלשהם על מנת לבסס חישוב רציונאלי. על כן הנטייה במקרים אלה היא לפסוק פיצוי גלובלי. 36. וכך אכן נפסק פיצוי גלובלי במקרה בו נשללו השלכות תפקודיות ישירות של הנכות ונמצא כי המגבלה היא בהתמודדות במעגל העבודה ובסיכויים למצוא עבודה, ומאידך לא תפגע הכנסת הניזוק אחרי שיתגבר על "המגבלה הראשונית" ומעבידו ישתכנע מכישוריו המקצועיים [ת.א. [שלום הרצליה] 1432/86, אליאב נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פורסם בצלטנר 608 [לב] 11]. 37. התובע לפנינו עובד במקצוע אליו הכשיר עצמו, הוא מתמיד בעבודתו ובמקום עבודתו ורואה ברכה בעמלו. הוא צובר ותק וניסיון ומביא לידי ביטוי את כישוריו המקצועיים. אף אם ייאלץ לחפש מקום עבודה חדש, לא יבוא בידיים ריקות, להבדיל מאדם חסר כישורים וניסיון. מאידך, אין לשלול כי אם וכאשר ישוב התובע בעתיד לשוק העבודה [ולפניו שנות עבודה רבות] , ייאלץ הוא להתמודד עם "המגבלה הראשונית" קרי, בדחייה מצלקותיו. מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 80,000 ₪ בגין אב נזק זה. הוצאות לעתיד 38. ההוצאות הרפואיות של התובע מכוסות ככלל במסגרת החקיקה הסוציאלית. הוצאות נסיעה ו/או עזרת זולת אינן צפויות בעתיד. התובע בוחר שלא לעבור ניתוחי שיקום. מצאתי לפסוק לתובע, נוכח תוחלת חייו סך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות שאינן מכוסות במלואן במסגרת החקיקה הסוציאלית. נזק לא ממוני 39. נכותו הצמיתה של תובע עומדת על 32.5%. התובע אושפז בעקבות התאונה ל - 28 ימים. בהתאם לחוק הפיצויים ותקנותיו, מגיע הפיצוי בגין אב נזק זה ל - 89,820 ₪. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 184,820 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 24,027 ₪ [13%] + המע"מ החל ואגרת משפט משוערכת להיום. הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפעול. נכותצלקת