השתק פלוגתא שימוש חורג ערעור זה מופנה נגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב יפו (להלן: "ועדת הערר") מס' 140003438 שניתנה ביום 05.10.2011 אשר עניינה סיווגו של נכס בשטח 70 מ"ר ברחוב חיסין 26 בתל אביב, וזאת לצורך חיובי ארנונה. רקע הנכס מושא הערעור שייך למערערת, אשר מחויבת בארנונה בגין השימוש בו לפי הסיווג השיורי של "בנינים שאינם משמשים למגורים". ייעודו התכנוני המקורי של הנכס היה לחניה, אלא שבפועל נעשה בו שימוש חורג כמשרד. ביום 01.05.2003 הופסק השימוש החורג בנכס לפי צו בית המשפט לעניינים מקומיים והוא נותר נעול וסגור. ביום 11.02.2009 אושרה תוכנית השימור תב"ע 2650ב אשר שינתה את ייעודו התכנוני של הנכס מ"חניה" ל-"מגורים", בהתאם לצו הארנונה. בעקבות כך, ביום 24.06.2010 פנה מנהלה של המערערת אל המשיב וביקש כי חיוב הארנונה עבור הנכס ישונה בהתאם לייעוד החדש, בטענה כי המשרד אינו פעיל וסגור על מנעול ובריח זה למעלה מעשור. בעקבות הפניה, נערכה ביקורת בנכס ביום 15.07.2010 ונמצא כי נותר בו ציוד משרדי רב ובין היתר ארגזי גניזה, דלפק, מכונת צילום וטלפונים. נוכח ממצאי הביקורת, דחתה המשיבה את ההשגה (מס' פניה 190196420) מן הנימוקים כלהלן: "נכס מחויב בארנונה כללית בהתאם לשימוש שנעשה בו בפועל. בהיעדר שימוש, מחויב הנכס בהתאם לייעודו המקורי - במקרה דנן, חניה [...] נמצא כי בנכס נותר ציוד אשר שימש למשרד ומאוכלסים בו פרטי ריהוט שונים, ציוד משרדי ארגזי קרטון שונים ובהם ניירת משרדית. אי לכך, ולאור העובדה כי הנכס נותר במצבו, יוותר שימושו על כנו בשימוש משרדי. יחד עם זאת יצוין, כי כאשר יפונו החפצים כליל והנכס יהיה ריק וללא שימוש, או לחילופין יעשה בו שימוש אחר, יש לפנות אלינו בכתב ואנו נבחן בקשתך לשינוי הסיווג בו בשנית". על החלטה זו ערערה המערערת לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית, אשר דחתה את הערעור. הוועדה ציינה בהחלטתה כי צביונו המשרדי של הנכס ניכר מהציוד שאוחסן בו והתקרה הצפה. בהתאם, קבעה, כי כל עוד לא חל שינוי בשימושו של הנכס, לא ניתן להיתלות בייעודו החדש לשם סיווגו לצורך חיובי ארנונה. עוד קבעה הוועדה, כי מקום שאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי הנכס אינו עומד בשיממונו ואינו ריק, לא ניתן לקבל את גרסת העוררת כי סיווגו של הנכס יעשה על פי הייעוד החוקי. מכאן הערעור שלפניי. ההליך הקודם לפני בית משפט זה שאלת סיווגו של הנכס מושא הערעור נדונה בבית משפט זה על ידי כב' השופטת ש' ברוש בעת"מ 154/08 בדרך של ערעור על ועדת ערר. העתירה מתייחסת לתקופה בה ייעודו התכנוני של הנכס היה לחניה ולאחר שהופסק השימוש החורג בו כבמשרד. המערערת סברה אז, כי לאחר מתן הצו השיפוטי וסגירת העסק, היה על המשיב לסווגו כחניה ולא כבנין אשר אינו משמש למגורים, לאחר שלא נעשה בו עוד שימוש כמשרד. בית המשפט דחה את הערעור בקבעו, בין היתר, כי המערערת היא שהפכה את החניה למבנה ובכך, שינתה את יכולתה לעשות בנכס שימוש בהתאם לייעודו התכנוני דאז- "חניה של בית מגורים", הפטורה מארנונה. בהתאם, קבעה כי כל עוד לא הושב המצב לקדמותו, אין מקום לסווג את הנכס על פי ייעודו התכנוני גם אם המערערת חדלה לעשות שימוש חורג מייעוד זה, וזאת נוכח הלכת מלק סלומון (ראו בר"ע 5045/02 מלק סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה, נז(5) 302 (2003)). אשר לשאלת השימוש, קבע בית המשפט, כי המערערת עושה בנכס שימוש של אחסנת ציוד וריהוט משרדי, ובכך היא מפיקה תועלת כלכלית מהנכס, המגולמת בחיסכון העלות הכלכלית של פינוי הנכס והשבתו למצב שבו יוכל לשוב ולשמש בהתאם לייעודו התכנוני - לחנייה - כמו גם חיסכון בעלות הכלכלית של בניית הנכס מחדש, בה הייתה אמורה המערערת לשאת אילו נהרס הנכס, והיה עליה להכשירו מחדש לשימוש למשרד או למגורים, לאחר אישור תוכנית השימור. טענות הצדדים לטענת המשיב, יש להורות על סילוקו של הערעור מחמת מעשה בית דין בשל השתק עילה ולחילופין, בשל קיומו של השתק פלוגתא. לגישת המשיב, ערעור זה עוסק בעילה זהה לזו שעמדה בלבו של פסק הדין בעת"מ 164/08 והיא שאלת סיווג הנכס ועל כן מתקיים במקרה דנן הכלל בדבר השתק עילה. עוד סבור המשיב, כי קביעותיה של כב' השופטת ש' ברוש הכריעו בשאלות עובדתיות שהיו מצויות במחלוקת בין הצדדים ועל כן מתקיים לגביהן הכלל בדבר השתק פלוגתא: הנכס אינו ריק; המערערת עושה בנכס שימוש של אחסנת ציוד וריהוט משרדי ובכך מפיקה תועלת כלכלית מהנכס, המגולמת בחסכון העלות של פינויו; וכי הנכס סווג לצורך חיובי ארנונה כבניין שאינו משמש למגורים כסיווג שיורי ואין משמעות לעובדה כי במקום לא מתנהל משרד פעיל. לגופו של עניין, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בהתאם לדין ולפסיקה קיימות שתי אפשרויות לסיווג הנכס כ"מגורים" לצורך חיובי ארנונה כללית: האפשרות הראשונה - בהתאם לשימוש, היינו, כאשר נעשה בנכס שימוש בפועל לצורכי מגורים; האפשרות השנייה - כאשר הנכס עומד בשיממונו ומסווג בהתאם לייעודו התכנוני, ובמקרה דנן למגורים. כמו כן, הצדדים אינם חלוקים על כך שהנכס לא משמש בפועל למגורים. לגישת המערערת, בסיווג הנכס היה על המשיב להביא בחשבון כי בנכס אין כל פעילות, לא משרדית ולא למגורים מאז 01.05.2003 ועל כן הוא כנכס "העומד בשיממונו" שעל פי הלכת מלק סלומון יש לסווגו בהתאם לייעודו התכנוני ולא על פי שימושו ההיסטורי. לצורך העניין, סבורה המערערת כי "נכס העומד בשיממונו" הוא נכס "ריק מכל פעילות" ואין הכרח כי היה "ריק מכל חפץ". על כן, סבורה המערערת, יש לסווגו בהתאם לייעודו החדש, היינו, למגורים. המשיב סבור כי שתי אפשרויות הסיווג מובילות למסקנה כי סיווג הנכס כ"בניין שאינו משמש למגורים" הוא הסיווג המתאים. לגישתו, מאחר שאין מחלוקת כי הנכס אינו משמש בפועל למגורים, לא ניתן לסווגו בהתאם לשימוש זה, ומכיוון שהשימוש בנכס לא השתנה מאז פסק הדין בעת"מ 154/08, להשקפתו, אין מקום לשנות סיווגו השיורי כ-"בניין שאינו משמש למגורים". לצורך העניין, סבור המשיב כי אין רלוונטיות לעובדה שהמערערת אינה עושה שימוש בנכס כמשרד פעיל, שכן חובת תשלום ארנונה כללית חלה גם על המחזיק הפונקציונאלי של נכס שאינו בשימוש. אשר לאפשרות לסווג את הנכס לפי ייעודו התכנוני, טוען המשיב, כי מאחר שהנכס אינו ריק לחלוטין מכל חפץ ואדם וללא שימוש, הרי שאינו בגדר "נכס העומד בשיממונו", ועל כן לא חלה בעניינו הלכת מלק סלומון. דיון והכרעה בחנתי את טענות הצדדים בערעור, בעיקרי הטיעון על נספחיהם ובדיון לפניי והגעתי לכלל מסקנה כי דינו להדחות. מעשה בית דין הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך, בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה (ראו נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 29-30 (1991)). מבחן העילה לצורך כלל ההשתק מבוסס בכל מקרה על בחינת התשתית העובדתית שעליה מבסס התובע, בכל אחת מהתובענות, את תביעתו לסעד משפטי. אשר לענייננו, פסק הדין בעת"מ 154/08 עסק בהחלטת ועדת הערר מיום 23.01.2008 ואילו הערעור שלפנינו עוסק בהחלטת ועדת הערר מיום 05.10.2011. די בכך כדי לקבוע שלא מתקיים כלל השתק העילה. מעבר לנדרש, אציין, כי שתי החלטות ועדות הערר נסמכו אמנם על מצב עובדתי דומה אך לא זהה: בשני המקרים לא נעשה בפועל שימוש בנכס למגורים, אלא לאחסון ציוד משרדי והוא סווג כבניין שאינו משמש למגורים, אולם בעת מתן ההחלטה הראשונה היה ייעודו התכנוני של הנכס שונה. למעשה, המערערת סבורה כי יש בשינוי זה כדי להשליך על סווגו של הנכס, ומסיבה זו לא חל במקרה דנן גם מחסום דיוני מסוג השתק פלוגתא, אשר התנאי הראשון לקיומו הינו זהות פלוגתאות. שאלת סיווג הנכס סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 קובע כלהלן: "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), התשנ"ג-1992 מוגדר "סיווג נכס" כ"קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו". הפסיקה הכירה גם היא בכך שהמבחן העיקרי לסיווגו של נכס הוא מבחן השימוש (ראו למשל ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ( 30.03.2003) ובר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב ( 24.03.2009). בענייננו, מסכימים הצדדים כי כיום לא נעשה בנכס שימוש למגורים או למשרד פעיל. נשאלת השאלה האם מפיקה המערערת תועלת כלכלית ממצבו הנוכחי של הנכס בו מאוחסן ציוד וריהוט משרדי. ודוק, נפסק לא אחת כי חובת תשלום הארנונה חלה לא רק על הנהנה מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית למחזיק בנכס, אל גם על מחזיק פונקציונלי של נכס ריק (ראו ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991); רע"א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון ( 04.02.2007). כלומר, בהעדר שימוש בפועל בנכס מסוים, על סיווגו להתאים לפוטנציאל השימוש בו, הנלמד מן האפשרות להפקת הנאה מן הנכס. כיום, בשונה מן מצב בעת"מ 164/08, אין מדובר במבנה אשר מעצם מהותו יכול לשמש אך ורק לצרכים הנוגדים את ייעודו התכנוני חוקי, ועל כן בהעדר שימוש בנכס יש לכאורה לסווגו בהתאם לשימושו הפוטנציאלי החוקי ולא החורג, כלומר למגורים ולא למשרד. מסקנה זו עולה לכאורה בקנה אחד עם ההלכה שקבע בית המשפט העליון בעניין מלק סלומון שהוזכר לעיל, ולפיה מקום בו נכס עומד בשיממונו, על חיובי הארנונה הנגבים בגינו להלום את ייעודו התכנוני ולא את השימוש ההיסטורי שנעשה בו. אלא, שהלכת מלק סלומון התייחסה למבנים ריקים ושוממים (שם, בפסקה 6). כלומר, נכסים שאינם מניבים פירות למחזיק בהם. בעניין זה, לא מצאתי לקבל את פרשנותה של המערערת, לפיה יש להחיל את ההלכה גם על נכסים ריקים ושוממים - מפעילות, בשונה מנכסים ריקים ושוממים מכל חפץ או שימוש. פרשנות שכזו אינה משרתת את העקרונות העומדים בבסיס הלכת מלק סלומון. בהתאם, קבעו בתי המשפט המנהליים לעניין פרשנותה של ההלכה, כי רק מקום בו מתמלאים שני התנאים במצטבר: היות הנכס ריק והעדר השימוש בו, יהיה הייעוד אינדיקציה לצורכי סיווג הנכס (ראו למשל את פסקה 21 לפסק דינה של כב' השופטת א' קובו בעמ"נ (ת"א) 293/06 מנהל הארנונה של עיריית גבעתיים נ' עדן קורל השקעות בע"מ (פדאור 7 (37) 596 (2007)); פסקה 11 לפסק דינה של כב' השופטת מ' רובינשטיין בעמ"נ 255/07 השקעות כדאיות בע"מ נ' עיריית הרצליה (פדאור 8 (30) 42 (2008)); ופסק דינה של כב' השופטת רות רונן בעת"מ (ת"א) 202/08 מגדל חברה לבטוח בע"מ נ' עיריית ת"א ( 14.03.2011). בנכס בו עסקינן אוחסנו פריטי ריהוט וציוד משרדי רבים, כפי שניתן להתרשם באופן ברור וחד משמעי מהתמונות שצורפו לדו"ח הביקורת במקום. כלומר, לא ניתן לקבוע שלא נעשה בו שימוש. השימוש בנכס לצורך אחסנה כזו הוא שימוש בעל משמעות כלכלית עבור המערערת. אחסון של הפריטים הללו במקום אחר, עד להעברתם למקום חלופי היה ודאי כרוך בתשלום של דמי אחסון, כך גם פינוי הציוד מהמקום. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה שניתנה למערערת הזדמנות לפנות את הציוד המשרדי מהמקום ולהגיש השגה מחודשת למשיב בגין סיווג הנכס, אולם המערערת בחרה שלא לעשות כן. על כן, לא ניתן לומר שמדובר בנכס ריק העומד בשיממונו לצורך תחולת הלכת מלק סלומון ולפיכך אין לסווגו בהתאם לייעודו התכנוני. סוף דבר הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בשווי 15,000 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. השתק פלוגתאשימוש חורגהשתק / דיני מניעות