עיון חוזר בבקשה למקלט מדיני בישראל העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטת משרד הפנים, שלא להיעתר לבקשת העותר לקבלת מקלט מדיני בישראל מכוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים. העותר, אזרח ניגריה, טוען כי הוא נתון לרדיפה במולדתו על-רקע דתו הנוצרית, ומחמת עמדתו הפוליטית והשתייכותו לקבוצה חברתית; וכי נמלט מניגריה לאחר התקפה אלימה מצד מוסלמים קיצוניים על השכונה שבה התגורר, אשר במהלכה נהרגה אשתו וביתו אף נשרף כליל. לנוכח האמור גורס העותר, כי מתקיימים בעניינו הקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים לשם קבלת מקלט מדיני בישראל, ועל-כן מבקש כי בית-המשפט יורה למשיבים לבחון את עניינו מחדש, להכיר בו כפליט בהתאם לאמנה הנ"ל וליתן לו רישיון לישיבת ארעי בישראל. המסגרת הנורמטיבית 2. חוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (להלן - החוק או חוק הכניסה לישראל), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). 3. לצד זאת, נתונה בידי משרד הפנים, מכוח החוק הנ"ל, סמכות הגירוש מהארץ, נגד אדם אשר אינו אזרח ישראל, ואשר שוהה בה ללא רישיון ישיבה. בעת הפעלת סמכות הגירוש, על הרשות המינהלית לפעול לאור התכליות העומדות בבסיס החוק, ובכלל זה להביא בחשבון, מחד גיסא - את טובת הציבור, ומאידך גיסא - את חייו של הפרט וחירותו. בהקשר זה נפסק, כי "מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין, אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה" (בג"ץ 4702/94 סלאח אחמד קאדם נ' אל טאיי נ' שר הפנם ואח' מט(3) 843, 848 (1995)). עיקרון זה (להלן - עקרון אי-ההחזרה), מעוגן גם באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, ובפרוטוקול המשלים לה משנת 1967 (להלן - אמנת הפליטים), שאליהם הצטרפה ישראל. אמנם, האמנה לא נקלטה בחקיקה הישראלית הפנימית, אך המדינה מצהירה, כי היא מכבדת את המחויבות הבינלאומית המוטלת עליה מכוח האמנה, ובפרט מחויבת היא לעיקרון, כי אין מגרשים אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו (בג"ץ 4702/94 בעניין אל טאיי לעיל; עת"מ (ת"א) 22728-01-11 Zina Valishvili נ' מדינת ישראל-משרד הפנים (10.3.11); ועת"מ (מרכז) 49556-11-10 דיאלו מוכתאר נ' משרד הפנים (7.10.11); עת"מ (ת"א) 2028/05 זנבק ווליוהאנס באלכה ואח' נ' משרד הפנים (8.2.06)). 4. מטרתה של אמנת הפליטים הִנה להבטיח מקלט למי שמוגדר "פליט" על-פי הקריטריונים שנקבעו בה, דהינו - אדם הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף על-רקע אחד מחמישה טעמים - גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת; ואשר איננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך מחמת הפחד האמור. לפיכך, המדינות החתומות על האמנה, התחייבו שלא לגרש או להחזיר פליט אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה, בשל אחד מחמשת האדנים האמורים (עת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקפור נ' משרד הפנים (19.9.11)). על-פי האמנה, ההגנה תינתן לפליט למשך תקופה זמנית, עד לקליטתו מרצונו במדינת המקלט או במדינה שלישית (עת"מ (ת"א) 33921-08-11 טרזה גראף נ' משרד הפנים (25.9.11)). כבר נפסק, לאור עקרונות האמנה והאמור בה, כי לשם הוכחת זכאות למקלט מדיני, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה מהטעמים האמורים, המבוסס על הערכה עצמית גרידא של המבקש מקלט, וכי על-מנת להכיר במבקש כפליט, יש להיסמך על נתונים אובייקטיביים (עת"מ 31600-03-11 בעניין צי'קה קווין, לעיל; עת"מ 2028/05 בעניין באלכה, לעיל). עם-זאת, האמנה אינה מסדירה את מדיניות בדיקת זכאותו של אדם למעמד של פליט באופן סדור, כך שבפועל מנגנון זה מיושם באופן שונה במדינות שונות בעולם. 5. המדיניות בעניין בקשות למקלט מדיני בישראל והסדרת מעמדם של פליטים לפי האמנה, הותוותה עד לאחרונה בנוהל הסדרת הטיפול במבקשי מקלט בישראל (להלן - הנוהל הישן), שגיבש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002 בתיאום עם נציבות האו"ם לפליטים בג'נבה, אשר בו פורטו נהלי העבודה הפנימיים בין הרשויות המוסמכות בישראל לבין הנציגות בישראל של נציבות האו"ם לפליטים (להלן - נציבות האו"ם). על-פי הנוהל, הבקשה הראשונית של מבקש מקלט בישראל הופנתה לנציבות האו"ם, אשר מתפקידה היה לערוך בדיקה וסינון ראשוניים, ובמקרה הצורך - גם לקיים ראיון מקיף למבקש, ולפנות למשרד הפנים ולנציגויות האו"ם בכדי לקבל מידע נוסף אודותיו; והכל על-מנת לבדוק האם עניינו של המבקש נופל - ולוּ לכאורה - בגדר אמנת הפליטים. בשלב זה, אם נמצא כי הבקשה מגלה עילה על-פי אמנת הפליטים, הועבר עניינו של המבקש לידי הוועדה המייעצת לשר הפנים לעניין החלטה בבקשה למקלט מדיני (להלן - הוועדה המייעצת), אשר גיבשה המלצותיה לשר הפנים על-סמך החומר שהובא לפניה, ובמידת הצורך - פנתה להמשך בדיקה אל מול נציבות האו"ם בג'נבה. כמו-כן, בשלב זה, על סמך המידע שנאסף, הוזמן המבקש לראיון ולשימוע לפני מנהל לשכת האוכלוסין הרלבנטית. בסופו של יום, העבירה הוועדה המייעצת את המלצתה בעניין לשר הפנים, או למי שהוסמך על-ידו לקבל את ההחלטה הסופית. למבקש שבקשתו נדחתה, ניתנה הזכות לבקש מהוועדה עיון חוזר בעניינו, אם חל שינוי בנסיבות או אם נתגלו מסמכים או ממצאים חדשים; או לפנות לשר הפנים, אם ביקש להלין על ההליכים שנקטה הוועדה. בטרם תוקן הנוהל הישן, ניתנה לנציבות האו"ם סמכות להחליט, כבר בשלב הבדיקה הראשוני, על דחיית הבקשה למקלט מדיני, גם ללא היוועצות בוועדה המייעצת; זאת אם נמצא, כי הבקשה אינה מקימה עילה, ולוּ לכאורה, לפי אמנת הפליטים. עם-זאת, בשנת 2005 תוקן הנוהל, נוכח ביקורת שהושמעה בדבר זהות הגורם הדוחה את הבקשה על הסף, ונקבע במסגרת התיקון "הליך מקוצר", אשר לפיו, במקום שבו מוצאת הנציבות על-סמך בדיקתה הראשונית, כי הבקשה הנדונה אינה מגלה, ולוּ לכאורה, עילה לקבלת מעמד מכוח האמנה, תועבר המלצת הנציבות לדחיית הבקשה על הסף לוועדה המייעצת, והאחרונה תעביר את המלצותיה בעניין לשר הפנים, או לגורם המוסמך מטעמו, כאמור. לאחר התיקון, נקבע בפסיקה כי הנוהל האמור הִנו ראוי, ומיישם בצורה נאותה את האיזון הנדרש בין פעילות נציבות האו"ם לבין סמכויותיה של המדינה (עת"מ (ת"א) 1779/05 מוטגומרי רצ'ארד נ' משרד הפנים (24.8.06); ועת"מ 2054/07 עמנואל אופרה נ' שר הפנים - משרד הפנים (29.12.08)). 6. לפני כשלוש שנים החליט משרד הפנים, כי בשלה העת להקמת מערך עצמאי לבחינת בקשות למקלט מדיני על-ידי מדינת ישראל, כך שחֵלֶף פעילותה של נציבות האו"ם כאמור, יופקד גם הליך הבדיקה הראשוני בידי רשויות המדינה. לאור זאת, החל מיום 1.7.09 פועלות שתי יחידות מטעם רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול (להלן - רשות האוכלוסין), המבצעות את הפעילות שנעשתה עד לאותה העת על-ידי נציבות האו"ם: יחידת רישום ותשאול מסתננים - שתפקידה לברר את זהותו ונתינותו של המבקש; ויחידת טיפול - RSD (Refugee Status Determination, להלן - יחידת RSD), אשר תפקידה הוא טיפול ובחינה בבקשות למקלט מדיני בישראל, תוך גיבוש המלצות לוועדה המייעצת. 7. ביום 2.1.11 נכנס לתוקפו נוהל חדש - נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן - הנוהל), אשר מסדיר את סמכויותיהן של יחידת הרישום והתשאול ויחידת ה-RSD, וכן מתווה את הליכי הטיפול בבקשות בצורה סדורה ומפורטת. נקבע, כי על נתין זר המבקש מקלט מדיני בישראל, להגיש בקשה כאמור בתוך שנה ממועד כניסתו לישראל; וכי בשלב הראשון ייערך למבקש הליך רישום וזיהוי. אם בתום שלב הזיהוי נמצא כי הנתונים שמסר המבקש לא הופרכו - ייערך למבקש ריאיון בסיסי (להלן גם - ריאיון מקדמי), ובסיומו יחליט המראיין אם יש מקום לדחות את הבקשה על הסף, או שיש להפנות את המבקש להמשך הליך הבדיקה. ככל שמצא המראיין כי יש לדחות את הבקשה, היות שאינה מבססת את אחד היסודות הקבועים באמנת הפליטים, עליו להעביר את החומר בעניינו של המבקש לראש צוות, אשר עבר הכשרת RSD, לאישור דחיית הבקשה על הסף; ולמבקש ניתנת הזכות לעתור נגד החלטה זו לבית-המשפט לעניינים מינהליים. אולם, בסמכותו של המראיין להחליט, בתום הריאיון הבסיסי, כי יש להפנות את המבקש לעריכת ריאיון מקיף (להלן גם - ריאיון עומק), ובמקרה כזה יינתן למבקש רישיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. אם בתום הראיון המקיף נמצא, כי המבקש אינו אמין, כי העלה טענות חסרות, או כי הפחד שהציג מפני רדיפה אינו מבוסס היטב, יועבר עניינו של המבקש ליו"ר הוועדה המייעצת, לשם בחינת הבקשה ב"סדר דין מקוצר". את המלצתו בעניין זה יעביר יו"ר הוועדה למנכ"ל רשות האוכלוסין, והלה יחליט האם יש לדחות את הבקשה (שאז ניתן יהיה להרחיק את המבקש מישראל), או אם יש להעביר את הדיון בבקשה לדיון במליאת הוועדה המיעצת. ככל שהוחלט על החלופה השניה, תדון הוועדה בעניין ותעביר את המלצתה לשר הפנים, אשר יחליט האם להיעתר לבקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל, או לדחותה. עוד קובע הנוהל, בין-היתר, כי מי שנדחתה בקשתו למקלט מדיני על-ידי מנכ"ל רשות האוכלוסין או שר הפנים, רשאי להגיש בקשה לעיון מחדש, אם חל שינוי בנסיבות הרלבנטיות להחלטה, לרבות גילוי מסמכים וממצאים חדשים; ואם לא חלו התנאים האמורים - תדחה הבקשה על הסף. ככל שנתגלו נסיבות חדשות, תועבר הבקשה לידי עובד שעבר הכשרת RSD, ואשר לא דן בבקשתו הראשונה של המבקש; והלה יעביר המלצתו ליו"ר הוועדה המייעצת. הוועדה תעביר המלצתה בעניין הנדון לגורם אשר דחה את בקשתו הראשונה של המערער (מנכ"ל רשות האוכלוסין או שר הפנים), אשר יכריע בבקשה לעיון חוזר. בנוסף קובע הנוהל, בין-השאר, הוראות שונות באשר ליחסי העבודה בין נציבות האו"ם לפליטים לבין משרד הפנים; הנחיות בנוגע לבני המשפחה של מי שהוכר כפליט; נהלי הארכת רישיון למי שהוכר כפליט; ומגבלות שונות על נתיני מדינות אויב או מדינה עוינת. 8. להשלמת הרקע הנורמטיבי יצוין, כי החלטתו של משרד הפנים והגורמים מטעמו, באשר לגירושו של אדם מישראל ושאלת ההכרה בו כפליט לפי אמנת הפליטים, הִנה, ככל החלטה מינהלית, החלטה שבשיקול-דעת. על-כן, עקרון היסוד, המשמש נר לרגלנו גם בהכרעה הנדונה בעניינו של העותר, הוא כי תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הִנו "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח' נ' משרד הפנים (12.9.05)). בית-המשפט המינהלי אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית, לא אמור לבצע במקומה את המטלות המוטלות עליה ואל לו להעמיד את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה (עע"מ 9018/04 סאלם מונא ואח', לעיל; עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים (17.3.05); ובג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים (23.9.07)). בית-המשפט אף לא מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו של משרד הפנים, כי אם רק מעביר אותן תחת שבט ביקורתו השיפוטית (בג"ץ 2028/05 חסן אמארה נ' שר הפנים (10.07.2006). הרקע העובדתי 9. העותר, אזרח ניגריה, נכנס לישראל ביום 19.12.10, באמצעות אשרת תייר לתקופה בת שבועיים. ביום 23.1.11 הגיש העותר בקשה למקלט מדיני בישראל, ובעקבותיה נערך לו ראיון מקדמי, ניתן לו רישיון זמני לישיבת ביקור לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, והוחלט לקיים ריאיון מקיף ביחידת ה-RSD, ביום 20.2.11. בגדר הבקשה שהגיש העותר והראיונות שנערכו עִמו כאמור, ציין, בין-השאר, כי הוא נוצרי, חבר בקהילת "יורובה" ובמפלגת ACN (Action Congress of Nigeria), שבה שימש כנהג; וכי על-רקע חברותו בשלוש הקבוצות האמורות הוא נרדף במולדתו. העותר הוסיף, כי ארגון PDP בניגריה מפעיל את הקבוצות המוסלמיות הקיצוניות שם, על-מנת שאלו ייהרגו את הנוצרים; וזאת כדי לאפשר לארגון האמור לזכות בבחירות ולעלות לשלטון. בהקשר זה הדגיש העותר, כי עזב את ניגריה בעקבות התקפה של מוסלמים קיצוניים על השכונה שבה התגורר, אשר במהלכה הרגו הפורעים המוסלמים תושבים נוצריים, באמצע הלילה, ללא הבחנה, ושרפו את בתיהם. העותר סיפר, כי במתקפה האמורה נהרגה אשתו לנגד עיניו, וכדי להימלט נאלץ לקפוץ מחלון הבית שנמצא בקומה השניה של הבניין, אשר נשרף כליל במתקפה. העותר הדגיש, כי נוכח האמור הוא חושש לחייו, היות שכל בני הדת הנוצרית נרדפים בניגריה; כי אין איזור אחר בניגריה שאליו יכול היה להגיע ולהרגיש בטוח; וכי אין לו שם כל בני משפחה. לשאלת המראיינת השיב העותר, כי הגיש תלונה במשטרה בשל המתקפה האמורה, שלא טופלה; כי לאחר הגשת התלונה כאמור הסתתר בכנסיה במשך שלושה שבועות, שבמהלכם לא שמע דבר מהמשטרה; כי לא חזר לבית הוריו לאחר המתקפה, היות שמדובר בבית ישן מאוד שלא ראוי למגורים, באזור שאינו בטוח עבורו, וממילא הוריו נפטרו; וכי הכומר בכנסיה שבה הסתתר סייע לו לעזוב את ניגריה ולהגיע לישראל. חלק מהראיון התמקד בעבודתו של העותר כנהג עבור חברי מפלגת ACN, היות שתחילה ציין העותר כי עסק בכך שלוש פעמים בשבוע, אולם בהמשך השיב כי לא עבד במשך כחודש עובר למועד עזיבתו את ניגריה. 10. בתום הריאיון המקיף העריכה המראיינת מטעם יחידת ה-RSD, כי אין בהצהרותיו של המבקש כדי להצביע על חשש מבוסס היטב מפני רדיפה בארץ מוצאו. בכלל זה הובהר, כי העותר לא סיפק הסבר לכך שלא שב לגור בבית מגוריו; כי לא המתין עד למיצוי ההליכים בעניינו עקב התלונה שהגיש במשטרה; כי החשש שציין נבע מהתקפה כללית, ולא נגד העותר באופן אישי; וכי עלו תהיות בעניין אמינות חלק מהצהרותיו. בהקשר האחרון ציינה המראיינת, כי התעוררו מספר סתירות בדבריו של העותר בנוגע לאירוע ולנסיבות שהביאו למות רעייתו, שיוכו הפוליטי של העותר ורמת פעילותו בתחום זה, תקיפתו עקב פעילותו הפוליטית ופרטיו של הכומר שסייע לו. 11. בדומה, גם יו"ר הוועדה המייעצת החליט, בשלב הבא של ההליך, להמליץ על דחיית הבקשה, היות שסבר כי העותר אינו עונה על הקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. בחוות-דעתו ציין היו"ר, בין-השאר, כי החשש שהביע העותר מפני שיבה לארצו לא בא לידי ביטוי בסממנים חיצוניים, שכן לא היה אזכור בכלי התקשורת לפרעות שצוינו בבקשה ובראיונות; כי ממילא הפרעות שאזכר העותר בבקשתו לא כוונו אליו באופן ישיר, אלא לקבוצת השתייכותו; וכי העותר לא מיצה את האפשרויות שעמדו לפניו בניגריה בטרם נמלט, ובכלל זה - לא בירר מה עלה בגורל התלונה שהגיש במשטרה, ולא ניסה להעתיק את מגוריו לאזור אחר בניגריה. 12. ביום 4.8.11 החליט ראש הרשות האוכלוסין לדחות את בקשתו של העותר לקבלת מקלט מדיני בישראל, וביום 7.9.11 נמסרה לעותר הודעה על ההחלטה שנתקבלה בעניינו. בהודעה הובהר, בין-היתר, כי העותר אינו עונה על הקריטריונים שבאמנת הפליטים; כי לא מיצה הליכים קודמים במדינתו - כמו ניסיון לחיות באזור אחר בניגריה; כי לא בירר אודות התלונה שהגיש במשטרה בגין הפרעות שצוינו; וכי הפרעות הנ"ל ממילא לא הופיעו בכלי התקשורת המקומיים, כך שאין ביטוי אובייקטיבי לחששות העותר בעטיים. 13. העותר פנה, באמצעות בא-כוחו, בבקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה. עותק מהבקשה הנ"ל לא הוגש לבית-המשפט, אולם מכִּתבי-הטענות עולה שהעותר ציין בבקשתו, כי בשנת 2008 קיבל הודעת טקסט מאיימת - נתון שלא הופיע בבקשתו הראשונה של העותר או בראיונות שנערכו עִמו; וכי הוא נתון תחת איום בניגריה, נוכח היותו נוצרי, חבר במפלגת ACN ובן שבט "ירובו". ביום 2.11.11 הודע לעותר כי בקשתו לעיון חוזר נדחתה על הסף על-ידי נציג יחידת ה-RSD, בהתאם לנוהל; זאת, היות שלא צוין בבקשה כל מידע חדש שיש בו כדי להשפיע על ההחלטה שנתקבלה בעניינו, ועל כן אין מקום לשקול את בקשתו מחדש. נגד ההחלטה האמורה, הוגשה העתירה שלפניי; ובגדרה ניתן צו ביניים, האוסר על גירושו של העותר מישראל או על השמתו במשמורת לצורך הרחקה, זאת עד להכרעה בעתירה. עיקר טיעוני הצדדים 14. העותר טוען, כי הוא עונה על הגדרת "פליט" הקבועה באמנה, ואף הוכיח "פחד מבוסס היטב" מפני רדיפה בניגריה, כנדרש באמנת הפליטים. בהקשר האחרון מסתמך העותר על פסיקת בתי-המשפט בארצות-הברית, אוסטרליה ובריטניה, וכן על האמור בספר העזר של נציבות האו"ם לפליטים, ומציין, כי לשם הוכחת תנאי האמנה כאמור אין צורך להראות רדיפה ודאית, או על-פי מאזן הסתברויות; כי די בהסתברות נמוכה לרדיפה כדי להכיר באדם כפליט; וכי יש לאפשר למבקש המקלט ליהנות מנטל ראייתי נמוך לעניין זה, הן מחמת הפגיעה בזכויות היסוד הבסיסיות שאליה הוא חשוף, והן בשל הקושי בהשגת מסמכים אשר יתמכו בבקשה. לאור האמור גורס העותר, כי האיום על חייו, חירותו ושלמות גופו, לנוכח ההתקפה הקשה שממנה הצליח להימלט - שבה איבד את אשתו ואת מקום מגוריו - מהווים פחד מבוסס מרדיפה לפי אמנת הפליטים; ולדידו הרדיפה נעשית על-רקע שלושה יסודות המופיעים באמנה. ראשית, טוען העותר, כי הוא נרדף על-יסוד השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת, קרי - קבוצת נוצרים פעילה פוליטית, וחברותו במפלגת ACN. לעניין זה מציין הוא, כי בהתאם לפסיקת בתי-המשפט בארצות-הברית, קנדה ובריטניה, די בכך שהרשויות במדינה הרודפת סבורות שהעותר הִנו פעיל פוליטי, גם אם אינו כזה, כדי להקים עילת רדיפה מסוג "דעה פוליטית מיוחסת", המקנה הגנה לפי אמנת הפליטים; וכי עצם תפקידו במפלגה הביא להשתייכותו לקבוצה מבוקשת, שאין למשטר יכולת להגן עליה. שנית, גורס העותר, כי מהטעמים האמורים נהיר כי הוא נרדף גם בשל דעותיו הפוליטיות, דהיינו - פעילותו במפלגת ACN. שלישית, סובר העותר, כי הוא נרדף גם מחמת דתו, קרי - היותו נוצרי אדוק, ובהקשר זה מציין הוא, כי התקיפות שתוארו בבקשתו בוצעו במכוון נגד אוכלוסיה נוצרית. העותר מדגיש, כי האלימות בחברה הניגרית, ובפרט אלימות מצד מפלגת ה-PDP על-רקע יריבות מפלגתית הִנה תופעה נפוצה ביותר; כי המשטרה לא מתמודדות עם התופעות האמורות, אינה יכולה לספק לעותר הגנה ואף לא עשתה דבר בעניין התלונה שהגיש; כי אין כל מקום אחר בניגריה שאליו יכול היה להעתיק את חייו, שכן הוא נמצא באיום מתמיד בכל רחבי ניגריה בשל היותו נוצרי; וכי האמור מחזק ומבסס את חששו מפני רדיפה בארצו. בנוסף מלין העותר על שורה של פגמים שנפלו, לדידו, בהחלטות שהתקבלו בעניינו, ובכלל זה טוען, כי הראיון שנערך עִמו, ככל הראיונות שנערכים למבקשי המקלט, התנהל באגרסיביות ותוך הטחת איומים כלפיו; כי לא נמסר לו העתק מפרוטוקול הראיון, בניגוד לחובת השקיפות ובאופן שמנע ממנו להעריך האם ובאילו נסיבות יוכל לערער על ההחלטה; כי לא נבדקה כלל הסכנה הצפויה לו אם ישוב לניגריה; כי הערר שהגיש כלל לא נידון לעומקם של דברים; וכי לא נבחן הצורך בהחלת עיקרון "אי ההחזרה". כן מציין העותר, כי מקריאת הערות הגורם שדן בערעור נתחוור מצב אבסורדי לפיו המעריך, שהִנו פקיד זוטר, למעשה מאשרר את החלטת הוועדה המייעצת, וממצב עצמו מעליה - מצב שאינו נכון עובדתית ומשפטית ומותיר בספק רב את תוקף ההחלטה. כמו-כן, מלין העותר על הפער המשמעותי והניכר, לדידו, בין שיעורי ההכרה בפליטים בישראל, לבין השיעורים במדינות מערביות אחרות. 15. מנגד, גורסת המדינה, כי דין העתירה להידחות על הסף, וזאת - הן מחמת שיהוי בהגשתה, הואיל וההחלטה בעניינו של העותר נתקבלה ביום 2.11.11, ואילו העתירה בעטייה הוגשה אך ביום 23.1.12; הן בשל חוסר ניקיון כפיים, היות שהעותר מסר פרטים כוזבים ונכנס לישראל בדרכי מרמה, תוך שהוליך שולל את הרשויות בישראל באשר למטרת כניסתו לארץ; והן היות שהעתירה נעדרת עילה, שכן מטרת העתירה הִנה להרוויח זמן שבו יוכל העותר להמשיך ולשהות בישראל, עד בירור העתירה לגופה. לגופו של עניין טוענת המדינה, כי העותר לא הוכיח שהוא נרדף על-רקע אחד מחמשת הטעמים המפורטים באמנת הפליטים, ואף לא הראה חשש מבוסס היטב מפני רדיפה. בהקשר זה חוזרת המדינה על הנימוקים שפורטו לעיל בעניין דחיית בקשתו של העותר, ומציינת, בין-היתר, כי העותר לא הסביר מדוע הוא חש מאוים בניגריה, כאשר שבט "ירובו", שאליו כאמור הוא משתייך, הִנו השבט הדומיננטי באזור שבו התגורר, אשר מרבית מתושביו נוצרים - כמו-גם מחצית מתושבי ניגריה בכללותה, לרבות ראש המדינה; כי העותר לא הבהיר כיצד הצליח לצאת מניגריה באמצעות דרכונו האישי, מבלי שחווה כל בעיה עם השלטונות; וכי הוא לא הבהיר מדוע לא המתין לבירור התלונה שהגיש במשטרה הניגרית כאמור, ולמיצוי ההליכים במדינתו. כן גורסת המדינה, כי ההתקפה שחווה העותר לא הייתה מכוונת כלפיו באופן אישי, ובוצעה נגד שכונה שלמה; וכי באופן תמוה לא נמצא כל תיעוד תקשורתי לאירוע החריג של תקיפה על-ידי מוסלמים בלב אזור נוצרי בדרום ניגריה, על-אף שאמצעי התקשורת המקומיים והבינלאומיים רוויים בדיווחים על מעשי אלימות המתרחשים באזור. המדינה מוסיפה, כי היה על העותר לחפש מקום מגורים חלופי באזור אחר בניגריה, בטרם נקט בצעד דרסטי של עזיבת ארצו ופניה לסיוע בינלאומי; וכי ממילא הטענות לפיהן כל הנוצרים בניגריה מצויים תחת סכנה - נטענו בעלמא, בפרט שניגריה אינה מוכרת על-ידי האו"ם כמדינת משבר, והנשיא המכהן בה כיום - אשר נבחר בבחירות דמוקרטיות - הִנו נוצרי. עוד הדגישה המדינה, כי מהצהרותיו של העותר עלו סתירות שונות, ובכללן - מסירת שני שמות שונים לכומר בכנסיה שבה הסתתר העותר; ומתן שתי גירסאות שונות באשר למתקפה על ביתו, כאשר לפי האחת הוא התעורר בליל המתקפה מקול רעש חזק וראה את המתרחש מחלון ביתו, בעוד שלפי גרסה נוספת טען כי לאחר שהבחין כי אשתו נהרגה - נמלט מהדירה שמצויה בקומה השניה בבנין, וקפץ מחלון הבית. לנוכח האמור לעיל גורסת המדינה, כי לא נפל פגם מינהלי בהחלטות שניתנו בעניין העותר, אשר נתקבלו בהתאם לנוהל, כאמור, ולאור העקרונות הקבועים באמנת הפליטים. היא מדגישה, כי מבקשתו של העותר לקבלת מקלט מדיני בישראל נתחוור כי הוא אינו עומד בקריטריונים שנקבעו לכך באמנה; ובבקשה לעיון חוזר לא הצביע העותר על נסיבות, עובדות או ראיות חדשות אשר יש בהם כדי לסטות מההחלטה שנתקבלה. דיון והכרעה 16. דין העתירה - להידחות. ההליכים בעניינו של העותר התקיימו בהתאם להוראות הנוהל בעניין הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, אשר פורסם ביום 2.1.11, זאת הן בנוגע לבקשה הראשונה שהגיש העותר, לקבלת מקלט מדיני בישראל, והן בהתייחס לבקשתו המאוחרת, לעיון חוזר בהחלטה שנקבלה בבקשה הראשונה, כך שלא נפל פגם בהליך; וממכלול התשתית של הראיות המנהליות עולה, כי שתי ההחלטות באות בגדר מתחם הסבירות. בכל הנוגע להחלטה הראשונה שנתקבלה בעניינו של העותר, בבקשתו לקבלת מקלט מדיני בישראל, הוזמן העותר לריאיון בסיסי, ובהמשך זומן לריאיון מקיף. לאחר מכן, ניתנו בעניינו של העותר המלצת יחידת ה-RSD וחוות-דעת מטעם יו"ר הוועדה המייעצת. בשלב הבא, ובעקבות חוות-הדעת וההמלצה, נתקבלה ההחלטה בבקשת העותר למקלט מדיני בישראל, על-ידי ראש רשות האוכלוסין, המוסמך לכך. הודעה על ההחלטה נמסרה לעותר בכתב, בצירוף נימוקי ההחלטה. משרד הפנים והגורמים המוסמכים מטעמו פעלו בהתאם להוראות הנוהל, ולא נפל פגם בהליכים שננקטו בעניינו של העותר. לגופה של בקשת העותר, סבורני, כי ההחלטה שלא להעניק לו מקלט מדיני בישראל מכוח אמנת הפליטים, סבירה בנסיבות העניין ואינה מצדיקה התערבות בשיקול הדעת של הגורמים המוסמכים. כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, כדי לחסות תחת ההגנה שמעניקה אמנת הפליטים, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה, ויש לתמוך את הבקשה - ובכלל זה את הטענה בדבר חשש מבוסס היטב מפני רדיפה על רקע אחד מחמשת הטעמים המופיעים באמנה - על נתונים אובייקטיביים. ואולם, בעניין העותר התרשמו הגורמים הרלבנטיים במשרד הפנים, כאמור לעיל, כי אין בנסיבות שעליהן הצביע העותר כדי להרים את הנטל הנ"ל. בין הטעמים לעמדת המדינה בעניין צוין, כי העותר לא ניסה להעתיק את חייו לאזור אחר בניגריה, שבו לא צפויה סכנה לחייו; כי העותר לא סיפק הסבר משכנע לטענת הרדיפה על-רקע דתו הנוצרית, בשעה שמרבית מתושבי ניגריה, ובפרט האזור שבו התגורר, הִנם נוצרים; כי הטענות לפיהן כל הנוצרים בניגריה מצויים תחת סכנה נטענה בעלמא, בפרט שניגריה אינה מוכרת על-ידי האו"ם כ"מדינת משבר" והנשיא המכהן בראשה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, הִנו נוצרי; כי העותר לא מיצה את ההליכים בארצו בטרם עזב, ובכלל זה - לא המתין לתוצאות חקירת התלונה שהגיש עקב המאורעות שבהם תמך את החשש מפני רדיפה, ואף לא בירר מיוזמתו מה עלה בגורלה; כי ממילא ההתקפות האלימות שעומדות בבסיס בקשתו של העותר לא היו מכוונות ישירות אליו, כי אם - על-פי גרסתו - נגד שכונת מגורים שלמה; וכי לא היו למתקפה זו כל סממנים חיצוניים, שכן לא ניתן לכך ביטוי בכלי התקשורת. ממכלול הנסיבות עולה, כי העותר לא הוכיח חשש מבוסס היטב מפני רדיפה, להנחת דעתם של הגורמים המוסמכים, ולא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעתם בעניין זה. אף אם אתחשב בטענות העותר, לפיהן אין צורך להוכיח "רדיפה ודאית" ודי בהסתברות נמוכה לרדיפה כדי להכיר באדם כפליט - הרי שמההחלטה שנתקבלה בעניינו של העותר ומהערכותיהם של הגורמים המוסמכים, נתחוור, כי העותר לא הרים אף את הנטל המופחת שלו הוא טוען. הנסיבות שעליהן הצביע העותר אינן מקימות עילה להתערב בשיקול הדעת של משרד הפנים, ואין בהן כדי להראות כי ההחלטה - לפיה העותר לא הוכיח חשש מבוסס היטב מפני רדיפה - נופלת מחוץ למתחם הסבירות. בשולי הדברים יש להוסיף, כי לא מצאתי ממש בטענה לפיה שגה משרד הפנים משלא התייחס, בהחלטתו לדחות את בקשת העותר למקלט מדיני בישראל, לעיקרון "אִי-ההחזרה". העותר טוען, כאמור, כי היה על משרד הפנים להביא בחשבון את הסכנה שצפויה לו אם יגורש, ללא קשר לעמידתו באמנת הפליטים. אולם, סעד זה לא נכלל בבקשתו של העותר, וממילא הגורמים המוסמכים במשרד הפנים אף לא נדרשו לשאלה זו, כי אם רק לתחולת אמנת הפליטים על העניין הנדון. 17. כך, גם באשר להחלטה השניה שנתקבלה בעניין העותר, לפיה נדחתה על הסף בקשתו לעיון חוזר בהחלטה הנ"ל. כאמור, הבקשה לא הומצאה על-ידי העותר לבית-המשפט, ולפניי עומדת אך ההחלטה שניתנה בבקשה זו, שממנה עולה כי העותר לא הצביע על שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש. יובהר, כי בניגוד לנטען בכתב העתירה, ההליך שבו ניתנה ההחלטה דנן אינו בגדר ערר, כי אם הליך של עיון מחדש, המוסדר בסעיף 9 לנוהל, ולפיו "מי שנדחתה בקשתו למקלט מדיני על-ידי מנכ"ל הרשות או על-ידי שר הפנים, רשאי... להגיש בקשה לעיון מחדש, אם חל שינוי בנסיבות הרלבנטיות להחלטה, לרבות גילוי מסמכים וממצאים חדשים". הסעיף אף מוסיף ומציין, כי "בקשה לעיון מחדש, אשר לא תוגש במועד או אשר לא תכלול פירוט של שינוי הנסיבות הרלבנטיות להחלטה, תימחק על הסף". לפיכך, ככל שלא הצביע העותר על שינוי נסיבות או על ראיות חדשות, בדין נמחקה בקשתו זו על הסף. משלא הובאה הבקשה לעיוני, הרי שלא ניתן לבחון האם התקיימו בה התנאים הנדרשים לצורך קיום עיון מחדש כאמור, וממילא לא צוין מפורשות בטענות העתירה כי נסיבות כאלו אכן התקיימו. המדינה מציינת, כאמור, כי בבקשה לעיון חוזר הופיעה לראשונה טענה, לפיה בשנת 2008 קיבל העותר הודעת טקסט מאיימת, אשר לא צוינה בהליכים הקודמים בעניינו של העותר; אולם גם אם היה העותר מבקש מבית-המשפט לראות זאת כ"גילוי מסמכים וממצאים חדשים", לא ניתן היה להיעתר לכך. כל שצוין בכתב העתירה לעניין זה, היה כי "בשנת 2008, קיבל העותר מסר טקסט הפונה אליו באיום אישי וממשי על חייו", אולם העותר לא הבהיר ממי התקבל ה"מסר", מה נכלל בו, מדוע הוא נמצא מאיים, ומדוע המתין תקופה של כשלוש שנים, עד שנמלט מניגריה, בעקבות האירועים נושא בקשתו. הנה כי כן, העותר לא הצביע על פגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. כאמור, הליך זה מתקיים אך בהצגת נתונים חדשים או שינוי נסיבות, ובהיעדרם - דינו להימחק על הסף. ככל שמעוניין העותר להשיג על הנחיות משרד הפנים בבקשות לעיון חוזר, עליו לתקוף את הנוהל, ולא את ההחלטה שנתקבלה בהתאם לו; אולם טענות כאמור לא הועלו באופן סדור בכתב העתירה. התוצאה 18. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית; ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. צו הביניים שניתן בגדר עתירה זו, האוסר על הרחקת העותר מישראל או על השמתו במשמורת לתכלית זו - מבוטל. יחד-עם-זאת, ניתנת לעותר ארכה ליציאה מהארץ, לצרכי התארגנות, עד ליום 15.5.12. עיון חוזרמסמכיםמשרד הפניםמבקשי מקלט מדיני