זימון רופא עובד ציבור לעדות

זימון רופא עובד ציבור לעדות 1. לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' פרגו) מיום 20.2.2012 בהן הורה על הפסקת חקירת עד מטעם המבקשת ודחה את בקשתה להגיש תעודת עובד ציבור. בנוסף משיגה המבקשת על החלטת בית משפט קמא מיום 13.3.2012, בה דחה את בקשתה לסימון המוצגים בתיק בית המשפט. העובדות הצריכות לעניין הן אלה: 2. המבקשת היא בתו ויורשתו של המנוח זרח שקט ז"ל (להלן: המנוח), שבבעלותו היה בניין הנמצא ברחוב אידלסון 17 בתל אביב (להלן: הבניין). לטענת המבקשת, בשנת 2009 בעת שהמנוח היה מאושפז בבית החולים וכחודשיים לפני שהלך לעולמו, הוא ערך עסקה עם המשיבה למכירת אחת מן הדירות בבניין. לאחר מותו חשדה המבקשת כי המנוח הוטעה על-ידי גורמים שונים ואכן התברר לה, לטענתה, כי המשיבה שילמה עבור רכישת הדירה תמורה הנמוכה משמעותית מערך השוק שלה. על כן הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה עתרה להצהיר כי הסכם המכר שנחתם בין המנוח לבין המשיבה בטל. 3. שלב ההוכחות בתביעה החל ביום 12.12.2011. לאחר הדיון האמור הגישה המבקשת ביום 17.1.2012, בקשה לקבלת תעודת עובד ציבור מטעם בית חולים ע"ש שיבא בתל השומר, באמצעותה ביקשה להוכיח את מצבו הרפואי של המנוח בעת שאושפז בבית החולים. בקשה זו נדחתה ביום 9.2.2012 ובית המשפט קבע כי "בשלב זה יזמין ב"כ המבקשת לעדות את הרופא". משכך התייצב ד"ר מיכאל טלר, רופא בבית החולים ע"ש שיבא, למתן עדות בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 20.2.2012 (להלן: הדיון). במהלך עדותו ביקשה המבקשת להגיש באמצעותו מסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור, אולם לדבריה לא התיר בית המשפט את המשך חקירתו של עד זה, ולכן, כך היא מוסיפה וטוענת, קשה להיווכח מעיון בפרוטוקול הדיון אם מסמכים אלה התקבלו לבסוף כראיה, אם לאו. עוד טוענת המבקשת כי בדיון נחקר העד המרכזי מטעמה, עו"ד אלי מרקוביץ', אשר ייצג את המנוח החל משנת 2007. לטענתה, זמן קצר לאחר שבא-כוחה החל לחקור את העד, הורה בית משפט קמא כי "חקירתו הראשית של העד תסתיים בעוד 10 דקות בדיוק". ואכן, כעבור כעשר דקות, ובעוד בא-כוחה חוקר את העד, הורה בית משפט קמא על סיומה של החקירה בציינו כי "לחקירה יש גבולות, בוודאי כאשר לטעמי היא מוצתה". המבקשת מוסיפה וטוענת כי כיוון שבמהלך החקירות לא סימן בית משפט קמא את המוצגים שהוגשו, היא הגישה ביום 11.3.2012 בקשה לסימון המוצגים אולם גם בקשה זו נדחתה ובית המשפט ציין בהחלטתו מיום 13.3.2012 כי "ניתן להפנות למסמך על פי תיאורו ותאריך יצירתו". 4. מכאן הבקשה שבפניי. המבקשת טוענת כי שגה בית משפט קמא בכך שהורה לה להפסיק ולחקור את העד המרכזי מטעמה, עו"ד מרקוביץ'. המבקשת מדגישה כי לבעל דין עומדת הזכות למצות את החקירה עד תום, ועל בית המשפט להתערב בחקירה במקרים חריגים בלבד. לטענתה הוראת בית המשפט להפסיק את החקירה בנימוק שהיא מוצתה גובל בעיוות דין כלפיה שכן למעשה נשללה ממנה הזכות להביא את ראיותיה בפני בית המשפט. המבקשת מציינת כי היה בכוונתה לשאול את העד עוד שאלות רבות אך חקירתה נקטעה כבר בראשיתה, ובשל כך לא עלה בידה לעמת את העד עם דבריו שלו ועם סוגיות שעלו מהתכתבויות שערך עם המנוח. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בית המשפט החליט להפסיק את החקירה באופן פתאומי, מבלי שביקש ממנה הסברים, ובכך הכריע למעשה את גורלה של התביעה. בכל הנוגע לסוגיית הגשת תעודת עובד הציבור המבקשת טוענת כי בהתאם לתקנה 178(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן היה לקבל את עדות בית החולים על דרך של הגשת תעודת עובד ציבור, ולכן שגה בית משפט קמא כאשר דחה את בקשתה להגשת תעודה זו. כן שגה בית משפט קמא בכך שסרב לקבל כראיה את המסמכים הרפואיים שצורפו לתעודת עובד הציבור, אותם ניתן היה להגיש גם באמצעות ד"ר טלר במסגרת עדותו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי נוכח אי סימונם של המוצגים שהוגשו, אין זה ברור אלו מוצגים התקבלו כראיה ואלו לא. 5. מבלי להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 1(5) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 על נסיבות המקרה שלפניי, דין הבקשה להידחות. ההחלטות כלפיהן מופנית הבקשה הן החלטות שעניינן המובהק הוא אופן ניהול הדיון. הלכה מבוססת היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב לגבי דרך בירור המחלוקת הניצבת בפניה, וערכאת הערעור תתערב בהחלטות בעניינים אלה רק במקרים חריגים, בהם החלטת הערכאה הדיונית מנוגדת לדין או אם נגרם בעטיה עיוות דין לאחד מן הצדדים (ראו: רע"א 2148/09 עיריית גבעתיים נ' חיוטין, פיסקה 3 ( 6.4.2009); רע"א 7494/10 חזקיה נגד מנהל מקרקעי ישראל, פיסקה 5 ( 19.12.2010; רע"א 3653/11 דבורי נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה 3 ( 21.7.2011); רע"א 999/12 פלונית נ' פלונית, פיסקה 9 ( 8.3.2012)). באשר להחלטה דיונית בדבר קיצור חקירת עד, כבר נקבע בעבר כי זו מצויה ככלל בגדר שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית נוכח זיקתו של עניין זה למתרחש באולם בית המשפט. יחד עם זאת, בית משפט זה עמד על השימוש הזהיר שראוי לעשות בסמכות זו, על מנת שלא לפגוע באפשרות של בעל דין להוכיח את טענותיו (ראו בע"מ 9028/04 פלוני נ' פלוני, פיסקה ו' ( 9.1.2005)). 6. במקרה דנן לא מצאתי כי קיימת הצדקה להתערב בהחלטת בית משפט קמא בה הוא הורה על סיום חקירת עו"ד מרקוביץ', ששימש על-פי הטענה כבא-כוחו של המנוח בעסקת המכר שנערכה עם המשיבה. בית המשפט הודיע לבא-כוח המבקשת במהלך החקירה כי הוא קוצב את המשך חקירת העד לעשר דקות נוספות, ועיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי בא-כוח המבקשת לא הביע התנגדות בעניין זה. בחלוף כעשר דקות אכן החליט בית משפט קמא להורות על סיום החקירה בסוברו כי בא-כוח המבקשת מיצה אותה, ולאחר שציין כי "למרות שעו"ד מרקוביץ' אמור היה להיות עד בחקירה ראשית, הוא נחקר בחקירה נגדית על-ידי עו"ד וינברג". עוד יצוין כי בהחלטת בית משפט קמא מיום 22.4.2012 (בה נדחתה בקשת המבקשת להבאת עדויות הזמה), נקבע, בין היתר, כי הראיות בסוגיה שבמחלוקת נשמעו עד תום וכי "בעדותו התייחס עו"ד מרקוביץ' לעסקה נשוא הדיון, למצבו וכושרו המנטאלי של המנוח". בנסיבות העניין מסקנתי היא כי בית המשפט לא חרג ממתחם שיקול הדעת הנתון לו ולא הוכחה הצדקה להתערב בהחלטתו זו. כן יש לדחות את טענות המבקשת בעניין הגשת המסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור כראיה באמצעות העד ד"ר טלר, במהלך עדותו. ככל שטענות המבקשת בהקשר זה מופנות כלפי החלטת בית משפט קמא מיום 9.2.2012 בה הורה על זימון הרופא להעיד מטעם בית החולים ע"ש שיבא לאחר שסרב לקבל את תעודת עובד הציבור, הרי שבמועד בו הוגשה הבקשה דנן כבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על אותה החלטה. מכל מקום, וגם לגופם של דברים לא הצביעה המבקשת על עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטת בית משפט קמא בסוגיה זו (והשוו רע"א 6894/01 מדינת ישראל נגד חטיב ( 22.1.2012)). הסוגיה של קבלה או אי קבלת מסמכים כראיה ואי הבהירות שטוענת לה המבקשת בהקשר זה, איננו עניין לערכאת הערעור לענות בו בשלב זה ומן הראוי כי הוא יבוא על פתרונו בערכאה המבררת. ככל שהעניין לא יובהר שמורות למבקשת זכויותיה במסגרת ערעור על פסק הדין לכשינתן, אם אמנם תידחה התביעה, וככל שהדבר יידרש. לבסוף יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת המבקשת לסימון המוצגים. מדובר בנושא הנתון באופן מובהק לשיקול דעת הערכאה הדיונית, וגם בהקשר זה לא הצביעה המבקשת על טעם מבורר המצדיק את התערבותנו. 7. על יסוד כל האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.  עדותרפואהדיוןהזמנת עדיםעובדי ציבור