ביסודה של שיטת שכר עידוד על ידי 'פרמיות' מונחת ה'נורמה', כך שתפוקה מעבר למספר יחידות לזמן מוגדר, או תפוקה של יחידה בפחות מזמן מוגדר - מזכה את העובד בתוספת שכר, היא 'פרמיה'. היש לכלול את תוספות השכר, שקיבלו שני התובעים בתקופת עבודתם בנתבעת, בשכרם הקובע לפיצויי פיטורים? זו השאלה שבמחלוקת בין הצדדים בשני תיקים אלה, שנדונו בפנינו במאוחד. הרקע העובדתי התובע 1, מר בנימין אברהם, עבד בנתבעת החל מיום 29.7.99. בתפקידו האחרון בנתבעת היה מנהל לקוחות. התובע 2, מר מאיר קריטי, עבד בנתבעת החל מיום 18.4.99, ועבד בה, עובר לסיום העסקתו, כמנהל תחום דרום. שני התובעים פוטרו מעבודתם בינואר 2008 - התובע 1 פוטר ביום 16.1.08 והתובע 2 פוטר ביום 30.1.08. עם פיטוריהם שולמו להם פיצויי פיטורים באופן הבא: 72% מפיצויי הפיטורים שולמו על ידי שחרור הכספים שנצברו עבורם כרכיב פיצויים בקרנות הפנסיה בהן היו מבוטחים, והיתרה (28%) שולמה להם ישירות. עם סיום העסקתם וקבלת פיצויי הפיטורים חתמו שני התובעים על הצהרה לפיה לא נותרו להם טענות או תביעות נגד הנתבעת. עם זאת, זמן מה לאחר מכן גילו שני התובעים כי הנתבעת - כך לפי הטענה - חישבה את פיצויי פיטוריהם בהתבסס על שכר קובע נמוך משכרם בפועל. לטענתם, היה על הנתבעת לכלול בשכרם הקובע שני רכיבי שכר נוספים: עמלת מכירות חודשית ואש"ל. התובעים הגישו שתי תביעות נפרדות לתשלום יתרת פיצויי פיטורים. בהתאם להחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) אורלי סלע מיום 17.12.09 אוחד הדיון בשתיהן, לאור זהות הצדדים והשאלות הזהות של משפט ועובדה. טענות הצדדים בכל הנוגע לעמלת המכירות, טענו התובעים בתביעותיהם שמדי חודש קיבלו תוספת לשכרם שכונתה "פרמיית מכירות", אך היוותה עמלה לכל דבר, קרי - תמורה שנגזרה ממכירות של מוצרי הנתבעת שביצעו התובעים בפועל. לטענתם, יש לכלול עמלה זו בשכר הקובע לתשלום פיצויי פיטורים, וזאת בהתאם לתקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964. באשר לרכיב האש"ל שהתווסף לשכרם, טענו התובעים שקיבלו מהנתבעת מדי חודש תוספת שכר בסך 500₪ ששולמה להם באופן בלתי מותנה, אף כששהו בחופשה או יצאו למילואים. לטענתם, לאור אופייה של תוספת השכר, יש לראות גם בה חלק משכרם הקובע לתשלום פיצויי הפיטורים. התובעים המשיכו וטענו בכתבי התביעה, שבמעמד סיום יחסי ההעסקה עם הנתבעת התנתה הנתבעת את תשלום יתרת פיצויי הפיטורים בחתימה על טופס העדר תביעות, והתובעים - שנזקקו לכספי פיצויי הפיטורים ולא היו מודעים לזכויותיהם - חתמו על הטופס ללא ברירה, תחת אילוץ ואיום כי לא יקבלו את כספי הפיצויים. בנסיבות אלה, טענו שני התובעים שאין לייחס נפקות כלשהי לחתימתם על הצהרת העדר התביעות, וביקשו מאיתנו לחייב את הנתבעת לשלם להם הפרשי פיצויי פיטורים בהתאם לטענותיהם המפורטות לעיל. התובע 1 תבע מהנתבעת הפרש כאמור בסך 35,054 ₪, ואילו התובע 2 תבע סך 32,720 ₪. הנתבעת טענה שאין להכליל את רכיבי הפרמיה והאש"ל בשכרם הקובע של התובעים: לגבי פרמיית המכירות טענה הנתבעת שמדובר בשכר עידוד, בסכום קבוע ומדורג, ששולם בעד עמידה ביעדים, והורכב ממספר פרמטרים, כמותיים ואיכותיים כאחד. בניגוד לטענת התובעים, טענה הנתבעת שהפרמיה של התובעים לא חושבה רק על בסיס של פדיון ממכירות בפועל, ועל כן - אין היא מהווה חלק מהשכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים. באשר לרכיב האש"ל טענה הנתבעת שמדובר בתוספת שכר מותנית, ששולמה על-ידה רק לעובדים שעבדו כאנשי מכירות. לטענתה, אנשי המכירות נמצאים חלק גדול מהזמן בשטח, ולכן משולם להם מדי חודש סכום קבוע וממוצע של 500 ₪, כהחזר הוצאות הנגרמות לאנשי מכירות כתוצאה מעבודתם בשטח, להבדיל מבמקום עבודה קבוע. מכיוון שהחזר הוצאות האש"ל משולם לעובדים רק בהתקיים תנאי - עבודתם כאנשי מכירות - ביקשה הנתבעת שנקבע שאין מדובר בתוספת שכר שיש לכלול בשכרם הקובע של התובעים. באשר לחתימה על כתב ויתור התביעות, הכחישה הנתבעת את הטענה שהתנתה את תשלום פיצויי הפיטורים בחתימה עליו. דיון והכרעה פרמיית המכירות אין חולק ששני התובעים קיבלו תוספת לשכרם, בסכומים שהשתנו מדי חודש, וזו כונתה בתלושי השכר "פרמיית מכירות" (למעט בתלושי השכר לחודשים ינואר-מרץ 2007 שהוגשו על-ידי התובעים, בהם כונתה התוספת "עמלה ראשונה"). בעוד התובעים טענו שמדובר בעמלה שקיבלו בגין ביצוע מכירות בפועל, ועל כן יש לכלול אותה בשכרם הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים, טענה הנתבעת שמדובר בפרמיה, אותה אין לכלול בשכר הקובע. בפרשת בלבול (דב"ע מט/3-141 סלים בלבול נ' מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א 439 (1990)), פסק בית הדין הארצי: "המילים 'שכר עידוד' ו'פרמיה', יכול שבהתקיים תנאים מסוימים יתארו תוספות ולא חלק מהשכר. לא השם יקבע, אלא המהות...". בהמשך הגדיר בית הדין את מהותה של "פרמיה": "ביסודה של שיטת שכר עידוד על ידי 'פרמיות' מונחת ה'נורמה', כך שתפוקה מעבר למספר יחידות לזמן מוגדר, או תפוקה של יחידה בפחות מזמן מוגדר - מזכה את העובד בתוספת שכר, היא 'פרמיה'". 10. בפרשת יזמקו (ע"ע 76/06 מרדכי גימלשטיין נ' יזמקו בע"מ (6.5.08)), הבחין בית הדין הארצי בין רכיב של עמלה ורכיב של פרמיה בשכרו של המערער באותו עניין: "על פי תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויי פיטורים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד -1964, ככל ששכרו של העובד משתלם 'כחלק מהפדיון' רואים את שכרו האחרון כשכר הממוצע של שנים עשר החודשים האחרונים שקדמו לפיטורים. כלומר, תקנה 9 חלה על תשלומים ששיעורם נגזר מהפדיון... ואכן, על פי תקנה זו העמלות ששולמו למערער על פי סעיפים 4(2) עד 4(4) להסכם העבודה הן חלק משכרו לצורך תשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. לעומת זאת, הבונוס האישי על פי הנספח להסכם העבודה הוא במהותו 'פרמיה' או 'שכר עידוד', בסכום קבוע ומדורג, המשולם בעד ביצוע יעד אישי של מכירה. כלומר: ככל שמכירות המערער עולות על סכום מסוים בחודש (100,000$), משולם למערער בונוס בסכום שנקבע מראש בגין עמידה ביעדים. בהיקש מפרמיה, מכירות עד סכום של 100,000$ הן בגדר הנורמה, והמערער זכאי ל'פרמיה' בעד מכירות שמעבר לנורמה, בסכום קבוע ומדורג, כפי שנקבע בהסכם, ששיעורו נגזר מהיקף המכירות שמעל לנורמה. משמדובר ב'פרמיה' אמיתית ולא פיקטיבית, אין היא חלק מהשכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים..." בעוד שככלל ועל פי ההלכות שלעיל על התובעים הנטל להוכיח שיש לכלול את תוספת השכר ששולמה להם בתוך השכר הקובע לפיצויי פיטורים, אנו מקבלים את טענתם לפיה בהתאם להוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד), ומשלא מסרה להם הנתבעת הודעה בכתב על תנאי עבודתם, עובר נטל ההוכחה בעניין השנוי במחלוקת ביניהם אל הנתבעת, ונסביר. בחוק הודעה לעובד חויב מעביד למסור לעובד הודעה בכתב בה יפרט את תנאי עבודתו (סעיף 1 לחוק), וכן הודעה כאמור ככל שחל שינוי בתנאי העבודה (סעיף 3 לחוק). בסעיף 5א לחוק נקבע שבתובענה של עובד נגד מעבידו, בה שנוי במחלוקת אחד מתנאי עבודתו של העובד, והמעביד לא מסר לעובד הודעה בה הוא חייב לפי סעיפים 1 או 3 לחוק - "תהיה חובת ההוכחה על המעביד בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין...". המקרה שלפנינו דומה למקרה שנידון בפרשת הקר (תע"א 5712/07 גבי הקר נ' יצחק לבבי (20.11.11), מותב בראשות כב' השופטת נטע רות), שבו גם כן התעוררה בין הצדדים מחלוקת בשאלה מהם הרכיבים אותם יש לכלול במסגרת השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים. בית הדין קבע שמשלא הציג המעביד בפני בית הדין מסמך כלשהו, כפי הדרישה בחוק, המלמד על כך שלתובע שולם תשלום נפרד שהוגדר כהחזר הוצאות - עליו הנטל להוכיח שאותו תשלום נפרד אכן היווה החזר הוצאות, ולא חלק מהשכר הקובע (ראו גם: תע"א 11635/07 מיכאל גולדמן נ' ג'נרל בילדינג בע"מ, (22.2.12); תע"א 10236/09 מוחמד פדילה נ' חן שלמה (22.1.12); וכן פסיקת בית הארצי ב-ע"ע 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ נ' וואיל סנדוקה ומאהד סנדוקה (1.6.04;) ו-ע"ע 212/06 ימית א. בטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים ואח' (12.11.08)). 11. במקרה שלפנינו, הנתבעת לא הציגה הודעה כלשהי בכתב שנמסרה לתובעים ובה פורטו תנאי עבודתם, כדרישת חוק הודעה לעובד, ובכלל זה לא מסרה להם הודעה בדבר אופן תשלום שכרם והתוספות הנלוות לו. אמנם, התובעים החלו עבודתם בנתבעת לפני כניסתו של החוק לתוקף, ואולם לפי עדותו של עד הנתבעת, יצחק אלקסלסי, והמסמכים שצורפו כנספחים לתצהירו, תוכנית הפרמיות שחלה בנתבעת ופורטה בנספח נת/1 הוחלה בנתבעת מספטמבר 2005 ואילך - כלומר לאחר כניסתו של החוק לתוקף, והתוכנית שפורטה ב-נת/2 הוחלה לפי עדותו של מר אלקסלסי החל מיולי 2007. לפי סעיף 10(2) לחוק הודעה לעובד, חלה על המעביד חובה למסור לעובד הודעה על שינוי בתנאי עבודתו, אף אם העובד החל לעבוד לפני תחילתו של החוק. כאמור, הנתבעת לא הציגה הודעה בכתב שנמסרה לתובעים, בדבר השינוי שהנהיגה בתנאי תשלום הפרמיה. בנסיבות אלה, נטל ההוכחה "בעניין השנוי במחלוקת", קרי במהותה של תוספת השכר שכונתה "פרמיית מכירות" - מוטל על הנתבעת. לאחר ששמענו את העדויות, בחנו את חומר הראיות ושקלנו את כל טיעוני הצדדים, אנו קובעים שהנתבעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה שתוספת השכר ששילמה לתובעים מהווה פרמיה אמיתית אותה אין לכלול בשכרם הקובע, ולא עמלה. להלן נפרט את נימוקינו: מר יצחק אלקסלסי, ששימש ככלכלן בנתבעת בעת הרלוונטית ובנה את תוכנית התמריצים בה, העיד בתצהיר עדותו הראשית שהסכום שקיבלו התובעים כפרמיה לא היווה פונקציה של אחוז המכירות שביצעו, אלא שולם להם כסכום קבוע המשולם כפועל יוצא של יעד שנקבע, בו עמדו התובעים (סעיף 4 לתצהיר). מר אלקסלסי צירף לתצהירו שני מסמכים (נת/1 ו-נת/2) בהם תועדה תוכנית הפרמיות למנהלי לקוחות בנתבעת, האחת מספטמבר 2005 והשניה מיולי 2007. מהמסמכים ניתן ללמוד שהתשלום ששולם לתובעים לא היווה אחוז מסך המכירות שביצעו, אלא הורכב מסכומים קבועים שקיבלו בהתאם לעמידה ביעדים שונים שנקבעו על-ידי הנתבעת, כשאחוז המכירות היה רק אחד מהיעדים הללו. מר אלקסלסי העיד עוד שהתובעים קיבלו מדי חודש קובץ מחשב בו פורט סכום הבונוס החודשי לו היו זכאים בשכרם, תוך פירוט החישוב על פי המדדים (דוגמאות לקבצים הללו צורפו כ-נת/3 לגבי התובע 2 ו-נת/4 לגבי התובע 1). בעדותו בחקירה נגדית המשיך מר אלקסלסי והעיד שהתובעים קיבלו פרמיה בין היתר לפי עמידה ביעדי מכירה, כאשר הוגדרו להם יעדי רצפה ותקרה: אם עמדו התובעים ביעד מכירה של 80%, לא קיבלו תשלום בעבור יעד זה; אם עמדו ביעד מכירה של 100%, קיבלו סכום קבוע; ואם עמדו ביעד מכירה של 130% קיבלו סכום קבוע גבוה יותר, והכל - "לפי סקלה כספית ולא אחוזית, שהיתה ידועה" (עמ' 15 ש' 26 לפרוטוקול). מר אלקסלסי המשיך והעיד שבעוד אחד הפרמטרים בתוכנית הפרמיות היה קשור באחוזי מכירה, כללה התוכנית פרמטרים נוספים לפיהם קיבלו התובעים תשלומי פרמיה, ובהם שביעות רצון, עמידה באשראי ושירות (עמ' 16, ש' 5). לפי עדותו - והדבר עולה גם מסעיף 10 לכתב ההגנה של הנתבעת - היוותה הפרמיה בגין רכיב המכירות 60% מערך הפרמיה הכולל שקיבלו התובעים. מר אלקסלסי העיד גם שתוכנית הפרמיות בנתבעת חלה הן על מנהלי לקוחות והן על מנהלי תחומים - שני התפקידים שמילאו התובעים בענייננו - כשההבדל היחיד הוא בסכומים שקיבל כל אחד מבעלי התפקידים הללו כפרמיה (עמ' 17, ש' 8). מעדותו זו של מר אלקסלסי עולה שבנתבעת הונהגה תוכנית פרמיות אמיתית: בנתבעת הוגדרו יעדי "נורמה" בהם על העובדים לעמוד, כשכל תפוקה מעבר לנורמה זיכתה את העובדים בפרמיה, קרי בתשלום של סכום קבוע ומדורג ששולם בעד עמידה ביעד. קיבלנו עדותו של מר אלקסלסי - שנתמכה במסמכים שהגיש - לפיה הפרמיות שולמו על-ידי הנתבעת בגין עמידה ביעדים שונים ולא רק בגין עמידה ביעדי מכירה, והיעדים הללו היו הן יעדים כמותיים והן יעדים איכותיים. מנגד, בעוד בתצהירו עמד התובע 1 על כך שהפרמיה החודשית שקיבל נגזרה מכמות המכירות שביצע, וממנה בלבד, מחקירתו הנגדית עלו דברים שונים שיש בהם כדי לתמוך בעדותו של מר אלקסלסי באשר לאופן בו שולמו הפרמיות לעובדי הנתבעת: כך, התובע 1 העיד בחקירתו הנגדית שהיה מודע לפרמטר של הפער המסחרי ולפרמטר של ימי אשראי, בנוסף לפרמטר המכירות בו היה עליו לעמוד, אף אם - לטענתו - לא הבין את הפרמטרים הללו ואת הנוסחה לפיה חושבו (עמ' 6 ש' 19, עד עמ' 7 ש' 5). כמו כן, בעוד בכתב התביעה שהגיש התובע 1 טען שככל שמכר מעבר ל-100% מיעדי המכירה, קיבל אחוזים מהמכירות העודפות ביחס לאחוזי הגידול במכירות (סעיף 14 לכתב התביעה), אישר התובע 1 בחקירתו הנגדית שידע שקיימת "תקרת בונוס" כך שלא קיבל סכום פרמיה שונה אם הגיע ליעד המכירות המקסימלי של 130%, או אם עבר יעד זה (עמ' 10, ש' 1). באשר לתובע 2 - הוא אמנם עמד על כך שתוכנית הבונוסים שהציג מר אלקסלסי מטעם הנתבעת כלל אינה חלה עליו, כמנהל תחום, אלא חלה על מנהלי לקוחות בנתבעת בלבד, אולם לא נתנו אמון בעדותו זו, אותה מצאנו מיתממת. התובע 2 העיד שלא ידע איזה בונוס הוא אמור לקבל, שלא קיבל את תוכנית התמריצים החלה עליו עת קודם לתפקידו האחרון בנתבעת, ושכלל לא ידע שיש תקרה לבונוס אותו הוא אמור לקבל (עמ' 11-12), ואולם אנו נתנו אמון בעדותו של מר אלקסלסי לפיה תוכנית הפרמיות שחלה בנתבעת לגבי מנהלי לקוחות חלה גם על מנהלי תחומים, כשהאחרונים אמנם קיבלו תשלומי פרמיה גבוהים יותר ממנהלי לקוחות, אולם לפי אותה חלוקה לפרמטרים (עמ' 17, ש' 8). אכן, שני התובעים חזרו במספר הזדמנויות על הטענה שלא ידעו מהו הרכב הפרמיה שקיבלו, ושכל שידעו היה שבסוף כל חודש קיבלו שכר נוסף בהתאם למכירות שביצעו בפועל באותו חודש, ואולם שניהם העידו גם שקיבלו מדי חודש פלט מחשב (נת/3 ו-נת/4 לתצהירו של מר אלקסלסי) המפרט את רכיבי הפרמיה שקיבלו. התובע 1 העיד שלכל היותר, לא ידע לנתח את הנוסחה לפיה שולמה לו הפרמיה (עמ' 7, ש' 23), אך העיד גם שהנתבעת ערכה מצגת - בעל-פה - בה הסבירה "איך מתנהלים הדברים ולפי איזה פרמטרים" (עמ' 8, ש' 13). התובע 2, מצידו, טען אמנם שפלט המחשב שקיבל מדי חודש אינו חל עליו אלא רק על מנהלי לקוחות, אולם אין חולק ששמו התנוסס על גבי נת/3 המפרט את רכיבי הפרמיה שקיבל. בנוסף, ממכתב הקידום שקיבל התובע 2 בתאריך 1.9.05 (נספח א' לתצהירו) עולה ש"מבנה תמריץ המכירות" לפיו יימדד יעודכן בהתאמה "למבנה התמריץ של מנהלי התחומים בחטיבה", כך שאין חולק שידע על כך שיתומרץ לפי מבנה תמריץ כלשהו, ולא יקבל, כפי טענתו, בונוס אך ורק בהתאם לאחוז המכירות שביצע. טענה נוספת שהעלו התובעים, בגינה סברו שהם זכאים ליתרת פיצויי הפיטורים, היא שחברם לעבודה, ניב לוי, שעבד כמנהל לקוחות בנתבעת עד פיטוריו, קיבל מהנתבעת הפרש פיצויי פיטורים בגין רכיב הפרמיה, לאחר שפוטר. מר לוי הגיש תצהיר עדות ראשית לבית הדין, ונחקר עליו בחקירה נגדית. אין בעדותו של מר לוי כדי לשנות מסקנתנו. מנהלת משאבי האנוש בחטיבת "תנובה שף" בנתבעת, גלית צלרמאיר, העידה בתצהירה שההחלטה לשלם את הפרשי הפיצויים למר לוי התקבלה ללא ייעוץ משפטי, והיא נבעה מטעות שמקורה ככל הנראה בכך שלגבי עובדים המועסקים בנתבעת בהסכם קיבוצי, חלק מהפרמיה המשולמת להם משולמת כרכיב משכר היסוד (סעיף 10 לתצהירה). בדיון ההוכחות שהתקיים הפנינו נכחה עו"ד מירב קדמי-טובל, הבקיאה בנושא, וברשות בית הדין היא העידה שההסכם הקיבוצי המדובר חל על עובדים בתפקידים מסוימים בנתבעת, ומכוח ההוראות בו נכללים 30% מהפרמיה בשכר הקובע לפיצויים. לפי עדותה של עו"ד קדמי-טובל, ההסכם הקיבוצי לא חל על מנהלי מכירות, והם עובדים בחוזים אישיים ונמדדים על פי המדדים לגביהם העיד מר אלקסלסי (עמ' 21, שורות 1-5). אם כן, לא ניתן לקבוע שהתובעים זכאים להכללת הפרמיה בשכרם הקובע לפיצויי פיטורים מקום שהפרשי הפיצויים שולמו למר לוי בטעות, ובוודאי שלא ניתן להשליך מתנאים המפורטים בהסכם קיבוצי כלשהו על תנאי העסקתם של התובעים, כפי שטענו התובעים בלשון רפה בסיכומיהם (סעיף 2.ט.). איננו מקבלים גם את טענתם הנוספת של התובעים, לפיה הפרמיה היוותה חלק עיקרי משכרם ועל כן יש לראותה כחלק מהשכר הקובע. לגבי התובע 2, הטענה העובדתית ודאי שאינה נכונה, שכן שכר היסוד שלו עמד על סך 13,500 ואילו הפרמיה הממוצעת שקיבל ב-12 החודשים האחרונים להעסקתו עמדה על סך 3,226 ₪. לגבי התובע 1, הרי ששכר היסוד שלו עמד על סך 7,143 ₪ והפרמיה הממוצעת על סך 3,673 ₪, אולם אף אם הפרמיה היוותה חלק נכבד מהשכר הכולל שקיבל התובע 1, אין בכך כדי לשנות את מסקנתנו שבמהותה, היוותה תוספת השכר משום פרמיה אמיתית שאין לכלול בשכר היסוד. סיכומו של הדיון בפרק זה, אנו קובעים שתוספת השכר ששולמה לתובעים היוותה פרמיה, אותה אין לכלול בשכרם הקובע לפיצויי פיטורים. החזר הוצאות אש"ל באשר להחזר הוצאות האש"ל טענו התובעים בכתבי התביעה ששולם להם אש"ל בסך 500 ₪ מדי חודש, אותו קיבלו, לטענתם, באופן בלתי מותנה, אף בתקופות ששהו בחופשה או במילואים. בנסיבות אלה, טענו התובעים שתוספת האש"ל לא היתה תוספת שכר אמיתית, ועל כן יש לראות בה חלק משכר היסוד שלהם. הנתבעת טענה, לעומת זאת, שתשלום האש"ל שולם רק לעובדים שהיו זכאים לו מתוקף תפקידם כאנשי מכירות, שכן עובדים אלה שהו חלק מזמן עבודתם בשטח, וכתוצאה מכך נגרמו להם הוצאות כספיות כשקנו דברי מאכל ומשקה. הנתבעת טענה שתוספת האש"ל שקיבלו התובעים מהווה תוספת שכר אמיתית, המשולמת רק למי שעומד בתנאי, קרי - עובד בתפקיד מסוים, ולכן בדין לא נטלה בחשבון תוספת זו כשחישבה את פיצויי הפיטורים להם זכאים היו התובעים. החזר הוצאות אש"ל הינו, במהותו, החזר הוצאות, וככזה - אין הוא נכלל בשכר הקובע של עובד לצורך תשלום פיצויי פיטורים. בעבר נפסק, שהנטל להוכיח שהחזר הוצאות האש"ל אינו בגדר החזר הוצאות - מוטל על התובע (ע"ע 548/05 מדינת ישראל נ' מנחם יהב (21.3.06)). אנו סבורים, כאמור לעיל, שחוק הודעה לעובד שינה את מצב הדברים במידה מסוימת, בהעבירו את נטל ההוכחה בעניין תנאי העבודה השנויים במחלוקת, במקרים בהם לא נמסרה הודעה לפיו, אל כתפי המעביד. בכל הנוגע להחזר הוצאות האש"ל, ספק בעינינו אם על הנתבעת לשאת בנטל זה, משום שהתובעים החלו עבודתם בה לפני כניסתו של החוק לתוקף. במצב דברים זה, לא חייבת היתה הנתבעת למסור לתובעים הודעה בכתב על תנאי עבודתם, אלא מיום שדרשו זאת ממנה בעצמם בכתב (סעיף 10(1) לחוק). בשונה מהכרעתנו בעניין תשלום הפרמיות, גם לא נטען על-ידי התובעים שחל שינוי כלשהו בתנאי תשלום האש"ל לאחר כניסתו של חוק הודעה לעובד לתוקף, כך שהנתבעת לא היתה מחויבת למסור לתובעים הודעה בכתב על שינוי התנאים. מכל מקום, גם אם נטל ההוכחה שהחזר הוצאות האש"ל אינו נכלל בשכר הקובע של התובעים מוטל על הנתבעת, לדעתנו הנתבעת הרימה נטל זה. כל שטענו התובעים בכתב תביעתם ובתצהיר עדותם הראשית, הוא שקיבלו את תשלום האש"ל מדי חודש, גם כאשר שהו בחופשה (ס' 29-33 לתצהיר התובע 1; וס' 25-29 לתצהיר התובע 2). התובעים כלל לא הכחישו בתצהיריהם את טענת הנתבעת, שהועלתה עוד בכתב ההגנה, לפיה תשלום החזר הוצאות האש"ל שולם בנתבעת רק לאנשי מכירות וכי זה היה התנאי לתשלום תוספת שכר זו; או שהם-עצמם קיבלו בפועל את התשלום רק משום שהיו אנשי מכירות; או שלא נגרמו להם הוצאות בגין קניית מזון ומשקה, כפי שטענה הנתבעת. משכך, לא סיפקו התובעים גרסה עובדתית כלשהי באשר לנסיבות העסקתם, אליהן התייחסה הנתבעת כמזכות אותם בתשלום החזר ההוצאות. כאמור, כל שטענו התובעים לעניין זה, הוא שמשום שתשלום האש"ל שולם להם גם כאשר שהו בחופשה - הרי שיש לראות בו תוספת שכר פיקטיבית ולא אמיתית. אלא, שאנו מקבלים את גרסת הנתבעת לעניין זה, כפי שנשמעה מפי מנהלת משאבי האנוש, גב' צלרמאיר. גב' צלרמאיר העידה בתצהירה שתשלום האש"ל בנתבעת מחושב באופן ממוצע, שאמור להוות פיצוי לעובדים העובדים כאנשי מכירות בגין הוצאותיהם למזון ולשתייה, ולכן אין הנתבעת נוהגת להפחית מהתשלום אם העובד נעדר מעבודתו. גב' צלרמאיר הוסיפה שההנחה בנתבעת היא שבחודשים מסוימים הוצאות העובד גבוהות מ-500 ₪ ובחודשים אחרים נמוכות, ולכן הסכום החודשי הקבוע אמור להוות כיסוי הוצאותיהם של העובדים, ובהם התובעים, כפי שהוצאו בפועל (ס' 13-15 לתצהירה). היא חזרה על עדותה זו בחקירתה הנגדית (עמ' 19, ש' 10) והבהירה ששיטת תשלום זו היא ההסבר לכך שמהעובדים היוצאים לחופשה לא מקוזזים תשלומי האש"ל בהתאם לתקופות ההיעדרות, ולכך שהתשלום הקבוע משולם לעובדים מבלי שאלה מדווחים על יציאה לשטח ביומן נוכחות או על הוצאותיהם בפועל. לעניין אופן תשלום החזר הוצאות פסק בית הדין הארצי - בהקשר של החזר הוצאות רכב - כך: "העובדה, שאין דורשים (או שחדלו לדרוש) דיווח על היקף הנסיעות וכי התשלום נקבע בסכומים אחידים מדורגים, אינה גורעת מן העובדה שביסודו של התשלום מונח הרעיון להחזיר הוצאות שהוצאו, ותכלית זו מתקיימת לגבי העובדים בעלי הרכב" (דב"ע לט/56-3 רשות הנמלים בישראל נ' מאיר מיקא ואח', פד"ע י"א 44 (1979); ראו גם ע"ע 177/10 שמעון ראם נ' מועצה אזורית חוף הכרמל (22.1.12)). גם לגבי תשלום החזר הוצאות גלובאלי, פסק בית הדין הארצי כך: "תשלום גלובאלי הוכר בפסיקתו של בית דין זה כלגיטימי... לרבות בהקשר של החזר הוצאות, כל עוד עסקינן בהחזר הוצאות אותנטי המשקף - גם אם באופן גס וכוללני - הוצאות שהוצאו בפועל" (ע"ע 524/09 עיריית בית שאן נ' מרסל לוי (7.6.11)). במקרה זה, שוכנענו שתשלום האש"ל ששולם לתובעים הינו תשלום שנועד להחזיר הוצאות שהוצאו בפועל, אף אם לא הועבר דיווח לגבי ההוצאות הללו; וקיבלנו את הסברה של הנתבעת שנקבע תשלום גלובאלי, קבוע וממוצע, ששולם מדי חודש לעובדים העומדים בתנאי המזכה אותם בתשלום החזר ההוצאות, ועל כן לא נגרע התשלום בחודשים בהם שהו התובעים בימי חופשה או נעדרו מעבודתם מסיבה אחרת. לאור מסקנתנו לפיה החזר הוצאות האש"ל היווה החזר הוצאות אותנטי, המותנה בתנאי, ולא תוספת שכר פיקטיבית - אנו דוחים גם תביעתם של התובעים לכלול את תשלום האש"ל בשכר היסוד שלהם, הקובע לתשלום פיצויי פיטורים. סוף דבר טענות התובעים לפיהן יש לכלול את רכיבי הפרמיה והאש"ל בשכרם הקובע לפיצויי פיטורים נדחות. משכך, נדחית גם תביעתם לקבלת תשלום בגין יתרת פיצויי פיטורים. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בנפקותו של כתב הוויתור עליו חתמו התובעים עם פיטוריהם. באשר לתשלום הוצאות משפט, לאור ממצאינו שלעיל לפיהם התובעת הפרה את הוראות חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), תשס"ב-2002, ובכך "תרמה" תרומה מכרעת לאי-הבהירות שהובילה את התובעים לסבור שזכותם לקבל הפרשי פיצויי פיטורים, אנו סבורים שנכון יהיה להשית דווקא עליה את הוצאות ההתדיינות, גם אם בסכום מופחת. לפיכך אנו מורים שחרף העובדה שהתביעה נדחתה, על הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.שכר עידוד