1. התובעת, ילידת 1954, עותרת לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, באירוע מיום 1.10.02, במהלך עבודתה כאחות בבי"ח "סורוקה" במחלקת ילודים עת הגיעה למשמרת. 2. הנתבעת 1 - מרכז רפואי אוניברסיטאי - סורוקה , הנתבעת 2 - שירותי בריאות כללית הינה מעבידתה של התובעת והבעלים של הנתבעת 1. 3. לגרסתה של התובעת, כאשר הגיעה ביום 1.10.02 לעבודתה במחלקת יילודים בבית החולים, ניגשה התובעת להכין לעצמה קפה והחליקה על הרצפה. זאת, עקב מים שהצטברו במקום וכתוצאה מכך היא נפלה ונחבלה בעכוז ובגב התחתון (להלן: "התאונה"). 4. עוד נטען כי, התובעת פונתה על כיסא גלגלים לחדר מיון, בצילום שנערך לתובעת אובחן בקע סימפטומטי בדיסק S1 - L5 וכן שבר בעצם העצה (עצם הזנב) וכי נגרמה לה נכות ונזקי גוף ישירים ועקיפים נוספים. טענות הצדדים: 5. טענותיה המרכזיות של התובעת הן, כי אחיות המשמרת נהגו להגיע לעבודה ולהכין לעצמן קפה, כאשר הקפה היה מאוחסן בארון מעל הכיור בעמדה בה רוחצים את הילודים. בעמדה האמורה היו לעיתים מצטברים מים על הרצפה עקב רחיצת הילודים ובעקבות הצטברות מים זו היא החליקה. בנסיבות העניין חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הנתבעות הנטל להוכיח כי התאונה אירעה שלא באשמתם. נטען כי התאונה אירעה בשל רשלנותם של הנתבעות אשר לא דאגו לבטיחותן של האחיות במחלקת הילודים ובמיוחד במקום בו אירעה התאונה. הנתבעות לא הקצו מקום במחלקה למטבחון ולאחסון הקפה, ואף לא דאגו שהמקום יהיה נקי ויבש ממים. אין מחלוקת אודות עצם הנפילה בזמן ובמקום העבודה אולם הנתבעות חולקות הן על אופן קרות התאונה והן על אחריותן לקרותה. לטענתן לא הוכח כי נפילת התובעת ארעה בשל החלקה דווקא, ובכל מקרה היה הדבר באשמתה הבלעדית של התובעת אשר לא נזהרה בהתנהגותה. במיוחד הודגש כי התובעת לא ציינה בפני הרופאים שבדקו אותה כי החליקה עקב רטיבות במקום העבודה, על כן לא ניתן לדעת האם באמת החליקה על מים או שמדובר בנפילה סתמית. נסיבות התאונה- ראיות וממצאים: 7. התובעת בכתב התביעה ובתצהירה תיארה את נסיבות התאונה לפיהן ביום 1.10.02 הגיעה לעבודה במשמרת בוקר בשעה 7:00 בבית חולים סורוקה במחלקת ילודים, וניגשה להכין לעצמה קפה. נהוג היה במחלקה שהקפה והכוסות מאוחסנים בארון אשר היה מותקן מעל כיור ששימש לרחיצת תינוקות וכן לשטיפת ידיים. כיור רחצת התינוקות מהווה סביבת עבודה פעילה, שכן אחיות המחלקה רוחצות שם את התינוקות וגם חלק מהיולדות רוחצות את התינוקות לבד, כיוון שהן מיומנות מלידות קודמות. כתוצאה מכך סביב הכיור וגם ברצפה הייתה רטיבות ממים לאורך כל שעות הפעילות. 8. עוד תיארה התובעת, כי כאשר ניגשה לארון על מנת להכין לעצמה קפה, החליקה על מים שהצטברו ליד הכיור ונפלה. למקום הגיעו אחיות מהמחלקה שעזרו לה לקום. 9. התובעת מספרת כי פונתה ע"י סניטר מבית החולים למחלקת מיון שם נבדקה ואובחנה כי היא סובלת משבר בעצם הזנב. 10. באשר למקום התאונה הגישה התובעת תמונות של החדר בו רוחצים את הילודים (ת/11) והפנתה לארון השמאלי מעל כיור הרחצה שם לטענתה התרחשה התאונה. בעדותה לפניי העידה התובעת כי, האחיות אשר היו במחלקה ועזרו לה היו הגב' אליזבת ויהודית לביא. עוד העידה התובעת כי המקום מוכר לכל העובדות כאזור שיש בו מים כיוון שישנן יולדות אשר רוחצות הילודים באופן עצמאי ולא נעזרות באחות לשם כך. לכן הרטיבות במקום ידועה במהלך כל היום ולא רק בשעות הרחצה הספציפיות של המחלקה. 11. עדת התביעה הגב' יהודית לביא, העידה לעניין נסיבות התאונה כי, כאשר הגיעה לחדר ראתה את התובעת שרועה על הרצפה בצד שמאל של הכיור, עוד העידה הגב' לביא כי אכן העובדות נוהגות לשים את הקפה בעמדה בה הן עובדות כולל הארון שמעל הכיור בעמדת הרחצה. בתצהירה (סעיף 3) מסרה גם כי במקום בו הייתה שרועה התובעת היו מים על הרצפה בחקירתה הנגדית לא נשאלה על עניין זה. 12. עדת הגנה, הגב' אליזבת אשר עבדה במחלקה ביום התאונה, העידה כי, כאשר הגיעה התובעת לעבודה, הלכה אחריה כי רצתה לשוחח עימה וראתה אותה מחזיקה בשולי הכיור ונופלת. בחקירתה הנגדית (עמ' 6) אישרה כי מדובר בהחלקה אך לא ידעה לציין מה היה הגורם להחלקה. מעדות הגב' אליזבת עולה כי סמוך לכיור יש לעיתים מזומנות רטיבות, עקב רחיצת הילודים במקום, וכאשר אין רחיצת ילודים המקום יבש. עם זאת, אישרה גם עדת ההגנה כי לעיתים האמהות רוחצות את הילודים מחוץ לשעות הרחצה. 13. כאמור, הנתבעת חולקת על קרות התאונה. לטענתה התובעת לא הזכירה במספר הזדמנויות שונות כי היא החליקה על מים ונפגעה אלא דיווחה בחדר המיון בסמוך למועד התאונה כי נפלה ונחבלה בעצם הזנב, גם בביקור רופא לאחר מכן לא ציינה כי החליקה עקב מים אלא רק שנפלה ונחבלה. לחילופין טוענת הנתבעת כי יש לייחס אשם תורם לתובעת אשר העידה בעצמה כי היא מודעת לכך שבאזור מתחת לכיור ידוע שיש רטיבות, ועל כן היה עליה לנקוט משנה זהירות. 14. את סיבת ההחלקה ניתן ללמוד מעדות התובעת לפיה הייתה רטיבות במקום הדבר אף מתיישב עם אופן הפגיעה. אין המדובר בנפילה סתמית, הצורה בה נפלה התובעת, על עצם הזנב, מתאימה לנפילה שקרתה עקב החלקה שכן התובעת ניגשה לארון בסמוך לכיור על מנת להביא קפה. אילו הייתה נופלת על רצפה יבשה עקב מעידה או כשל אחר, רוב הסיכויים שהייתה נופלת כלפי מטה עם הפנים קדימה, ולא לאחור. הצורה בה נחבלה נפילה לאחור על עצם הזנב מתאימה יותר להחלקה ממשהו שהיה על הרצפה. מה גם שעדת ההגנה עצמה, כאמור, אישרה כי הנפילה נראתה כהחלקה. 15. מצאתי כי אכן היו מים על הרצפה במקום ולא ניתן לשלול מצב בו אחת האמהות רחצה את תינוקה בסמוך למועד בו הגיעה התובעת למשמרת. זאת, במיוחד מקום בו הן התובעת, הן הגב' אליזבת והגב' לביא העידו לפניי כי ישנן אימהות אשר רוחצות ילודים בשעות שאינן מיועדות לרחצה. כפי הנראה כתוצאה מרחצה זו סביר כי הצטברו מים על הרצפה סמוך לכיור. כאמור, עדת התביעה לא נחקרה בנקודה זו. בהינתן זאת, ובשים לב לעדויות הנ"ל, לפיהן האחיות היו נוהגות לשים את הקפה בארון שמעל הכיור, הדבר מביא למסקנה שיש לקבל את גרסת התובעת. היינו, עת ניגשה התובעת להכין לעצמה כוס קפה החליקה עקב הרטיבות שהצטברה במקום. כך, שיש לצאת מנקודת הנחה שהתאונה ארעה עקב המים שהצטברו סמוך לכיור. אחריות הנתבעת: 16. הטלת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות כוללת בתוכה את שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית וקיומה של חובת זהירות קונקרטית. 17. חובת הזהירות המושגית של מעביד כלפי עובד היא כבר מן המפורסמות (ראו, לדוגמה, בע"א 663/88 שיריזיאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3)225, 229), והלכה היא כי במסגרת חובתו זו, על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לכלי עבודה בטוחים, לשיטות עבודה נאותות, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. המדובר ביחסי עובד מעביד ובעובדת אשר מגיעה כל יום למשמרת בעבודתה אשר מפוקחת ע"י הנתבעות ועל הנתבעות כמעבידותיה של התובעת לצפות סכנות לעובדים במסגרתם ולמנעם. לפיכך רק שאלת קיומן של חובת הזהירות הקונקרטית והפרתה, היא השנויה במחלוקת. 18. גם קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע על פי מבחן הצפיות בו נשאלת השאלה האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית יש לבחון כהמשך, האם צריך היה, האדם הסביר כעניין שבמדיניות, לצפות התרחשותו של אותו הנזק (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, עמ' 119). עם זאת אין מחזיק מקום ואפילו מעביד, אחראי על כל סוג של נזק ולכל נפילה מכל סיבה כולל נפילה סתמית, אלא בנזק הניתן לצפייה ולמניעה, באורח סביר (בע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל פ"ד נה(3), 666). 19. במקרה שלפנינו, כאמור, לפי העדויות של האחיות (גב' אליזבת, גב' לביא והתובעת), בד"כ היו מים מצטברים בסמוך לכיור בשעות הפעילות, עוד העידו הגב' לביא והתובעת כי היו אמהות וותיקות אשר לא זקוקות להדרכת האחיות ברחצה, אשר היו רוחצות את התינוקות גם מחוץ לשעות המיועדות לכך מכאן ניתן ללמוד כי בדך כלל, או לפחות בתדירות גבוה למדי, היו מים בסמוך לכיור. במקום בו מצטברים מים על רצפה קיימת סכנת החלקה. היה על הנתבעות כמעבידות של התובעת חובה קונקרטית להזהיר את העובדות במקום בדבר הסכנה, לשים דבר מה המונע החלקה, ליצור גישה נוחה יותר לעובדות להכין קפה ולאחסן את הדברים שלהן כאשר הן מגיעות למשמרת, לדאוג שהמקום ייובש תדיר ע"י ביקור של מנקה, למצוא פתרון טכני אחר או לכל הפחות ליתן הנחיות מיוחדות לעובדים במקום בעניין זה כד למנוע ההחלקה. הצפייה הנדרשת מהנתבעות במקרה זה היא בהחלט צפייה סבירה, כי במקום בו עובדים באופן קבוע עם מים הניתזים לרצפה, כמו במקרה של מחלקת יילודים, יש לפתור את בעיית ההחלקה בדרך כלשהי. 20. מאחר ונמצא כי התובעת אכן החליקה על מים שהיו תחת הכיור וכי התאונה אכן התרחשה ולמאחר שלא נמסר על אמצעי שננקט על ידי המעבידה, עולה כי המעבידה לא נקטה אמצעים סבירים למניעת התרחשות החלקתה של התובעת. מכאן שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובעת ביום האירוע, וכך גרמה לתאונה. אשם תורם: 21. באשר לנסיבות הרטיבות במקום התאונה הצהירה התובעת כי: "סביב הכיור וגם ברצפה הייתה רטיבות ממים לאורך כל שעות הפעילות בגלל שהיו רוחצים שם את הילודים" (סעיף 4 לתצהיר). 22. התובעת בחקירה נגדית נשאלה האם הייתה מודעת לרטיבות באזור הכיור ולכך היא משיבה: "הייתי מודעת לזה שיש שם פעילות רחצה ובאות יולדות ואמהות לרחוץ את התינוקות שם, כולנו יודעות שיש מים אז הולכים יחסית בזהירות שם" (עמ' 4 ש' 5). כאשר נשאלה התובעת האם הייתה קוראת למנקה כשהיו מצטברים מים לאחר רחצת התינוקות, השיבה כי לפעמים כשיש מנקה קוראים לה, לא תמיד היא בסביבה ואז הן עצמן שמות מגבת ודורכות עליה, אבל תמיד יש מים סביב המקום וצריך היה לשים שטיח גומי או לפתור את זה בצורה אחרת. 23. כאשר נשאלה התובעת האם פנתה למנהל המחלקה על מנת שיפתור את הבעיה, היא משיבה כי זהו התפקיד של המנקה והיא מבחינתה יכולה לשים מגבת. עוד מוסיפה התובעת, כי אמרה לאחראי שכל הזמן רטוב במקום מתחת לכיור ושצריך לדאוג לשים שם משהו. 24. מתצהירה ומעדותה של התובעת עולה כי, התובעת הייתה מודעת לעובדה שסביב הכיור יש מים והיא אף מציינת את הסיבה לכך, עוד הוסיפה התובעת כי בגלל שהיא יודעת שיש מים בדרך כלל במקום הן (העובדות) הולכות שם בזהירות או שמות מגבת. 25. ידיעתה של התובעת כעובדת וותיקה במקום כי מצטברים מים בסמוך לכיור בדרך קבע עקב אופי העבודה, מלמדת כי לתובעת אשם תורם לתאונה שהתרחשה. גם כאשר נשאלה בעדותה כמצוין לעיל האם היא פנתה למנהל על מנת לפתור את הבעיה היא עונה כלאחר יד כי זהו תפקיד של מנקה. גם אם אכן נכון הדבר והמדובר בתפקיד של מנקה על התובעת היה לדרוש באופן ברור ממנהל, באופן בהיר ומתועד, כי ימצא פתרון קבוע לבעיה, או כי יש לדרוש שמנקה תגיע לעיתים תכופות יותר על מנת למנוע סכנת החלקה במקום, או למצוא פתרון הולם אחר. ייתכן שאם כך הייתה פועלת התובעת לא הייתה מתרחשת התאונה. 26. הנטייה היא, שלא להטיל אחריות על עובד הנפגע בשל "אשם תורם", אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין. במקרה דנן התובעת הלכה להכין קפה. אין זו פעולה מורכבת שנדרשה מיידית על ידי המעביד (כגון טיפול דחוף ביילוד) ויכולה הייתה התובעת לפקוח עיניה ולהשגיח על צעדיה. המדובר במקום שמוכר לה וידוע לה שיש בו רטיבות, ועדיין לא נזהרה או הסתכלה על מנת למנוע את החלקתה כאמור היא לא התריעה לא הפעם ולא בשנים קודם לכן. לפיכך, יש לייחס לתובעת 20% אשם תורם. הנכות הרפואית -הנכות האורטופדית: 27. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת של ד"ר אברהם ששון, אורטופד, בה נקבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הבקע בדיסק ו - 5% בגין שבר בעצם העצה נכות משוכללת בשיעור 14.5%. עוד קבע המומחה, כי יש להפעיל את תקנה 15 מפאת הפרעה תפקודית שנותרה לתובעת על יכולתה לשוב לעבודתה הפיסית במחלקת הילודים ועל כן קבע את נכותה בשיעור כולל של 18% לצמיתות. 28. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת של פרופ' יעקב נרובאי אורטופד, אשר קבע לתובעת נכות בשיעור 5% צמיתה, לטעמו אין לתובעת הגבלות תנועתיות ועל סמך הממצאים אין לקבוע נכות מעבר למה שקבע. 29. עקב חילוקי הדעות והפערים בחוות הדעת בין הצדדים מונה מומחה ע"י בית משפט בתחום האורטופדיה ד"ר ולנטין ז'טלני, אשר קבע בחוות דעתו, כי יש להעריך את נכותה של התובעת ב - 10% נכות על הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המתני. מנכות זו ייחס המומחה מחצית לעברה הרפואי של התובעת ומחצית לתאונה. על כך הוסיף 5% נכות בגין שבר בעצם הזנב. סה"כ 9.5% נכות צמיתה בעקבות התאונה הנדונה. 30. לטענת הנתבעות, טעה ד"ר ז'לטני בכך שקבע את נכותה של התובעת לפי שני סעיפים שונים קרי, נכות עפ"י סעיף 37(7) א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956, העוסק ב"הגבלת התנועות בעמוד השדרה המתני" ובגין הגבלת התנועות העניק לתובעת נכות עפ"י סעיף 37(8) א' העוסק ב"שבר של גוף חוליה שהתרפא בלי תזוזה נכרת ובלי הגבלת תנועה של עמוד השדרה בקרבת חוליה זו". 31. לטענת הנתבעות את הנכות לפי סעיף 37(8) מעניקים רק למי שסבל משבר בגוף החוליה ואשר אותו שבר לא גרר אחריו הגבלה בתנועות, קרי שבר ללא הגבלה בתנועה. סעיף 37 דן במגבלות תנועה בעמוד שדרה שידוע שיכולות לנבוע מסיבות רבות ואשר היו לתובעת עוד טרם התאונה. סעיף זה מאפשר לרופאים להעניק נכויות נרחבות בגין מגבלות בעמוד שדרה ללא כל קשר לסיבה שבגינה הוא מוגבל בתנועות. 32. המומחה מפרט בחוות דעתו כי, ניתן לראות שלתובעת קיימת בליטת דיסק בין חוליות S1-L5 בטרם התאונה ובבדיקה לאחר התאונה ניתן לראות החמרה באזור חוליות אלו, מכאן שקיימת אפשרות שהתאונה תרמה בדרך כלשהי להחמרה מסוימת במצבה של התובעת. נוכח האמור מחליט המומחה כי: "...הנני מעריך את נכותה לפי תקנות הביטוח הלאומי...סעיף 37(7) א' ב - 10% נכות על ההגבלה ההקלה בתנועות עמוד-השדרה המתני. מנכות זו הנני מיחס מחצית לעברה הרפואי של הנפגע, ומחצית לתאונה בה אנו דנים. ולפי סעיף 37(8) א' ב - 5% על השבר בעצם הזנב. בסך הכל 9.5% נכות לצמיתות בעקבות התאונה הנדונה" (הדגשה שלי א.א.). 33. טענת הנתבעות אינה טענה משפטית מובהקת, אלא שאלה של הערכת המומחה את הנכות, אם מדובר אכן בשתי פגיעות שונות במהותן, המצטברות זו לזו. הנתבעות יכלו לעמת את הרופא עם תפיסתן ע"י הזמנת המומחה לחקירה נגדית או לפחות שליחת שאלות הבהרה. משלא עשו כן, ומשלא ניתנה למומחה הזדמנות נאותה להסביר עצמו, יש להשאיר את קביעת המומחה על כנה. 34. מעבר לכך, איני בטוח שיש ממש בטענות הנתבעת. כפי שפורט לעיל, ניתן ללמוד כי המומחה קבע את נכותה של התובעת לפי סעיף 37(7) על ההגבלה בעמוד שדרה מותני בגין בלט דיסק בחוליות, המומחה אף ציין כי מדובר במצב ממנו סבלה התובעת טרם התאונה ועל כן ניכה מחצית מהנכות בגין מצב זה והעמיד את נכותה של התובעת על 5% וזאת בגין פגיעה בחוליות בעמוד השדרה המתני. בנוסף לנכות זו קבע המומחה לפי סעיף 37(8) א' 5% נכות נוספים וזאת בגין השבר בעצם הזנב לכאורה ללא כל קשר להגבלת התנועה (כמפורט בסעיף). לאור האמור קשה לקבל את טענת הנתבעות כי המומחה קבע את נכותה של התובעת לפי סעיפים סותרים, אלא כל נכות שנקבעה ע"י המומחה נקבעה לגבי אזור מסוים. ההגבלה בתנועות הינה בגין פגיעה בעמוד שדרה מותני והחוליה שנשברה ונתרפאה שאליה מתייחסת הנכות לפי סעיף 37(8) הינה בעצם הזנב ואין האחת בהכרח קשורה לחברתה. הנכות הרפואית - הריאומטולוגית: 35. התובעת הגישה חוות דעת בתחום הריאומטולוגיה של ד"ר אורי אלקיים, אשר קבעה כי התובעת סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה והעריך את נכותה כתוצאה מהתאונה בשיעור של 30% לצמיתות. 36. מומחה מטעם הנתבעות, פרופ' משה טישלר בתחום הראומוטולגיה, קבע כי לתובעת נותרה הגבלה תפקודית קלה ביותר המתאימה ל - 10% נכות צמיתה. 37. עקב חילוקי הדעות והפערים בחוות הדעת בין הצדדים מונה מומחה ע"י בית משפט בתחום הריאומטולוגיה פרופ' מיכאל אהרנפלד, אשר קבע בחוות דעתו, כי התובעת סובלת מתסמינים בולטים של תסמונת פיברומיאלגיה ועל כן העריך את נכותה ב - 20% צמיתה. 38. לטענת הנתבעת פרופ' אהרנפלד לא הצליח להראות בחוות דעתו קשר סיבתי בין המחלה לתאונה. המומחה מציין בחוות דעתו מאמר של פרופ' טישלר לפיו חולה שלא פיתח פיברומיאלגיה תוך שנה מיום התאונה - סיכוייו לפתח את התסמונת - אפסיים. לכך מסכים אף פרופ' ארהנפלד. לטענת הנתבעת המומחה לא הצליח להראות כי תסמיני המחלה הופיעו במהלך השנה שלאחר התאונה. על פי התיק הרפואי של התובעת נראה כי עד לחודש יוני 2004, דהיינו כשנה וחצי לאחר התאונה - לא הלינה התובעת על כאבי שלד מופשטים, ולא על תופעות במחזור, הפרעות שינה, כאבי בטן, כאבי ראש, כאבים בלסת וכו, תופעות שהמומחה קבע בעצמו כי צריכות לבוא לידי ביטוי. 39. עוד הצביע ב"כ הנתבעות על כך שלתובעת עבר של כאבי גב שבגינו ראה גם ד"ר ז'לטני מומחה מטעם בית משפט בתחום האורטופדי לנכות מנכותה של התובעת בגין מצב קודם. 40. פרופ' אהרנפלד מציין בחוות דעתו תחת הכותרת "מחלתה הנוכחית" כי: "...כאבי הגב המרכזי והתחתון המשיכו במהלך 6-8 החדשים הבאים, כאשר אז הופיעו כאבי ברכיים, שוקיים, קרסוליים - דו"צ, וכן בזרועות באזורים שמעל המפרקים". בהמשך מציין פרופ' ארהנפלד תחת הכותרת "מצב נוכחי" כי: "...ישנה גרוע. עייפה כל הזמן...עדיין סובלת כאבים בזרועות וברגליים". בבדיקה גופנית מציין המומחה כי נמצאה רגישות בולטת ב - 14 נקודות לחיצה אופניות לפיברומיאלגיה. עוד מציין המומחה על סמך המסמכים בתיק כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה קשה. מחלה זו אובחנה לראשונה ע"י פרופ' בוסקילה ביום 24/2/04. גם בבדיקתו את התובעת מצא עדות קלינית ברורה לקיומה של התסמונת אשר לא הייתה קיימת בטרם קרות התאונה. עוד מציין המומחה כי התובעת אומנם סבלה מכאבי גב על רקע שינויים ניווניים כבר שנים טרם התאונה, וקיים לפחות תיעוד אחד של כאבי צוואר, אך התסמינים של פיברומיאלגיה לא תועדו בטרם התאונה, גם אם לא אובחנו במועד, תוך שנה מהתאונה. 41. פרופ' ארהנפלד נחקר בחקירה נגדית. בחקירתו הדגיש כי על מנת לבדוק שחולה שעומד לפניו הוא באמת חולה בפיברומיאלגיה בבדיקתו מבלבל הפרופ' את החולה בכך שהוא לוחץ במקומות שבהם לא אמור להופיע כאב. עוד מתאר המומחה כי הסימנים של המחלה הינם כאבים בעיקר בארבעת הגפיים ויכול להיות גם בצוואר. באשר למועד בה פרצה המחלה אצל התובעת מציין המומחה כי, ברוב הפעמים האבחנה מתעכבת. החולים מסתובבים בין הרבה רופאים שלא יודעים מה יש להם, יש הרבה רופאים שהמחלה הזו כלל לא ידועה להם בוודאי לא יודעים לאבחן אותה. באשר לקשר בין תלונות של התובעת לפני התאונה בשורש כף היד ובגב התחתון לבין המחלה ציין המומחה כי, אכן התובעת סבלה מכאבי גב טרם התאונה אך לא הופיעו תסמינים של המחלה. 42. אין למעשה מחלוקת על כך שהתובעת אכן סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה המחלוקת נוגעת לשאלה האם יש קשר סיבתי בין התאונה בין המחלה. פרופ' ארהנפלד מבסס את תשובתו החיובית לשאלה זו על המסמכים הרפואיים שהגישה התובעת וכן על ספרות מקצועית. כפי שפורט לעיל, לטענתו של פרופ' ארהנפלד התובעת פנתה בסמוך למועד התאונה לרופאים שם התלוננה על חוסר תפקוד, חוסר שינה והרגשת נימול ברגליים אבל המחלה עצמה אובחנה אצל התובעת לראשונה ביום 24/2/04 ע"י פרופ' בוסקילה אשר מציין במכתבו "בבדיקה יש רגישות בנקודות TPS 12 מכלל 18..." המדובר בנקודות רגישות בגוף המתאימות למחלת הפיברומיאלגיה. פרופ' ארהנפלד סומך קביעתו על ספרות מקצועית ומחקרים שנעשו בתחום מהם עולה כי, ישנם מקרים בהם תתפתח המחלה מאירוע חבלתי כמו תאונת דרכים וזאת לפי מחקרו של פרופ' בוסקילה אך ישנם מחקרים אחרים התומכים בקשר שבין פיברומיאלגיה לסטרס (עקה) חבלות שאינן תאונות דרכים, ניתוחים ועוד. 43. לאור האמור אין לקבל לטעמי את טענת הנתבעות לפיה המומחה לא הצליח להראות כי תסמיני המחלה הופיעו במהלך השנה שלאחר התאונה, על פי המסמכים הרפואיים שצירפה התובעת ניתן לראות עדות להופעת המחלה בסמוך לתאונה במסמך מיום 4/12/02 שנערך ע"י ד"ר אירנה פינבלום רופאה כללית, ממנו עולה כי התובעת: "לא מסוגלת לתפקד לא ישנה בלילות, נימול בכפות הרגליים". מאפייני המחלה כפי שפירט המומחה בעדותו מעבר לכאבים בגפיים עליונות ותחתונות יכולים להיות גם בחוסר תפקוד, עייפות קיצונית, כאבי ראש והרגשת נימול. 44. זאת ועוד, באשר לאבחון המאוחר של התובעת כחולה בפיברומיאלגיה ביום 24/2/04 הסביר פרופ' אהרנפלד כי הסיבה לכך נטועה בחוסר ידע של רופאים שאינם מתמחים בתחום ועל כן אינם יודעים לאבחן את המחלה. התוצאה הינה כי חולים מסוג זה מסתובבים זמן רב בין רופאים שונים ומבצעים בדיקות רבות עד שמופנים לריאומטולוג שעולה על הבעיה וזאת למרות שהסימפטומים הופיעו בטווח הזמן הקושר לטראומה. 45. לאור האמור, לא מצאתי כי הנתבעת הצליחה להראות טעות בחוות דעתו של מומחה בית המשפט פרופ' ארהנפלד בדבר נכותה הריאומטולוגית של התובעת בשיעור של 20% נכות צמיתה ויש לקבלה. 46. נוכח כל האמור יש לקבוע כי, לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בגין התאונה בשיעור 27.6%. הנכות התפקודית: 47. בעניין זה טוען ב"כ התובעת בסיכומיו כי, נכותה התפקודית של התובעת גבוהה מנכותה הרפואית ומבקש להעמידה על 35% נכות תפקודית (סעיף 17 לסיכומי התובעת). מנגד טוענות הנתבעות כי, אין כל הצדקה לקבוע כי שיעור נכותה התפקודית של התובעת עולה על שיעור הנכות הרפואית ולטענתם הנכות של התובעת עומדת על 5%. 48. המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודה של התובעת. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. 49. בתצהיר מטעמה, מפרטת התובעת כי מיום התאונה ועקב החבלה שנגרמה לה לא יכלה לעבוד. בחודש 5/03 ניסתה התובעת לחזור לעבודה חלקית של 3-4 שעות במחלקה בה עבדה, אולם בשל המאמץ הפיזי הנדרש ממנה בעבודה ובאישור הרופא התעסוקתי, הייתה באי כושר עד ליום 1/3/04. 50. ביום 1/3/04 שובצה התובעת לעבודה במכון הלב במשרה של 4 שעות ביום והיא עבדה שם כחודשיים מכיוון שאופן העבודה דרש ממנה להתכופף לא החזיקה מעמד ואושר לה אי כושר ע"י רופא תעסוקתי עד ליום 30/4/04. 51. בחודש מאי 2004 חזרה התובעת לעבוד במחלקת יולדות ל - 4 שעות ביום 3-4 פעמים בשבוע . ביום 26/5/05 חזרה התובעת לעבודה של 5 שעות ביום בין 3 ל - 4 פעמים בשבוע עד היום. התובעת מציינת בתצהירה כי היא עובדת כיום במחלקת יולדות ואיננה עושה עבודה פיזית. היא רושמת ביומן, מצטרפת לביקור רופאים+ביקור תינוקות ובעיקר מרוכזת בעבודת הדרכה (סעיף 19 לתצהיר). 52. עוד מציינת התובעת כי מאז התאונה היא "אדם אחר" והיא נמצאת במעקב רפואי קבוע בקופת החולים, מקבלת טיפוליים רפואיים, פיזיותרפיה, מטופלת במרפאות כאב וסובלת בין היתר מכאבים מופשטים בגוף, בכתפיים, נימול ברגליים ובגב המתני. התובעת צירפה כתמיכה לטענות אלו מכתב של ד"ר ששון אורטופד שם צוין כי, גם אם תבצע ניתוח לא תוכל התובעת לחזור לעבוד בעבודות סיעוד כיוון שהמגבלות התפקודיות יישארו עימה הלאה (סעיף 20 לתצהיר). 53. אין ספק כי נגרמו לתובעת מגבלות ממשיות וכאבים ואין גם ספק כי נפגע כושר התפקוד שלה בגין הליקויים האמורים. התובעת נעדרה מעבודתה מהלך תקופות ממושכות, כאשר לאחר מכן הוחזרה לעבודה במספר שעות שונה, ובימים שונים, בכל פעם בהתאם ליכולות שלה. עם זאת התובעת לא פרשה מעבודתה במחלקת היולדות, אלא עברה למשרה אחרת שאינה כרוכה במאמץ פיזי, והיא עובדת בין 3 ל-4 פעמים בשבוע למשך 5 שעות כל משמרת. עיון בחישוב אופן ההשתכרות בעבר, כמפורט להלן, מלמד כי הפסד ההשתכרות קרוב מאוד לנכות הרפואית, אף כאן ראיה נוספת לנכות התפקודית. חזקה היא שהנכות התפקודית זהה לנכות הרפואית. התובעת חזרה לעבוד במחלקה בה עבדה טרם התאונה ואף חזרה לעבודה של עד 4 משמרות בשבוע. הרושם הוא כי שיעור הנכות התפקודית של התובעת, דומה לשיעור נכותה הרפואית (כ - 27.6%), מכל מקום אין ראיה מספקת להערכה מחמירה מעבר לכך, או מקלה מתחת לכך. כאב וסבל על פי הנכויות שנקבעו לתובעת ע"י המומחים מטעם בית המשפט נכותה עומדת על 27.6% נכות צמיתה. בשים לב לתקופת אי הכושר וסבלה הנמשך, אעריך את הפיצוי שיש לפצות את התובעת בגין רכיב זה בסך של 150,000 ₪ כאב וסבל בערכי היום. הפסד לעבר 55. באשר להפסד ימי מחלה - הצדדים מסכימים כי לעניין זה התובעת הפסידה השתכרות של 141 ימי מחלה. ב"כ התובעת טוען כי לפי אישור המעביד שצרפה התובעת (ת/12) התובעת ניצלה 527.36 ימי מחלה נכון לחודש אוקטובר 2010. בהתאם לאישור האמור התובעת זכאית למענק של 8 ימים לכל 30 ימי מחלה שנצברו לזכותה ולכן יש לחשב את הפיצוי כך : 527.36 ימים x 8 = 141.6 ימים , 141.61 = 6 חודשי עבודה. 30 23.4 ימי עבודה בחודש ב"כ הנתבעות טוען כי יש לפצות את התובעת לפי 141 ימי עבודה בסך של 42,300 ₪ אך לטענתו התובעת לא הפסידה את כל ימי העבודה בגין התאונה וכי מדובר ב - 4.5 חודשי עבודה ולכן מוצע לפצותה בסך של 10,575 ₪ . מצאתי כי יש לקבל את טענות התובעת לעניין זה וכי אכן מדובר בפיצוי של 6 חודשי עבודה כפי שציונו לעיל, על כן יש לקבל את גובה הנזק כפי שטוען ב"כ התובעת בגין רכיב זה בסך של 74,208 ₪ עבור ימי מחלה. 56. באשר להפסד שכר לעבר - ב"כ התובעת ערך חישוב מדוקדק על כל שנה של הפסדי התובעת ועל כך הוסיף פגיעה בתנאים סוציאליים שונים. בסיס החישוב לשיטתו הוא המשכורת בנוסף לכך פירט תנאים סוציאליים שונים שהם לכאורה מעבר לאותה משכורת וזאת מלבד הפסדי הפנסיה. אני מקבל את עמדת ב"כ הנתבעת לפיה הפסד השכר צריך להיות מחושב עפ"י שכר מצטבר ברוטו ותו לא, על כך יש להוסיף הפסדי פנסיה כפי שיפורטו להלן אך איני יכול לקבל את ההפרשות הנוספות שאינן באות לידי ביטוי במשכרות ברוטו למס, ולא ברור מה טיבן, אם אכן הן רכיב בשכר עצמו. לפיכך, אקבל את החישוב של ב"כ התובעת בסעיפים 21-22 לסיכומים כולל הפסד התובעת לשנת 2011 עד היום, אך אין לקבל את הסכום הנוסף בסעיף 23 לסיכומים. הפסד השכר לעבר עומד איפא על 508,891 ₪ משוערך להיום. לעניין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד, כאמור, אין מקום לשנות לא את בסיס השכר ולא את הערכת הנכות התפקודית. התובעת נולדה בשנת 1/1/1954 יום סיום עבודתה עם הגיעה לגיל 67 היינו בעוד כ - 9 שנים. בסיס השכר הוא 11,358 ₪ x 27.6% x ( לפי 108 חודשים) מקדם היוון 94.545= 300,653 ₪ הפסד שכר לעתיד בערכי היום. הפסד פנסיה: 58. ב"כ התובעת טען שיש לפסוק לתובעת אובדן פנסיה לתקופה מגיל 65 ועד גיל 83 בסך של 135,059 ₪. לעומת זאת, ב"כ הנתבעות טוען כי יש להעמיד את הפיצוי בגין פנסיה בסכום גלובאלי של 2,500 ₪. 59. אני מסכים עם ב"כ התובעת שיש לחשב הפסד פנסיה, נוכח צו ההרחבה מיום 1.1.08, המקנה זכות פנסיה, למעשה, לכל העובדים במשק. אולם, אופן החישוב אינו של פנסיה מלאה מגיל 67, אלא החלק היחסי של הפנסיה הצוברת שאבדה מאותו יום ועד סוף תקופת העבודה. 60. הפנסיה הצוברת מצטברת מתוך חלק העובד וחלק המעביד. חלק העובד, הרי יורד מן המשכורת ולמעשה ההפסד של העובד משתקף בחלק המעביד, אשר לא ישולם לו, שהוא, לגבי רוב התקופה על פי צו הרחבה, 5%, ולצרכי עיגול, יראה כ- 5% לכל התקופה. משמע יש להוסיף 5% מתוך החלק היחסי של אבדן ההכנסה הנובע מן התאונה דנן. 61. לפיכך, את אבדן הפנסיה יש לחשב כתוספת של 5% עבור אבדן ההכנסה לעבר קרי 25,444 ₪ וכן תוספת של 5% על הסכום של אבדן ההשתכרות לעתיד כפי שנקבע לעיל, היינו 15,018 ₪. בסך הכול, פיצוי בגין אובדן פנסיה מגיע לסך של 40,462 ₪ בערכי היום. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד: 62. התובעת מציינת בסיכומיה כי, מאחר ומדובר בתאונת עבודה ידוע לה כי ביטוח לאומי יישא ברוב העלויות וההוצאות בתחום הרפואי אך יש לפצותה בגין רכיב זה במידה ויהיו תרופות וטיפולים אשר לא יכוסו בסל בריאות בסך של 10,000 ₪. לטענת הנתבעות כל ההוצאות הן הרפואיות והן התחבורתיות ישולמו לתובעת ע"י המל"ל ועל כן אין לפצותה בגין רכיב זה. לאור האמור ועל מנת שניתן יהיה להבטיח כי התובעת תוכל לקבל את כל הטיפולים והנסיעות להם תידרש במידה ולא יכוסו ע"י המל"ל. בשים לב לכך שאין בדרכו של אדם לבקש החזר על כל צעד ושעל, ובשים לב לכך שחלק מההוצאות מעורבות בהוצאות אחרות, קשות להוכחה וקשה לקבל בגינן החזר במל"ל, יש לקבל את עמדת התובעת. הפיצוי בגין רכיב זה יעמוד על סך של 10,000 ₪ כולל הוצאות נסיעה ורפואיות לעבר ועתיד, בערכי היום. עזרת הזולת 63. לטענת התובעת עקב הפגיעה והנכות שנגרמה יש לפצותה בגין רכיב זה בסך של 170,000 ₪ לפי 4 שעות בשבוע בשכר של 45 ₪ לשעה ועד לגיל 82. הנתבעות טוענות מנגד שאין לפצות את התובעת בגין רכיב זה וזאת מכיוון שהתובעת שכרה בעבר עזרה בבית עוד טרם התאונה. התובעת מאשרת בעדותה כי העסיקה עוזרת פעם בשבועיים שהייתה עושה את העבודות הקשות בבית (פרוטוקול מיום 25/11/10 עמ' 10 ש' 5) התובעת לא הביאה את העוזרת לעדות וגם לא צירפה קבלות עבור העזרה במשק הבית. אולם לתובעת קשיים מרובים אשר חלקם הגדול מהתאונה ובעיקר בעקבות מחלת פיברומיאלגיה אשר כידוע מקשה באופן יום יומי על החולה בה, יש לזכור כי נכותה של התובעת הינה בגובה של 27.6% בגין קשיים רפואיים שנגרמו מהתאונה אשר יכול וימנעו ממנה לבצע את עבודות משק הבית ברובם. התובעת לא עבדה מספר תקופות לאחר התאונה ולאחר מכן חזרה לעבודה בהדרגה וכיום עובדת פחות ממה שעבדה בעבר עקב הנכות (כפי שפורט בסעיף 56 לעיל) נוכח כל האמור אני מעריך את היקף העזרה שנזקקה לו התובעת בעבר ותזקק לו בעתיד בסכום גלובאלי של 100,000₪ עזרה הזולת לעבר ועתיד בערכי היום. ניכויים: 64. אין מחלוקת שמהפיצוי לו זכאית התובעת יש לנכות את התשלומים שקיבלה מהמל"ל עבור דמי פגיעה. 65. התשלומים אשר שולמו לתובעת ע"י המל"ל כדלקמן: א. ביום 5/11/02 סכום של 2,653 ₪ ובשערוך להיום 4,211 ₪ ב. ביום 24/11/02 סכום של 6,898 ₪ ובשערוך להיום 10,964 ₪ ג. ביום 16/12/02 סכום של 12,203 ₪ ובשערוך להיום 19,510 ₪ ד. ביום 27/10/03 סכום של 16,581 ₪ ובשערוך להיום 25,827 ₪ ה. ביום 24/11/03 סכום של 26,087 ₪ ובשערוך להיום 40,476 ₪ ו. ביום 28/11/03 סכום של 1,658 ₪ ובשערוך להיום 2,571 ₪ ז. ביום 28/12/03 סכום של 1,658 ₪ ובשערוך להיום 2,565 ₪ ח. ביום 28/1/04 סכום של 1,658 ₪ ובשערוך להיום 2,559 ₪ ט. ביום 28/2/04 סכום של 1,658 ₪ ובשערוך להיום 2,554 ₪ י. ביום 28/3/04 סכום של 1,658 ₪ ובשערוך להיום 2,539 ₪ יא. ביום 18/4/04 סכום של 29,050 ₪ ובשערוך להיום 44,413 ₪. סה"כ 158,189 ₪ חישוב מסכם: נוכח כל האמור לעיל, ריכוז סכומי התשלומים והניכויים הוא כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 508,891 ₪ ב. הפסד ימי מחלה עבר 74,208 ₪ ג. הפסד שכר לעתיד 300,653 ₪ ד. הפסד פנסיה 40,462 ₪ ה. הוצ' רפואיות ונסיעה עבר+עתיד 10,000 ₪ ו. עזרת הזולת עבר ועתיד 100,000 ₪ ז. נזק לא ממוני (כאב וסבל) 150,000 ₪ סה"כ נזק 1,184,214 ₪ אשם תורם 20% סה"כ 947,372 ₪ ניכוי תגמולי מל"ל 158,189 ₪ התוצאה לתשלום: 789,183 ₪ סיכום: סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת. סכום הנזק הינו 1,184,214 ₪ בהפחתת 20% בגין אשם תורם נותר לתובעת סכום של 947,372 ₪ בהפחתת תגמולי המל"ל מותיר לתובעת סכום של 789,183 ₪ בערכי היום. הנתבעות ישלמו לתובעת סך של 789,183 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף יישאו הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בסך של 41,000 ₪ והוצאות שיוכיחו על פי קבלות, לרבות אגרה, תשלומים למומחי תביעה ולמומחה בית משפט. בשולי הדברים, התנצלותי שטוחה בפני הצדדים ובא כוחם על האיחור במתן פסק דין זה. עקב מעברי לבית משפט אחר לכהן כשופט מעצרים, טרוד הייתי בעניינים דחופים, ולא היה סיפק בידי ליתן פסק דין זה, או פסקי דין אזרחיים בכלל, תוך זמן סביר. ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ב, 16 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. תאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה בעבודהנפילהעצם הזנב