פטור מארנונה לנכס ריק לתקופה של 6 חודשים

עתירה בה התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי ולקבוע כי כל עוד המבנה המצוי ברחוב היוצר 11 (פינת רחוב המשביר 13) באזור התעשייה בחולון הידוע כגוש 6787 חלקה 10 (להלן: "הנכס") אינו בשימוש, אין לחייב בגינו בארנונה. בהתאם התבקש בית המשפט להורות על ביטול חיובי הארנונה שהושתו על העותר בגינו לשנים 2009-2010. עיקרי העובדות וההליכים העותר הינו הבעלים של 49% מהנכס מכוח ירושה. בין העותר לבין המשיבה קיימת מחלוקת בשאלה האם בנכס קיימות חריגות בנייה אם לאו. לטענת המשיבה חלקים ניכרים מהנכס בשטח של כ-620 מ"ר נבנו ללא היתר, ואילו העותר טוען כי כל הבנוי בנכס נבנה כדין. משך שנים, מאז שנת 1961 ועד סוף שנת 2008 הושכר הנכס לעסקים שונים ובעיקר למוסכים. עסקים אלה קיבלו רישיון עסק מאת המשיבה. ואולם, כתוצאה מהמחלוקת בין הצדדים לעניין חריגות הבנייה, מסרבת המשיבה להמשיך וליתן לשוכרי הנכס מאת העותר רישיון עסק, וזאת עד להסדרת חריגות הבנייה הנטענות. כתוצאה מכך נמנע מן העותר להשכיר את הנכס ומאז שנת 2009 הוא עומד ריק וללא שימוש. בגין תקופה זו העניקה המשיבה לעותר פטור מארנונה לנכס ריק לתקופה של ששה חודשים ואולם בהמשך חייבה את העותר בארנונה לעסקים וזו שולמה על ידו לתקופה שעד לחודש אוגוסט 2010. בעבור חודשים אוגוסט עד אוקטובר 2010 העניקה המשיבה לעותר פטור נוסף לנכס ריק והחל מחודש נובמבר 2010 הוא חב בארנונה. בדיון שהתקיים בפני נטען כי העתירה הוגשה טרם מיצוי הליכי השגה וערר, בהתאם לקבוע בחוק התכנון והבניה. לפיכך הגיש ב"כ העותר בקשה כי תינתן לעותר האפשרות למצות הליכים אלה למרות חלוף המועדים הקבועים להם בחוק, וזאת בהתאם לפסק הדין של בית המשפט העליון בתיק דומה (עע"מ 4325/10 בלוטין תעשיות בע"מ נ' עיריית חולון [לא פורסם] (21.3.2011) (להלן: "פרשת בלוטין") שם הציע בית המשפט לצדדים פתרון זה והם קיבלו אותו בהסכמה. לחילופין הציע ב"כ העותר פשרה לפיה יחויב הנכס בתעריף מופחת של "קרקע תפוסה". המשיבה סירבה להצעות אלה של העותר בטענה שחוב הארנונה לתקופה שעד אוגוסט 2010 שולם על ידי העותר ומשכך הפכו השומות לסופיות וחלוטות כך שלא ניתן להשיג עליהן עוד ואין בסמכות המשיבה לאשר את הצעות העותר בעת הזו. הדרך היחידה הניצבת בפני העותר, לטענת המשיבה, היא פנייה לבית המשפט המוסמך בתביעת השבה של כספי הארנונה ששולמו על ידו לטענתו שלא כדין. לפיכך נדרשתי לפסק הדין. טענות הצדדים טענות העותר לטענת העותר משמונעת המשיבה ממנו שימוש בנכס והשכרתו לעסק בהתאם לייעודו, והוא עומד ריק וחסר שימוש, אין היא יכולה לחייבו בארנונה בגין הנכס. לפיכך עליה להשיב לו את סכום הארנונה ששולם על ידו לתקופה שמ-2009 ועד אוגוסט 2010 ולבטל את חובות הארנונה שנצברו החל מחודש נובמבר 2010 ואילך. המשיבה היא שמונעת מהעותר את היכולת להפיק הנאה מהנכס ופוגעת בזכות הקניין שלו ולפיכך מנועה מלחייב בארנונה בגינו. בטענתו זו מסתמך העותר על פרשת מיכקשוילי ופרשת קרשין שם קבע בית המשפט העליון שאין זה צודק שעירייה תמנע מבעלים להשתמש בנכס בהתאם לייעודו אך בה בעת תחייב אותו בארנונה בגינו בתעריף השימוש שנמנע. מדובר בהתנהגות בלתי סבירה של העירייה (ע"א 739/89 א' י' מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד מה (3) 469, 775 (1991) וכן ע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' שאול קרשין, פ"ד נ (5) 478, 482 (1997)). לטענת העותר הנכס נבנה על פי היתרי בנייה כדין ואולם תיק הבנייה אבד אצל המשיבה ולפיכך אין בידו להוכיח כי כל הבנייה שהתבצעה ונוספה בנכס במהלך השנים, נעשתה בהתאם להיתרים שנתקבלו על ידי המשיבה. כך, משך שנים פעלו בנכס עסקים שונים בהתאם לרישיון עסק שניתן על ידי המשיבה. זאת ועוד, כתב אישום שהוגש בשנת 2003 כנגד העותר ומחזיקים בנכס דאז (ת.פ. 855/03) בגין עבירות בנייה הסתיים בכך שבהכרעת הדין נקבע כי טענות מחלקת ההנדסה אצל המשיבה בעניין חריגות בנייה ו/או בנייה ללא היתר בנכס התיישנו כבר במועד הגשת כתב האישום, ולפיכך הנאשמים זוכו (נספח ג' לעתירה). מאז שנות ה-80 לא בוצעו בנכס כל שינויים הנדסיים. מכאן שהמשיבה מנועה מלטעון כיום כנגד חריגות הבנייה שנעשו, ככל שנעשו, לפני עשרות שנים והתיישנו, ולהתנות מתן רישיון עסק בהסדרת חריגות אלה. מנגד, דרישתה של המשיבה להסדרת בדיקת שפכים וזיהום קרקע בנכס כתנאי לקבלת רישיון עסק, מקובלת על העותר והוא מתחייב לפעול להסדרתם. לחילופין טוען העותר לזכאות הנכס לפטור מארנונה בהתאם להוראות סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. די בכך שלא ניתן לשבת בבניין ואין יושבים בו בפועל כדי לעמוד בתנאי הפטור, כפי שנקבע בהלכת המגרש המוצלח (בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו-מנהל הארנונה [לא פורסם] (30.12.2009) (להלן: "הלכת המגרש המוצלח")). טענות המשיבה-עיריית חולון העותר מבקש מבית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו הנכס שבבעלותו אינו חייב בארנונה בהיעדר שימוש בנכס. תקיפת שומת ארנונה בעילה של שימוש או חזקה, שהינם עניינים עובדתיים וטכניים, יש להעלות במסגרת הליכי השגה וערר בהתאם לקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976. העותר לא מיצה הליכים אלה טרם פנייתו לבית המשפט בעתירה מנהלית זו שאינה ההליך הנכון בענייני ארנונה. (עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש [לא פורסם] (5.9.2005) פסקאות 4-5). זאת ועוד, העתירה הוגשה בשיהוי. תשובתו הסופית של היועץ המשפטי של מנהל ההנדסה אצל המשיבה נמסרה לעותר ביום 7.7.10 ותשובתו הסופית של התובע העירוני נמסרה לעותר ביום 31.8.10. עתירה זו הוגשה אך ביום 17.3.11 בחלוף ששה חודשים ממועד ההגשה הקבוע בחוק. עוד מבקש העותר מבית המשפט להורות על השבת כספי הארנונה שנדרש לשלם, לטענתו, שלא כדין. על פי מבחן הסעד- סעד כספי של השבה יש לבקש בבית המשפט המוסמך לכך על פי סכום ההשבה ולא בבית משפט לעניינים מנהליים (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812, 815 (1990)). לחילופין מבקש העותר כי יינתן לו פטור מארנונה בגין "בניין שנהרס או ניזוק" כמפורט בסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. לטענת המשיבה, בהיות העותר הבעלים ו"המחזיק" בנכס, שהינו נכס במצב טוב תקין וראוי לשימוש, שעליו מתנוסס שלט "להשכרה", אין מקום לפטור אותו מתשלום חובות הארנונה בגין הנכס העומדים על סך של כ-49,000 ₪ נכון ליום 1.5.11. העותר ניצל את מקסימום תקופת הפטור מארנונה בגין נכס ריק ולפיכך אינו זכאי עוד לפטורים ועליו לשלם את חובו. לא בכדי קבע המחוקק תקופה קצובה לפטור מארנונה בגין נכס ריק וזאת לאור רצונו להמריץ בעלי נכסים להשכיר את נכסיהם או למוכרם. לטענת המשיבה בנכס קיימות חריגות בנייה משמעותיות בהיקפן (כ-620 מ"ר) המשתרעות על מלוא שטח החלקה שהנו כ-1,131 מ"ר. בנייה בלתי חוקית זו שבנכס סותרת את תוכנית המתאר החלה על המקרקעין הן בהיקפה (למעלה מ-90% מתכסית המגרש) והן בקרבתה לגבולות החלקה (נספח ג' לתשובה לעתירה). בנוסף, במקום קיימים ליקויים בטיפול במי שפכים תעשייתיים ויש חשד לקרקע מזוהמת (נספח ד' לתשובה לעתירה). בשל כל אלה, משלא עומד הנכס בתנאי רישוי עסקים, מסרבת המשיבה להעניק לעותר ו/או לשוכר במקום רישיון עסק. על העותר היה להתנהל מול מינהל הנדסה ואיכות הסביבה אצל המשיבה ולפעול להסדרת החריגות והליקויים. משלא עשה כן, אינו יכול לגלגל את האחריות על כתפי המשיבה. לבסוף, טוענת המשיבה, כי העותר מתעלם מהעובדה כי בנכס ניתן להפעיל עסק שאינו טעון רישוי ולפיכך ניתן להשתמש בו. דיון עניינה של העתירה הינו בחינת סבירות החלטת המשיבה לחייב את העותר בארנונה בגין הנכס בנסיבות העניין. העותר אינו עותר כנגד החלטת המשיבה שלא ליתן רישוי עסק למבנה הבנוי בנכס. סעיף 8(א') לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 (להלן:"חוק ההסדרים") מסמיך את הרשות המקומית להטיל ארנונה כללית "על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין" וקובע כי "הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס" "מחזיק" מוגדר בסעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן:"פקודת העיריות") כ"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון;". אין מחלוקת כי בתקופה האמורה נשוא החיוב היה העותר "המחזיק" בנכס לצורכי הטלת ארנונה, בהיותו בעל הנכס ובהיעדר שוכרים לנכס בתקופה האמורה. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי חוב הארנונה שולם על ידי העותר לתקופה שעד נובמבר 2010. ככלל, הלכה היא כי לעירייה שיקול-דעת רחב בבואה לצקת תוכן בקריטריונים להטלת הארנונה הקבועים בחוק ובקביעת אמות-המידה להטלת חיובי ארנונה לרבות קביעת סוגי שטחים לחיוב: "היקף שיקול הדעת הנתון לעיריה, ביחס למהות המבחנים שעליהם תבסס את חיובי הארנונה של בניינים כאלה ואחרים שבתחומה, הוא נרחב. הנחת היסוד היא, שהעיריה מוחזקת כמי שמיטיבה לדעת את כלל צורכי העיר, את היקף השירותים העירוניים הנצרכים על-ידי חלקי האוכלוסיה השונים, וכן את מידת יכולתם היחסית של מחזיקי הנכסים לסוגיהם לשאת בנטל הארנונה" (בג"צ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה ירושלים ו-32 אח' נ' ראש עיריית ירושלים, [לא פורסם] (27.1.1994). ואולם, גם סמכות זו שבשיקול דעת של העירייה כפופה - ככל סמכות מינהלית אחרת - למגבלות הסבירות, השוויון וכללי יסוד נוספים, המנחים את אופן הפעלת שיקול- דעתה של רשות מינהלית (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא פ"ד מו (1) 793, 803 (1992); ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נג (1) 390, 391 (1999); ע"א 565/00 עיריית קריית אתא נ' אדוארד חרס פ"ד נו (3) 784, 787 (2002)). זאת ועוד, בעוד שבעת הטלת ארנונה מסור לרשות שיקול דעת רחב, הרי שבהענקת פטורים מארנונה לנכס, מצטמצם שיקול דעתה של הרשות ועליה להיצמד לפטורים המנויים בחוק ככתבם וכלשונם. הענקת פטור מתשלום ארנונה לגוף כלשהו מכבידה את נטל המסים על יתר התושבים, מערערת על עיקרון השוויון ומצמצמת את מקורות התקציב של הרשות. כדברי כב' השופט חשין: "הארנונה היא המס העיקרי שגובות רשויות מקומיות לכיסוי הוצאותיהן, והמקור העיקרי להכנסותיהן. היא נבדלת מן המסים הכלליים שהמדינה מטילה בכך שאין היא מיועדת לשימוש צורכי המדינה בכללם ולהשגת יעדים חברתיים-כלכליים כלליים, אלא למימון השירותים המוניציפליים לתושבי הרשות המקומית...כשם שתשלום ארנונה מאפשר לרשות המקומית - ומחייב אותה - לספק שירותים לתושבים, כך קבלת שירותים מחייבת את התושבים כי יממנו, על דרך תשלום ארנונה, את הוצאות השירותים הניתנים להם. תוך שתושבי הרשות המקומית כולם נהנים מהשירותים, הדעת נותנת כי הכול יחויבו אף בתשלום ארנונה על-פי אמות-מידה מסוימות שתיקבענה. פטור או הנחה שיינתנו לתושבים יחייבו הכבדת עולה של הארנונה על התושבים האחרים או קיצוץ בשירותים או יצירת גירעון בתקציבי הרשות" (בג"ץ 6741/99 ארנן יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה (3) 397 (2001)). לפיכך, בהיות הפטור החריג היוצא מן הכלל, על העירייה מוטלת החובה לבחון בקפדנות כל בקשה לפטור המובאת בפניה, בהתאם לדרישות סעיפי הפטור שבפקודת הפיטורין, כאשר נקבע לא אחת בפסיקה כי יש לפרש סעיפי פטור אלה בצמצום וליתן פטורים והנחות במשורה (בג"צ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים פ"ד נז(3) 97, 121 (2003)). בחינת סבירות החלטת המשיבה אין מחלוקת כי החל משנת 2009 סירבה המשיבה להעניק לעותר ו/או לשוכרים בנכס רישיון עסק. לטענת העירייה סירובה נבע הן מהעובדה שבמקום בוצעה בנייה ללא היתר בהיקף נרחב, והן בשל העובדה כי המקום נעדר הסדרת מי שפכים ויש חשד לקרקע מזוהמת. אין גם מחלוקת כי החל משנת 2009 עומד הנכס ריק ואינו מושכר לעסקים כבעבר. לטענת העותר, בהיעדר שימוש בנכס יש לפטור את המחזיק בו מתשלום ארנונה. השאלה היא האם די בכך שאין משתמשים בנכס על מנת לפטור את בעלי הנכס והמחזיק בו, קרי העותר, מתשלום ארנונה. התשובה לכך היא שלילית. לעניין הפטור מארנונה המנוי בסעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אותו מבקש העותר להחיל על הנכס שבבעלותו, קובע כך: "נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן פרעונם לפני מסירת ההודעה". העותר לא הרים את נטל ההוכחה בדבר היות הנכס נשוא העתירה נכס שניזוק ו/או נהרס עד כי לא ניתן לשבת בו. עסקינן במבחן אובייקטיבי עובדתי. העותר גם לא הוכיח אי כדאיות כלכלית הכרוכה בהשמשת הנכס, ולפיכך לא ניתן להחיל על המקרה שלפני את הלכת המגרש המוצלח שם נקבע, ביחס לנכס שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, שאין לחייב את המחזיק בנכס להשקיע השקעות כלכליות ניכרות על מנת להשמישו ובכך למנוע ממנו ליהנות מהפטור בגין הנכס. שם נקבע כי די בכך שלא ניתן לשבת בנכס על מנת לזכותו בפטור. אין זה המצב בענייננו. תמונות הנכס לרבות שלט "להשכרה" המוצב עליו מעידות כי ניתן לשבת בנכס וניתן לעשות בו שימוש ולהשכירו, כפי שנעשה בעבר עד לשנת 2009, ולפיכך אין די בעובדה שאין יושבים בו בפועל על מנת לזכותו בפטור מתשלום ארנונה. לעניין טענת העותר בדבר מניעת השימוש בנכס לייעודו על ידי המשיבה , קבעה הפסיקה אין לראות בקיומה של חוסר יכולת "משפטית" לעשות שימוש בנכס או באי שימוש בו מסיבות אחרות משום עילה לפטור את המחזיק מחובת תשלום ארנונה (ע"א 110/96; 111/96 עיריית נתניה נ' ניר בניה והשקעות בע"מ, ארנונה עירונית - פסקי דין כרך ג עמ' 635; ע"ש 752/87 (ת"א) יצחק ארוין רונן נגד ועדת הערר לעניני ארנונה בעירית נתניה, דינים מחוזי 1988 (1) 378). גם פרשת קרשין עליה מסתמך העותר בטיעוניו, אינה יכולה להיות לו לעזר מאחר ושם אסרה העירייה שימוש בנכס לייעודו המקורי לאור שינוי שנעשה בתב"ע ולא לאור מצבו של הנכס ו/או השימוש או אי השימוש בו. אכן, כאמור, סעיף 8א' לחוק ההסדרים קובע כי הארנונה תחושב לפי סוג הנכס שימושו ומקומו, ונקבע לא אחת כי המבחן העיקרי לצורך סיווג נכס וקביעת תעריפי הארנונה שבו יחויב הינו מבחן השימוש בפועל שנעשה בו (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 812-811 (1992)) ואולם, אין בהיעדר שימוש כדי לפטור מארנונה. לכל היותר יכול היה העותר להעלות בהשגה ובערר טענות לעניין סיווג הנכס וגובה הארנונה שחוייב בגינו, ולטעון לתעריף מופחת לאור שהנכס אינו משמש לייעודו כעסק. מאחר ותשלומים אלה שולמו, הפך החוב לחלוט. ואולם, מן הראוי שהמשיבה תאפשר לעותר לפנות למסלול ההשגה והערר לגבי החיובים שבמחלוקת מאז נובמבר 2010, גם בחלוף הזמן הקבוע בחוק להליכים אלה, מאחר והשומות טרם שולמו וטרם הפכו לחלוטות וסופיות והן מצויות במחלוקת בין הצדדים מעת הטלתן, וזאת כפי שהמליץ גם בית המשפט העליון בפרשת בלוטין. לאור האמור החלטת המשיבה לחייב את העותר בתשלום ארנונה בגין הנכס היא החלטה המצויה במתחם הסבירות ואינה מצדיקה התערבות בית משפט זה בהחלטה. סעד ההשבה אותו מבקש העותר אינו בסמכות בית משפט זה. מעבר לנדרש אציין כי דעתי אינה נוחה מהתנהלות הצדדים בעניין רישיון העסק. מחד, הלכה פסוקה היא שרשות רישוי חייבת להביא בין שיקוליה למתן רישיון עסק גם שיקולים של תיכנון ובנייה וגם שיקולים של מפגעים ומטרדים והגנת הסביבה. לכן, רשאית היתה המשיבה לשקול שיקולים רלוונטיים אלה בבואה להעניק רישיון עסק לנכס העותר. ואולם, תמוהה העובדה שלמרות חריגות הבנייה הנטענות, מצאה הרשות ליתן רישיון עסק לעסקים שפעלו במקום עד סוף 2008 ורק בשנת 2009 החליטה שלא להעניק את רישיון העסק, בין היתר ובעיקר בשל חריגות בנייה בנכס שאין מחלוקת שנעשו, ככל שנעשו, עשורים קודם לכן. אכן אין בקביעה כי עבירות הבנייה התיישנו כדי להכשיר את הבנייה ככל שנבנתה ללא היתרים, ואולם פסק הדין שזיכה את העותר מהעבירות בשל התיישנותן, ניתן כבר ביום 29.11.04, ואילו המשיבה מצידה המשיכה להעניק רישיון עסק לעסקים שפעלו במקום שנים לאחר מכן ורק ב-2009 "נזכרה" שעבירות הבנייה מונעות הענקת רישיון עסק. מנגד, משידע העותר על המפגעים במקום ואף בעתירתו הוא מציין כי הוא מודע לצורך בהסדרת נושא בדיקת השפכים וזיהום הקרקע בנכס וכי יפעל להסדרתם (סעיף 14 לעתירה), לא ברור מדוע השתהה בהסדרת המפגעים במטרה לקדם את הענקת רישיון העסק כך שיוכל להפיק הנאה כלכלית מהנכס. כך או כך לא נדרש בית המשפט בעתירה זו לבחינת סבירות החלטת הרשות באי הענקת רישיון העסק לעותר והאמור נאמר בהערת אגב. לאור האמור העתירה נדחית. בנסיבות העניין לא מצאתי ליתן צו להוצאות. ניתן היום, ט' אייר תשע"ב, 01 מאי 2012, בהעדר הצדדים. ארנונה (סיווג)ארנונה