לפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות בהתאם לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958. עסקינן בתביעה למתן סעד הצהרתי, לפיו ההסכם לרכישת זכויות נופש בקלאב הוטל אילת אשר נחתם בין התובעים לבין הנתבעת 1, קלאב הוטל אינטרנשיונל(א.ק.ה) בע"מ (להלן:"קלאב הוטל"), הינו בטל בהיותו נוגד את תקנת הציבור, ההסכם הגיע לסיומו ו/או בוטל בסוף שנת 2010, התובעים אינם חבים בתשלום דמי האחזקה לשנים 2010- 2011, וכן השבה כספית של הכספים אשר שולמו לנתבעות בעת חתימת ההסכם בסך 35,000 ₪. רקע עובדתי ביום 2.11.94 נחתם הסכם בין התובעים (להלן:"המשיבים") לבין קלאב הוטל , שמספרו 875000-5 , לרכישת זכויות נופש במלון קלאב הוטל באילת (להלן:"המלון") ביחידת נופש בלתי מסוימת למשך 7 ימים בשנה , בשבוע השמיני בחודש פברואר שבכל שנה, למשך תקופה כוללת של 35 שנה (להלן:"ההסכם"). בהתאם להסכם התחייבו המשיבים לשלם דמי אחזקה שנתיים , בין אם הם מנצלים את זכויות הנופש ובין אם לאו, אשר שולמו על ידם כסדרם עד שנת 2010. ביום 16.9.2009 פנה ב"כ המשיבים לקלאב הוטל לביטול ההסכם בטענה כי המשיבים אינם יכולים לעמוד בתשלומי דמי האחזקה. ביום 6.12.10 פנה ב"כ המשיבים לקלאב הוטל פעם נוספת בבקשה לביטול ההסכם. ביום 18.1.11 שלח ב"כ המשיבים לקלאב הוטל מכתב דרישה לביטול ההסכם. משקלאב הוטל לא נענתה לבקשת ב"כ המשיבים, ביום 28.7.11 הוגשה התביעה שבפניי נגד קלאב הוטל ונגד קלאב הוטל ניהול אשר גובה את דמי האחזקה השנתיים ( להלן ביחד ייקראו: "המבקשות"). ביום 7.12.11 הגישו המבקשות בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות. ביום 6.2.12 הוגשה תגובת המשיבים לבקשה. ביום 1.4.12 הוגשה תשובת המבקשות לתגובת המשיבים. טענות הצדדים טוענות המבקשות כי ההסכם הינו הסכם אשר ניסוחו ברור ונהיר, ומגלם עסקה ארוכת טווח קצובה בזמן. לטענת המבקשות כל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות למשיבים בעת חתימת ההסכם, כפי שניתן אף ללמוד מלשונו הברורה של ההסכם, ועל כן משההסכם נחתם ביום 2.11.94, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לעניין זה, טוענות המבקשות כי משהעובדות היו ידועות למשיבים בעת החתימה על ההסכם אין להחיל את ס' 8 לחוק ההתיישנות הדוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות . מוסיפות המבקשות כי תחילת מועד מרוץ ההתיישנות באשר לטענות המשיבים כי מדובר בחוזה אחיד בעל תניות מקפחות הוא ממועד עריכת ההסכם. באשר לחתימה על ההסכם טוענות המבקשות כי אדם החותם על מסמך חזקה עליו כי הוא ידע על מה חתם. מוסיפות המבקשות כי טענות המשיבים הינן טענות בע"פ כנגד מסמכים בכתב ועל כן דינן להידחות, שכן לא ניתן לסתור תוכנו של מסמך אלא ע"י מסמך אחר. מנגד טוענים המשיבים כי עילת התביעה נגד המבקשות הינה סירובן של המבקשות לבטל את ההסכם ולשחרר אותם מתשלום דמי האחזקה גם כנגד הוויתור מצידם על הזכות לשירותי נופש. טוענים המשיבים כי סירוב המבקשות לבטל את ההסכם ודרישתן החוזרת של המבקשות לתשלום דמי שימוש שנתיים אשר נשלחת לתובעים מידי שנה בשנה והמכבידה עליהם, הינם בגדר עוולה מתמשכת. לפיכך, משהאירוע הינו בגדר עוולה מתמשכת המולידה עילות תביעה בזו אחר זו והכוללת מרכיב נזק, כל עוד המצב הפוגעני המתמשך נמשך, אין התובענה חסומה מחמת התיישנות. טוענים המשיבים כי עילת התביעה גובשה בעת גילוי הנזק על ידם, הוא המועד בו המבקשות סרבו לבקשת המשיבים לשחררם מההסכם , והוא המועד לצורך מניין תקופת ההתיישנות. רק ממועד זה למעשה נוצרה קיומה של אפשרות ממשית להגשת תביעה ולזכות בסעד המבוקש במידה ויוכיחו תביעתם. טוענים המשיבים כי התעקשותם וסירובן של המבקשות לשחרר את המשיבים מן ההסכם עולה כדי פגיעה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שכן ההסכם הינו בחינת שיעבוד המשיבים ויורשיהם להסכם. דיון ומסקנות לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיבים לבקשה ובתשובת המבקשות לתגובת המשיבים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, ואפרט: על מנת להכריע בשאלת אורך תקופת ההתיישנות לעניין ס' 5 לחוק ההתיישנות יש לבחון האם מדובר בתובענה ב"שאינו מקרקעין" או בתובענה במקרקעין". בפסק דין ע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, נבחנה הסוגיה של סיווג התובענה לצורך חוק ההתיישנות: החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לענין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם, ולזכויות וטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכויות קנייניות בקרקע או בכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין, הפחותות מבעלות, הטעונות רישום. "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות אינה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמויין כתביעה "בשאינו מקרקעין" ולא כתביעה ב"מקרקעין". עוד נקבע בפסק הדין: " המבחן לסיווג התביעה הוא מבחן "תוכן התביעה" (להצבת "תוכן התביעה" כמבחן לצורך סיווג התביעה לענין התיישנות, ראו ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה, פד"י כג(2) 221 (1969)); כך הוכרו כתביעות רגילות שאינן במקרקעין, תביעות מסוג הערכת פיצויים בעבור זכויות במקרקעין שנפגעו (ראו ע"א 216/66 עיריית תל אביב-יפו נ' אבו-דאיה, פד"י כ(4) 522 (1966)), תביעה בגין מחיר מקרקעין (ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פד"י לח(2) 561 (1984)), ותביעת חוב בעבור דמי שכירות שהוגדרה תביעה כספית גרידא (ע"א 847/75 פרידקו בע"מ נ' וילוז'ני, פד"י ל(3) 744, 747-748 (1976)). שונה מכך היא תביעה לביצוע בעין של התחייבות להעביר בעלות, אשר הוכרה כתובענה במקרקעין (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פד"י כ(1) 505 (1966); וכן, השוו יהודאי, שם, בעמ' 13). מכאן, כי גם לשיטת הגורסים שרכישת זכות שימוש ביחידת נופש הינה זכות במקרקעין ואינה זכות חוזית אובליגטורית, לעניין חוק ההתיישנות סיווג התביעה ייעשה ע"פ מהותה ותוכנה של התביעה. כאן המקום לציין כי ביהמ"ש ער לסוגיה הקיימת בפסיקה לעניין שיוך הזכות לרכישת זכויות ביחידת נופש אשר רכשו התובעים ובעלי זכויות נופש אחרים שכמותם, האם עסקינן בזכות שימוש בלבד או שמא זכות שימוש שהינה בבחינת זכות שכירות המגלמת בחובה חזקה וממילא מהווה זכות במקרקעין. אולם, יחד עם זאת משלא נדרשתי לסוגיה זו במקרה דנא, ולאור התוצאה אליה הגעתי בבקשה דנא אני משאירה סוגיה זו בצריך עיון. לענייננו, יש לבחון האם עילת התביעה נוגעת לזכויות במקרקעין עצמם או שמא הינה עילה חוזית אובליגטורית. עיון בכתב התביעה מעלה כי טענות המשיבים אינן נוגעות לעצם זכות השימוש ביחידת הנופש אלא נוגעות להסכם עצמו. עילת התביעה הינה כי החוזה הינו חוזה בעל תנאים מקפחים ועל כן הינו נוגד את תקנת הציבור, כשהסעדים המבוקשים על ידי המשיבים הינם סעדים של ביטול ההסכם וסעד כספי להשבת סכומים ששולמו למבקשות ע"י המשיבים. ברי כי במקרה דנא מדובר בתובענה בעלת אופי חוזי אובליגטורי אשר עילתה אינה באשר לזכות במקרקעין. גם בחינת מהות ההסכם שנחתם בין הצדדים מעלה כי מהותה של הזכות אותה קבלו המשיבים מכוח ההסכם הינה חוזית ולא קניינית. המדובר ברכישת זכות נופש ביחידה בלתי מסוימת במלון, אשר אינה מחייבת רישום במרשם המקרקעין להבדיל מעסקאות המקנות זכויות במקרקעין המחייבות רישום בפנקסי המקרקעין (להוציא לעניין זה הורשה ע"פ צוואה). לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה כי לעניין בחינת התיישנות התביעה מדובר בתובענה "בשאינו במקרקעין" אשר תקופת ההתיישנות החלה עליה ע"פ החוק הינה שבע שנים. בהתאם למסקנתי יש לבחון את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות . ס' 6 לחוק ההתיישנות קובע: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". שאלת בחינת מועד גיבוש עילת התביעה נבחנה בפסיקה בהרחבה והובאה בפסק דין ע"א 9382/02 בולוס ובניו-חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ: "המבחן המקובל לגיבוש עילת תביעה לצורך התיישנות הוא מועד קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע, המקיימת בידיו מערכת עובדות חיוניות הנדרשות לביסוס תביעתו, שניתן להוכיחן ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"י לח(3) 673, 684 (1984). כן ראו: פרשת זיסר, שם, בפסקה 8; ע"א 9245/99 וינברג נ' אריאן, פד"י נח(4) 769, פסקה 18 (2004); רע"א 7810/06 מוסקוביץ נ' עזבון חמדאללה ( 17.6.07) (השופט רובינשטיין); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש, ניהולים ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פד"י נד(1) 529, 541 (2000) (להלן - ענין הפועלים ליסינג בע"מ)). בענייננו, אין חולק כי החל משנת 1994 ועד שנת 2010 שולמו דמי האחזקה ע"י המשיבים כסדרם. עיון בכתב התביעה ובנספחיה מעלה כי בשנת 2009 , בקשו המשיבים לבטל את ההסכם מנסיבות אישיות שלהם, משלא יכלו לשלם יותר את דמי האחזקה. מכאן, כי המשיבים עצמם הם שביקשו להפר את החוזה באופן חד צדדי, ולא בעקבות הפרה של המבקשות. עילת ביטול חוזה מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, ניתנת לנפגע מהפרת החוזה, ולא למבקש להפר את החוזה, כבמקרה דנא. קשה לקבל את גרסת המשיבים כי ידעו שאין באפשרותם לבטל את החוזה באופן חד צדדי רק בשנת 2009, עת נודע להם כי המבקשות מסרבות לקבל את דרישת ביטול ההסכם מטעמם, ועל כן עילת התביעה התגבשה ממועד זה. עיון בהסכם מעלה כי מדובר בהסכם הכתוב בלשון ברורה ומפורשת בו מפורטים תנאי ההסכם שנחתם בין הצדדים . במסגרת ההסכם נכתב מפורשות כי למשיבים זכות שימוש לתקופה כוללת של 35 שנה, ניתנה האפשרות למשיבים להעביר את הזכות לצדדים שלישיים, המשיבים התחייבו לתשלום דמי אחזקה שנתיים בין אם ינצלו את זכות שירותי הנופש ובין אם לאו ואף נקבע פיצוי מוסכם בגין אי תשלום דמי האחזקה ע"י המשיבים. הלכה פסוקה היא כי אדם החותם על מסמך , חזקה עליו שידע על מה הוא חותם. ויצוין כי לא נטען במקרה דנא כי שפת החוזה לא הייתה מובנת למשיבים או באשר ליכולותיהם וכושרם המנטאלי או הקוגניטיבי של המשיבים . אשר על כן, שוכנעתי כי המשיבים ידעו היטב והבינו כבר בעת החתימה על ההסכם את טיבו של הסכם ארוך טווח עליו חתמו ואת תנאיו אשר פורטו ונכתבו בשפה מובנת וברורה . משהמשיבים התחייבו כאמור בהסכם בתשלום דמי האחזקה השנתיים תוך שהם מודעים לכך שמדובר בהסכם ארוך טווך (35 שנה) , אין לקבל אף את טענתם כי דרישת התשלום לדמי שימוש שנתיים הינה בגדר עוולה מתמשכת. טענות המשיבים כפי שהועלו בכתב התביעה באשר להיות החוזה חוזה אחיד, בעל תנאים מקפחים, אין בהם כדי להוות עובדות חדשות אשר התגבשו עם סירוב המבקשות לביטול ההסכם או עובדות אשר נעלמו מן המשיבים אשר יש בהם כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות לפי ס' 8 לחוק ההתיישנות, ומקומם היה להיטען בתוך תקופת ההתיישנות ולא בחלוף כ-17 שנה מיום חתימת ההסכם עם קלאב הוטל. בנסיבות העניין, היה על המשיבים לקיים את ההסכם ותנאיו , אשר אינם מאפשר להם לבטל את החוזה באופן חד צדדי מבלי שנעשתה הפרה כלשהי ע"י המבקשות (ואציין כי אין באמור לעיל כדי לאיין את הבעייתיות שישנה לדעתי בחוזים מעין אלו לרכישת זכויות ביחידות הנופש) . לאור האמור לעיל, אני קובעת כי מועד היווצרות עילת התביעה של המשיבים ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו מיום 2.11.94 הוא יום חתימת ההסכם, ולא מיום בו נודע למשיבים כי המבקשות מסרבות לבטל את ההסכם. לאור קביעתי זו, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. המשיבים ישלמו הוצאות המבקשות בסך כולל של 1,500 ש"ח תוך 30 יום ממועד קבלת עותק החלטתי זו שתשלח ע"י המזכירות בדואר רשום + א.מ. ניתנה היום, א' אייר תשע"ב, 23 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. חוזהביטול חוזהביטול עסקה (יחידות נופש)