פיצוי לעובד זר בגין כליאת שווא

פיצוי לעובד זר בגין כליאת שווא השופט, ד"ר קובי ורדי לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט הבכיר, אברהם קסירר) מיום 22.2.11 (ת"א 156279-09) אשר פסק לטובת המערער והמשיב שכנגד (להלן: "המערער") פיצוי בסך 1,800 ₪ בגין כל יום במשמורת (סה"כ 33 ימים X 1,800 ₪). הרקע העובדות והמחלוקת בין הצדדים המערער הינו אזרח מולדובי אשר נכנס לישראל ביום 14.11.01 באשרה מסוג ב/1. ביום 4.7.02 נעצר המערער במחסום כיסופים והובא למשמורת זמנית בגין שהייה בלתי חוקית, בניגוד לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). ביום 7.7.02 הובא המערער בפני ממונה בביקורת הגבולות לצורך עריכת שימוע, בסופו הוצא כנגד המערער צו הרחקה ומשמורת. ביום 10.7.02 נדון עניינו של המערער בפני בית הדין למשמורת אשר השאיר את צו המשמורת על כנו. ביום 17.7.02 התקיים דיון נוסף בעניינו של המערער, ונקבע כי גירסתו של המערער אושרה וכי יש לשחרר את המערער בערבות אישית של מעסיק חדש לכשימצא. ביום 4.8.02 התקיים דיון נוסף בעניינו של המערער בבית הדין למשמורת, והוחלט להורות על שחרורו של המערער, וכי תוך שבועיים על המערער למצוא מעסיק חוקי חדש. ביום 5.8.02 שוחרר המערער מהמשמורת, וזאת לאחר ששהה במשמורת במשך 33 ימים. המערער הגיש תביעה בבית משפט קמא בה ביקש לפסוק לזכותו סך של 330,000 ₪ (10,000 ₪ בגין כל יום מעצר) בגין כליאת שווא מכוח סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שכן לטענתו מעצרו בוצע שלא כדין. המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: "המדינה") הודתה בחבות להיותו של המערער במשמורת שלא כדין (פרוטוקול בית משפט קמא מיום 13.1.10), והצדדים הסכימו כי טענותיהם תתמצינה לעניין גובה הנזק בלבד. המערער טען בבית משפט קמא כי אין להחיל בנסיבות העניין את סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ובהתאם לכך את תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים"), לצורך פסיקת הפיצויים, מכיוון שהמערער לא עבר עבירה ברת ענישה על-פי חוק העונשין, והשמתו של המערער במשמורת נעשתה מכוח חוק הכניסה לישראל. כן טען המערער כי יש לפסוק לזכותו פיצוי מוגבר, וזאת לאור הפגיעה החמורה בזכויות היסוד שלו על-ידי המדינה, וכי בנסיבות העניין פיצוי בסך של 10,000 ₪ ליום אינו מופרז. מנגד, טענה המדינה כי יסודותיה של עוולת "כליאת שווא" אינם מתקיימים במקרה דנן מאחר ומעצרו של המערער היה בהתאם לחוק הכניסה לישראל. כן טענה המדינה כי המערער רשאי היה בכל שלב לאורך מעצרו לצאת את תחומי מדינת ישראל בהתאם לסעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, ומשכך הפגיעה בחירותו של המערער לא הייתה חמורה. עוד טענה המדינה כי היה בידי המערער לעתור כנגד מעצרו והחזקתו במשמורת בבית המשפט לעניינים מנהליים, ובכך להקטין את נזקו, וכי המערער הגיש את תביעתו בשיהוי ועל-סף תום תקופת ההתיישנות. לבסוף, טענה המדינה כי לכל היותר, יש לפסוק למערער פיצוי על-פי תקנות הפיצויים, ולא יותר מסך של 1,000 ₪ ליום. פסק דינו של בית משפט קמא תחילה, דן בית משפט קמא בטענת השיהוי, וקבע כי דין טענה זו להידחות הואיל והמדינה לא הוכיחה כי המערער זנח את תביעתו או כי מצבה של המדינה השתנה לרעה כתוצאה מהשיהוי וכי נגרם למדינה נזק ראייתי. כן קבע בית משפט קמא לעניין זה כי העובדה שעסקינן בעובד זר ובפגיעה בזכויות יסוד של המערער, מביאה אף היא למסקנה כי דין טענת השיהוי להידחות. בהמשך פסק דינו, קבע בית משפט קמא כי בנסיבות העניין לא הוכחו יסודות עוולת כליאת שווא, שכן שלילת חירותו של המערער לא הייתה מוחלטת - בהתחשב בכך שהמערער רשאי היה להגיש עתירה מנהלית כנגד מעצרו ואף לצאת מהמשמורת במידה והיה מתחייב לעזוב את תחומי מדינת ישראל. בנוסף, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את יסוד הכוונה הנדרש לשם הוכחת כליאת שווא, ומשכך קבע בית משפט קמא כי גובה הפיצוי בעניינו של המערער ייקבע בהתאם לדין והפסיקה הנוהגת, ולא מכוח פקודת הנזיקין. לאור האמור, נדרש בית משפט קמא להעריך את גובה הנזק שיש לפסוק לטובת המערער בנסיבות העניין, וקבע כי בהתחשב בפגיעה בזכות יסוד חוקתית של המערער, בהתחשב במתחם הסכומים שנפסקו בפסיקה במקרים כגון אלה, ובהתחשב בכך שהמדינה הכירה והודתה בחבותה, יש לפסוק למערער סך של 1,800 ₪ בגין כל יום ששהה במשמורת שלא כדין, כאשר אין להחיל את כלל הפיצוי המוגבל או המוגבר, וכן אין להפחית את הפיצוי בגין אשם תורם עקב יכולתו התיאורטית של המערער לפעול להקטנת הנזק. עיקר טענות בעלי הדין בערעורים המערער טוען בערעורו כי גובה הפיצוי שנפסק לטובתו אינו הולם את חומרת המעשים והנזקים שנגרמו לו, ואף חורג במידה בלתי סבירה מהנהוג בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים. המערער מפנה בעיקרי טיעוניו למספר פסקי דין בהם נפסק לזכותו של התובע סכום גבוה יותר מזה שנפסק על-ידי בית משפט קמא. בין היתר, מפנה המערער לרע"א 5932/08 שירי נ' מדינת ישראל-שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 25.8.10) (להלן: "פס"ד שירי") שם קבע בית המשפט העליון כי הוא אינו מתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפסוק לתובע סך של 3,000 ₪ בגין כל יום כליאה, וזאת אף לאחר שיוחס לתובע בעניין פס"ד שירי אשם תורם, אשם שלא יוחס למערער בנסיבות העניין. עוד טוען המערער כי המדינה פגעה בזכות יסוד של המערער וכי יש לשמור על עיקרון השיוויון ולפסוק לעובדים זרים פיצוי בסכומים שאינם נופלים מהסכומים שנפסקים לאזרחי ישראל בגין פגיעה זהה בזכויות היסוד שלהם. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא משלא פסק לטובת המערער פיצויים עונשיים וכן פיצוי מוגבר לאור הפרת זכות היסוד של המערער. לבסוף, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משלא חייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט אלא בתשלום שכר טרחת עורך-דין בלבד, וכן שגה משלא חייב את המדינה לשאת בהפרשי הצמדה וריבית על קרן פסק הדין מיום הגשת התביעה. המדינה טוענת בערעור שכנגד שהגישה, כי משקבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח קיומה של עוולת כליאת שווא, הרי שהיה עליו לפסוק לטובת המערער פיצוי נמוך יותר משנפסק בפועל. לטענת המדינה, עיון בפסיקה מעלה כי גובה הפיצוי הנפסק בנסיבות דומות לענייננו, בהם נקבע כי המעצר אינו מהווה כליאת שווא, הינו נמוך יותר מהסכום שנפסק על-ידי בית משפט קמא בפסק דינו, ומשכך יש להתערב בגובה הפיצוי ולהפחיתו. עוד, טוענת המדינה כי הפסיקה אליה מפנה המערער בעיקרי טיעוניו אינה רלוונטית, שכן היא עוסקת במקרים בהם הוכחה כליאת שווא וכן במקרים בהם מדובר במעצר פלילי, בעוד שבמקרה דנן, לא הוכחה כליאת שווא כאמור ומדובר בהשמה במשמורת בשל שהייה בלתי חוקית וזאת בשונה ממעצר פלילי. לבסוף, טוענת המדינה כי דין טענות המערער לעניין גובה ההוצאות שנפסקו לזכותו וכן לעניין פסיקת ריבית והצמדה להידחות, שכן אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, ובתיק בית משפט קמא, אנו סבורים כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. עיון בטענות הצדדים לפנינו מעלה כי המחלוקת הינה באשר לגובה הפיצוי שנפסק לטובת המערער, כך שמצד אחד המערער טוען כי גובה הפיצוי שנפסק לזכותו בסך של 1,800 ₪ ליום הינו סכום נמוך בהתחשב בפגיעה החמורה בזכויות היסוד של המערער, בהתחשב במקרים אחרים שנדונו בפסיקה ובגובה הפיצוי שנפסק כאשר מדובר באזרחים ישראלים, ומצד שני, טוענת המדינה כי גובה הפיצוי שנפסק על-ידי בית משפט קמא הינו גבוה יחסית לנפסק על-ידי בתי המשפט במקרים דומים, ומשכך יש להפחית את גובה הפיצוי. בענייננו, המדינה הודתה בחבותה ובהתנהלותה הבלתי תקינה בהשארתו של המערער במשמורת, ואין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיימו בנסיבות העניין יסודות עוולת כליאת השווא כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו (המערער לא טען כנגד קביעה זו בערעורו), ומשכך חבותה של המדינה נובעת מדיני הרשלנות. לטעמי, לעובדה זו משמעות לעניין קביעת גובה הפיצוי, שכן עוולת כליאת השווא הינה עוולה חמורה יותר שהתקיימות יסודותיה מלמדים בהכרח על פגיעה חמורה יותר באדם שכלפיו בוצעה העוולה, לעומת פגיעה בזכויותיו של אדם מכוח עוולת הרשלנות, ומשכך בבואנו לבחון את סבירות הפיצוי הכספי שנפסק לטובת המערער, עלינו להבחין בין מקרים בפסיקה בהם הפיצוי נפסק מכוח עוולת כליאת השווא לבין מקרים בהם הפיצוי נפסק מכוח דיני הרשלנות, ולקחת נתון זה בחשבון. אין ספק כי הגבלת חירותו של אדם בניגוד לדין מהווה פגיעה חמורה בזכות בסיסית שעוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וכי השמתו של אדם במשמורת גורמת לאותו אדם צער, בושה, חוסר אונים השפלה ופגיעה בכבודו ובצרכיו האנושיים הבסיסיים, ופגיעה חמורה מעין זו מצדיקה מתן פיצוי כספי בשל נזקים בלתי ממוניים אלה, כפי שנקבע בפס"ד שירי (פסקה 13): "כאמור, חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה (ראו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589, 633 (1995)). קשה להפריז בחומרת מצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח, ואף נשאר שם משך 30 ימים, על לא עוול בכפו וללא הסמכה מפורשת כדין, שכן - "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ראו: בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993))." יחד עם זאת, הואיל ועסקינן בנזק בלתי ממוני, קשה המלאכה לשום נזק מסוג זה ולהעריכו מבחינה כספית, ולכן יש לבחון כל מקרה לגופו על בסיס אינדיבידואלי בהתאם לנסיבות, ולהימנע משימוש בנוסחאות מתמטיות ומקביעת פיצוי אחיד. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ג'ובראן בפס"ד שירי (פיסקה 14). הדברים מתייחסים אומנם לשימוש שנוהגים לעשות בתי המשפט בתקנות הפיצויים כאינדיקציה לכימות הסעד בגין כליאת שווא, אך הדברים יפים לענייננו בשינויים המחוייבים: "שימוש בתקנות אלו [הכוונה לתקנות הפיצויים - ק.ו.] כאינדיקציה לעוולה אזרחית אינו במקומו, ועלול להקהות את חומרת המעשים ועומק הפיצוי, כך שיהפוך לפיצוי אחיד או נומינלי. נקודת המוצא של הוראת סעיף 8 לתקנות הפיצויים, המקנה פיצוי מקסימאלי שלא יעלה על החלק ה-25 של שכר חודשי ממוצע - מבוססת על אבדן יום עבודה... ונעדר ממנה המימד של הצער, הבושה וחוסר האונים הנלווים למאסר או מעצר... על כל פנים, על בית המשפט הדן במקרה, לבחון את סוגיית הפיצוי במנותק מתחשיבים שונים המותווים בתקנות לענין אחר, ובהתאם למכלול השיקולים הפרטני שהובא בפניו." בהתאם לאמור לעיל, בבואנו לבחון את סבירותו של הפיצוי שנפסק על-ידי הערכאה הדיונית, עלינו לבחון כל מקרה לגופו תוך בחינת נסיבותיו של המקרה, בין היתר, העוולה מכוחה נפסק הפיצוי, מידת רשלנותה של המדינה, מספר ימי שלילת החירות, תנאי המעצר או המשמורת, האם ישנו אשם תורם של הנפגע, התנהלותה של המדינה בהליך המשפטי (האם הודתה בחבות אם לאו), האם מדובר במעצר פלילי או מינהלי, אופן ביצוע המעצר, ועוד שיקולים שונים, שיש בהם כדי להשפיע על הערכת הנזק הבלתי ממוני, כאשר לערכאה הדיונית שמור שיקול דעת רחב בהערכת נזק זה, והתערבות ערכאת הערעור בגובה הפיצוי שנפסק תשמר למקרים בהם סכום הפיצוי שנפסק הוא בלתי סביר או במקרים בהם נפלה טעות מאוד בולטת בהערכת הנזק. בענייננו, לאחר עיון בפסיקה אליה הפנו הצדדים, נראה כי גובה הפיצוי שנפסק לטובת המערער בגין השמתו במשמורת ושלילת חירותו לתקופה של 33 ימים, הינו פיצוי סביר בהתחשב בנסיבות העניין, שאינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כך, עיון בפסיקה אליה הפנתה המדינה מעלה כי טווח הפיצוי במקרים דומים למקרה הנדון (פסקי הדין עוסקים בהשמה במשמורת שלא כדין של עובדים זרים) הינו בין 675 ₪ ליום מעצר לבין 3,000 ₪ ליום מעצר. מנגד, אני סבור כי אין בפסיקה עליה מבקש המערער להסתמך כדי לתמוך בטענתו לפיה גובה הפיצוי נמוך יחסית, שכן הפסיקה אליה הפנה המערער עוסקת בנסיבות שונות ובעוולות שונות, שהצדיקו באותם מקרים פיצוי גבוה יותר. כך, בפס"ד שירי בו נפסק פיצוי על-סך של 3,000 ₪ ליום כליאה, מדובר היה במקרה בו המדינה הוציאה פקודת מאסר נוספת בגין עבירה בגינה התובע כבר ריצה את עונשו, ונמתחה ביקורת בפסק הדין על המדינה שראוי היה בנסיבות העניין שתודה באחריותה, תפצה את הניזוק ולא תנהל את ההליך המשפטי, וזאת בשונה מענייננו, שהמדינה הכירה באחריותה ואין המדובר במעצר פלילי אלא בהשמה במשמורת במסגרת הליך מנהלי. כך גם במקרים האחרים עליהם מצביע ב"כ המערער, מדובר היה בנסיבות שונות, שעסקו, בין היתר, בכליאת שווא ובנסיבות חמורות יותר. מה גם שהסכומים שנפסקו אינם גבוהים בהרבה מהסכום שפסק בית משפט קמא, בוודאי לא באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. יש להדגיש כי מדובר באנשים ובנסיבות עובדתיות פרטניות ולא בנוסחאות מתמטיות ובחישובי מחשב, ויש להיזהר מקביעת "תעריפים" לגבי יום מעצר אלא לבחון כל מקרה לגופו, ולהשאיר שיקול דעת לבית המשפט הדן בתיק. עינינו הרואות כי כל מקרה נבחן על-פי נסיבותיו הספציפיות, ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו, אף אם מדובר בפיצוי בגין פגיעה בחירות, שכן כל מקרה הוא בעל מאפיינים שונים כמתואר לעיל, ולבית המשפט מסורה הסמכות להעריך את הנזק הלא ממוני בהתאם לשיקול דעתו, וזאת כמובן במסגרת מתחם הסבירות. לכאורה, הטעם לפערים בפסיקת גובה הפיצוי במקרים כגון דא, הם טעמים ענייניים המושפעים מנסיבות המקרה ואין מקורם בהפלייה, בין עובדים זרים לבין אזרחים ישראליים, שכן שלילת חירות היא שלילת חירות, והערכת חומרת הפגיעה בזכות יסוד זו שלא כדין, אינה מושפעת מאזרחותו של הנפגע, אלא מנסיבות המקרה בלבד, וברי, כי בבואנו לקבוע את גובה הפיצוי בגין פגיעה בחירות, יש לנהוג בשיוויוניות ואין מקום להפליה בין אזרח ישראל לבין עובד זר. יודגש שוב, כי לא מדובר בתיק דנן בפסיקה עקרונית לגבי קביעת הנחיות לחישוב הפיצוי במקרים אחרים אלא בפסיקה פרטנית הנכונה לנסיבות העובדתיות הספציפיות של תיק זה בלבד, שלא ניתן לקבוע בנסיבות העניין כי החלטת הערכאה הדיונית במקרה זה הייתה בלתי סבירה עד כדי כך שיש מקום להתערבות ערכאת הערעור בה. לאור האמור, גם אם היה ניתן להגיע לתוצאה שונה במקצת ו/או לאמוד את הפיצוי בסכום אחר, הרי שלא מדובר בסטייה או טעות בולטת באומדן שעשה בית משפט קמא בהתחשב בנסיבות המקרה ובעובדה שעסקינן בנזק בלתי ממוני שאינו ניתן להערכה מדוייקת מעצם טיבו וטבעו, כאמור לעיל, ומשכך לא מצאנו להתערב בגובה הפיצוי שנפסק לטובת המערער בגין הפגיעה בחירותו. זאת, כאשר איננו יושבים כערכאה ראשונה אלא כערכאת ערעור שאיננה נוטה ככלל להתערב בקביעות הערכאה הדיונית. כך גם, לא מצאנו עילה להתערבותנו בקביעתו של בית משפט קמא לפיה אין לפסוק בנסיבות העניין פיצוי מוגבר או פיצוי עונשי, וכן בכך שלא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. באשר לטענות המערער כנגד גובה ההוצאות שנפסקו לזכותו על-ידי בית משפט קמא, פסיקת ההוצאות מהווה חלק מסמכותה השיורית של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של הסכסוך ואת התנהלות הצדדים לאורכו של המשפט. ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עורך דין אלא במקרים נדירים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת (ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (טרם פורסם, 9.12.08) וע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם, 16.6.05)). בנסיבות העניין, בהתחשב, בין היתר, בסכום ההוצאות שנפסק, בכך שהמדינה הודתה בחבותה והדיון נסוב סביב סוגיית הנזק בלבד בדרך של סיכומים בכתב, ובהתחשב בפער בין סכום התביעה לפיצוי שנפסק בפועל, אני סבור כי פסיקתו של בית משפט קמא סבירה, ואין הצדקה לסטייה מהכלל הנ"ל ולהתערבותנו בהוצאות שנפסקו לטובת המערער על-ידי בית משפט קמא. סוף דבר התוצאה היא שדין הערעור והערעור שכנגד להידחות. לאור התוצאה אין צו להוצאות. הפיקדון שהפקיד המערער יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. פיצוייםמשרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרכליאת שוואעובדים זרים