מכתב תלונה לאולם אירועים תביעת פיצויים בעילת פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בגין אמירות שנאמרו ע"י עובדי הנתבעת 1 אודות התובעות, ימים ספורים לאחר אסון ורסאי, ובגין כתבה שפורסמה במקומון "השבוע בנתניה" המוצא לאור ע"י הנתבעת 2. הדיון פוצל ובשלב הראשון נדונה שאלת החבות. רקע עובדתי ביום 24.5.01 רעשה הארץ עת התמוטטה רצפת אולם האירועים של "אולמי ורסאי" במהלך חתונה. רבים נהרגו ורבים עוד יותר נפצעו. האסון גרר עמו היסטריה כללית, באשר הגורמים הממונים על הבנייה והעוסקים בה החלו לפשפש בשיטת הבנייה בה נבנו המבנים שבאחריותם, שמא עסקינן בשיטת ה"פל-קל" באמצעותה נבנו אולמי ורסאי, ואשר הייתה הגורם לקריסת המבנה. הפרסומים בגינם הוגשה התביעה שבפני נעשו במהלך הימים שלאחר אסון ורסאי, ובהם דרשה העירייה מהתובעות להפסיק מיידית עריכת אירועים באולם שבבעלותן בשל בעיות ביציבות המבנה, באחד מהם אף צוין כי בכוונת העירייה להוציא לאולם צו סגירה. זמן קצר לאחר מכן, אישר הטכניון, בעקבות בדיקות שערך בימים 20-21.6.01, את שהמהנדס מטעם התובעות טען כל העת, כי האולם נבנה בהתאם לתקן. בתאריך 8.6.01 ובתאריך 29.6.01 פרסם המקומון כתבות מתקנות, שכותרת אחת מהן הייתה "סופית: אולמי 'כינור דוד' בטוחים לחלוטין לעריכת אירועים". עוד יצויין כי בעת הרלבנטית פעל האולם ללא רישיון עסק, אף שהיה לו רישיון בשנים עברו, וזה הוענק לו בשנית ביום 19.07.2001 [נספח יג (6) לתצהיר עופר סיידניאן] בעלי הדין התובעת 1 הינה הבעלים של אולם שמחות בנתניה הידוע בשם "ארמונות כינור דוד-לשמחות ואירועים" (להלן - "האולם"). התובעת 2 הינה החברה שמנהלת את האולם (שתי התובעות יכונו להלן - "בעלי האולם"). הנתבעת 1 הינה הרשות המקומית בשטחה מצוי האולם והאחראית על הליכי הרישוי (להלן - "העירייה"). הנתבעת 2 הינה המוציאה לאור של מקומון המופץ בנתניה בשם "השבוע בנתניה" (להלן - "המקומון"). פרסומי העירייה התביעה נגד העירייה מתמקדת בשני מכתבים שנכתבו ביום 27.5.01 ע"י נושאי משרה בכירים בעירייה בתפוצה נרחבת, וכן בדברים שאמר מהנדס העיר ביום 29.5.01 במשדר החדשות של הערוץ המקומי בכבלים בנתניה. הפרסום הראשון מכתב שנשלח לבעלי האולם ביום 27.5.01 ע"י מנהל אגף רישוי ופיקוח בעירייה, אדריכל מיטרני (להלן - "מיטרני") שכותרתו הייתה "תקרה שוקעת של אולם שמחות כינור דוד", ובו נאמר, בין היתר: "לאחרונה פנו למוקד העירוני מספר רב של תושבי העיר והתריעו על כך שבזמן אירועי שמחות במקום הנ"ל תוך כדי ריקודים, התקרה שוקעת במידה משמעותית". התובעות נדרשו "לבטל כל אירוע במקום באופן מיידי...". העתקים מהמכתב נשלחו לששה גורמים: משטרת ישראל, מנכ"ל העירייה, מהנדס העיר, מנהל מחלקת אדמיניסטרציה, התובע העירוני ומנהל אגף הפיקוח. כן תוייק המכתב בתיק הבניין. הפרסום השני מכתב שנשלח לבעלי האולם, אף הוא ביום 27.5.01, ע"י מנכ"ל העירייה מר אלי דלל ואשר כותרתו: "תלונות על יציבות המבנה", ובו נאמר בין היתר: "לעיריית נתניה הגיעו תלונות הן ממכון התקנים והן מאזרחים שהיו באירועים באולמי ארמונות כינור דוד, בטענה שרצפת האולם לא היתה יציבה". גם במכתב זה נדרשו התובעות "שלא לקיים אף אירוע וזאת עד שייבדק המבנה על ידי מכון התקנים". העתקים מהמכתב נשלחו לראש העיר הגב' פיירברג, למפקד משטרת נתניה ולמהנדס העירייה, אדריכל פול ויטל (להלן - "ויטל"). הפרסום השלישי המדובר בדברים שאמר ויטל, יומיים לאחר משלוח המכתבים לעיל, לכתב הערוץ המקומי בכבלים בתוכנית "עדשה מקומית", במסגרתה רואיינו מספר אישים בנושא ההשלכות של אסון ורסאי ותופעת "החאפריות" בבניה. מהקלטת המתעדת את השידור עולה כי הקריין הפנה למר ויטל את השאלה הבאה: "אז בוא נדבר על אולמי כינור דוד למשל שהוזכר בכתבה שראינו קודם וחוות דעת שבידי הבעלים אומרת שאין חשש ובכל זאת העירייה, אתם מתכוונים להוציא צו סגירה למקום?". תשובתו של ויטל היתה: "אמת, אנחנו קודם כל רוצה לומר אחרי מה שקרה ביום חמישי בלילה המקרה המצער, כבר ביום שישי בבוקר קיימנו ישיבות, התייעצנו עם אנשים שונים וביום ראשון מיד נשלח הפיקוח בגלל ריבוי השיחות הטלפוניות שהיו בהקשר לאולם הזה וכמה אולמות אחרים". הפרסום במקומון המדובר בכתבה הנושאת את הכותרת "העירייה הוציאה התראה לפני סגירה לאולמי "כינור דוד" שהתפרסמה במקומון ביום 1.6.01. הכותרת מופיעה גם בעמוד 14 וגם כפתיח לכתבה שמצאה את מקומה בעמודים פנימיים יותר של העיתון כשלפניה מופיע כיתוב מקדים "בעקבות האסון". בגוף הכתבה צוין: "השבוע נשלחו לבעלי האולם כינור דוד שבאיזור התעשיה החדש מכתבי התראה בטרם הוצאת צו סגירה המורים להם שלא לבצע שום פעילות באולם, זאת בשל תלונות שהגיעו על רמת הבטיחות באולם. על המכתבים היו חתומים מנכ"ל העירייה, אלי דלל, ומנהל אגף הרישוי, בשם מהנדס העיר, פול ויטל". כן צוטטו בכתבה אמירות מפיו של ויטל, וביניהן: "למוקד העירוני, למשטרת ישראל ולעיריית נתניה התקבלו תלונות רבות מהתושבים שהתלוננו כי מדובר במבנה לא יציב שהרצפה רועדת בו...במכתב שהופנה לבעלי המקום דרשנו שלא להשתמש באולם עד שיובאו בפנינו בדיקות הנדסאיות מוסמכות שיוכיחו את תקינות המבנה", וכן: "ש. האם התקבלו תלונות דומות באשר לאולמות נוספים בעיר? התקבלו תלונות נוספות והן נבדקות כרגע אך מרבית התלונות על חוסר יציבות, לכאורה, הופנו לאולמי כינור דוד". טענות הצדדים בעלי האולם טוענים כי מדובר בפרסום לשון הרע אודותיהם, שכן תקרות האולם לא נבנו כלל בשיטת ה"פל-קל" כי אם בשיטה בטוחה שאושרה הן ע"י מהנדס הבניין שפיקח על הבנייה והן ע"י הטכניון. לטענתם, איש לא התלונן על בעיות באולם, לא אזרחים, אף לא מכון התקנים, תקרתו לא שקעה ולא הייתה בו כל בעיית יציבות. נטען כי העירייה, תוך רצון להגן על עצמה, לא בדקה כלל את האולם וללא כל תימוכין לנטען על ידה, פרסמה את שפרסמה. גם המקומון חטא בפרסום לשון הרע משפרסם, תוך יצירת קשר ישיר לאסון ורסאי, כי העירייה הוציאה לאולם התראה בפני סגירה, צעד שכלל לא ננקט נגדם, אף נהג עמם שלא בהגינות, משלא יידע אותם בדבר הכתבה העומדת להתפרסם ולא נתן להם הזדמנות נאותה להביע את עמדתם. הנתבעות ממקדות את טענתן בשיהוי הרב שבהגשת התביעה, משזו הוגשה בסמוך למועד התיישנותה; בהרשעת התובעות בעבירה בניה ללא היתר, בשימוש חורג ובניהול אולם אירועים ללא רישיון עסק. הן אף מטילות זו על זו את האשם בפרסום. לגופו של פרסום טוענת העירייה כי היא חוסה בצל הגנת סעיפים 13(9) ו 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ואילו המקומון מתמקד בהגנת האמת בפרסום. דיון והכרעה פרק א - אחריות העירייה מהראיות שהובאו בפני עולה כי העירייה הושפעה מההיסטריה הכללית ששררה בארץ בעקבות אסון ורסאי, וללא כל בדיקה מקדימה וללא כל תימוכין, רק מתוך רצון להשיל מעליה כל אחריות, הפיצה ברבים ידיעות שהתבררו בעליל כבלתי נכונות. בעוד שהאדם הסביר אמור היה להבין מהפרסומים כי עקב ריבוי תלונות העירייה סבורה כי מדובר במבנה בלתי יציב, שנבנה אף הוא בשיטה בה נבנו אולמי ורסאי וכי העירייה אוסרת עריכת אירועים במקום, הוברר כי האולם נבנה בהתאם לתקן וכי לא קיימת בו כל בעיה בטיחותית. בכך חטאה העיריה בפרסום לשון הרע אודות התובעות, כעולה מההנמקות הבאות: 1. העירייה נימקה את שני המכתבים ששלחה ביום 27.5.01 לבעלי האולם בקיומן של "תלונות ממספר רב של תושבי העיר" שהתריעו כביכול על רצפה רועדת באולמי כינור דוד, אולם במהלך שמיעת הראיות הוברר כי לא קיים ולו בדל של ראיה להוכחת תלונות מטעם אזרחי העיר בדבר יציבות האולם, ודאי לא תלונה מטעם מכון התקנים, כפי שנאמר בפרסום השני. משנשאל ויטל ע"י ביהמ"ש האם קיימת ראיה כלשהי להוכחת קיומן של התלונות, השיב כי הראיה הינו הזיכרון שלו, וכדבריו: "זה העניין... מהזיכרון שלי, זה מספר תלונות... אני יכול לבדוק את הסוגיה. אני לא ידעתי שאני אשאל את השאלה הזו. כב' השופטת: כרגע אין לאדוני איזו אסמכתא לכך, איזה תרשומות? ת. לא. כרגע אין" (פרוטוקול מיום 25.5.11, עמ' 65). למען הסק ספק הבהיר ב"כ התובעות ושאל: "אין רישום של התלונות, זאת אומרת, הכל נבנה כרגע על הזיכרון שלך?" והעד אישר: "אכן" (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 66). גם שאלת בית המשפט: "השאלה היתה כזאת, אם אדוני מאשר שהאסמכתא לכך שהיו שיחות מודאגות מטעם תושבי העיר זה העדות שלך, אין לנו עוד הוכחה לכך?" נענתה בחיוב: "נכון" (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 66, שורה 21). אעיר כי העירייה לא טענה לנזק ראייתי, דהיינו כי לא שמרה את יומן התלונות או את יומן המוקד בשל חלוף הזמן, וכי השיהוי בהגשת התביעה גרם לה לנזק ראייתי, טענה שלו נטענה היה בה ממש, והמצהיר מטעמה הסתפק בטיעון לפיו לא ידע שיישאל בחקירתו על כך, ועל כן לא הביא כל אסמכתא להוכחת התלונות. 2. לא זו בלבד שלא התרשמתי כי ניתן להשתית קביעה כלשהי בדבר קיומן של תלונות על זכרונו של העד ויטל, אלא שדבריו אף אינם עולים בקנה אחד עם השכל הישר. לשאלה לפיה: "דיברו על כינור דוד אז מתי אנשים חשו ברעידות?" השיב ויטל: "אנשים שהיו באירועים וזכרו, וחזרו הביתה שמעו מה שהיה ואמרו, רבותי, תראו, יש פה ויברציות ברצפה. זאת אומרת הם אמרו הרצפה רועדת..." (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 67). הנה כי כן, מדבריו אלו לא ניתן להסיק אלא כי התלונות הנטענות הובאו בפני ויטל או גורם אחר לאחר האירועים ולאחר ששמעו "מה שהיה", דהיינו לאחר האסון, אלא שאסון ורסאי התרחש ביום חמישי בשבוע והמכתבים נשלחו לבעלי האולם כבר ביום ראשון בבוקר, כאשר בין לבין לא התקיים באולם כל אירוע מפאת השבת. זאת ועוד, ניתן להניח כי אילו עסקינן בתלונות שנתקבלו לפני קרות האסון, אזי אותם המכתבים שנשלחו לבעלי האולם ביום 27.5.01 היו נשלחים קודם לכן בסמיכות למועד בו נמסרו אותן תלונות. נוצר הרושם כי המכתבים הוצאו על יסוד "שמועה" כלשהי ברוח האווירה באותם ימים, או כפי שהיטיב לבטא המהנדס פרידמן במהלך הניסוי שבוצע ע"י הטכניון: "...לא, מהנדס, נכנס לפאניקה ואני מבין...ינקל סיפר לשמרל שסיפר לברל שפעם לפני 5 שנים הוא רקד והרגיש ויברציות..." (תמליל הקלטה נ/2 עמוד 11 שורה 19). יודגש כי פחות מחודש לפני הפרסומים, ביום 30.4.01, התקיימה ישיבה בלשכת מהנדס העיר בנושא רישוי האולם, והמניעה היחידה שהוזכרה בישיבה זו הייתה בעיית החניה (מוצג ת/3). בעדותו אישר ויטל כי לו היו מתקבלות תלונות על יציבות האולם קודם ליום 30.4.01, הדבר היה מוצא את ביטויו בפרוטוקול, וכדבריו: "כב' השופטת: השאלה היתה אם עובר לפגישה מ-30 באפריל היו תלונות בעניין ויברציות, זה היה מקבל ביטוי בפרוטוקול, זו היתה השאלה. ת. ל(א)ו פנו אז בתלונות על ויברציות הנושא היה נבדק כמובן. נושא הקונסטרוקציה היה נבדק בשלב האישורים האחרים" (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 79, שורה 18). אמור מעתה, עד ליום 30.4.01 לא הייתה בנמצא כל תלונה שעניינה בטיחות רצפת הריקודים של האולם, ואין כל סיבה להניח כי חל שינוי במהלך 27 הימים שלאחר מכן. 3. ויטל אישר כי לא נגבו עדויות מאותם "מתלוננים", אף לא נשלח פקח על מנת לבדוק אם יש בתלונה ממש, וכדבריו: "ש. אתה נפגשת עם אותם אנשים? צלצלו חלקם גם אליך. ת. לא. ש. הלכת לגבות מהם, שלחת פקח או משהו? ת. לא." (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 67, שורה 19 ואילך). ויטל אף אישר כי ביום שישי העירייה סגורה (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 64, מול שורה 25). כך שניתן בהחלט להסיק כי בין מועד קרות אסון ורסאי - יום חמישי בערב, לבין מועד שליחת המכתבים - יום ראשון, לא נערכה כל בדיקה מטעם העירייה. 4. לא זו בלבד שהעירייה לא הוכיחה קיומן של תלונות באשר ליציבות אולמי כינור דוד, אלא שהיא התעלמה מאישורו של מהנדס הבניין גד פרידמן שהוצג בפניה כבר ביום 27.5.01, לפיו "התקרות והרצפות בוצעו ע"י קורות 'קמץ כפול' שהן קורות קשיחות וחזקות במיוחד ולמעשה מן הקשיחות שקיימות במבנים בישראל" וכי: "לאחר בדיקה המתוארת בסעיף א לעיל אני מאשר באופן חד משמעי שרצפות ותקרות אולמי כינור הן מן הבטיחותיות הקיימות בישראל ואין שום בעיה בנשיאת עומסים של חוגגים ורוקדים עליהן... לסיכום רצפות ותקרות אולמי דוד בטוחים למהדרין" (הקו במקור), וזאת למרות שהמהנדס מיטרני אישר כי המהנדס פרידמן היה ידוע כ"איש מקצוע טוב". אישור זה מטעם "איש מקצוע טוב" אף לא מנע מויטל לחזור על דרישתו להפסקת האירועים, גם יומיים לאחר מכן, במסגרת ראיון שקיים בטלוויזיה בכבלים ביום 29.5.01. 5. ואם עוד נותר ספק באשר לתוכנם השגוי של הפרסומים, הרי זה הוסר לחלוטין בחוות הדעת מטעם הטכניון, שאימתה את האמור באישור שניתן ע"י המהנדס פרידמן בדבר בנייה בטיחותית העומדת בתקנים. מחוות הדעת שנערכה על ידי הטכניון ביום 27.6.01, בעקבות חמישה ניסויים שנערכו באולם בימים 20.6.01 עד 21.6.01 ברחבת הריקודים מעל קומת המרתף, עולה כי לא זו בלבד שהבנייה עומדת בדרישות התקן גם בשלב עומס הניסוי וגם לאחר 24 שעות המתנה, אלא שלמרות שלפי התקן נדרשת העמסה של 500 ק"ג בלבד למ"ר, נעשו שני הניסויים האחרונים בהעמסת 860 ק"ג למ"ר. 6. הנתבעות הרבו להדגיש העובדה לפיה לא היה לאולם בעת הרלוונטית רישיון עסק, וקשרו את הקשר בין היעדר רישיון העסק למשלוח המכתבים, דא עקא שהוכח כי בתקופה המסוימת במהלכה לא ניתן לאולם רישיון עסק, לא נבעה המניעה מסיבה בטיחותית כלשהי, אלא רק מחמת שימוש חורג שנבע מאי התאמה לתב"ע. הוכח כי לאחר שהתובעות הגישה תב"ע נקודתית התעכב מתן רישיון העסק רק בשל מחסור במקומות חניה (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 78, שורה 14) וכן בשל קרבת האולם למפעל "פלנטקס" המייצר חומרים מסוכנים (פרוטוקול מיום 25.5.11 עמ' 81 סיפא ועמ' 82 רישא). מהנדס העיר אף אישר בעדותו כי בדיונים בבקשת התובעות לקבלת רישיון עסק, לא נדונה כלל טענה בדבר היעדר בטיחות, והנושא לא עלה כלל על הפרק. הנתבעות אף טענו לשיהוי ממושך עקב הגשת התביעה כשבע שנים לאחר הפרסומים ולהעדר קשר סיבתי בין השבתת האולם ונזקי התובעות לבין הפרסומים, אולם הגם שעסקינן בטענות לגיטימיות, והגם שמדובר בשיהוי כבד, הרי אין מדובר בטענות שמקומן בשלב הדיון העוסק בשאלת החבות, ודינן להתברר ברובד השני של הבירור, עת תידון סוגיית גובה הנזק. 7. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי : "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו"; פרסום לפיו מנהלות התובעות אולם אירועים ש"תקרתו שוקעת" וכי עומדים להוציא לו צו סגירה - יש בו כדי לפגוע, אף באופן ממשי, בעסקן של התובעות, ואינני רואה צורך להכביר על כך מילים מיותרות. "חוק איסור לשון הרע נועד להתמודד עם הפגיעה שנגרמת לאדם כתוצאה מירידת מעמדו וערכו בעיני הבריות" [ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך (מיום 8.2.12) סעיף 84]. מאחר והעתקים משני המכתבים נשלחו למספר גורמים, לא רק לתובעות עצמן, והאמירה "היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע" [סעיף 2 (ב)(1) לחוק] ומאחר "והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" [סעיף 2(ב)(2) לחוק] הרי שהוכחה גם דרישת הפרסום. 8. יש לדחות את ניסיון העירייה לחסות בצל הגנת סעיף 13(9) לחוק, שהרי בסעיף זה הכוונה ל- "...פרסומים של רשות רשמית של רשויות המדינה, או בפרסומים מטעם רשות שכזו, שנעשו על-פי היתר או חובה משפטיים" (ח' גנאים, מ' קרמניצר וב' שנור, "לשון הרע הדין המצוי והרצוי", עמוד 340). הוא הדין בהגנת תום הלב לפי סעיף 15(8) לחוק, המעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים המאופיינים על פי זהות מקבל התלונה ועל פי תוכן התלונה. כאשר נטען להגנה בגין תלונה שהוגשה לאדם הממונה על הנפגע, הרי "התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע" (א' שנהר, "דיני לשון הרע", עמוד301) וכאשר נטען להגנה בגין הגשת תלונה לרשות המוסמכת, "...תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור" (שם). בענייננו לא מדובר כלל על הגנה בגין פרסום תלונה, כי אם בפרסום האומר שהוגשה תלונה, עת הוכח שתלונה שכזו כלל לא הוגשה. המסקנה היא שהנתבעת 1 אכן פרסמה לשון הרע אודות התובעות. פרק ב - אחריות המקומון השוואה בין הפרסום במקומון לבין תוכן המכתבים מיום 27.5.01 שנכתבו ע"י העירייה ועם דבריו של המהנדס פול ויטל בראיון בתכנית הטלויזיה בכבלים "עדשה מקומית", מעלה כי הגנת המקומון בדבר "אמת דיברתי" - בדין יסודה. 1. התובעות קובלות אמנם על כי בכתבה מיום 1.6.01 צוין כי "העירייה הוציאה התראה לפני סגירה לאולם כינור דוד", עת בפועל לא הוצאה לאולם כל התראה שכזו, אולם למקרא שני המכתבים שנכתבו ע"י העירייה ביום 27.5.01 רשאי היה כותב הכתבה במקומון, כמו כל אדם סביר אחר, להסיק כי אכן הוצאה התראה שכזו. ואזכיר, במכתב הראשון מיום 27.5.01 נצטוו בעלי האולם "לבטל כל אירוע במקום באופן מיידי". אף במכתב השני מיום זה מופיעה הוראה מקבילה "אנו דורשים באופן מיידי וחד משמעי שלא לקיים אף אירוע וזאת עד שיבדק המבנה...". הנה כי כן, המכתבים נוקטים לשון ציווי ודרישה לחדול מקיום אירועים, אמירות שניתן בהחלט לסווג אותן כהתראה לפני סגירה, אולי אף להוראת הסגירה עצמה. המקומון אף רשאי היה להסיק כי בכוונת העירייה אכן להוציא לאולם צו סגירה מהראיון שנתן המהנדס פול ויטל לטלוויזיה בכבלים ביום 1.6.01 בו השיב בחיוב לשאלה "אתם מתכוונים להוציא צו סגירה למקום?" בנוקטו במילה שאינה מותירה מקום לספקות "אמת". לא זו אף זו, התרשמותו של המקומון לפיה עסקינן בהתראה לפני סגירה אף מקבלת אישור, הגם מתחמק, בעדותו של פול ויטל בבית המשפט, שאמר אומנם "זה לא צו" אך אישר "זו הוראה אל תעשו כלום" (פרוטוקול מיום 25.5.11, עמ' 72, שורה 13). 2. הגנת האמת בפרסום הקבועה בסעיף 14 לחוק דורשת הוכחתם של שני יסודות מצטברים: האחד - כי הפרסום המהווה לשון הרע היה אמת, והשני - כי מתקיים עניין ציבורי בנוגע לאותו פרסום.  היסוד הראשון הדרוש לקיומה של הגנת אמת הפרסום, דהיינו, כי "הדבר שפורסם היה אמת" הוכח כאמור לעיל, שכן משמעות המכתבים שנכתבו ע"י העירייה הינה אחת, והיא איסור על עריכת אירועים באולם, שאין לפרשה אלא כסגירת האולם, שהינה אף חמורה מהתראה לפני סגירה, מה גם שמהנדס העיר אישר "ברחל בתך הקטנה" בראיון בטלוויזיה כי העירייה אכן מתכוונת להוציא לאולם צו סגירה. בדיקת האמת אינה נבחנת במלל מדויק ובהתאמה מושלמת של פרטי לוואי, כי אם בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי המבוסס על האופן שבו האדם הרגיל היה מבין את הפרסום, ועל המסר שמותיר הפרסום על הקורא. "המובן הטבעי והרגיל של המילים יימצא לעתים במובן המילולי כפשוטו ולעתים במסקנות מבין השורות. אל המובן הטבעי והרגיל של מילים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" [ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300]. 3. ובאשר לדרישת העניין הציבורי - תנאי נוסף לתחולתה של הגנת אמת הפרסום, הינו כי הפרסום עוסק בנושא אשר יש בו "עניין ציבורי". תנאי זה משקף את התפיסה כי "חשיבותו של חופש הביטוי גוברת מקום שמדובר בו בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים" [ע"א 6871/99 רינת ואח' נ' רום ואח' (מיום 21.4.02) פסקה 16; ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 575]. ככלל, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" [ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 622-621; ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826]. בימים שלאחר אסון כה מזעזע, בו קיפדו את חייהם עשרות אנשים תמימים רק בשל בנייה רשלנית, דיון בנושא איכות הבניה בארץ ושיח אודות תופעת "החאפריות" הינו עניין ציבורי מובהק. מידע אודות מקומות ספציפיים החשודים בהיותם מהווים סכנה בטיחותית, אף הוא נושא שיש בו עניין ציבורי. סיכם זאת השופט ויתקון בקבעו כי: "היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכייה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו" (עניין עיתון הארץ לעיל, בעמוד 94; א' שנהר לעיל, בעמוד 287). בענייננו, כך נראה, אין ולא יכול להיות ספק כי הכתבה שפורסמה במקומון עוסקת בנושא שיש בו עניין לגיטימי לציבור. 4. לזכות המקומון יש לומר כי לא עמד רק במבחן "האמת לשעתה" כפי שנקבע בעניין דיין לעיל, אלא דאג לפרסם ימים ספורים לאחר הכתבה נשוא העניין, ביום 8.6.01 וביום 29.6.01, שתי כתבות מעדכנות בהן הודגש בצורה מובלטת וראויה כי " סופית- אולמי כינור דוד בטוחים לחלוטין לעריכת ארועים".. הגם שעל מנת שמפרסם יזכה לחסות תחת כנפיה של הגנת האמת, די לו כי יוכיח כי הפרסום היה אמת לשעתה, כפי שהייתה ידועה בעת הפרסום, ואין הוא נדרש להציג אמת שמתגלית בדיעבד, טרח המקומון להציג את "האמת במלואה". התוצאה אני קובעת כי הנתבעת 1 אחראית בגין פרסומי לשון הרע אודות התובעות, וכי הנתבעת 2 חוסה בצל הגנת האמת בפרסום. התביעה נגד הנתבעת 1 מתקבלת ואילו התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית. הנתבעת 1 תשלם לתובעות את הוצאות חלקו הראשון של ההליך בסך 25,000 ₪. התובעות תשלמנה לנתבעת 2 את הוצאותיה בסך 25,000 ₪. ישיבת תזכורת לתובעות ולנתבעת 1 על מנת לקבוע את אופן הבאת הראיות באשר לשלב השני של ההליך, דהיינו גובה הנזק תתקיים ביום 12.6.12 שעה 8.30 אירועים (תביעות)מסמכיםאולם / גן אירועים