טענת אינני מחזיק לפניי עתירה שעניינה הליכי גבייה שננקטו על ידי המשיבה עיריית תל אביב יפו (להלן: "העירייה") לגביית חוב ארנונה, וזאת בגין הנכסים הנמצאים בדרך שלמה 2 ורחוב רענן 1, בתחום שיפוטה של העירייה (להלן: "הנכסים"). המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לזהות המחזיק בנכסים, בתקופה שבמהלכה נצבר חוב הארנונה מושא העתירה. העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: ביום 23.8.2010 וביום 24.8.2010 שלחה העירייה לעותרת שני מכתבים: האחד בגין הנכס שברחוב שלמה, והשני בגין הנכס שברחוב רענן. במכתבים אלה נמסר לעותרת כי מביקורות שנערכו בנכסים עולה כי העותרת היא שמפעילה את החניונים שבנכסים אלה, ולפיכך תחויב העותרת בתשלומי הארנונה בגין הנכסים החל מיום 1.1.2007. כמו כן באשר לנכס שברחוב שלמה צוין כי "בברור מול בעלי הנכס נמסר כי חוזה השכירות עם חברת "מציצים בנמל בע"מ" עדיין בתוקף". באשר לנכס שברחוב רענן נכתב כי "בברור מול בעל הנכס נמסר כי חוזה השכירות עם חברת "נו אלי בע"מ" עדיין בתוקף". - עוד צוין במכתבים כי לעותרת "הזכות להגיש השגה תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום הראשונה". בתגובה, נשלח ביום 1.10.2010 מכתב על ידי עו"ד גולדפברב בשם חברת 'מציצים בנמל בע"מ' (להלן: "מציצים") אשר התקבל על ידי העירייה ביום 12.10.2010. במכתב זה נכתב כדלהלן: "בשם מרשתי, מציצים בנמל בע"מ, אני מתכבד לפנות אליכם כדלקמן: לחברת דרך הנדל"ן בע"מ אין שום קשר לחניון. חברת מציצים בע"מ היא אשר מפעילה את החניון בפועל, וכיום מטפלת קיסריה השקעות בע"מ בכל נושא החניון. אין לעירייה זכות לשנות את שם המחזיק בנכס על דעת עצמה, כל עוד לא קיבלה על כך הודעה מהמחזיק בו או בעליו. לא ברור באיזו זכות הוסיפה העירייה חברה נוספת, שאין לה שום קשר לחניון למעט טיפול בתחזוקתו. לאור האמור לעיל הינך נדרשת לתקן את מכתבך ולהותיר את מציצים בנמל כמחזיקה יחידה בנכס." ביום 5.12.2010 השיבה העירייה במכתב כדלהלן: "1. בביקורות שבוצעו בנכסים הנ"ל נמצא כי חב' דרך הנדל"ן בע"מ מפעילה את החניונים ואף מנפיקה את הקבלות למשתמשים בחניונים. 2. הדבר מעיד על חזקתה בנכסים וזיקתה אליהם אינה מוטלת בספק". כמו כן נאמר במכתב כי לאור האמור לעיל נדחית השגת העותרת, וכי על פי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), עומדת לעותרת זכות להגיש ערר על החלטת מנהל הארנונה בפני ועדת הערר וזאת תוך 30 יום (נספח 2 לתגובת המשיבה) ביום 18.1.2011 נשלחה לעותרת "דרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה)" החוב, בגין הנכס שברחוב שלמה, הגיע לסכום של 1,108,354 ₪ (נספח ג לכתב העתירה). באישור המסירה של דרישת התשלום צוין כי "הנמען קיבל את הדרישה, אולם סירב לחתום". גם ביום 27.1.2011 הודבקה על דלת הנכסים דרישות לתשלום חובות ארנונה. נסיונות נוספים למסור דרישות לתשלום חובות ארנונה, נעשו גם במהלך חודש מרץ 2011 לעובדים שבחניון, שסרבו לאשר קבלת הדרישות האמורות. ביום 17.2.2011 שלחה העותרת מכתב לעירייה, ובו ציינה כי התקבל מהעיריה חשבון ארנונה ע"ס 1,108,354 ₪ בגין החניון 'חצרות יפו', אלא שלטענתה אין לה קשר לחניון, והיא עוסקת, אך ורק, במתן שירותי אבטחה בחניון. במכתבה ציינה העותרת כי החבות בארנונה היא על מחזיקת הנכס 'חברת קיסריה השקעות בע"מ', ויש להפנות אליה את הדרישה לתשלום הארנונה. ביום 7.3.2011 הוטל עיקול על חשבון הבנק של העותרת בגין חוב הארנונה (נספח א לכתב העתירה). עוד באותו יום, 7.3.2011, פנתה העותרת לעירייה בשל העיקול שהוטל, וטענה כי "אין לה שום קשר לחניון, וכי היא עוסקת במתן שירותי אבטחה בלבד". עוד הבהירה כי לא כרתה חוזה להפעלת החניונים, ולא ברור מהיכן המידע המוטעה שלפיו היא מחזיקה בנכסים. ביום 14.3.2011 השיבה העירייה לעותרת, כי מבירור שערכה עולה כי העותרת הגישה השגה בטענת 'אינני מחזיק' בחודש אוקטובר 2010 ולאחר שהשגתה נדחתה, לא הגישה העותרת ערר, ולפיכך, נוקטת העירייה בהליכי אכיפה מנהלית כנגדה, לגביית חוב הארנונה. ביום 24.3.2011 שלחה העותרת מכתב נוסף, בו טענה כי פנייתה מיום 1.10.2010 לא הייתה בגדר 'השגה', ולפיכך לא חלף מניין הימים להגשת ערר. משכך, דרשה העותרת מהעירייה לבטל את הליכי הגבייה כנגדה (נספח ד' לכתב העתירה). ביום 13.4.2011 הוגשה העתירה שלפניי ובנוסף לה בקשה דחופה להורות לעירייה לעכב את הליכי הגבייה המנוהלים כנגד העותרת. בעתירה עתרה העותרת להורות על ביטול הליכי הגבייה שננקטו כנגדה. תמצית טענות הצדדים העותרת טענה כי מכתבה מיום 1.10.2011 איננו נחשב כהשגה, ועיון בו מלמד כי המדובר במכתב שעניינו הכנת חומר לקראת השגה, שכן מטרתו הייתה לברר כיצד שינתה העירייה את שם המחזיק בנכסים לשם העותרת. מסיבה זו טוענת העותרת כי מירוץ המועדים להגשת ערר אינו נמנה ממועד דחיית המכתב מיום 1.10.2011. כמו כן טענה העותרת כי העירייה לא פעלה, במקרה זה, באופן סביר שכן החלטתה לשנות את שם המחזיק בנכסים לא נעשתה על יסוד תשתית עובדתית מלאה, ממנה עולה בבירור, לטענת העותרת, כי היא אינה מחזיקה בנכסים מושא העתירה. העותרת מציינת בהקשר זה כי לו היתה העירייה בודקת, בפועל, את החניונים שבנכסים היה מתברר לה שהעותרת אינה מפעילה את הנכסים, וכי בסמוך לכניסה לכל חניון מוצב שלט שלפיו חברת נו אלי בע"מ היא שמפעילה את החניון. העותרת מפנה בעניין זה להליך שניהלה העירייה כנגד העותרת בנוגע לרישיון עסק בגין הנכסים מושא העתירה, ולכך שבהליך זה הסכימה העירייה למחוק את כתב האישום שהוגש כנגד העותרת בשל ניהול עסקים בנכסים, ולהחליפה בחברת מציצים. העותרת מציינת, בהקשר זה, כי חברת מציצים קיבלה מהעירייה רישיון להפעלת העסק בנכס שברחוב שלמה. משכך, טוענת העותרת כי ראוי בשל השתק שיפוטי, מניעות וחוסר תום לב לדחות את טענות העירייה. עוד טענה העותרת כי העירייה לא העבירה לידיה מסמכים המעידים כי העותרת מפעילה את החניון, וגם החשבוניות שעליהן הסתמכה הוצאו על ידי עוסק מורשה, דרך הנדל"ן, רשת חניונים, ואילו העותרת היא חברת פרטית ששמה דרך הנדל"ן בע"מ. העירייה טוענת כי פניות העותרת באוקטובר 2010 ובפברואר 2011 היוו השגה והן נדחו, כדין, על ידי מנהל הארנונה. משלא ערערה העותרת על החלטות מנהל הארנונה אזי שומות המס לאותן שנים הן סופיות. בעניין זה טענה העירייה כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שהוגשה בחוסר סמכות עניינית, שכן הסמכות הייחודית לדון בטענות מהסוג המועלה על ידי העותרת נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר, בערר על החלטת מנהל הארנונה. עוד טענה העירייה כי העותרת ידעה על חיובה בארנונה לכל אורך הדרך ולכן עתירתה הוגשה בשיהוי. באשר לטענת העותרת שלפיה אינה מחזיקה בנכסים מושא העתירה, טוענת העירייה כי אין זהות בין ההליך הפלילי לניהול עסק בהעדר רישיון לבין שאלת המחזיק בנכס, וכי קיים קשר בין העותרת לבין החברות האחרות, אשר לטענת העותרת מחזיקות בחניונים המופעלים בנכסים. דיון בקליפת האגוז, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים עניינה בשאלת זהות המחזיק בנכסים בגינם נצבר חוב הארנונה מושא העתירה. סעיף 3 לחוק הערר קובע כדלקמן: "3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה". בירורן של הטענות, הבאות בגדרי סעיף 3(א)(1) - (4) שעיקרן השגה על תשלום הארנונה, נתון לסמכותו של מנהל הארנונה, והערר על החלטת מנהל הארנונה, נתון לסמכותן של ועדות הערר לענייני ארנונה. המדובר בטענות שבירורן דורש, בדרך כלל, בדיקות עובדתיות וטכניות, הכוללות לעיתים בדיקת מצב בנכס בפועל, ולכן מטבע הדברים מתאימות יותר להתברר לפני מנהל הארנונה וועדות הערר. השגה על מנהל הארנונה בטענות אלה תיעשה, כהוראת סעיף 3(א) לחוק הערר "תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום". המחלוקת שלפניי באה בגדרי סעיף 3(א)(3) העוסק בטענת 'אינני מחזיק בנכס'. סעיף זה הוסף לחוק הערר בתיקון מס' 4 (ס"ח תשנ"ד מס' 1471 בעמ' 241), ויחד עימו הוסף סעיף 3(ג) לחוק הערר המעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין זהות המחזיק בנכס, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ). באשר לשיקול דעתו של בית משפט להתיר העלאת טענה לפניו, למרות שהיא נתונה לסמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר, קבע בית המשפט העליון בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) (להלן: "פס"ד ט.ט טכנולוגיה"), בעמ' 780-779: "נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. ...שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות. יצוין כי בתיקון החוק משנת 1994 התווסף גם סעיף 7א לחוק הערר, ולפיו "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". הימנעות הרשות מקיום דרישה זו תצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית-המשפט". גישה דומה הובעה גם על ידי כב' השופט א' רובינשטיין בעע"ם 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל אביב (להלן: "פס"ד שאול בנימין"). בפס"ד בנימין ציין כב' השופט ריבלין כי בהתייחס לטענת 'אינני מחזיק', אשר לבית המשפט שיקול הדעת להתיר העלאתה, "ראוי לו לשיקול-הדעת של בית המשפט שיצמצם עצמו למקרים חריגים ועקרוניים בלבד". יוער כי כב' השופטת ארבל הביעה עמדה מעט שונה בחוות דעתה בפסק הדין בעניין שאול בנימין, שלפיה יש להבחין בין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענות הנוגעות לתשלום ארנונה לפי סעיפים 3(א)(1), (2) או (4), לבין שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לאפשר העלאת טענת 'אינני מחזיק'. בעוד שיקול הדעת לגבי הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה עפ"י סעיפים 3(א)(1), (2) ו- (4) אמור להיות מצומצם, שיקול הדעת בעניין העלאת טענת 'אינני מחזיק' אמור להיות רחב יותר, ולחרוג גם מעבר לעניינים עקרונים-ציבוריים בלבד. יחד עם זאת הבהירה כב' השופטת ארבל כי "אין משמעות הדבר כי בית המשפט יאפשר בכל מקרה ומקרה העלאת טענה של "אינני מחזיק בנכס", וברור כי דרך המלך היא פנייה במסלול ההשגה הקבוע בחוק, ובייחוד כאשר מדובר בעניינים עובדתיים-טכניים". בענייננו שקלתי את מכלול הנסיבות, והגעתי למסקנה כי ראוי לאפשר לעותרת, על אף האיחור, לכאורה, בהעלאת טענת 'אינני מחזיק' להעלותה בשלב זה, ואולם בירור סוגיית זהות המחזיק בנכסים ייעשה לפני ועדת הערר, בערר שיוגש על החלטת מנהל הארנונה. אסביר שיקוליי. כפי שתואר בהרחבה בחלק העובדתי לעיל, בשנת 2010 פנתה העירייה לעותרת בהודעה שלפיה תרשם העותרת כמחזיקה בנכסים מחודש ינואר 2007, כלומר שלוש שנים קודם למועד ההודעה, וזאת בעקבות ביקורות שנערכו בנכסים במהלך השנים 2008-2006. בהודעתה לעותרת ציינה העירייה כי העותרת רשאית להגיש השגה בתוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום הראשונה, כפי שאכן מצוין בסעיף 3(א) לחוק הערר, ובד בבד ציינה כי "עם קליטת ההוראה במחשב יעודכן החשבון בהתאם". כלומר, נראה כי במועד שבו פנתה העירייה לעותרת, טרם הוצאה הודעת תשלום מסודרת לעותרת. ואכן לא מצאתי בין המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים העתק מהודעת תשלום למועד הרלוונטי שבו נשלחו מכתבי העירייה לעותרת (אוגוסט 2010). בינתיים, כאמור, ביום 12.10.2010 התקבלה בעירייה פניית העותרת בה טענה כי אינה מחזיקה בנכסים מושא העתירה, וביום 5.12.2010 השיב מנהל הארנונה לעותרת במכתב שבו ציין כי הוא דוחה את השגת העותרת, וכי לעותרת עומדת הזכות להגיש ערר על החלטתו. אלא שעל אף האמור במכתבו של מנהל הארנונה, שלפיו מניין הימים להגשת ערר על החלטת מנהל הארנונה נמנה מיום 5.12.2010, הרי שהודעת התשלום המוקדמת ביותר שצורפה על ידי העירייה לכתבי טענותיה הייתה מיום 25.12.2010, כלומר זמן ניכר לאחר שניתנה החלטת מנהל הארנונה. לא למותר לציין כי על כל אחת מדרישות התשלום האמורות מופיעים שני שמות תחת 'שם המחזיק' בנכסים. כך באשר לדרישת התשלום בגין הנכס שברח' שלמה מופיעים תחת 'שם המחזיק' הן העותרת והן חברת מציצים, ואילו על גבי דרישת התשלום שנשלחה בגין הנכס שברחוב רענן 1 מופיעות העותרת וחברת נו אלי בע"מ. נכון הדבר שהודעת מנהל הארנונה במכתבו מיום 5.12.2010, שלפיה על העותרת לפעול להגשת ערר, ככל שהיא מעוניינת להשיג על החלטתו, הייתה אמורה להדליק 'נורה אדומה' לעותרת, לזרזה לפעול בעניין, ולא 'לשקוט על השמרים' עד שינקטו כנגדה הליכי גבייה. כמו כן אין חולק כי פעולות גבייה אלו הן שהביאו את העותרת להגשת העתירה. אולם, בנסיבות המיוחדות שבענייננו ובהתחשב בכך שהחלטת מנהל הארנונה ניתנה עוד לפני שהוצאה לעותרת הודעת תשלום מעודכנת, וכן בהתייחס להתנהלות העירייה בכך ששם המחזיק בנכסים תוקן בשנת 2010 בדיעבד, החל מינואר 2007, וזאת בהמשך לביקורות שנערכו בנכסים בשנים 2008-2006, נראה לי כי אכן עלול להיגרם לעותרת עיוות דין, אם תחסם דרכה לברר את טענותיה בשאלת זהות המחזיק בנכסים. העותרת הציגה נתונים שונים המעידים, לטענתה, כי אינה מחזיקה בנכסים וגם לא החזיקה בהם בתקופה הרלוונטית. גם העירייה מצידה הציגה אסמכתאות שיש בהן לחזק את טענתה כי העותרת היא המחזיקה בנכסים. נתונים אלה וכלל שאלת זהות המחזיק בנכסים דורשים בירור עובדתי. העותרת טענה, בנוסף, כי ראוי לבחון את המצב לאשורו בשטח ולערוך ביקור בנכסים. אין ספק כי קיימת עדיפות לבירור השאלות העובדתיות האמורות במסגרת ועדת הערר, על פני בירורם בבית משפט זה במסגרת עתירה מנהלית. כאמור, לגופים המינהליים-מקצועיים יתרון בבירור שאלות המצריכות בחינת נתונים עובדתיים ובדיקת המצב לאשורו בשטח (פס"ד ט.ט טכנולוגיה, בעמ' 780), וזאת במובחן מבית המשפט לעניינים מינהליים שאינו נחשב כערכאה דיונית 'רגילה' ובדרך כלל לא ייחקרו בהליכים שלפניו מצהירים, לא יישמעו עדים ולא יערכו בירורים עובדתיים מורכבים (פס"ד שאול בנימין, פסקה כב' לחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין). סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מתירה לעותרת להעלות טענותיה בכל הנוגע לזהות המחזיק בנכסים, ובמילים אחרות - להעלות טענת 'אינני מחזיק' באשר לנכסים בגינם נצבר חוב הארנונה מושא העתירה. בירורה של טענה זו ייעשה במסגרת ועדת הערר, בדרך של הגשת ערר. אם בדעת העותרת להגיש ערר, כאמור, עליה לעשות כן לא יאוחר מתוך 30 יום מהיום. אין צו להוצאות בהליך שלפניי וכל צד ישא בהוצאותיו. טענת אינני מחזיק