תאונת דרכים - ניתוח קיבוע שבר באמצעות פלטינות

לפניי תביעה לפיצויים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין נזקי גוף, שלטענת התובעת נגרמו לה בתאונת דרכים שאירעה ביום 19/9/2003. התובעת, ילידת 1944, נפגעה בתאונת דרכים בעת שנסעה ברכב צבאי ונגרמו לה חבלות בחלקי גוף שונים.   הנתבעת 2 (להלן:"הנתבעת"), אינה כופרת בחבותה על פי חוק הפיצויים והמחלוקת בין הצדדים היא לעניין גובה הנזק אשר נגרם לתובעת בעקבות התאונה. מיד לאחר התאונה, אושפזה התובעת בבית חולים "ברזילי" באשקלון למשך 8 ימים. בבדיקותיה אובחנה כסובלת, בין היתר, מחבלה ביד ימין ובשתי הרגליים, נפיחות ניכרת וחסר תנועות אקטיביות במרפק ימין, תפליט לברך ימין, שטף דם תוך עורי באזור הברך ורגישות במישוש באספקט חיצוני של הפטישון הלטרלי בקרסול שמאל. יתרה מכך, לאור חבלותיה, נזקקה התובעת לארבעה ניתוחים שונים: במהלך 2003- בוצע ניתוח לעיצוב שבר באמצעות פלטינות. ביום 7/12/03 בוצע ניתוח לשחרור העצב האולינרי. ביום 5/5/04 בוצע ניתוח להוצאת מקבע פנימי, נוירוליזיס עצב אולינרי. לצורך הניתוח התובעת אושפזה לשבעה ימים מיום 2/5/04 ועד ליום 9/5/04. ביום 11/12/05 בוצע ניתוח לכריתת תפרים. התובעת אושפזה מיום 11/12/05 ועד ליום 12/12/05. התובעת הייתה מאושפזת תקופה מצטברת של 16 יום.  במהלך תקופות האשפוז ולאחריה, הומלצו לתובעת המלצות רפואיות שונות, ביניהן מספר סדרות של טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה, ריפוי בעיסוק ונטילת תרופות שונות.   מן המסמכים שלפניי עולה כי גם לאחר שחרורה מבתי החולים, המשיכה התובעת לסבול מכאבים באיברים הפגועים והיא המשיכה במעקב רפואי אצל רופאים. הנכות לפי חוות דעת המומחים שמונו מטעם בית המשפט: ד"ר הלפרין נחום אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש (ע"י כב' הש' נחמה נצר) לבדיקת שיעור נכותה האורטופדית של התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 15/2/08 כי נכותה האורטופדית הצמיתה של התובעת כתוצאה מהתאונה היא כדלקמן: על שבר במרפק היד הדומיננטית- 10% נכות. על חוסר יציבות בברך ימין- 10% נכות. על צלקת רגישה ומעט מכערת- 5% נכות. עוד קבע המומחה כי לתובעת נכויות זמניות כדלקמן: על העצב האולינרי ביד הדומיננטית- 10% נכות זמנית לשנה. לאחר כל ניתוח (התובעת ביצעה 4 ניתוחים לאחר התאונה) - 100% נכות זמנית לחודש ו- 50% נכות זמנית לחודש נוסף. כן ציין המומחה בחוות דעתו כי הוא מעריך את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות עקב הפגיעה ב- 27% נכות תפקודית. פרופ' מרטין רביי אשר מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש (ע"י כב' הש' נחמה נצר) לבדיקת שיעור נכותה הנוירולוגית של התובעת, קבע בחוות דעתו מיום 10/5/09 כי לתובעת 25% נכות נוירולוגית צמיתה כתוצאה מהתאונה ו- 30% נכות זמנית מיום התאונה ועד ליום 31/12/05 (כשנה וחמישה חודשים). סך נכותה המשוקללת והצמיתה של התובעת בגין התאונה, בהתאם לחוות דעת המומחים, היא בשיעור של 42.25%. טענות הצדדים לעניין עברה הרפואי של התובעת טענות התובעת לטענת התובעת, אין דבר בטענות הנתבעת באשר למצבה הרפואי ותאונת התובעת בעבר, כדי לפגום בטענותיה ולכל היותר יש בעבר זה כדי להעצים את מידת ההשלכות של התאונה דנן. בכל הנוגע לניתוח אותו ביצעה התובעת בשנה 2007 - המדובר בניתוח לתיקון בליטת עצם מזערית אשר לאחריו שוחררה התובעת לביתה ללא כל מגבלות תפקודיות. לטענתה, הדבר אף עולה מן החומר הרפואי שהוצג בתיק. בכל הנוגע לתאונת הדרכים שעברה התובעת בשנת 1999 - המדובר בתאונת דרכים קלה ביותר, כאשר לאחר אבחון רפואי קצר בבית החולים, שוחררה התובעת לביתה ללא כאבים או מגבלות. התובעת מודה כי עובר לתאונה פנתה והגישה בקשה להכרה בנכות כללית במוסד לביטוח לאומי וכי נקבעו לה בשנת 1998 ואילך נכויות בשיעורים שבין 50%-65%, אולם, לטענתה, המדובר בנכויות אשר אינן נובעות ממחלות או פגימות שקשורות לתאונה דנן, מה גם כי על אף הנכויות האלו, עובר לתאונה, הייתה התובעת פעילה ויכלה לתפקד, כך שנזקקה לעזרה בהיקף קטן בלבד, אותה קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי. טוענת התובעת כי לאחר התאונה, היא נדרשת לעזרה יומיומית, תמידית, ונאלצת לשלם לעוזרות ולמטפלת צמודה, אשר בלעדיה היא אינה יכולה כלל לתפקד. לטענת התובעת, תפקודה הלקוי נובע באופן ישיר מן התאונה ופגיעותיה החלו לתת אותותיהן על תפקודה הכללי לאחר קרות התאונה, מה גם שעל פי הלכות בסוגיית הגולגולת הדקה, נקבע כי ככל שמצבו של נפגע עובר לתאונה לא היה תקין ומצבו הוחמר בתאונה, אין לייחס את ההחמרה כנגדו או לייחס ההחמרה למצבו עובר לתאונה, במיוחד מקום בו הפגיעות בתאונה היו בעלות אופי שונה מאלו שמהן סבל תובע עובר לתאונה, בדומה לעניינה של התובעת דנא. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת בסיכומיה, בגרסתה של התובעת קיימות סתירות קשות. לטענתה, מסתבר שאירועים משמעותיים שעברה התובעת בטרם התאונה נשכחו מן התובעת או הועלמו על ידה בתצהיר העדות הראשית ובתצהיר התשובות לשאלון מטעמה - בעוד התובעת תולה את כל מגבלותיה בתאונה נשוא כתב התביעה, בפועל, מתברר כי מצבה הרפואי היה קשה עוד טרם התאונה, כשלתובעת נכויות משמעותיות עוד מלפני התאונה. לשם הדוגמא, הנתבעת ערכה השוואה בין דברים שמסרה התובעת למל"ל בטרם התאונה, לבין תצהיר העדות ראשית ותצהיר התשובות לשאלון, ונטען שעולות סתירות באשר לתיאור מצבה הרפואי, אופן תפקודה, הסיוע שקיבלה מבני משפחתה בשל התאונה וכיוצב'. עוד מפנה הנתבעת לכך שעוד משנת 1998, נמצאת התובעת במצב של אי כושר חמור ביותר, שזיכה אותה בקצבת נכות כללית ובקצבת שירותים מיוחדים. הנתבעת גם מפנה למסמכי המל"ל, מהם ניתן ללמוד על מצבה הרפואי של התובעת. הנתבעת מפנה ומצטטת באריכות את תלונותיה של התובעת ועדויות שנתנה במסגרת תביעותיה במל"ל, מהן עולה תמונה לפיה מצבה התפקודי של התובעת היה קשה וירוד ביותר עובר לתאונה. בהקשר זה, מפנה הנתבעת למסמך "הערכת תלות לנכה" אשר נערך ביום 12/5/02 (לפני התאונה) ע"י נציג המל"ל לאחר שערך בדיקה בבית התובעת, אשר לטענת הנתבעת "מצלם" את מצבה התפקודי של התובע בתקופה הסמוכה לתאונה. טוענת הנתבעת כי ממסמך זה עולה שהתובעת סבלה מכאבים, הייתה זקוקה לעזרת צד ג' - והסתייעה בבנה ובעוזרת במשך היום. לטענת הנתבעת, התובעת נמצאת במצב קשה זה מספר שנים, כך שלא נותר מאומה מהצהרת התובעת בסעיפים 19-23 לתצהירה באשר למצבה קודם לתאונה לפיה, בין היתר, יכלה לבצע פעילות יומיומיות ללא כל מגבלה. הנתבעת משווה בסיכומיה מסמך זה עם מסמך בעל אופי ומטרה דומים, משנת 2007 (לאחר התאונה), וטוענת כי ההבדלים בפרמטרים השונים של תפקוד התובעת, כפי שנמצאו על ידי נציג המל"ל, אינם שונים בהרבה מאלה המפורטים במסמך משנת 2002. ההבדלים הם בניידות בהליכון במקום בעזרת מקל, בחוסר אפשרות לחמם לעצמה אוכל, ובסיוע מועט בשימוש בסיר או בבקבוק. זאת ועוד, הנתבעת מפנה "לחוסר דיוקים" של התובעת במסגרת התשובות לשאלון, בין היתר, מתן תשובות חלקיות באשר למחלות קודמות לתאונה, הכחשת קבלת עזרת צד ג' וכיוצב'. לאור כל זאת, נטען כי נוכח הפער הקוטבי בין הצהרות התובעת במסגרת המסמכים שהוגשו מטעמה בתובענה (תצהיר עדות ראשית, תצהיר בריאות ותצהיר תשובות לשאלון) לבין מצבה בפועל, כפי שעולה מהמסמכים השונים מלפני התאונה, עדות התובעת נמצאת בלתי אמינה בעליל והדבר חייב להקרין על כל עדותה, כך שבית המשפט לא יכול כלל לקבל עדות כזאת ולתת אמון בטענותיה האחרות לעניין נזקיה. ג. תמצית טענות הצדדים לעניין הנכות הרפואית והנכות התפקודית טענות התובעת לטענת התובעת, נוכח נכויותיה הרפואיות, ובשים לב לגילה ומהות פגיעותיה , אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי לנכויותיה הרפואיות של התובעת ישנה השלכה ישירה על תפקודה הכללי, כך שהתובעת מוגבלת בביצוע פעולות פיזיות פשוטות, אינה יכולה לתפקד במשק ביתה כפי שנהגה עובר לתאונה ומשכך, היא נזקקה ועוד תזדקק בעתיד לעזרה מרובה של בני משפחתה וצדדים שלישיים. לטענת התובעת, נכויותיה, הן במישור האורטופדי והן במישור הנוירלויגי, הן אלה אשר פגעו למעשה בתפקודה הכללי והביאו אותה למצב בו אינה יכולה לבצע פעולה פיזית פשוטה, קל וחומר פעולות משק בית. טוענת התובעת שתפקודה הלקוי השליך ועודנו משליך על הצורך בעזרת צד ג' בשיעורים מוגברים. התובעת טוענת כי היא סובלת ממכלול נכויות משוקלל בשיעור העולה על 60%, נכות אשר למעט הנכות המינורית עקב הצלקת, קיימות לה השלכות תפקודיות יומיומיות. התובעת גם מפנה לקביעות המומחים במסגרת חוות דעתם: קביעת המומחה בתחום האורטופדיה, ד"ר הלפרין, אשר קבע כי לנכות התובעת ישנה השלכה ישירה על תפקודה הכללי מאחר ולאור מכלול פגיעותיה היא מתקשה בביצוע פעולות עדינות מחד והפעלת כוח בכף היד, וכי הפגיעה בכושר התפקוד של התובעת הוא בשיעור של 27%; קביעת המומחה בתחום הנוירולוגיה, ד"ר רביי, כי לנכותה של התובעת ישנה השלכה ישירה על תפקודה הלקוי המתבטא, בין היתר, בצורך בעזרה בהלבשה, אכילה, רחצה וכן ביצוע פעולות פיזיות פשוטות. טוענת התובעת כי נוכח קביעות אלו, מתבקשת המסקנה כי לנכויות הרפואיות של התובעת ישנה השלכה ישירה על תפקודה הכללי, בייחוד נוכח גילה המתקדם של התובעת, וכי נכותה התפקודית גבוהה לאין שיעור מנכותה הרפואית. באשר לנכויותיה הקודמות של התובעת, נטען כי אין כל קשר בין נכויות אלו לבין התאונה דנן, שכן על אף הנכויות הנ"ל, התובעת הייתה פעילה, יכלה לתפקד ונזקקה לעזרה בהיקף קטן אותו קיבלה מהמל"ל. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, לא יכול להיות כל ספק כי מצבה הרפואי של התובעת היא קשה ביותר עובר לתאונה. לטענתה, מאחר ונכותה המשוקללת של התובעת, בלי קשר לתאונה, היא בשיעור של 59.5%, אין ספק כי בעיות הניידות של התובעת שמקורן בפרמטרים של נכויות אלה, משפיעים על ניידותה. הנתבעת מפנה בעניין זה גם לדרגות אי הכושר המשמעותיות שנקבעו לתובעת במל"ל ואשר מוכיחות, לטענתה, את נכותה התפקודית עובר לתאונה. הנתבעת משווה בסיכומיה את מצבה הרפואי והסיעודי של התובעת לפני התאונה לזה שלאחר התאונה, באמצעות השוואה בין מסמך "הערכת תלות לנכה" משנת 2002 לבין מסמך "הערכת תלות לנכה" מיום 23/7/07. לטענתה, מעיון במסמכים עולה כי בסוגיית ניידות בתוך הבית, בשלושה פרמטרים (ניידות בבית, הלבשה, רחצה), לא היה כל שינוי במצבה של התובעת. באשר לטענתה של התובעת כי היא זקוקה למטפלת פיליפינית, טוענת הנתבעת כי נוכח בעיות האמינות שנתגלו בתיק, אין לתת אמון גם בטענת התובעת לעניין העסקת עוזרת ולעניין תשלום לעוזרת. עוד טוענת הנתבעת כי מעיון בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט עולה, כי התחום היחיד שבו "הוסיפה" התאונה דנן למצבה הבריאותי של התובעת הוא בקשר לנכות במרפק יד ימין, מקום בו כל פריטי הנכות שנקבעו לתובעת הן בגין פגימה בידה, למעט 10% נכות צמיתה בגין חוסר יציבות בברך ימין. הנתבעת גם מפנה לגילה המתקדם של התובעת אשר גם לו, לטענתה, יש השפעה מכרעת על מצבה ועל הצורך בעזרת הזולת, כך שבכל מקרה הייתה נזקקת התובעת לעזרה גם בשל גילה המתקדם. לסיכום, טוענת הנתבעת כי התובעת נזקקה לעזרה נרחבת עוד בטרם התאונה, היא לא השכילה להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית את התוספת בעזרה לה היא נזקקה ולפיכך, לא נותר אלא לקבוע כי העזרה שהתובעת מקבלת עתה, היא זו שניתנה ממילא ובלי שום קשר לתאונה. לחילופין, טוענת הנתבעת כי היה ולא יתקבל הנטען לעיל, תטען הנתבעת כי יחס הנכויות של התובעת לפני ואחרי התאונה הוא: 42.25:59.5, היינו: 1:1.14 לטובת מצבה שלפני התאונה, כלומר שמסך כל הצורך בעזרה, רק 41.5% יש לזקוף לתאונה נשוא התובענה. מכיוון שהמדובר בחישוב אריתמטי טהור ובהתחשב בתחומים שבהם היה שינוי אמיתי בצורך בעזרה, ה"תרומה" של הנכות כתוצאה מהתאונה דנן היא רק בשיעור של 10% (בגין הנכות בברך). ד. הנכות התפקודית: מלאכה מורכבת זו, מסורה לשופט הדן בהליך, אשר שומה עליו לבחון מאפייניה של הנכות הרפואית ואופן השפעתה על הנפגע שבפניו. מעבר לעובדה שלפגיעות דומות עשויות להיות השלכות ומשמעויות שונות אצל נפגעים שונים, הרי במקרה הזה בו עסקינן באירוע תאונתי משנת 2003, אצל תובעת בגיל מתקדם, אשר נקבעו לה עוד לפני התאונה נכויות בשיעורים גבוהים יחסית במסגרת נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי, הרי שחלוף הזמן מאז ואופן התנהלותה של התובעת, ובעיקר יכולתה התפקודית, משליכים באופן ישיר על היכולת להעריך את מידת ההשפעה של הפגם או הליקוי, על הנפגע המסוים. אפנה בעניין זה לע"א 516/86 אררט חב' לביטוח בע"מ נ. שמעון אזולאי, פ"ד מ(4), 690, שם נאמר, בין היתר: "קביעת הנכות התפקודית היא בגדר סמכותו של בית המשפט ונתונה לשיקול דעתו (ע"א 2160/90 רז נ. לאץ, פ"ד מ"ז (5) 170, עמ' 174). יש, איפוא, לבחון את המגבלה התפקודית שנותרה אצל התובעת כתוצאה מהתאונה ולגזור ממנה את שיעור הנכות התפקודית. יש אף להביא בחשבון את עיסוקה של התובעת קודם לפגיעה ואת מידת יכולתה להמשיך לעסוק בו לאחר הפגיעה. שיקולים נוספים לעניין זה הם נסיבות אישיות שעשויות להשליך, במקרה של נכות פיזית, על התפקוד המקצועי (גיל, מצב משפחתי, רקע חברתי וסביבתי, השכלה וכיו"ב). בשים לב להלכה שנקבעה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן מ. רמזי והמגן, פ"ד נב(3) 792, יש לקחת בחשבון הן את הנכות הרפואית של התובעת והן את מידת ההשפעה של הנכות על תפקודה. לא ברור לי מדוע טוענת התובעת, באחד מפרקי סיכומיה, כי נכויותיה המשוקללות, כתוצאה מן התאונה, מגיעות לשיעור העולה על 60% נכות, מקום בו נכותה המשוקללת עומדת על 42.25%, כפי שעולה מחישוב אריתמטי של הנכויות אשר הוענקו לתובעת ע"י המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט.  התובעת מציירת תמונה של אישה המוגבלת ביותר בתפקודה היומיומי, המתקשה לבצע עבודות ופעולות קלות ואלמנטאריות והזקוקה לעזרת צד ג' בהיקף נרחב. התובעת מכחישה כי יש קשר בין מצבה לפני התאונה, בגינו נקבעו לתובעת נכויות בשיעורים גבוהים במסגרת אגף נכות כללית של המל"ל לבים מצבה היום וטוענת כי עובד לתאונה הייתה "פעילה ונזקקה לעזרה בהיקף קטן אותו קיבלה מאת המוסד לביטוח לאומי". (סעיף 45 לסיכומי התובעת). הדברים דומים מוצאים אנו בתצהיר עדותו הראשית של מר ביטון יצחק, בנה של התובעת. נשאלת השאלה, מה היה מצבה התפקודי של התובעת עובר לתאונה. לדידי, ניתן ללמוד על מצבה התפקודי, בין היתר, מטופס "הערכת תלות לנכה" אשר נערך ביום 12/5/02 ע"י נציג המל"ל, אליו מפנה הנתבעת בסיכומיה. עיון בטופס מגלה תמונה של אישה המתהלכת בעזרה של המקל הליכה, זקוקה לעזרה חלקית בהלבשה וסיוע קל ברחצה ונעזרת בבנה ובעוזרת המגיעה 3 פעמים ומסייעת לה ב"ניקיון הבית, בישול ואספקת מזון, עזרה ברחצה...". עוד עולה מהטופס כי התובעת "אינה מרוצה מעזרה הקיימת כי בנה מתקשה לעזור לה". ממסמך זה ברי, כי לא מדובר באדם אשר יכול לבצע פעילויות יומיומיות ללא כל עזרה וללא הגבלות כמעט, כפי שהצהירה התובעת. לראייה, היא מסתייעת בבנה ובעזרה של עוזרת בית חיצונית. נוכח דברים אלו, יקשה עליי לקבל כהצהרת אמת את האמור בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, לפיו "לפני התאונה יכולתי לבצע כל פעילות יומיומית פשוטה ללא כל מגבלה...." או כי "למצבי הרפואי בעבר לא הייתה השפעה כזו או אחרת על תפקודי הכללי אלא הפגיעה הקשה בי ותפקודי הלקוי עקב כך החל רק ממועד קרות התאונה ומהשלכותיה" (סעיפים 19 ו-23 לתצהיר. במיוחד הדברים אמורים נוכח נכותה הכללית של התובעת, עבור תאונה, שהייתה נכות משמעותית למרבה הצער ונקבעו לה דרגות אי כושר בשיעור של 75%, ולאור השוואת הנתונים העולים משני טפסי הערכת התלות לנכה, זה שמועדו לפני התאונה וזה שמועדו אחריה. ב"כ הנתבעת מפנה, ובצדק, למסמכים רבים מתיק המל"ל, מהם עולה כי משנת 1996 לפחות, סובלת התובעת ממגבלות ומפגיעות, בתקופות שונות, אשר בעקבותיהן נקבעו לה מגבלות תפקוד ועבודה: שבר ברגל שמאל ואי יכולת להזיז את רגל ימין, כאבים בידיים, ידיים מתנפחות, בעיה באגן, רגל מתקפלת, קביעה כי אינה מסוגלת לעבודות המצריכות עמידה והליכה מרובות, שבר בקרסול שמאל, ברגל ימי אין תגובה, לא יכולה ללכת על רגל ימין כאבים, אי יכול להרים רגל ימין כאבים ברגל ימין וחולשה, חוסר סידן בעצמות, כאבים ברגל, בעיות בשתי הרגליים, ימים ששוכבת במיטה ולא עושה כלום, בעיות בירך ובברך, כאבים ביד ובכתף, הרבה כאבים, מקבלת זריקות וכדורים נגד כאבים, כמעט שנתיים בבית, כאבים בכל הגוף, מתקשה לתפקד בבית, כאבים בגב, בצוואר, באגן, ברגליים, לא יכולה ללכת, התגברות כאבים ברגליים, מסוגלת לבצע רק עבודות בישיבה, ללא הליכה ממושכת ועמידה, כאבים איומים בגב ובצוואר, לא יכולה להחזיק את הראש, כאבים בכל האגן ובפלג גוף תחתון, חולשות ברגליים, יש ימים בלי תפקוד, פיברומיאלגיה, ועוד (ראה לעניין זה ההפניות בעמ' 4-6 לסיכומי הנתבעת והמסמכים עצמם). רק לשם הדוגמא, במסמך מיום 23/6/99 שכותרתו "קביעת דרגת אי כושר" מציינת התובעת בעצמה- "לאחרונה לא עושה כלום. שברתי רגל לפני כ- 4 שנים.... אמרו שיש לי ניוון שרירי- רגל אחת לא מתפקדת בכלל. הבן שיש לא הלך לצבא בגללי. הבנות באות מקלחות אותי פעם בשבוע. לא יכולה להתכופף. סובלת מהכתף..." בהחלטת הוועדה מאותו תאריך מצוין כי "הוועדה בדעה כי עקב מכלול הליקויים ובהתייחס למגבלה האחרונה- יש לראותה כמי שאיבדה את כושרה לתפקד בשיעור 75% באופן יציב- וזאת החל מ- 1.1.2000. לפני כן הייתה מוגבלת בשיעור 74%. הוועדה בדעה כי עד שהחלה לסבול מהכתף, יכלה לבצע עבודות קלות בישיבה, אך עקב ההגבלות הנובעות כיום מהבעיה בכתף- תפקדוה אינו מגיע לכדי 25% מכלל עבודות משק הבית". מסמך זה, וצבר המסמכים הנוספים בהם מתארת התובעת את מצבה הקשה וחוסר יכולתה לבצע פעולות בסיסיות כמו אכילה, ניקיון אישי, רחצה, אינם עולים בקנה אחד עם הצהרות התובעת לגבי מצבה לפני התאונה לעומת מצבה לאחריה. מדובר בפערים בלתי סבירים אשר מטילים צל כבד על אמינותה של התובעת. עוד לעניין הנכות התפקודית, מפנה התובעת לחוות דעת המומחים, אשר לטענתה תומכים בקביעה כי נכותה הרפואית בעקבות התאונה משפיעה באופן ישיר על נכותה התפקודית. עיינתי בחוות דעתו של ד"ר הלפרין אשר קבע כי הוא מעריך את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות עקב הפגיעה ב- 27% נכות תפקודית. עיון בחוות הדעת מעלה כי לפני המומחה לא הוצג כל תיעוד רפואי מלפני התאונה, אלא תיעוד שראשיתו מיום 19/9/03, יום התאונה. אומנם במסגרת חוות דעתו, מתייחס המומחה למצבה של התובעת לפני התאונה. ואולם, תחת הכותרת "בעבר", אין התייחסות לקרע בכתף ימין משנת 1999 ולתאונת דרכים מיום 2000, עליהם הצהירה התובעת במסגרת תצהיר הבריאות מטעמה. נוכח דברים אלו, איני משוכנע כי חוות דעתו של המומחה לעניין שיעור נכותה התפקודית של התובעת ניתנה בהכרח אך בגין התאונה שבהחלטה זה עסקינן, ויהיה עליי להביא זאת בחשבון בבואי להעריך את נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה. עיינתי גם בחוות דעתו של פרופ' רביי, נוירולוג וממנה עולה כי גם בפני פרופ' רביי לא הוצג תיעוד רפואי קודם לתאונה וכאשר הוא מתייחס ל"מחלות רקע" של התובעת, אין כל התייחסות לקרע בכתף ימין משנת 1999 ותאונת דרכים משנת 2000. לסיכום נקודה זו, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, חוות דעת המומחים, כמו גם בתצהירים שהוגשו מטעם התובעת ובנה, בטופסי "הערכת תלות לנכה" לפני ואחרי התאונה, מהם עולה כי ההבדלים בין מצבה התפקודי לפני התאונה ולאחריה אינו תהומי, מצאתי כי בנסיבות העניין, ונוכח חוסר ההתאמה בין הצהרות התובעת בהזדמנויות השונות, אמנם התאונה פגעה פגיעה נוספת ביכולת התפקוד היומיומית של התובעת, אך אין שיעורה כנטען על ידה בתצהירה ובסיכומיה. אינני מקבל את הטענה כי התאונה היא שהפכה את התובעת מאישה מתפקדת ללא מגבלות כמעט, לאישה סיעודית הזקוקה לטיפול של מטפלת צמודה במשך כל שעות היממה. תאורה זה של התובעת את מצבה לפי התאונה ולאחריה, רחוק הוא מן האמת. על כן, יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה על שיעור של 25%. בד בבד, יש מקום לקבוע כי בתקופות שלאחר ארבעת הניתוחים אותם עברה התובעת בעקבות התאונה, סביר כי נזקקה התובעת לעזרה מוגברת. יש מקום לאמץ את קביעת המומחה ד"ר הלפרין באשר לנכויות הזמניות - 100% נכות זמנית - לחודש הראשון לאחר כל ניתוח ו- 50% נכות זמנית לחודש נוסף. ה. לאור ממצאים אלה יש לפסוק לתובעת את נזקיה כמפורט להלן: עזרת צד ג' לטענת התובעת, לא יכולה להיות מחלוקת כי במהלך אשפוזיה וימי אי הכושר לאחריהם, נזקקה התובעת לעזרת צד ג' ולעזרה בניידות, לרבות מבני משפחתה, בשיעורים מוגברים. בעניין זה מפנה התובעת לנכויות הזמניות אשר נקבעו בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, העובדה כי לאחר כל ניתוח הושם סד גבס במרפק ידה הימנית כמו גם בברך רגלה הימנית, תוך שהתובעת נזקקה להליכון באופן קבוע בכל שעות היום. טוענת התובעת כי לאחר שחרוריה מבית החולים, נאלצה להעסיק עוזרות בית מזדמנות במשך 3-4 שעות מדי יום בשכר ממוצע של 30-40 ₪ לשעת עזרה, למעט סופי שבוע, וזאת מעבר לעזרה אותה קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי, כך עד לשנת 2006. לטענתה, מאחר והמדובר בעוזרות בית מזדמנות וזמניות, אין בידיה אישורים או אסמכתאות מסודרות באשר לתשלום ששילמה להן, אולם ברור כי לאור מצבה הרפואי ותפקודה הלקוי, לא יכלה להסתדר בכוחות עצמה בביצוע פעולות פשוטות, קל וחומר בכל הקשור לעבודות משק הבית השונות. הוסיפה התובעת וטענה כי משנת 2007 ועד לחודש 09/2010, לאור ההחמרה במצבה הרפואי - תפקודי, נזקקה לעזרה תמידית יומיומית מאת עובדת פיליפינית, אותה העסיקה בשכר חודשי של 4,500 ₪. התובעת צירפה מסמך אותו היא מכנה "הסכם העסקת עובדת זרה בשכר". עוד טוענת התובעת כי לאור מצבה הכלכלי הקשה, החל מחודש 09/2010 לא יכלה עוד להרשות לעצמה לשאת בתשלומי העובדת הזרה, היא נתמכת ונסעדת ע"י בני משפחתה וממתינה לפיצוי בתיק זה על מנת לחזור ולהעסיק עובדת זרה. התובעת מציינת כי אומנם קיבלה, ועודנה מקבלת, עזרה מאת המוסד לביטוח לאומי בשיעור של 1,000 ₪ לחודש, אולם מדובר בסיוע שולי ביותר אשר אינו מכסה את מכלול ההוצאות והתשלומים בגין עזרת צד ג'. אני מקבל את טענת התובעת כי בתקופות אישפוזיה (16 ימי אישפוז) וגם תקופות שאינן קצרות לאחריהם, היא הייתה מוגבלת מאוד בתפקודה וסביר כי בתקופות אלו נזקקה לעזרה רבה של צד ג', לרבות עזרת בני משפחתה. הדבר מקבל משנה תוקף נוכח קביעות המומחים בנוגע לנכויות זמניות ובשים לב לכך שידה של התובעת הושמה בסד גבס והיא נזקקה לתומך בברכה. למעשה, מצאתי כי נוכח המגבלות מהן סבלה התובעת מיום התאונה ועד לכארבעה חודשים לאחר הניתוח הרביעי (31 חודשים), הייתה זקוקה התובעת לעזרה מרובה, ובוודאי מסוג זה ובאינטנסיביות החורגים מעזרה רגילה ומקובלת של בני משפחה וקרובים. בנסיבות העניין, ניתן לומר כי בממוצע עבור התקופה האמורה, הייתה התובעת זקוקה לעזרה במשך 3 שעות ביום, מעבר לעזרת המל"ל. חישוב הפיצוי ייעשה לפי עלות שעת עזרה בסך 35 ₪, 30 ימים בחודש ולתקופה של 31 חודשים. בהתאם לכך, ייפסק לתובעת פיצוי בגין התקופה המסתיימת בחודש אפריל 2006, בסך 98,000 ₪ (במעוגל), ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה מאמצע תקופה (12/2004), סה"כ: 150,800 ₪ (במעוגל). כאמור, התובעת טוענת כי החל משנת 2007 ועד לחודש ספטמבר 2010, לאור מגבלותיה ותפקודה הלקוי, היא נזקקה לעזרה בשכר מאת עובדת פליפינית בהוצאה חודשית של 4,500 ₪, כאשר מסכום זה קיבלה סך של 1,000 ₪ מן המוסד לביטוח לאומי אותו יש להפחית. מנגד, טוענת הנתבעת כי ההוצאה הנ"ל לא הוכחה, לא במסמכים, לא בחוזה רלוונטי, לא באמצעות העוזרת עצמה, מה גם שהתובעת לא הוכיחה את הצורך בהעסקת מטפלת פיליפינית ובוודאי שגם לא את היקפה של העזרה. במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמה מתייחסת התובעת להעסקת עובדת פיליפינית ומציינת כי היא מצרפת לתצהיר העתק הסכם העסקת עובדת זרה בשכר (נספח י"א לתצהיר עדות ראשית). עיון במסמך אליו מפנה התובעת שכותרתו "זכותון למהגרי/ות עבודה בענף הסיעוד" מגלה כי המדובר במסמך של עמותתת "קו לעובד" אשר מפרט את זכויותיהם של עובדים זרים וכי לא מדובר בהסכם העסקת עובדת זרה, כפי שטוענת התובעת. לא רק זאת, אלא שצילום הדרכון שצורף מעלה כי העובדת הזרה קיבלה ויזה לעבודה אצל התובעת לחודש ימים בלבד (5/1/2010 - 4/1/2010) ולא משנת 2007 למשך 3 שנים. התובעת גם לא צירפה ראיה כלשהי המעידה על התשלום לעוזרת הפיליפינית, לא תלוש שכר של עמותה או חברת סיעוד כלשהי, לא דווח על שעות עבודה, לא העברה לחשבון בנק, לא העתק שיקים, לא היתר העסקה של משרד הפנים. התובעת לא הוכיחה, לא במאזן ההסתברויות וגם לא בנטל פחות מזה, כי באמת העסיקה עובדת זרה. מעבר לכך, נוכח מצבה התפקודי של התובעת עובר לתאונה ולאור נכותה התפקודית בשל התאונה, כפי שנקבעה לעיל, לא עמדה התובעת בנטל להוכיח כי היא נזקקה לעזרה תמידית של עובדת זרה בשל התאונה. דברים אלו מתיישבים עם האמור בע"א 619/8 חברת שחר זר מתכת בע"מ ואח' נ' שלום אטדג'י (פורסם במאגרים) "מדובר בפיצוי בשל עזרת הזולת. על כך, היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זאת, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העזרה. ראיות כאלו לא הוצגו בפני הערכאה הראשונה". יחד עם זאת, איני מקבל את טענת הנתבעת כי העזרה שניתנת לתובעת ע"י בני משפחתה היא עזרה הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים. גם ממסמכי המל"ל אשר צורפו לסיכומי הנתבעת עולה כי חלה החמרה בתפקודה של הנתבעת לאחר התאונה, והגם שהיא נזקקה לעזרה עוד לפני התאונה, הרי הצורך בעזרה גבר, והוא בא לידי ביטוי לפחות בשל קשיים ממשיים בהפעלת היד הפגועה (ראה לעניין זה מסקנותיהם של פרו' רבי וד"ר הלפרין) ומהפגיעה בברך (ראה חוות דעתו של ד"ר הלפרין). גם מתצהירי התובעת ובנה עולה שהתובעת נזקקת לעזרה ממשית בעקבות הפגיעה בתאונה, אם כי ללא ספק קיימת הגזמה רבה בתיאור היחס בין מצבה התפקודי של התובעת לפני התאונה ובים מצבה לאחריה. מהו, אם כך, הפיצוי לו זכאית התובעת בגין התקופה שמתחילה בתום ארבעה חודשים לאחר הניתוח האחרון (מאי 2006) ועד היום? נוכח הראיות שבפניי, אחוזי נכותה התפקודית של התובעת, מהות הפגיעה ומיקומה, גילה של התובעת ושאר הנתונים אליהם התייחסתי לעיל, סבורני כי יש לערוך החישוב לפי בסיס עזרה ימית בהיקף של שעתיים. על כן ייפסק לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪ (במעוגל), בתוספת ריבית והפרשי הצמדה אמצע תקופה (אפריל 2009), סה"כ: 172,700 ₪ (במעוגל). אשר לעזרת צד ג' לעתיד, התובעת טוענת, כי היא אינה הופכת צעירה מיום ליום, אלא רק הולכת ומזדקנת והשלכות התאונה הולכות ומחמירות, כי היא תיזקק לעזרה בשכר של עובדת צמודה אליה בהוצאה של 5,000 ₪. משקבעתי לעיל, כי התאונה דנן תרמה והוסיפה על הצורך בעזרה לה נזקקת התובעת בכל מקרה, והואיל וסביר להניח כי הצורך בעזרה כאמור לא יפחת, נכון יהיה להעמיד את סכום הפיצוי לעתיד בראש נזק זה לפי בסיס של שעתיים עזרה ביום (60 שעות בחודש עלות שעה 35 ₪). לפיכך, הפיצוי שייפסק לתובעת לפי תוחלת חייה, כאשר הוא מהוון, יעמוד על סך של 365,000 ₪ (במעוגל). הוצאות רפואיות, נלוות, נסיעה- עבר ועתיד התובעת טוענת כי לאור החומר הרפואי הרב בתיק, ברי כי היו לה הוצאות רפואיות רבות, כמו גם הוצאות נסיעה והוצאות נלוות אחרות. אין חולק כי בגין התאונה התובעת נדרשה להוצאות, לרבות הוצאות מוגברות בגין הניתוחים שנדרשה לעבור בשל התאונה - השתתפות עצמית בתרופות, ביקורים אצל רופאים, עזרים רפואיים שונים וכיוצב'. אומנם לא הוצגו קבלות על כל ההוצאות האלה, אך ניסיון החיים מלמדנו כי לא כל ההוצאות מכוסות על ידי קופות החולים ובמסגרת ביטוח בריאות ממלכתי. אין בהעדר הקבלות כדי לדחות התביעה בגין ראש נזק זה. לבית המשפט סמכות להורות על פיצוי גלובלי. ראו קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית, פרק 156. באשר להוצאות עתיד, סביר כי נוכח מכאוביה, תזדקק התובעת לרכישת משככי כאבים ואף לעיתים לנסיעות במוניות, ביקורים אצל רופאים והשתתפות עצמית ברכישת תרופות. על פי אומדן ונוכח נתוניה של התובעת ונסיבות העניין, ראוי לפסוק לתובעת בראשי נזק אלה סכום גלובאלי של בסך 20,000 ₪. כאב וסבל הצדדים מסכימים על פיצוי בסך 70,998 ₪, בערכי נובמבר 2011. ניכויים אין חולק כי התובעת קיבלה ועודנה מקבלת מאת המוסד לביטוח לאומי, במסגרת מחלקות נכות כללית ושירותים מיוחדים, תגמולים חודשיים. התובעת טוענת כי אין לנכות כל תשלום שהיא מקבלת ועתידה לקבל מן הפיצויים שייפסקו לה, לאור העובדה כי התגמולים אינם קשורים לתאונה ובאשר הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש לתגמולים אלה או לחלקם קשר כאמור. הנתבעת, הגישה מטעמה שתי חוות דעת אקטואריות לעניין תגמולי המל"ל. האחת בגין שירותים מיוחדים והשנייה בגין קצבאות נכות כללית. לטענת הנתבעת, מאחר והתובעת לא פנתה למל"ל על מנת שזה יעריך את התוספת של הנכות בגין התאונה לנכות הכללית, יש לקבוע כי הנכות שנקבעה ע"י המומחים מטעם בית המשפט תיחשב כנכות שהייתה נקבעת ע"י המל"ל אילו הוגשה בקשה להגדלת הנכות כאמור. העיקרון בדבר שיעור הנכות היחסי שאותם ראוי לנכות מן הפיצויים נקבע בפסק-הדין ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003) (להלן: "פרשת פרלה עמר"). שם נקבעו שלושה שלבים לחישוב ניכוי התגמולים: "בשלב הראשון על ביהמ"ש - על ידי המומחים מטעמו - לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק ; בשלב השני ביהמ"ש עומד על היחס בין שתי הנכויות; ובשלב השלישי, מוכפל היחס בין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידיה מוסד לביטול לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים". בפרשת פרלה עמר עמד בית המשפט הנכבד על הצורך לקבוע את היחס בין הנכויות השונות, אולם נמנע מלהבהיר כיצד יחושבו הנכויות אשר יש לבדוק את היחס ביניהן (אלה הקשורות לתאונה והנכויות הכוללות). שאלת אופן החישוב במצב בו קיים יותר מפריט נכות אחד, לפני התאונה או לאחריה, לא נבחנה. בפרשת כלל, אליה מתייחסת הנתבעת בסיכומיה, מיום 27/3/11 נקבע באופן נהיר כי : "הפער בין מצבו היום לבין מצבו קודם לתאונה הוא הפער שבין הנכות הכללית המשוקללת (26.9%) לבין מצבו המשוקלל קודם לתאונה (19%), לאמור: 7.9% = 19 - 26.9. את השיעור היחסי של הפער הזה יש לחלץ כמצוות הלכת פרלה עמר מתוך סך הנכות שלו - 26.9%, והתוצאה תהא:; או מתוך השלם: (מן השלם מנוכה שיעור הנכות שקדמה לתאונה). זהו השיעור שבו יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בתביעת הנפגע וזהו השיעור שבגינו יכול המוסד לביטוח לאומי לחזור אל המזיק." (שם, פסקה 18). נדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת בדבר העקרונות לחישובי הניכויים, במקרה בו משולמת לנפגע קצבה בשל נכות כללית, אשר אינה קשורה לתאונה, מקום בו זכאי הנתבע לתשלום מן המל"ל גם בעקבות מעשה הנזיקין או התאונה. ואולם, כללים אלה ישימים רק במקרה בו מקבל הנפגע, או שזכאי הוא לקבל, תשלומי נכות כללית, אשר את חלקם יש לייחס לתאונה. לא כך הדברים במקרה דנן. בהודעת הנתבעת מיום 22/3/2011 נרשם כי "לאחר עיון בפירוט קצבות הנכות הכללית ששולמו לתובעת בעבר, וכן באישורי הזכאות לקצבות נכות כללית לשנים 1999-2011, עולה כי שיעור הנכות הרפואית ודרגת אי הכושר שנקבעו לתובעת לא השתנולאחר האירוע נשוא התובענה מיום 19.9.03". אני מקבל את טענת התובעת כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח ולשכנע כי תגמולי המל"ל בגין נכות כללית, אותם מקבלת התובעת, קשורים כולם או חלקם לתאונה דנא. המדובר הוא בתגמולים המשולמים לתובעת מזה שנים רבות, עוד הרבה לפני התאונה. אלו תשלומים המשולמים לתובעת ממחלקות נכות כללית ושירותים מיוחדים, והם אינם קשורים לתאונה. לא מונחת בפניי כל ראיה ממנה ניתן היה להסיק כי חלק מהסכומים שמשלם הביטוח הלאומי לתובעת מקורו בתאונה. קביעות אלה נכונות גם לגבי קצבת השירותים המיוחדים, שהרי גם אם זו הוגדלה לתובעת בשנת 2007, כארבע שנים לאחר התאונה, אין כל ראיה שתתמוך בטענתה של הנתבעת כי ההגדלה, כולה או חלקה, נובעת מהתאונה, ולא מהחמרה במצבה הכללי של התובעת, אשר אינה נוגעת לתאונה. הנתבעת, בהגינותה, מודה בסיכומיה כי התובעת הגיעה בפרמטר הנכות הכללית למקסימום (ראה הודעת הנתבעת שצוטטה לעיל) וכי לכן, גם אם הייתה התובעת פונה למל"ל ומבקשת להכיר בנכויות נוספות בעקבות התאונה, לא הייתה הקצבה גדלה. יחד עם זאת, טוענת הנתבעת, כי נכות נוספת זו בשל התאונה יוצרת עבור התובעת "כרית ביטחון" או "שכבת שומן", כלשונה של הנתבעת, למקרה שהמל"ל יפסיק להכיר בנכות בה הוא מכיר עתה. טענה זו לכאורה שובת לב היא, אך בנסיבות המקרה שבפניי מן הדין לדחותה. לא ניתן להורות על ניכוי רעיוני כמבוקש על ידי הנתבעת, רק בשל האפשרות שאולי יפסיק המל"ל להכיר בנכותה העכשווית של התובעת. יתכן והיה מקום לבחון טענה זו של התובעת, אילו מונחות היו בפניי ראיות מהן היה ניתן להסיק, באופן סביר, כי המל"ל יפסיק את התשלומים לתובעת, כנטען. ראיות כאלו אין בנמצא, ונוכח מצבה הרפואי של התובעת במשך שנים רבות עוד לפני התאונה, ספק בעיניי אם האפשרות כי המל"ל יפסיק להכיר בנכות שלא קשורה לתאונה, היא סבירה. מכל המקובץ, מסקנתי היא כי לתובעת לא שולמו על ידי המל"ל תשלומים אשר קשורים לתאונה, ואשר בגינם צפויה הנתבעת להיתבע בתביעת שיבוב, וסביר ביותר להניח כי לא ישולמו על ידי המל"ל תשלומים כאמור. על כן, אין מקום לניכוי תשלומי מל"ל. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים האמורים לעיל תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובעת את הוצאות המשפט בתוספת כאמור, מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל. במקרה של מחלוקת לגבי הוצאות המשפט, יכריע בכך הרשם הנכבד. לסכומי הפיצוי יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% (ולא 20% כנדרש על ידי התובעת בסיכומיה, כנראה מתוך טעות). זכות ערעור תוך 45 יום. ניתוחתאונת דרכיםשבר