התובעת ובעלה המנוח ניצלו משואת יהודי אירופה לאחר שסבלו פגיעות גוף ונפש, לפיכך שולם להם פיצוי כספי בגין פגיעות גוף ונפש מממשלת גרמניה (להלן- פיצויים). השאלה העיקרית הדרושה להכרעתנו בהליך דנן הינה האם פעל הנתבע כדין שעה שהופסקה גמלת הסיעוד של התובעת, בשל הכנסות העולות על הסכום הקבוע בתקנות. לטענת התובעים (התובעת ועזבון המנוח) אין להביא בחשבון הכנסותיהם את הפיצוי המשולם מממשלת גרמניה בגין רדיפות הנאצים. מדובר בזכות שנתנה להם ולא למדינת ישראל ואין בה כדי להשפיע על הזכאות לגמלה. הנתבע העלה טענת התיישנות וטענת העדר יריבות בינו לבין המנוח. השתלשלות ההליכים - המנוח היה זכאי לגמלת סיעוד החל מיום 4.2004. ביום 5.2008 נפטר המנוח והזכאות הופסקה בחודש זה. התובעת היתה זכאית לגמלת סיעוד החל מחודש 6/2004. זכאותה הופסקה בחודש 3/2009 בשל הכנסות גבוהות. עם קבלת הגמלה נערכו לתובעת ולמנוח מבחני הכנסה אש רכתוצאה מהם הופחתה זכאותם. 6. התובעת והמנוח קיבלו הודעות לעניין זכאותם בסמוך לאישור תביעתם, אולם לא פנו לנתבע בבקשה כלשהי ולא הוגש ערעור על החלטת הנתבע. התובעת הגישה תביעתה ביום 22.2.10 במסגרתה ביקשה לערער על סכום הגמלה אשר נתנה לבעלה המנוח בחייו והסיבה לשלילתה. 7. ביום 8.3.11 הגישו התובעים, באישור בית הדין, כתב תביעה מתוקן. 8. בדיון אשר התקיים בפנינו ביום 22.11.11 הורינו כי הצדדים יסכמו טענותיהם בשאלות המשפטיות המתעוררות בתיק ועניינן כדלקמן - 8.1 שאלת ההתיישנות. 8.2 הפחתת סכומי הרנטה מגמלת הסיעוד של התובעים החל משנת 2004 ואילך, האם כטענת הנתבע יש לראות ברכיב זה כהכנסה או שמא כטענת התובעים יש לראות רכיב זה כפיצוי. 8.3 סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 2005. שאלת ההתיישנות: 9. לטענת התובעים, המנוח היה במצב של ערפול והעדר הכרה מלאה מאז חודש 4/2004. התובעת שרויה הייתה בדיכאון ובמצב גופני ובריאותי ירוד. מאז 6/2004 מצבה מחמיר כעולה מהמסמכים הרפואיים ודו"חות הנתבע. 10. רק לאחר הגשת התביעה המקורית המציא הנתבע , לראשונה, את דוחות הערכת התלות של התובעים לאחר פניות ספציפיות בעניין זה. 11. למעט ההודעה כי הנתבע מקבל את התביעה, לא הסביר הוא את שיטתו לקביעת הסיווג בכל הנוגע להכללת פיצויי השואה בהכנסה וההשפעה על היקף הזכאות. 12. לתובעים לא ניתנה זכות טיעון לפני סיווג זכאותם. לא הומצא להם המידע הרלוונטי ממנו יכולים היו להסיק על היקף הפגיעה. כמו כן, הנתבע לא קבע נוהל לקיום זכות טיעון ולא אפשר קיום הזכות מבחינה אופרטיבית. 13. הנתבע הציג בפני התובעים מצג חלקי ומטעה על פיו אישר את תביעותיהם לגמלת סיעוד והשלה אותם להאמין כי נהג בהם בהגינות ופעל כדין. 14. לאור מצבם הסיעודי והאמון שנתנו בנתבע ומשהמידע המלא לא הובא בפניהם, נבצר מהתובעים להעלות על דעתם כי הנתבע הטעה קפח ועשק זכותיהם, תוך מניעת קבלת גמלת סיעוד לה היו זכאים על פי כל דין. 15. הנתבע דחף את התובעת להגיש את התביעה וזאת משבחודש 2/2009 הוחלט להפסיק לגמרי את תשלום גמלת הסיעוד. בשלב זה ובעקבות התערבות ב"כ בוצעו בדיקות ובירורים במסגרתם נחשפו שיטות הנתבע לקיפוח התובעים. 16. הנתבע הוא בבחינת מעוול בנזיקין נגד התובעים באשר מנע מהם את גמלת הסיעוד לה היו זכאים על פי הדין. בנוסף ,גבה הנתבע שלא כדין כספי ביטוח עבור הסייעת הסיעודית שהוחזקה על ידם. 17. הנתבע מבקש להבנות על טענת התיישנות בלתי ראויה, בלתי סבירה, חסרת תום לב ומקוממת נוכח העדר תום לב וניקיון כפים שעל כן, יש לדחות את טענת ההתיישנות על הסף. 18. מכל מקום התביעה הוגשה בהתאם למועד שנקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) (תיקון) התש"ע 2010, תוך שנה כאשר תחולת התקנה הינה פרספקטיבית ומכל מקום התביעה הוגשה בתוך כ- 4 חודשים מתום בירור עם הנתבע בעניין הפסקת תשלום הגמלה לתובעת. 19. התובעים לא התמהמהו בהגשת ערעור שעה שעד למועד הגשת תביעתם המקורית לא ידעו ולא יכלו לדעת, כי קיימת עילת תביעה נגד הנתבע וזאת משהנתבע לאור התנהלותו המטעה והבלתי ראויה גרם לכך שהתובעים לא היו מודעים לזכותם ולמעשה נלכדו ברשת הטעיה וכמיסת המידע של הנתבע. 20. בהתאם להלכה הפסוקה על הנתבע להעלות טענת התיישנות ,רק במקרים בהם יש בידיו נתונים ושיקולים סבירים המצדיקים העלאת הטענה. 21. הנתבע מושתק מלטעון להתיישנות לאור התנהלותו מפרת הדין. 22. בנסיבות מקרה זה יש לשקול מחדש את ההלכה על פיה אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות על החלטת המוסד נוכח שינוי העיתים, השתרשות חוקי היסוד ולאור העיקרון הטבוע על פיו אין לחסום את זכות גישה לערכאות. 23. לתובעים עומדת טענת תרמית והונאה המופנית כלפי הנתבע לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). כן עומדת לתובעים טענת התיישנות שלא מדעת לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות ובנוסף עומדת טענת ליקוי נפשי או שכלי לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות. 24. יש לראות בתיקון סעיף 224(ד) (3) לחוק בבחינת הודאה בכתב מטעם הנתבעים, לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות. בהתאם תחל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה - מועד תיקון החוק דהיינו, 1.8.11 על כן התביעה לא התיישנה. 25. יש לראות בנתבע מעוול בנזיקין ובהתאמה להחיל לעניין התיישנות התביעה את הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. 26. רק במקרים נדירים ביותר תדחה תובענה על הסף ובמיוחד בעניין התיישנות. הפסיקה קבעה עקרונות ברורים ופשוטים , המצמצמים את המקרים בהם תסולק תביעה על הסף עקב התיישנות. 27. מנגד טען הנתבע כי התובעים הגישו תביעתם לבית הדין ביום 22.2.10 - למעלה מחמש שנים לאחר אישור הגמלה ובניגוד לתקנות הביטוח הלאומי(מועדים להגשת תובענה) תש"ל- 1969. 28. טענת ההתיישנות נטענה לראשונה על ידי הנתבע בכתב ההגנה. 29. ביטוח סוציאלי מעצם טבעו ומהותו מחייב מימוש זכאות המבוטח מהר ככל האפשר, כשם שמצופה מהמוסד שיפעל במהירות סבירה , כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה לממש זכותו. (ב"ל 2583/04 המל"ל- צ'ימריסוב נטליה, ). 30. לתובעת עמדה הזכות לעיין בתיקה האישי ולבחון את המסמכים על פיהם נקבעה זכאותה וזכאות המנוח. 31. בהתאם להלכה הפסוקה כאשר מבוטח מקבל את החלטת המוסד ללא פרוטוקול הועדה עליו לפנות לקבלת דוח הועדה תוך 30 יום. ככל שלא יעשה כן ניתן יהיה להעלות כנגדו טענת התיישנות (עב"ל 196/09 מוחמד סולימאני נ' המל"ל). במקרה זה התובעת לא פנתה לקבלת דוח אחות הציבור משך כ- 7 שנים. 32. הלכה פסוקה ומושרשת היא כי טיעון בעניין אי הבנת הוראות ונהלי המוסד אינו טיעון שניתן לקבלו שכן אי ידיעת החוק אינו מהווה טעם לפעולה באיחור. אי ידיעת החוק לא מאריכה את תקופת ההתיישנות ומשכך אין לבית הדין הסמכות להארכת תקופת ההתיישנות. 33. בית הדין נעדר סמכות להארכת מועדים למעט על פי עילות המופיעות בחוק ההתיישנות הקובעות מתי תוארך תקופת ההתיישנות. (בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פד"י כד(2) 87, עב"ל 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481). דיון והכרעה- 34. הלכה חוזרת ונשנית היא, כי לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור, זאת שעה שתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סידרי דין) , התשנ"ב-1991, הדנה בהארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, אינה חלה כאשר מדובר במועד לעשיית פעולה, כדי להביא את העניין לבית הדין, להבדיל מעשיית פעולה בהליך המשפטי עצמו (ראו עב"ל 293/03 רחאל סלים - המוסד לביטוח לאומי , ניתן ביום 5/5/2005; דב"ע נו/0-156 יעקב זילברמן - המוסד לביטוח לאומי, מיום 19.3.97). לפיכך, בחלוף תקופת ההתיישנות שנקבעה בחיקוק - קצרה ידו של בית הדין מלהושיע (דב"ע נו/ 172-04 כוכבה ליקרי - המוסד לביטוח לאומי , סעיף 4 לפסק הדין מיום 8.11.94; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי , פד"ע לד 481). 35. הדברים נזכרו פעם נוספת ע"י כב' השופטת ל. גליקסמן בעניין ע"ע 106/07 רחביה כאלף - משרד התמ"ת, מיום 23.10.10 (להלן- עניין כאלף), שם נקבע כדלקמן: "הפרשנות לפיה תקנה 125 אינה מקנה לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת הליך לבית הדין מתחייבת לדעתי מלשונה של התקנה. על פי הרישא לתקנה, היא דנה במועד או זמן שנקבע לעשיית דבר "שבסדר דין או בנוהג" על ידי בית דין או רשם, וברור כי בית הדין או הרשם מוסמכים ליתן הוראות ולקבוע מועדים רק בנוגע להליכים התלויים ועומדים בבית הדין. הסיפא לתקנה, "נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה" מתייחסת גם כן ל"מועד או זמן שנקבע לעשיית דבר שבסדר דין או בנוהג", דהיינו מועדים שנקבעו בנוגע להליכים התלויים ועומדים בבית הדין, ולא מועדים שנקבעו בחיקוק להבאת הליכים בפני בית הדין". (ההדגשות במקור- ר.צ). 36. מכאן, בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת תביעה על החלטת המוסד מעבר למועדים שנקבעו בתקנות. לצורך יישום האמור יש לפנות לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 כנוסחן במועד הרלוונטי לתביעה. על פי התקנות על החלטת המוסד ניתן לערער תוך שישה חודשים ממועד קבלת ההודעה. כאמור, התובעים הגישו תביעתם למעלה מחמש שנים לאחר קבלת הודעות הנתבע (ראו: נספחים 2א' ו 2ב' לכתב התביעה - ההודעות התקבלו בחודש 5/04 אצל המנוח ובחודש 7/04 אצל התובעת). 37. ב"כ התובעים העלה במסגרת סיכומיו טענות רבות ומגוונות מדוע אין לקבל את טענת ההתיישנות חרף ההלכה כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחיקוק . לצורך דיון ענייני מצאנו לחלק טענות התובעים בהקשר לסוגיית ההתיישנות בסדר הבא - 37.1 התנהלות מפרת דין מצד הנתבע . 37.2 קיום טעמים לעצירת מירוץ ההתיישנות. 37.3 העלאת טענת ההתיישנות על ידי גוף ציבורי, וצמצום עילות ההתיישנות על פי הפסיקה. 38. התנהלות מפרת דין מצד הנתבע - אין חולק כי ההודעות בדבר הזכאות הגיעו לידי התובעים בחודשים מאי ויולי שנת 2004. בהודעות נרשם כי ניתן לערער על החלטת המוסד תוך שישה חודשים. כן נרשם כי ניתן לפנות לקבלת סיוע משפטי ללא תשלום. ככל שסברו התובעים כי אינם מבינים את חישוב הזכאות, יכלו לפעול, כפי שעשו בפועל חמש שנים מאוחר יותר, בפנייה למוסד לבירור חישוב הזכאות. לא נטען כי ביקשו לעשות כן או כי נמנע מהם לפעול כאמור. כל שנטען הוא כי שלילת זכאות התובעת לגמלת סיעוד בכלל - בחודש 2/2009, היווה תמריץ לבדיקת התנהלות הנתבע מאז שנת 2004. לא ברור כיצד דברים אלו מובילים למסקנה כי יש לייחס לנתבע התנהלות מטעה בלתי ראויה, או המלמדת על כמיסת המידע. המידע הרלוונטי הוצג בהודעה (ראה טבלת רמות זכאות וכן טבלת הכנסות) ונרשם כי קיימת אפשרות להגיש ערעור על ההחלטה או לפנות לסיוע משפטי. 39. בנוסף נציין כי התובעים או מי מטעמם יכלו לפעול בסמוך לאחר קבלת ההודעות בשנת 2004, באותו אופן של בירור חקירה ובדיקה, כפי שפעלו לאחר שלילת זכאות התובעת. אין זה נהיר מדוע לטענתם עד לאותו מועד לא יכלו לדעת כי הוטעו ע"י הנתבע. בנוסף לא ברורה הטענה כי הנתבע הציג בפניהם מצג חלקי. הנתבע הציג בפני התובעים את מצבם לאשורו וככל שסברו כי נפלה שגגה בהחלטת המוסד - פתוחה היתה בפניהם הדרך לפעול בהתאם לדין. אמנם בהתאם לפסיקה במקרים שנבצר מהמערער להגיש ערעור במועד יש להאריך המועד להגשתו אך איננו סבורים כי הוכחה "נבצרות" במקרה דנן. 40. אשר לזכות הטיעון - התובעים צרפו לסיכומיהם (נספח 7) את הוראת נוהל הנתבע בועדות עררים לסיעוד החל מיום 24.4.09. לטענת התובעים נוהל זה מהווה הוכחה כי עד לאותו מועד לא נתנה זכות טיעון טרם הפחתת גמלאת סיעוד או ביטולה. עיון בנוהל מעלה כי קובע הוא כדלקמן - "מעתה פועלות במוסד לביטוח לאומי ועדות לעררים בסיעוד. מי שקיבל הודעה על החלטת פקיד תביעות של הביטוח הלאומי החל ב 24.4.09 ואילך בעניין מצבו התפקודי ורואה עצמו נפגע מההחלטה יכול להגיש ערעור לועדה לעררים ולא לבית הדין לעבודה, כפי שהיה עד כה". סבורים אנו כי נוסח זה סותר את טענת התובעים על פיה טרם ניסוח הנוהל לא ניתנה זכות טיעון. הנוהל קובע מפורשות כי ניתן להגיש ערעור לועדה לעררים במקום הגשת תביעה לבית הדין דהיינו, גם קודם ניתנה "זכות טיעון" באמצעות פניה לבית הדין, והדברים מצאו ביטוים בהודעות שנמסרו לתובעים. 41. נוכח דברים אלה לא מצאנו לקבל את טענות התובעים כי הנתבע הינו מעוול בנזיקין וכי יש ליישם את הוראות ההתיישנות שבפקודת הנזיקין על המקרה האמור. 42. טענה נוספת אשר העלו התובעים הינה כי טענת ההתיישנות לא הועלתה כלפי שלילת גמלת הסיעוד מהתובעת בחודש 2/2009. התובעים נסמכים בעניין זה על התיקון לתקנות משנת 2010 ועל תחולתו הרטרואקטיבית. סבורים אנו כי יש לדחות טענה זו שעה שטענת ההתיישנות הועלתה באופן כללי ביחס לתביעה כולה ולא מצאנו טעם להחריג את עניין שלילת הזכאות לחודש 2/2009. לאחרתיקון התקנות קבע סעיף 1(ב) כדלקמן- "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". משההודעה נמסרה לתובעת בחודש 2/09 אזי כבר בחודש 8/09 חלף המועד להגשת התביעה ולכן תיקון החוק בשנת 2010 לאור ההוראות שלעיל, אינו יכול להאריך את המועד להגשת התביעה באופן רטרואקטיבי. 43. בנוסף אין לקבל את הטענה כי התביעה לא התיישנה משהוגשה כ- 4 חודשים לאחר גמר הבירור. תקנה 1(ב) לתקנות קובעת מפורשות כי תובענה לבית הדין תוגש תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע ולא מתום מועד הבירור. נוכח כל האמור, לא מצאנו לקבל את טענות התובעים המייחסות לנתבע התנהלות מפרת דין. האם קיימים תנאים לעצירת מירוץ ההתיישנות- 44. הלכה פסוקה היא כי המועדים אשר נקבעו בתקנות להגשת תובענות, כפופות להוראות חוק ההתיישנות , שם נקבעו העילות להארכת מועד התיישנות או להפסקת מירוצו ובית הדין אינו מוסמך להאריך מועדים אלו (דב"ע מט/ 0-170 אוריאל פרת- המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא 132). התובעים מפנים בסיכומיהם למספר סעיפים בחוק ההתיישנות לדידם יש בהם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. נקדים ונציין כי טענות מפורשות בעניין עצירת מירוץ ההתיישנות הועלו לראשונה בסיכומים, על אף שבכתב ההגנה העלה הנתבע לראשונה טענת התיישנות, ומטעם זה בלבד אין להדרש להן. למעלה מהצריך מצאנו להבהיר בקצרה- 45. טענות התובעים בהתייחס לסעיף 7 לחוק ההתיישנות - סעיף 7 קובע כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או אונאה" מאחר ועילת התובענה איננה תרמית או הונאה אין מקום להחיל סעיף זה בענייננו. 46. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כפי שקבענו לעיל לא מדובר בנסיבות אשר בזהירות סבירה לא יכלו התובעים למנוע אותן,בפרט שעה שלא ברור מה מנע מהם לפעול ולבירור סוגית הזכאות בתוך תקופת ההתיישנות ומכל מקום הלכה פסוקה היא כי אי ידיעת החוק אינה מהווה הכשר לפעולה באיחור. מעבר לדרוש נבהיר כי התובעים טוענים כי עם צירוף דוחות הערכת התלות, לאחר הגשת התביעה המקורית, נודעה עילת התובענה. אולם, בטענה זו של התובעים מצויה סתירה מובנית השומטת את הקרקע תחת טיעוניהם לאור העובדה כי התביעה המקורית הוגשה קודם למועד המצאת "דוחות הערכת התלות" לידי התובעים, אם כי באיחור ניכר ובניגוד להוראות תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענה) תש"ל- 1969. אשר לטענת התובעים ביחס להעדר צירוף דוחות הערכת התלות - בעב"ל 196/09 מוחמד סולימאני נ' המל"ל נפסק בין היתר כי - "בידי המערער וב"כ דאז עמדה האפשרות להגיש ערעור פורמלי במועד הקבוע בתקנות, ולבקש מבית הדין האזורי להגיש את נימוקי הערעור לאחר קבלת פרוטוקול הוועדה." לו סברו התובעים כי לצורך הגשת התביעה זקוקים הם לדוחות הערכת התלות, היה עליהם לפנות תוך זמן סביר דהיינו, תוך 30 יום ולא להמתין עד ליום 22.2.10 . 47. לעניין סעיף 9 לחוק ההתיישנות טענו התובעים כי יש לראות בתיקון החוק (סעיף 224(ד)(2)) כהודאה העוצרת את מירוץ ההתיישנות בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע - "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". לא מצאנו קורלציה בין תיקון סעיף החוק ,פעולה אשר נעשתה על ידי הרשות המחוקקת, ובין לשון החוק אשר עניינה בהודאת הנתבע. במקרה אשר לפנינו הנתבע אינו מודה בדבר למעט תיקון החוק לפיכך ,דין הטענה להדחות. 48. אשר לטענה בדבר ליקוי נפשי או שכלי - סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע בין היתר כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". במסגרת התובענה הוגשו מסמכים רפואיים רבים לרבות חוות דעת בדבר מצבו הסיעודי של המנוח. יחד עם זאת לא נאמר דבר לעניין ליקוי נפשי או שכלי בעטיו לא היו מסוגלים התובעים לדאוג לענייניהם. מעבר לאמור נציין כי ככל שלטענת התובעים המניעה אשר היתה קיימת סמוך לאחר קבלת ההודעות לא הוסרה בעוד מצבה של התובעת הולך ומחמיר, הוגשה תביעה בשנת 2010 קרי, לאחר התדרדרות במצב התובעת על כן, לא ברור מדוע לא ניתן היה להגיש התביעה במועד מוקדם יותר. נוכח האמור לעיל ולאחר בחינת טענות הצדדים, לא מצאנו לקבל טענות את התובעים בדבר הפסקת מירוץ התיישנות ומכל מקום לא הוכח כי נבצר מהתובעים להגיש את התביעה בסמוך לאחר קבלת הודעות הנתבע. 49. טרם סיום הדיון בשאלת ההתיישנות מצאנו להתייחס לטענת התובעים על פיה אין זה ראוי כי הנתבע כגוף ציבורי יעלה טענת התיישנות. בעניין ע"ע 1406/02 עיריית גבעתיים - משה ברקוביץ ואח', (ניתן ביום 4.10.06), קבע כב' השופט צור (כתוארו אז) כדלקמן: ".. הוראות חוק ההתיישנות הן גמישות והעלאת טענת ההתיישנות ניתנת לויתור ואין חובה להעלותה. כמו בכל מקרה בו מסורה סמכות בחוק לגוף שלטוני או לפרט, הפעלת הסמכות אינה אוטומטית והיא טעונה לעולם הפעלת שיקול דעת. בבוא הגורם המוסמך לפעול, עליו לתת דעתו למכלול הנסיבות שבפניו ומכוח הדין הכללי עליו לפעול גם בתום לב, בהגינות ובדרך מקובלת. דרך הפעלת הסמכות נתונה לביקורת אף היא ובמקרה המתאים ניתן לקבוע שהשימוש בסמכות נעשה שלא כדין ושהוא נגוע בחוסר תום לב ודינו להתבטל". 50. בעניין כאלף לעיל ציינה כב' השופטת ל. גליקסמן כי עמדתו של הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין ברקוביץ הייתה כי עיריית גבעתיים פעלה בתום לב, ובנוגע לשאלה העקרונית קבע הנשיא אדלר כי "רק במקרים של חוסר תום לב קיצוני יש מקום לערוך את האיזונים הללו ולהגיע לשלילת זכותו של נתבע, כפי שהיא עולה מהוראות חוק ההתיישנות , להתגונן על ידי העלאת טענת התיישנות". כמו כן צוין כי באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת על ידי רשות ציבורית בהעלאת טענת התיישנות, פסק בית המשפט העליון כי בהעלאת טענת התיישנות "שיקול דעתה [של הרשות] כפוף לנורמות של המשפט המינהלי, נורמות של תום לב, סבירות, הגינות ומידתיות"(ע"א 5964/03 עיזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס (4) 437, ע' 493). יחד עם זאת כב' השופטת גליקסמן (אליה הצטרפו שני נציגי הציבור) סייגה קביעתה מקום בו מדובר בשאלות עקרוניות. במקרים אלה לשיטתה ראוי כי הסוגיות יתבררו לגופו של עניין הגם שהתביעה הוגשה באיחור -עמדת הרוב בעניין כאלף. 51. לעומת זאת עמדת כב' השופט י. פליטמן בעניין כאלף היתה כי גם בנסיבות ערעור עקרוני מן הראוי כי הערעור יוגש במועד הקבוע בדין וכי התעלמות מטענת ההתיישנות מסכלת את תכלית החוק, המיועד לבחינה מהירה ועניינית של זכאות המערער לגמלת הקיום השוטף של הבטחת הכנסה. לעמדתו הצטרף כב' השופט צור. בפסק דין מאוחר יותר התקבלה עמדתו של כב' השופט י. פליטמן על ידי כלל המותב וכך נקבע- "אין מקום לקבל טענת המערערת כי המשיב מושתק מלטעון להתיישנות. כפי שפסקתי בפרשת כלאף - גם בנסיבות ערעור עקרוני מן הראוי כי הערעור יוגש במועד הקבוע בדין. התעלמות מטענת ההתיישנות מסכלת את תכלית החוק, המיועד לבחינה מהירה ועניינית של זכאות המערער לגמלת הקיום השוטף של הבטחת הכנסה. (ע"ע 614/09 אבו סנינה עאטף נ' מד"י משרד התמ"ת(פורסם במאגרים האלקטרוניים) מיום 26.1.12 ). 52. כמו כן ובמשך השנים נתנו בתי הדין בפסיקתם הכשר לטענות ההתיישנות שנטענה ע"י המוסד. בעב"ל 27/03 המל"ל - אליאס חזן, דב"ע לג (86)46 נתקבלה טענת המל"ל ביחס להתיישנות ובין היתר צוין - "התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין". בעניין עב"ל 229/07 חנה טושינסקי- המוסד לביטוח לאומי (מיום 2.3.08) חזרה כב' השופטת וירט ליבנה על ההלכה תוך שציינה - "המערערת לא הציגה בפנינו טעם המפסיק את הפסקת מרוץ ההתיישנות על פי הפסיקה... כן ראוי לציין את דבריו של השופט פליטמן בעב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אליאס חזן: "מיצוי זכויות המבוטחים חייב להעשות בדרכי המנהל שנקבעו בדין, ובהם נקצבו, כדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים מינהל, מועדים. התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין. תביעתה של המערערת התיישנה, לאחר שמכתב הדחיה הומצא לה כדין..." 53. נוכח דברים אלה ומשאיננו סבורים כי הנתבע פעל בחוסר תום לב שעה שהעלה את טענת התיישנות בנסיבות מקרה זה ,אין מנוס אלא לדחות התובענה מחמת התיישנות. 54. מעבר לנדרש ועל מנת לעשות מלאכתינו שלמה, מצאנו להתייחס למספר טענות אשר העלו התובעים, כפי שיפורט להלן. הפחתת סכומי הרנטה מגמלת הסיעוד של התובעים - 55. סעיף 224 (ד) (1) לחוק קובע כי הזכות לגמלת סיעוד ושיעורה מותנים במבחני הכנסה שיקבע השר בתקנות. תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח סיעוד) (מבחני הכנסה לקביעת הזכות לגמלת סיעוד ושיעורה), התשמ"ח - 1988, קובעת כי בחישוב ההכנסה לפי תקנות אלו תובא בחשבון הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, אף אם לא צמחה הופקה או נתקבלה בישראל, למעט - (1) קצבת ילדים. (2) הענקות לחיילים לפי חוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה). (3) גמלת ניידות. (4) דמי מחיה לאלמנה ויתום לפי חוק הביטוח הלאומי. (5) קצבת שירותים מיוחדים לנכים. (6) גמלה לילד נכה. (7) גמלה מיוחדת לפי סעיף 69 לחוק הביטוח הלאומי. (8) תשלומים לנזקק לפי חוק שירותי הסעד, התשי"ח - 1958 . מהאמור לעיל עולה כי התקנות אינן מחריגות מגדר "הכנסה" תשלום קיצבה המשולמת לנכי רדיפות הנאצים לצורך בחינת הזכאות לגמלת סיעוד, בניגוד לקצבאות אחרות המפורטות בסעיף הנזכר לעיל. 56. בהתאמה, קבעה ההלכה הפסוקה כי בחישוב ההכנסה לצורך גמלת סיעוד יש להביא בחשבון תגמול חודשי המשתלם לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז - 1957 (דב"ע נו/125-0 יולנדה גרוסגליק נ' המוסד פד"ע לא 635). עוד נקבע כי "רנטה" מגרמניה, נכללת במונח "הכנסה" לעניין התקנות. במאמר מוסגר נציין כי נוכח פסיקה זו לא מצאנו להידרש להבחנות שערך ב"כ התובעים בסיכומיו בין המונח רנטה לבין המונח פיצויים. 57. כן נפסק בעב"ל 1394/00 רחל לאופמן נ' המל"ל (פורסם במאגרים האלקטרונים) כי גמלת סיעוד בחוק הביטוח הלאומי, תכליתה השתתפות בהוצאות לטיפול בקשישים נזקקים. על כן יש להביאה בחשבון ולהפחיתה מהזכאות לגמלה כל זאת נוכח תכלית החוק לעזור למעוטי יכולת שאין בידם לשלם בגין שירותי סיעוד. עוד נקבע כי "מתקין התקנות קבע מהן ההכנסות המפחיתות מגמלת הסיעוד של הזכאים לה. ברי כי הסף כולל כל הכנסה קבועה ועל כן גם הכנסה מרנטה". 58. התובעת מבססת עמדתה בין היתר על התיקון לסעיף 224(ד) לחוק (מחודש אוגוסט 2011) הקובע כדלקמן: "(3) לעניין הזכאות לגמלת סיעוד ושיעורה לא תובא בחשבון הכנסה שמקורה בקצבה חודשית המשולמת על ידי מדינת חוץ בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזריהם כגון - (א) קצבה כאמור בפסקאות (1) עד (3) להגדרה "קצבה בשל רדיפות הנאצים" שבחוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007; (ב) קצבה המשתלמת לפי הוראות החוק בדבר תשלום רנטות בשל עבודה בגטו, כאמור בתיקון הספר השישי לחוק הסוציאלי, אשר התקבל בגרמניה ביום 20 ביוני 2002". לסיכומי הנתבע צורפו דברי ההסבר להצעת החוק שם נאמרו הדברים הבאים - "אין הצדקה לכך שמדינת ישראל תשלול מניצולי השואה את זכאותם לגמלת סיעוד בשל הקצבאות שהם מקבלים ממדינות אחרות, ויש לאפשר להם לקבל את שירותי הסיעוד שהם נזקקים להם ושעבורם שילמו דמי ביטוח לאומי. לפיכך מוצע בהצעת חוק זו לקבוע כי הקצבאות האמורות להלן, המשתלמות לניצולי השואה על ידי מדינות חוץ בקשר עם רדיפות הנאצים ועוזריהם וכן בשל שהות במחנה לא ייחשבו כהכנסה לעניין קביעת הזכאות לגמלת סיעוד". התיקון מלמד ומעיד כי הדין שקדם, לא החריג מהגדרת הכנסה הכנסות אשר מקורן בקצבה חודשית המשולמת על ידי מדינת חוץ בקשר עם רדיפות הנאצים. לשם כך נדרש תיקון החוק. על כן, אין לקבל את עמדת התובעים על פיה התיקון לחוק נועד למנוע מהנתבע המשך התנהלותו הפסולה והינו בבחינת "זרקור אדום" בפני הנתבע המהווה הוראה ברורה לחדול ממעשה שהיה ממילא אסור, טרם התיקון לחוק. 59. לא אחת נפסק כי "כלל גדול הוא בפרשנות החוק שאם אין המחוקק קובע אחרת בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים, אין נותנים לשום הוראה בחוק משמעות רטרואקטיבית" (ע"א 62/69 חיים נ' שטרנברג, פ"ד כג (2) 665, 667, השופט ח. כהן). לפיכך, כלל פרשני בסיסי הוא כי אין לפרש את החוק למפרע , אלא אם כן המחוקק קבע זאת באופן ברור ושאינו משתמע לשתי פנים. חזקה על החוק שהוא צופה פני עתיד ולא פני עבר. הדברים נכונים כאשר מדובר בהוראות חוק הפוגעת במבוטח , אך גם במקרה בו התיקון נועד לשפר את מצב המבוטח כגון המקרה שבפנינו. יש להחיל עקרון זה באופן סימטרי ודו סיטרי על כן אין התובעת יכולה להיבנות מתיקון החוק בהתייחס לתקופה הקודמת לתיקונו. סעיף 303 לחוק ותחולתו במקרה דנן - 60. לטענת התובעים אין ממש בטענת הנתבע כי לאור סעיף 303 לחוק יש לדחות את התביעה ככל שהיא נוגעת לסכומים המתייחסים למנוח . 61. במסגרת התביעה מבוקש לאשר את היקף התביעה בדבר יתרת סכום גמלאות הסיעוד שלא שולמו למנוח בחייו, מהמועד בו לא שולמו הגמלאות (החל מחודש 5/2004) ועד לפטירתו. 62. התובעים אינם תובעים מהנתבע המשך תשלום גמלת כסף אלא תובעים את יתרת החוב אשר נצברה לטובת המנוח בחייו, בשל הפחתת גמלת הסיעוד לה היה זכאי כדין ואשר בניגוד לדין לא שולמה. 63. לטענת הנתבע המנוח היה זכאי בחייו לגמלת סיעוד . גמלה זו בהתאם להוראות הדין (סעיף 225) משולמת ישירות לנותן השירות ולא לזכאי עצמו. עוד נטען כי ככל שמדובר בגמלה בעין לא ניתן לתבוע הפרשים בגין גמלה זו לאחר תום הזכאות. 64. בנוסף טען הנתבע כי ההלכה הפסוקה קבעה כי החוק קובע עדיפות לגמלה בעין , מתן שירותי טיפול ועזרת בית ישירות לזקן ורק כאשר אלו אינם בנמצא, תיתכן המרתם בקצבה כספית (עב"ל 397/03 חיה לובנזון נ' המל"ל לא פורסם). משזכאות המנוח הופסקה עם פטירתו אין בהענקת הפרשים בשלב זה כדי לקיים את תכלית החוק ואין בה כדי לממש את תכלית הגמלה, בפרט לאור סעיף 303 הקובע כי זכאות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה וכן נקבע כי הגמלה נועדה לספק את צורכי מחייתו של האיש ולא את צרכי יורשיו ועל כן אין היא עוברת בירושה (בג"צ 291/86 שמעון בן יעקב- המל"ל). 65. סעיף 225 לחוק קובע כדלקמן: "...(ב) על אף הוראות סעיפים 303, 304 ו-306, תשולם גמלת הסיעוד, כולה או מקצתה, לידי מי שנותן את שירותי הסיעוד, כפי שקבעה ועדה מקומית מקצועית, ולא לידי הזכאי. (ג) גמלת הסיעוד תשולם לזכאי רק אם הועדה המקומית המקצועית קבעה שהוא גר עם בן משפחה המטפל בו, ושאין שירותי סיעוד זמינים שניתן לספק לו או שלא סופקו לו שירותי סיעוד תוך 60 ימים מהיום שבו נוצרה זכאות לגמלת סיעוד; היו שירותי סיעוד זמינים אך הזכאי סירב לקבלם ללא סיבה סבירה, יראו כאילו שירותי הסיעוד סופקו לו". גימלת סיעוד בשונה מגימלאות רבות אחרות , הינה גימלה הניתנת לזכאי בעין ולא בכסף, בדרך של הקצאת שעות טיפול על ידי מטפל/ת. הזכאי מקבל את השירות ולא את הכסף עבור תשלומו למעט מקרים יוצאי דופן בהם תשולם הגמלה בכסף (ראה סעיף 225 (ג) לעיל), לאחר אישור הועדה המקומית המקצועית וכאשר אין שירותי סיעוד זמינים שניתן לספק לזכאי.ב(ראה בל (ת"א) 2291/03 פוריה זנגר- המל"ל מיום 6.7.04; וכן בל (ת"א) 2453/03 שבו יהושע- המל"ל מיום 14.9.04). משכך ומטעם זה בלבד הענקת הפרשים בשלב זה, שעה שמדובר בגמלה בעין אין בה כדי להגשים את מטרות החוק ותכלית הגמלה אשר נועדה לסייע בזמן אמת למקבל הגמלה. 66. עוד טען הנתבע כי יש ליישם את הוראת סעיף 303(ג) לחוק על פיו "זכות לגמלת כסף אינה עוברת בירושה" וזאת משהגמלה נועדה לספק את צורכי מחייתו של האיש ולא את צורכי יורשיו. אמנם על פי הפסיקה כאשר הזכות לגמלת כסף קיימת, אך הגמלה לא נגבתה, משולם חוב הגמלה לשאירים (דב"ע נב/650 עזבון המנוח מרקו וינטראוב ואח' נ' המוסד פד"ע כד' 171; עב"ל 243/98 שמעון בן דוד ז"ל נ' המוסד לא פורסם). אולם בנסיבות במקרה זה אין חולק כי המנוח לא היה זכאי לגמלה בכסף - ומכל מקום בזמן אמת לא פעלו התובעים בהתאם להוראות סעיף 225(ג) לחוק. לפיכך התוצאה היא כי המנוח היה זכאי לגמלת בעין בלבד, ולא הוכח כי היה זכאי לגמלה בלתי מופחתת שאז היה מקום לפסוק סכום כספי הגם שהגמלה ניתנה בעין. סוף דבר - 67. לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי , לא ניתן צו להוצאות. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלתו. ניתן היום, ט"ז אייר, תשע"ב, 8 במאי 2012, בהעדר הצדדים. נ.עובדים-מר אלכסנדר לוין רוית צדיק,שופטת נ.מעבידים -מר יוסף פרלמן סיעוד