מבוא 1. התובע, יליד 3.1.74, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 18.4.07, עת רכב על קטנוע והחליק בעקבות בלימת חירום (להלן: התאונה). הנתבעת הודתה בחבותה לפצות את התובע על נזקיו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), והמחלוקת בין הצדדים היא על גובה הנזק. הפגיעה והנכות הרפואית 2. ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים איכילוב שם נבדק ואובחנה, בין היתר, פגיעה בברך ימין. הרגל נחבשה והתובע הופנה להמשך מעקב וטיפול. בהמשך אובחנו נוזל תוך ברכי, פגיעה ב- LCL וקרע במיניסקוס, ובתאריך 11.6.07 עבר התובע ניתוח לכריתה חלקית של המיניסקוס החיצוני. 3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. ועדה רפואית של המוסד אשר בדקה את התובע קבעה כי בעקבות התאונה נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10% לפי סעיף 48(2)(ז)(I) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי), בגין נזק במיניסקוס בצורה קלה. 4. הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי מחייבת את הצדדים במסגרת תובענה זו על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים. עיסוק והשתכרות 5. במועד התאונה היה התובע כבן שלושים ושלוש, ועבד בשתי משרות במקביל: כפקח בעיריית בת-ים, וכמאמן שוערים בקבוצת הכדורגל של "הכח מכבי רמת גן עמידר". 6. במסגרת ראיותיו הגיש התובע תלושי שכר בודדים מהתקופה שקדמה לתאונה: תלושי שכר לחודשים ינואר עד מרס 2007 מעבודתו כפקח בעיריה, ותלוש שכר בודד לחודש מרס 2007 מעבודתו כמאמן. יתר התלושים שהגיש הם מהתקופה שלאחר התאונה. מכלל התלושים עולה כי שכרו, על מרכיביו השונים, משתנה, ויש בו תנודות, ועל כן אין בתלושים הבודדים שהגיש כדי ליתן תמונה מדויקת אודות שכרו הממוצע עובר לתאונה, במיוחד בעבודתו כמאמן [כך למשל בחודשים 9-12/07 השתכר בממוצע כ- 5,400 ₪ (נספחים סח'-עא' לתצהיר), בחודשים 1-3/08 השתכר סך 3,109 ₪ מדי חודש (נספחים עב'-עד') ובחודשים 7-10/08 השתכר 5,806 ₪ מדי חודש (נספחים עה'-עח')]. זאת ועוד, על-פי הרשום בתלושי השכר מעבודתו כמאמן, התחיל התובע לעבוד בעבודה זו בתאריך 1.3.07, היינו כחודש לפני התאונה. התובע העיד כי עבד כמאמן תקופה ארוכה יותר אך הוא לא הציג נתונים וראיות על תקופת עבודתו ובמיוחד על השתכרותו לאורך זמן. עוד יצוין כי עבודתו כמאמן שוערים היא עונתית (ר' עמ' 18-19 לפרוטוקול). מתוך הנתונים שהוצגו ניתן לקבוע כי שכרו הממוצע של התובע מעבודתו כפקח בעירית בת-ים, עובר לתאונה, עמד על סך של 6,027 ₪ ברוטו (כפי שעולה מתלושי השכר לחודשים ינואר-מרץ 2007 נספחים כב' - כד' לתצהיר התובע). על גובה שכרו כמאמן ניתן ללמוד מטופס 106 שהגיש התובע לשנת 2008 (נספח עט' לתצהירו), המשקף נתוני שכר שנתיים. אמנם, מדובר בתקופה שלאחר התאונה, אך באותה שנה שב התובע לעבודתו כמאמן ולא נטען כי חל שינוי בשכרו בהשוואה לשכרו עובר לתאונה (ר' סעיף 8 לתצהיר התובע), ולכן ניתן ללמוד מנתונים אלה על שכרו הממוצע עובר לתאונה. על פי המפורט בטופס 106 עמד שכרו הממוצע כמאמן (בחישוב שנתי) על סך של 4,547 ₪ ברוטו לחודש. שכרו הכולל של התובע עובר לתאונה הסתכם אפוא בסך של 10,574 ₪ ברוטו בממוצע לחודש. 7. לא הוכחה טענת התובע באשר לסיכוי להשביח את שכרו, וזו נותרה בגדר טענה בעלמא. 8. בהתחשב בהצמדת השכר להיום, אני קובעת כי שכרו הפוטנציאלי של התובע הוא בסך של 12,000 ש"ח, ולאחר הפחתת מס הכנסה (על פי שיעור המס שהוא מחויב בו כעולה מתלושי השכר העדכניים שהגיש) - סך של 11,600 ₪ (בערכי יום פסק הדין). הנכות התפקודית והשפעתה על כושר העבודה וההשתכרות 9. לאחר התאונה שב התובע לעבודתו הן כפקח בעיריה והן כמאמן שוערים. בחודש יולי 2010 עזב את עבודתו כמאמן בקבוצת "הכח רמת גן" והחל לעבוד כמאמן שוערים בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. 10. התובע טוען כי הוא סובל ממגבלות וכאבים בברך ימין וכי עקב כך הוא מתקשה מאד לתפקד בעבודותיו שבשתיהן הוא נדרש לאימוץ הברך. עבודתו כמאמן דורשת ממנו לרוץ ולבעוט בכדור, בעבודתו כפקח הוא נדרש להליכה ממושכת (ר' סעיף 8 לתצהירו ועדותו). לטענת התובע, לאחר התאונה וכתוצאה מנכותו פחת שכרו בכ-2,000 ₪ לחודש. לטענתו, שכרו בעיריה פחת שכן הוא ממעט לבצע עבודות שדורשות הליכה ממושכת, ועובד פחות שעות נוספות מבעבר. אשר לעבודתו כמאמן, טען, כי בשל תרומתו הרבה למועדון בעבר השאירו אותו בעבודה, אך בסופו של דבר, לאחר שתי עונות נוספות נאלץ לעזוב בשל מגבלותיו והקושי באימון שוערים בוגרים, והחל מחודש יולי 2010 הוא משמש כמאמן בקבוצת נוער. לטענתו, אימון בני נוער קל מאימון בוגרים, והשכר נמוך משכרו כמאמן בוגרים. 11. הטענה על ירידה בשכרו של התובע לא הוכחה. בחינת מדוקדקת של תלושי השכר שהגיש מעלה כי אף שבתקופת הנכות הזמנית ניכרת ירידה בשכרו של התובע ובשעות העבודה הנוספות שבצע (ולכך אתייחס בנפרד), הרי שלאחריה שב התובע לרמת השתכרותו עובר לתאונה ושכרו לא נפגע, כפי שיפורט להלן. א. השכר בעיריה. מהראיות עולה כי בשנת 2010 השתכר התובע, בממוצע, סך של 7,215 ₪ ברוטו לחודש (ר' נתונים מצטברים בתלוש 11/2010 הוגש במסגרת ת/2). שכרו בחודשים ינואר-פברואר 2001 עמד על 7,095 ₪ לחודש (בהתעלם מתוספת 2,000 ₪ במשכורת ינואר). השוואת נתוני השתכרות אלה לשכרו עובר לתאונה מעלה כי שכרו בעיריה לא פחת, אלא אף עלה במידת מה (עליה שקשורה בוותק שצבר התובע, ר' עדותו). הטענה בדבר ירידה במספר השעות הנוספות לא הוכחה. התובע העיד כי כמות השעות הנוספות משתנה מחודש לחודש ונגזרת מאירועים מיוחדים שמקיימת העיריה. משכך, על מנת להוכיח את טענתו היה עליו להציג נתונים שנתיים אודות מספר השעות הנוספות שעבד עובר לתאונה, כדי שניתן יהיה להשוותם עם נתוני השעות הנוספות שעבד לאחר התאונה. כפי שצוין, התובע הסתפק בהגשת תלושי השכר לחודשים ינואר-מרס 2007 להוכחת שכרו עובר לתאונה. הימנעותו מהבאת הנתונים המלאים אודות ממוצע השעות הנוספות שביצע - נתונים שניתן היה להשיג ללא קושי באמצעות המעביד - פועלת לחובתו. יתרה מכך, מהשוואת מספר השעות הנוספות בחודשים ינואר-מרס עולה כי בשנת 2007 (עובר לתאונה) עבד התובע 80 שעות נוספות ב-3 חודשים אלה (בסך הכול). בשנת 2011 עבד 74.5 שעות נוספות בחודשים ינואר-פברואר בלבד (ר' פירוט השעות הנוספות בתלושי השכר), כך שגם השוואת הנתונים הקיימים סותרת את טענת התובע. יוער שוב כי בשנת 2008 אכן ניכרת ירידה במספר השעות הנוספות שעבד התובע ולכך אתייחס בנפרד במסגרת הדיון בהפסדי השכר בתקופת הנכות הזמנית. ב. השכר כמאמן. לאחר התאונה שב התובע לאמן שוערים בקבוצת "הכח רמת-גן", במשך שתי עונות נוספות, ובשנת 2010 עזב את הקבוצה והחל לעבוד כמאמן בקבוצת הנוער של הפועל תל-אביב. שכרו כמאמן בקבוצת הנוער בשנת 2010 הסתכם ב- 5,000 ₪ ברוטו לחודש (ר' תלושי השכר לחודשים יולי-דצמבר 2010, ת/1). יוצא כי בפועל שכרו כמאמן לא פחת גם לאחר המעבר מאימון שוערים בוגרים לאימון נוער. המסקנה העולה מן הראיות היא כי לא הוכחה טענת התובע על ירידה בשכרו בעקבות התאונה לאחר התייצבות מצבו הרפואי ולהיום, וכי בשלב זה מצליח התובע לשמור על עיסוקיו ועל גובה השתכרותו מהם. 12. כפי שיפורט בהמשך, אני מקבלת את טענת התובע כי לנכותו השפעה על כושר עבודתו, אך יחד עם זאת התרשמתי כי הוא מפריז בתיאור עוצמת המגבלות והשפעתן על כושר תפקודו, באופן שאינו מתיישב עם שיעור הנכות שאיננו גבוה. כפי שציינתי, הוכח כי התובע שב לעבוד ולהשתכר כבעבר. בנוסף, הוכח כי הוא נוהג לשחק כדורגל במסגרת הליגה למקומות עבודה, וזאת אף שבתחילה טען בחקירתו שהפסיק לשחק כדורגל בשנת 2001 (פרו' עמ' 14); בתקליטור שהגישה הנתבעת (נ/9) נראה התובע כשהוא בועט פעמים רבות בכדור, ברגלו הימנית, במסגרת אימון קבוצת הנוער, זאת, בניגוד לעדותו כי באימון נוער הוא לא בועט (פרו' עמ' 14). עם זאת יש לציין כי רגלו חבושה באיזור הברך. לאחר שצפה בסרט הסביר התובע כי הוא נוטל תרופות ומשככי כאבים שמאפשרים לו לתפקד כך במשך מספר שעות (פרו' עמ' 19); ועוד, נוכח תפקודו כפי שנראה בסרט ונכותו הקלה, נראית עדותו על כך שאינו יכול לסייע ברחיצת ילדיו, למשל, מופרזת וחסרת בסיס. לצד ההפרזה בתיאור מצבו בעקבות התאונה ניסה התובע להמעיט בתיאור עברו הרפואי. כך, למשל, שכח לציין מספר תאונות שעבר ושבגין חלקן נקבעו לו נכויות - נכות בשיעור של 10% בגין פגיעה בברך שמאל בעקבות תאונה מיום 29.9.02 (ר' נ/2), ונכות בשיעור של 5% בגין פגיעה בכתף בעקבות תאונה מיום 27.3.01 (ר' נ/3). 13. למרות כל האמור, איני מקבלת את טענת הנתבעת כי הנכות אינה תפקודית כלל או שנכותו התפקודית מזערית ובלתי משמעותית. שני עיסוקיו של התובע, הן כפקח והן כמאמן, דורשים מאמץ של הרגל וכיפוף ויישור הברך, אם בהליכה ממושכת, אם בריצה או בבעיטות בכדור (כפי שניתן להתרשם גם מ-3 הסרטים בתקליטור נ/9). התובע פגוע בברכו, ואף שמצאתי כי הפריז בתיאור מצבו, אני מקבלת את עדותו על הקושי באימוץ מתמשך של הרגל ועל כך שאימוצה מותיר עליו את אותותיו, ואין ספק בעיני שיכולתו לבצע פעולות אלה באופן רציף ומתמשך ולאורך זמן, נפגמה. לכך יש להוסיף כי מאז שב התובע לעבוד ולהשתכר בהיקף מלא כבעבר חלפו כשלוש שנים בלבד, בעוד שלפניו כשלושים שנות עבודה נוספות. אשר לטענת הנתבעת בדבר מצבו הרפואי עובר לתאונה וללא קשר אליה, אציין, כי על אף נכותו עבד התובע והשתכר כפי שפורט לעיל, ובנוסף, כי רגלו הימנית היתה הרגל הבריאה והדומיננטית (ר' גם נ/9). על כן, לא ראיתי ליתן משקל לטענה כי כשם שנכותו בברך שמאל (בשיעור דומה) בעבר לא השפיעה על תפקודו כך גם נכותו בעקבות התאונה חסרת משמעות תפקודית. לסיכום ולאור כל האמור לעיל, אני סבורה שאף שכיום מתפקד התובע ואין פגיעה בשכרו, הרי שכושר עבודתו והשתכרותו נפגע, במיוחד לאורך זמן, ויש לפצותו על הפגיעה בכושר ההשתכרות בסכום גלובאלי. על יסוד ממצאי, אדון כעת בפיצוי התובע על נזקיו בהתאם לראשי הנזק שתבע בסיכומיו. הפסד השתכרות בעבר 14. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכויות זמניות לתקופות ובשיעורים כדלקמן: 100% - מיום התאונה ועד ליום 18.7.07 - (דמי פגיעה). 20% - עד ליום 31.10.07 15% - עד ליום 30.9.08 10% נכות צמיתה החל מיום 1.10.08 (ר' נ/8). מיום התאונה עד 18.7.07 15. בסיכומיו טוען התובע כי בשלושה חודשים שלאחר התאונה העביר המוסד לביטוח לאומי את דמי הפגיעה למעסיקיו ואלה שילמו לו את שכרו. לכן, נטען, אין כמעט ביטוי להפסדי השכר המידיים בתלושי השכר שהגיש התובע, ובנוסף נטען שאין לנכות את דמי הפגיעה מסכום הפיצויים שיפסק לו (סעיף 7 לסיכומים). בחישוב הפיצוי בסעיף ח(א) לסיכומיו מחשב התובע את נזקיו לפי הפסד של 1,500 ₪ לחודש מיום התאונה ואילך. עסקינן בנזק מיוחד שיש, ובמקרה זה גם ניתן היה, להוכיחו בראיות. בתצהיר עדותו הראשית לא מציין התובע דבר וחצי דבר על תקופת היעדרות מעבודה, ועל הפסדי שכר שנגרמו לו, אם נגרמו, בתקופת ההיעדרות. גם בעדותו לא התבהרה התמונה המדויקת, אם כי ניתן להסיק ממנה, במשתמע, כי הוא לא עבד בתקופת אי הכושר. כך או כך, מתלושי השכר שהגיש התובע עולה כי שכרו שולם לו גם בתקופת אי הכושר. הכנסותיו מהעיריה הסתכמו ב- 20,994 ₪ - סך 5,248 ₪ בממוצע חודשי (ר' נספחים כז'-לא' לתצהיר התובע. החישוב נעשה לאחר הפחתת מרכיב דמי הבראה שנתי משכר חודש 6/07). בהשוואה לשכרו הממוצע בעיריה עובר לתאונה הפסיד התובע בחודשים אלה סכום של 3,116 ₪. אשר לעבודתו כמאמן, שכרו לחודשים אפריל מאי ויולי שולם במלואו (וכך גם בחודשים 8-12/2007), ובחודש יוני שולם שכר חלקי בסכום של 1,036 ₪ (ר' נספחים סג'-סו' לתצהירו). עם זאת, בחקירתו העיד התובע כי בחודשיים או שלושה שלאחר התאונה לא התקיימו משחקים ועל כן ממילא, גם אלמלא התאונה, לא היה עובד בחודשים אלה (פרו' עמ' 18). המסקנה היא כי לא הוכח שנגרם לתובע הפסד שכר מעבודתו כמאמן בתקופת אי הכושר. ההפסד לתקופה זו (וליתר דיוק עד ליום 31.7.07) מסתכם אפוא בסכום של 3,116 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה = 4,010 ₪. מתאריך 1.8.07 ועד ליום 31.12.07 16. נכותו של התובע בתקופה זו היתה בשיעור של 20% (ובחודשיים האחרונים של השנה -15%). מדובר בנכות לא קלה ובעלת השפעה תפקודית משמעותית יותר, אשר באה לידי ביטוי בירידה בשכרו בעיריה שנבעה מהפחתה במספר השעות הנוספות שעבד, כפי שניתן להיווכח מעיון בתלושי השכר לחודשים אלה. הפסדי השכר בפועל מעבודתו בעיריה, בחודשים 8-12/2007, כעולה מהשוואת שכרו על-פי תלושי השכר עם שכרו עובר לתאונה, מסתכמים ב- 6,035 ₪ (לאחר הפחתת מס הכנסה). מדובר בירידה של כ- 20% משכרו עובר לתאונה, וראיתי לפצות את התובע על הפסדיו אלה במלואם. השתכרותו כמאמן לא נפגעה בחודשים אלה ולא נגרם לו הפסד שכר (ר' תלושי השכר נספחים סז'-עא' לתצהיר התובע). על כן, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 6,035 ₪ על הפסדיו בתקופה זו, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה = 7,515 ₪. מיום 1.1.08 עד היום 17. הכנסותיו של התובע בשנת 2008 לא פחתו מהכנסותיו עובר לתאונה. שכרו מעבודתו בעיריה עמד על 6,655 ₪ ברוטו לחודש (ר' נתונים מצטברים בתלוש חודש 12/08 נספח מז' לתצהיר התובע). גם שכרו כמאמן לא נפגע בשנה זו (התובע עצמו לא טען להפסד שכר כמאמן בשנה זו, וכן ראה נספח עט' לתצהירו). 18. בשנת 2009, לאחר התייצבות מצבו של התובע לכדי נכותו הצמיתה, ניכרת אמנם ירידה בשכרו הממוצע של התובע מעבודתו בעיריה. עם זאת, מהראיות עולה כי התובע נפגע בתאונת עבודה שארעה ביום 21.1.09, בגינה נקבעה לו תקופת אי כושר של חודשיים (ר' נ/4). לאור זאת, ולאור העובדה שבשנת 2008 שב התובע להשתכר כעובר לתאונה, הרי שלא ניתן לקשור את הירידה בשנת 2009 לתאונה נשוא התביעה. שכרו כמאמן בשנה זו לא נפגע (ר' נתונים מצטברים בתלוש חודש 7/09 שהגיש התובע, נספח פ' לתצהירו). 19. בשנת 2010 שב התובע לרמת השכר שהשתכר עובר לתאונה, כפי שפורט לעיל בהרחבה. 20. המסקנה העולה מן האמור היא כי לא הוכחו הפסדי שכר בתקופה זו, ועל כן איני פוסקת לתובע פיצוי בגינה. פגיעה בכושר ההשתכרות והפסד השתכרות בעתיד 21. לאור קביעותיי בסעיפים 11-13 לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 160,000 ש"ח על הפגיעה בכושר השתכרותו. בסכום הפיצוי התחשבתי גם בשכרו הפוטנציאלי כפי שקבעתי. עזרת הזולת 22. התובע טוען כי עד לתאונה נהג לבצע את עבודות הבית יחד עם אשתו ומאז התאונה אינו מסוגל לכך. כך טענה גם אשת התובע, הגב' מאיה גניש, בתצהיר עדותה הראשית. מקובל עלי כי התובע סייע לאשתו בטיפול בבית, אך לא שוכנעתי כי חָלקו בנטל באופן שווה. בחקירתה אישרה הגב' גניש כי מאז ומתמיד עבד התובע בשתי עבודות ושהה שעות רבות מחוץ לבית, ובהמשך אישרה כי היא ביצעה את מרבית העבודות והתובע עזר לה (פרו' עמ' 5-6). בנוסף, איני מקבלת את הטענה כי בשל נכותו, הקלה, התובע אינו מסוגל עוד לסייע בביצוע העבודות שבביצוען נהג לסייע בעבר. על עזרת מיטיבים בתקופת אי הכושר בעבר, ועל הפגיעה המזערית ביכולתו לסייע בעבודות הבית, ראיתי לפסוק לו פיצוי בסכום של 5,000 ₪ (בערכי יום פסק הדין). הוצאות רפואיות ונסיעות 23. לתצהירו צירף התובע קבלות על הוצאות בסך של כ- 640 ₪. אני מקבלת את טענתו שמעת לעת נזקק למשככי כאבים. סביר גם שלא כל הקבלות נשתמרו בידיו. אשר לעתיד, לא הוכח צורך בטיפולים רפואיים, וככל שידרשו טיפולים שגרתיים או ביקורות התובע זכאי לקבלם במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי או מהמוסד לביטוח לאומי שהכיר בתאונה כתאונת עבודה, והוצאותיו בגין אלה תהיינה זעומות. על הוצאותיו בגין טיפולים, תרופות ונסיעות לטיפולים, מעבר לכיסוי שניתן על ידי המל"ל וקופת החולים, בעבר ולעתיד, אני פוסקת לתובע סכום גלובאלי של 5,000 ₪ (בערכי יום פסק הדין). דמי שכירות 24. במועד התאונה התגורר התובע בדירה בקומה רביעית ללא מעלית, בשכירות. לטענתו, לאחר התאונה ועקב נכותו נאלץ לשכור דירה אחרת בבניין עם מעלית, בדמי שכירות גבוהים יותר, והוא עותר לפצותו על ההפרש בדמי השכירות. לא הוכח כי בגין נכותו הקלה מוגבל התובע בעליה וירידה במדרגות וכי מצבו חייב החלפת הדירה ומעבר לדירה עם מעלית. זאת ועוד, לא שוכנעתי כי קיים קשר בין מעבר התובע ומשפחתו לדירה החדשה, לנכותו. הדירה החדשה מרווחת מקודמתה, ונראה כי המעבר נבע מהתרחבות המשפחה, הולדת התאומות, והרצון לשפר את תנאי המחייה של המשפחה. על כן, התביעה בראש נזק זה נדחית. נזק לא ממוני 25. בגין נכותו, בשיעור 10%, ושני ימי אשפוז, ועל-פי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, זכאי התובע לפיצוי בסכום של 19,045 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו. ניכויים 26. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ויש לנכות את התגמולים שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי, בגין התאונה. התובע טוען כי אין לנכות את דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי שכן התשלום הועבר למעסיקיו, והם שילמו לו את שכרו בתקופת אי הכושר. הנתבעת טוענת שיש לנכות את דמי הפגיעה שכן בתעודת עובד ציבור שהוגש מטעם המוסד לביטוח לאומי, צוין מפורשות כי "התשלום הועבר לחשבון התובע" (ר' נ/8). לטענת הנתבעת יש לנכות את דמי הפגיעה גם אם לא נפסק לתובע פיצוי מלא על הפסדי השכר לאחר שהוכח ששכרו שולם לו על ידי מעסיקיו. נראה כי הצדק עם הנתבעת. על פי תעודת עובד הציבור נ/8 שולמו דמי הפגיעה לחשבונו של התובע. ראיה זו לא נסתרה, ולא די בטענת התובע לפיה שולמו דמי הפגיעה למעביד כדי לסותרה (יצוין כי במקרים אחרים בעניינו של התובע צוין במפורש כי התשלום הועבר לתובע על ידי המעביד, ר' למשל נ/5, תעודת עובד ציבור בנוגע לתאונה מיום 8.7.08). התובע גם לא ביקש להשיב לנטען בנקודה זו בסיכומי הנתבעת. על כן, יש לנכות מסך הפיצויים גם את דמי הפגיעה ששילם המוסד לביטוח לאומי לתובע בגין התאונה. סך תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום כל תשלום, הוא כדלקמן: דמי פגיעה - 29,654 ₪, קצבאות נכות זמנית - 22,450 ₪, ומענק נכות - 40,628 ₪ (ר' תעודת עובר ציבור נ/8). ובסך הכול - 92,732 ₪. סוף דבר 27. סוף דבר, אני פוסקת לתובע פיצויים כדלקמן: הפסד שכר בעבר - 11,525 ₪ הפסד שכר בעתיד - 160,000 ₪ עזרת הזולת - 5,000 ₪ הוצאות - 5,000 ₪ נזק לא ממוני - 19,045 ₪ סך הכול - 200,570 ₪ ניכויים - 92,732 ₪ סך הכול - 107,838 ש"ח 28. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסך 107,838 ש"ח. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.08% מסכום הפיצויים שפסקתי. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ט"ו אלול תשע"א (14 ספטמבר 2011), בהיעדר הצדדים. ברכייםנכותאחוזי נכות