בפני תובענה כספית לתשלום פיצוי בסך של 150,908 ₪, שהגיש התובע, מר יפתח בנארי (להלן: "בנארי") כנגד חברת דובינסקי את דיאמנט בע"מ (להלן: "דובינסקי"), קמור אביזרי תנועה בע"מ (להלן: "קמור") ומר גבריאל דובינסקי (להלן: "גבריאל"), הם הנתבעים 1-3 בהתאמה. בנארי תובע משלושת הנתבעים את השבתם של הכספים שנגבו ממנו במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 01-72384-98-6 (להלן: "תיק ההוצל"פ), וכן את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתו בהליך משפטי קודם בת.א. 14944/02 (להלן: "התיק הקודם"). כן תובע בנארי פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש שלטענתו נגרמה לו בשל התנהלות הנתבעים, אשר "עשו יד אחת" לריקון דובינסקי מתוכן והעברת כל נכסיה במסגרת הליך כינוס נכסים לקמור, וכך למעשה הותירו אותו בפני שוקת שבורה, וללא אפשרות לקבל את הכספים שמגיעים לו. רקע עובדתי - סיפור המעשה אשר בבסיס התובענה סבוך מעט ועל כן איאלץ להידרש לפירוט נרחב יחסית של העובדות והאירועים המהווים רקע לתובענה, בטרם אעבור לבחון את השאלות שבעובדה ובמשפט אשר בהן נדרשת הכרעה. דובינסקי היתה חברה אשר בשנות פעילותה עסקה בייבוא וסחר בצמיגים. גבריאל היה מנהלה ובעל המניות בה. דובינסקי נקלעה להליך של כינוס נכסים (במסגרת פש"ר 512/02). קמור הינה חברה אשר נוסדה ביום 26/11/2002. קמור רכשה במסגרת הליך כינוס הנכסים של דובינסקי את נכסיה של דובינסקי. חמו של בנארי, המנוח מר שמואל ליבוביץ' ז"ל (להלן: "ליבוביץ'"), ניהל בזמנו עסק בשם "צמיגי מילו". בין דובינסקי לבין ליבוביץ' התקיימו קשרים עסקיים אשר במהלכם נוצר חוב מצד ליבוביץ' כלפי דובינסקי, אשר להבטחת פרעונו נאלץ ליבוביץ' לחתום על שטרות חוב (להלן: "השטרות"). אין מחלוקת כי בנארי, לבקשת ליבוביץ', הסכים לערוב לחוב כלפי דובינסקי והסכים לחתום על ערבות לשטרות (להלן: "הערבות של בנארי"). ישנה מחלוקת בין הצדדים באשר למועד החתימה מצד בנארי, באשר לשאלה האם הערבות של בנארי נחתמה בטרם חתימת החייב הראשי (ליבוביץ') על השטרות (כלומר, "על החלק") ובאשר לשאלה אם יש תוקף לשטרות הואיל וחתמה עליהן בתו של ליבוביץ' בשם ליבוביץ'. בכל אופן, בגין השטרות נפתח על ידי דובינסקי תיק ההוצל"פ - כנגד ליבוביץ' וכנגד בנארי כערב, עוד בשנת 1998. לא הוגשה התנגדות לביצוע השטרות ודובינסקי נקטה בהליכים כנגד בנארי, לרבות הטלת עיקולים על נכסיו אשר "תפסו" 50,416 ₪, בקופת גמל שהיתה על שמו. מתוך סכום זה הועברו לתיק ההוצל"פ 32,756 ₪ בלבד, הואיל ו-17,600 ₪ עברו למס הכנסה, בגין מיסוי על "שבירת" קופת הגמל לפני המועד. העיקולים מומשו ביולי ואוגוסט 2000. מספר חודשים לאחר מכן, הגיש בנארי בקשה להארכת מועד להגיש בקשת התנגדות לביצוע השטרות. התיק הועבר לבית משפט זה, וביום 6/8/2002 ניתנה לבנארי רשות להתגונן. ההליך המשיך במסגרת ת.א. 14944/02 בבית משפט השלום בחיפה בפני כבוד השופטת שטייניץ ולאחר מכן בפני כבוד השופטת טאובר (לעיל ולהלן: "התיק הקודם"). בשנת 2002 החלה דובינסקי את הליכי הפש"ר, ובחודש ספטמבר 2002 מונה לה כונס נכסים, עוה"ד (כתוארו אז) אורי גולדקורן (להלן: "הכונס"). ביום 13/1/2003 הסתיים הליך הפש"ר. ביום 14/1/2003, התקיים דיון במסגרת התיק הקודם, במהלכו הודיע ב"כ של דובינסקי כי הליך הפש"ר הסתיים וכי יש לברר כמה כספים נגבו על ידי דובינסקי במסגרת תיק ההוצל"פ. במועד זה ניתנה החלטה של בהמ"ש לפיה יש להפקיד בקופת בהמ"ש את כל הכספים אשר הועברו לידי דובינסקי בתיק ההוצל"פ (להלן: "ההחלטה הקודמת"). ביום 17/9/2003, לאחר שדובינסקי לא התייצבה לשני דיונים נוספים שנקבעו ומאחר והיא לא קיימה את ההחלטה הקודמת (ולא הפקידה את הכספים בקופת בהמ"ש) - ניתן ע"י כבוד השופטת טאובר פסק דין לטובת בנארי אשר מורה על מחיקת תביעתה של דובינסקי כלפיו מכח השטרות (להלן: "פסה"ד הקודם"). בהתאם, הורה בהמ"ש לדובינסקי להשיב לבנארי את כל הכספים שנגבו במסגרת תיק ההוצל"פ וחייבה את דובינסקי לשלם לבנארי שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט (ע"פ התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד + 800 ₪ בתוספת מע"מ). טענות הצדדים: טענות בנארי - כאמור, ראשית הפרשה בחתימתו של בנארי על שטרות החוב כערב לליבוביץ' ובגביה במסגרת תיק ההוצל"פ שנפתח בגין השטרות. בנארי טוען לעניין חבותו בתיק ההוצל"פ שתי טענות - ראשית, בנארי טוען שחתם על שטרות החוב בטרם חתם עליהם ליבוביץ', וזאת לבקשת ליבוביץ'. בנארי טוען כי רק מאוחר יותר התברר לו כי ליבוביץ' עצמו כלל לא חתם על השטרות, וכי חתימתו זויפה, ככל הנראה על ידי בתו, הגב' רחל גרטן ליבוביץ' (אחות אשתו של בנארי). על כן טוען בנארי, כי מאחר והחייב העיקרי כלל לא חתם על שטרות החוב, אין כל תוקף לערבותו וכי הכספים נגבו ממנו שלא כדין. שנית, בנארי טוען כי על גבי השטרות נרשמה באופן ברור כתובתו העדכנית, וחרף האמור, עת נפתח תיק ההוצל"פ כנגד ליבוביץ' וכנגדו, פעל גבריאל במכוון לעדכון כתובת שגויה ברישומי תיק ההוצל"פ. בהמשך, בוצעה "מסירה" של האזהרה על ידי עובד מטעם דובינסקי באותה כתובת שגויה ונרשם במרמה על ידי אותו עובד כי האזהרה נמסרה לבנארי וכי הוא סירב לחתום על אישור המסירה. כך נוצר מצב בו לכאורה בוצעה מסירה כדין, והתאפשרו הליכי ההוצל"פ, לרבות עיקול קופת הגמל ומימוש העיקול. בנארי טוען כי לאור זאת, למעשה, חבותו בתיק ההוצל"פ "נולדה בחטא", כאשר לא בוצעה מסירה כדין של האזהרה בטרם ננקטו כנגדו הליכים ונגבו ממנו כספים. לטענתו, ההתנהלות האמורה לגבי המסירה "שלא היתה", הייתה בידיעת גבריאל ובהנחייתו. לכן, שתי טענותיו הראשונות נוגעות לכך שיש לבטל בדיעבד את חיוביו בתיק ההוצל"פ ולכך שהתיק נפתח עקב התנהלות שבמרמה מצד דובינסקי וגבריאל. שורת הטענות הבאות נוגעות להתנהלות דובינסקי וגבריאל בכל הקשור בניהול התיק הקודם. לשיטת בנארי, כיון שבמהלך ניהול התיק הקודם ידעו דובינסקי וגבריאל כי דובינסקי בכינוס וכי אין לה כל יכולת לפרוע חובות או לקיים פסקי דין - הם לא טרחו להתייצב לדיונים, וכך ניתן פסה"ד הקודם לטובתו. מוסיף בהקשר זה בנארי וטוען כי במסגרת הליך הכינוס, נמנע גבריאל מלדווח לכונס הנכסים שמונה לדובינסקי, עו"ד אורי גולדקורן (כתוארו דאז), על חובותיה של דובינסקי לנושים שונים, לרבות חובות דובינסקי כלפי בנארי מכח פסה"ד הקודם. מכלול הטענות הנוסף מצד בנארי נוגע למעורבותה של קמור, כאשר לשיטתו כל מטרתו של הליך הכינוס שהתנהל לגבי דובינסקי הייתה אחת: ריקונה של דובינסקי מכל נכסיה והברחתם, בכסות של הליך משפטי מסודר, לקמור - אשר נשלטת אף היא על ידי גבריאל. בהקשר זה טוען עוד בנארי כי הנכס העיקרי של דובינסקי, הזיכיון הבלעדי לשיווק צמיגים של מותג DUNLOP, לא היווה חלק מעסקת הרכש של קמור את דובינסקי, על אף שמהווה את הנכס העיקרי של דובינסקי, ולמעשה נותר הזיכיון בהחזקתו של גבריאל. בתמיכה לטענות אלו מסביר בנארי כי כתובתה של קמור הייתה זהה לכתובתה של דובינסקי, וכי המבנה אותו שכרה קמור במקומה של דובינסקי הינו מבנה בבעלות חברה הנשלטת, בין היתר, על ידי גבריאל. אם נסכם את טענותיו של בנארי כלפי דובינסקי - הרי שלטענתו עליה לשלם לו את אשר נפסק בפסה"ד הקודם. כלפי גבריאל - הטענות הינן למרמה וביצוע עוולות נזיקיות בנוגע להגשת השטרות, לפתיחת תיק ההוצל"פ, לניהול התיק הקודם ולניהול תיק הפש"ר, וכן טענות של הרמת מסך בין גבריאל לבין דובינסקי. כלפי קמור - נטען שאף היא חייבת לשאת בתשלום החובות, בשל שהיא למעשה מהווה "תחליף" של דובינסקי ובאה בנעליה. מבחינת הסכומים הנתבעים - דורש בנארי משלושת הנתבעים את השבת הסכום שעוקל (50,416 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום, משמע - כ-100,000 ₪; את שכ"ט עוה"ד שנפסק לטובתו בסך של כ-17,000 ₪; עוגמת נפש בסך של 10,000 ₪; והוצאות משפט בגין תיק זה בסך של כ-23,000 ₪, כלומר, כ-150,000 ₪. טענות דובינסקי וגבריאל - מקדמית, טוענים דובינסקי וגבריאל (שלמען הנוחות יכונו ביחד: "הנתבעים"), להתיישנות התביעה (אשר הוגשה ביום 24/8/2010), שכן לשיטתם מועד התגבשות עילת התביעה כנגדם היה לכל המאוחר ביום 14/1/2003, המועד בו ניתנה ההחלטה הקודמת (לגבי הפקדת הכספים שנגבו בקופת בהמ"ש). לחילופין, אם מועד התגבשות העילה הינו מועד פסה"ד הקודם (17/9/2003), הרי שהתובענה לוקה בשיהוי ניכר, שכן בנארי ישן על טענותיו כנגדם כשבע שנים, ו"נזכר" להגיש את התביעה פחות מחודש טרם ההתיישנות, וזאת על אף כי העובדות שמקימות את עילת התביעה הנטענת היו ידועות לו זמן רב לפני כן. לעניין חתימתו של בנארי על שטרות החוב וגביית הכספים במסגרת תיק ההוצל"פ, הנתבעים מודים כי אכן נגבו הכספים האמורים בתיק ההוצל"פ. יחד עם זאת, טוענים הם כי לא נפל כל דופי בכשירותו של ההליך בתיק ההוצל"פ. ראשית, הנתבעים מכחישים את טענת בנארי לפיה חתימתו של ליבוביץ' על השטרות זויפה על ידי בתו של ליבוביץ' ומסבירים כי ליבוביץ' עצמו ביקש מפורשות מבתו לחתום על שטרות החוב בשמו וכי היא עשתה כן בנוכחותו של ליבוביץ', גבריאל ובנוכחות בנארי עצמו. שנית, מכחישים הנתבעים את טענות בנארי לפיהן ההמצאה של האזהרה בתיק ההוצל"פ בוצעה תוך מרמה וזיוף אישור ההמצאה על ידי עובד דובינסקי. מוסכם כי עובד של דובינסקי ביצע את ההמצאה, אך נטען כי הטיפול במסירת האזהרה נעשה באמצעות עורכי הדין שטיפלו עבורם בנושא (שאינם באי כוח הנתבעים בהליך זה) וכי לא דובינסקי ולא גבריאל מסרו נתונים כלשהם לגבי כתובתו של בנארי לצורך ביצוע המסירה. יתרה מכך. הנתבעים טוענים כי בנארי אכן קיבל את האזהרה באופן אישי וכי ממילא, היות וננקטו במסגרת תיק ההוצל"פ כ-45 הליכים ועיקולים במהלך תקופה של מספר חודשים, הרי שבנארי היה מודע לקיומו של תיק ההוצל"פ כנגדו ואף נערכו פגישות בין בנארי לבין גבריאל במטרה להגיע להסדר לגבי החוב. ממשיכים וטוענים הנתבעים כי רק לאחר שנפטר ליבוביץ' (שהיה החייב העיקרי), צצו ועלו טענותיו של בנארי בדבר אי כשרות ערבותו על השטרות ובדבר זיוף חתימתו של ליבוביץ'. הנתבעים טוענים כי בקשתו של בנארי להארכת מועד להגשת ההתנגדות לביצוע השטר בהוצאה לפועל התקבלה בשל ספק מסירה בלבד, וכי אם הייתה מתבררת טענה זו עד תומה, אלמלא הייתה דובינסקי קורסת כלכלית, היה מתברר כי אין בטענותיו של בנארי בדבר זיוף חתימתו של ליבוביץ' ואי קבלת האזהרה בתיק ההוצל"פ דבר. לגבי הטענות שעניינן הליך הפש"ר - טוענים הנתבעים כי מכירת נכסיה של דובינסקי נעשתה על ידי הכונס, בפיקוח ובאישור בית המשפט בהליך הפש"ר - ועל כן אין כל ממש בטענות בנארי כי גבריאל הוא שיזם את הקמת קמור וכי הוא הבריח את כל נכסיה של דובינסקי לקמור. הנתבעים טוענים עוד כי קריסתה של דובינסקי נבעה מסכסוך שנגלע בינה לבין חברת DUNLOP העולמית והפסקת מתן אשראי לדובינסקי, התנהלות אשר הכניסה את דובינסקי למצוקה כלכלית והביאה לבסוף לקריסתה. הנתבעים מוסיפים כי במועד קריסתה, זכויות ההפצה מכוח הזיכיון כלל לא היו בידיה של דובינסקי, שכן חברתDUNLOP פעלה לביטול הזיכיון של דובינסקי עקב הסכסוך ביניהם, ועל כן אין ממש בתמיהות שהעלה בנארי ביחס לעובדה כי הזיכיון להפצת הצמיגים לא היווה חלק מהנכסים שהועברו לקמור במסגרת הליך הכינוס ואין בסיס למסקנתו של בנארי כי הדבר מלמד על כך שהשליטה בזיכיון נותרה באופן אישי בידיו של גבריאל, או הועברה "מתחת לשולחן" לידי קמור, במרמה. בנוסף, מוכחשות כל הטענות לגבי הדרישה לחייב את גבריאל אישית בכל סכום שהוא. טענות קמור - כטענה מקדמית טוענת אף קמור להתיישנות, ולמצער - לשיהוי שמצדיק את דחיית התביעה. לגופם של דברים טוענת קמור, כי כלל לא קיימת יריבות ישירה בינה לבין בנארי וכי לא קמה נגדה עילת תביעה. קמור טוענת כי היא נשלטת על ידי חברות מסוימות, המוחזקות ומנוהלות על ידי אנשים שאינם קשורים לגבריאל, וכי לגבריאל אין כל קשר אליה, פרט להיותו מועסק על ידיה כמנכ"ל שכיר. על כן טוענת קמור כי אין בסיס לטענותיו של בנארי לפיו גבריאל הוא זה שהקים את קמור ושולט בה בפועל, על אף שאינו בעל מניות בה. מוסיפה קמור ומתארת את רכישת נכסי דובינסקי במסגרת הליכי הכינוס כהזדמנות עסקית עבורה (או למעשה עבור בעליה, שכן קמור עצמה הייתה באותו שלב עדיין בהקמה), ומציינת כי כי היא התנתה את הסכם הרכישה בכך שיתקבל במקביל זיכיון ההפצה של DUNLOP בישראל. המסכת הראייתית - מטעם התביעה נשמעה עדותו של בנארי (לגבי תצהירו ת/1). עוד הוגש בהסכמה תצהירה של של הגב' ליאורה בנארי, אשתו של בנארי (ת/2) - וזאת ללא חקירה נגדית, אך תוך שמירת האפשרות להעלאת טענות לגבי התצהיר. מטעם הההגנה העידו גבריאל (לגבי תצהירו נ/2) ומר רון וייס, מבעלי קמור (להלן: "וייס", לגבי תצהירו נ/1). דיון ומסקנות - לאחר שקילת הראיות וטענות הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד גבריאל וכנגד קמור להדחות וכי יש לקבל את התביעה כנגד דובינסקי, אם כי המשמעות האופרטיבית הינה חיובה בסכומים שבהם היא כבר חויבה ממילא בפסה"ד הקודם. אפרט להלן את נימוקי. טענת ההתישנות והשיהוי - התביעה הוגשה ביום 24/8/2010. נדמה לי שיש לקבל את טענות ההגנה לגבי התיישנותן של חלק מעילות התביעה, ככל שאלו נוגעות ל"מעשים" שבוצעו לפני יום 24/8/2003 (שבע שנים לפני הגשת התביעה). אם נתייחס לטענות שנוגעות לניהול תיק הפש"ר, להעלמת עובדות מהכונס (הגם שלא הוכחו - כפי שיפורט בהמשך), להברחת נכסים, למניעים שמאחורי הקמת קמור וכו', הרי שברור כי מכלול ה"עוולות" בוצעו לפני אוגוסט 2003 והן התיישנו. העובדה שפסה"ד הקודם כולל חיוב כלפי דובינסקי, וכי עילה שנובעת מחיוב שכזה לא התיישנה - אינה משנה את המסקנה שעילות אחרות כן התיישנו. בהקשר זה טוען בנארי כי כל העובדות הדרושות לעניין הליך כינוס הנכסים "נודעו לו רק בסמוך לפני הגשת התביעה", אך טענה סתמית בעלמא זו לא הוכחה ואני דוחה אותה (ועוד אשוב לנושא זה בהמשך). הוא הדין לגבי כל עילה אפשרית שנובעת מהפרת ההחלטה הקודמת מיום 14/1/2003 לגבי הפקדת הכספים שנגבו על ידי דובינסקי מבנארי בקופת בית המשפט. ככל שאי ההפקדה כשלעצמה מקימה עילת תביעה - היא התיישנה. טענות לגבי הפסקת מירוץ ההתישנות לגבי העילות אשר התבררו בתיק הקודם, במהלך הזמן בו התנהל התיק הקודם, לא הועלו, וממילא לא הוכחו (ואף לכך אתייחס להלן). מנגד, עילות תביעה שנובעות מהחיוב שהושת על דובינסקי בפסה"ד הקודם, שניתן ביום 17/9/2003, לא התיישנו. החיוב של דובינסקי לא התיישן וניתן לעתור לחיוב אישי של גבריאל הסומך על חיוב זה. הוא הדין לגבי האפשרות לטעון לחיוב של קמור כנגזרת של חיובה של דובינסקי. כמובן, שניתן אף לטעון למשמעותם של מעשים או מחדלים שבוצעו לאחר יום 24/8/2003, אם כי לא ראיתי שיש טענות עובדתיות אלו או אחרות לגבי פעולה כלשהיא לאחר מועד מתן פסה"ד הקודם מיום 17/9/2003. באשר לטענת השיהוי, סבורה אני כי על אף העובדה כי התביעה הוגשה על גבול תום תקופת ההתיישנות, אין בשיהוי הניכר כדי להוות עילה מספקת לדחייתה על הסף, וזאת במיוחד כאשר אין המדובר בנסיבות בהן עצם השיהוי גרם לנתבעות נזק ראייתי ופגם ביכולתן להתגונן. התביעה כנגד דובינסקי - היות וקיים מעשה בית דין בין בנארי לבין דובינסקי - אין צורך לשוב ולהדרש לטענות הרבות שיש לשני הצדדים לגבי תוקף השטרות וניהול תיק ההוצל"פ. קיים פסק דין חלוט מיום 17/9/2003 המורה לדובינסקי להשיב לבנארי את הסכום שגבתה במסגרת תיק ההוצל"פ - וזאת לאחר שתביעתה נמחקה. דובינסקי לא פעלה לביטול פסק הדין, ולכן - אין כל צורך לדון שנית בחיובה זה (מעבר לכך שמרבית הטענות התיישנו, כפי שכבר ציינתי מעלה). מכאן, שאף אין כל צורך לדון בשאר הטענות לגבי התנהלותה של דובינסקי בכל הנוגע לניהול תיק הפש"ר והקשרים עם קמור - הטענות התיישנו ואינן חיוניות במצב בו ממילא יש פס"ד חלוט כפי שמבקש בנארי. כפי שאין בכוונתי להעתר לטענות בנארי החותרות תחת תוקפו של אותו פס"ד כך גם אין בכוונתי להעתר לטענות דובינסקי באשר לאותו פס"ד. יתכן ולו היתה דובינסקי מתייצבת להליך הקודם, התוצאה היתה אחרת ויתכן ולו היתה מבקשת לבטל את פסה"ד - המורה על מחיקה ולא על דחייה - היתה מצליחה להביא את בהמ"ש לדון בטענות שם לגופן. המדובר בשנת 2003 ואין בכוונתי ל"פתוח" שנית את הנושא לדיון היום. לגבי הסכום אותו חייבת דובינסקי לשלם לבנארי אעיר כי חישוביו של בנארי מבוססים על כך שעל דובינסקי להשיב לו את כל הסכום שעוקל, 50,416 ₪, דא עקא שהסכום שהועבר לידיה של דובינסקי היה נמוך יותר, 32,756 ₪ בלבד (בחודשים יולי ואוגוסט 2000), בשל המיסוי - וראו את נספח ה' לתצהירו של בנארי. הואיל ובפסה"ד הקודם נכתב מפורשות כי על דובינסקי להשיב לבנארי "את כל הסכומים שהועברו לידה על ידי לשכת ההוצאה לפועל במסגרת תיק מספר ...." (סעיף 9 לפסה"ד), הרי שחישוביו של בנארי אינם מדוייקים ויש לבצע אותם מחדש, לגבי הסכומים שהועברו ולא לגבי הסכומים שעוקלו (כלומר, לגבי 32,756 ₪ בלבד). התביעה כנגד גבריאל - אזכיר כי לבנארי טענות רבות כלפי דובינסקי אישית, אך לא מצאתי לקבל את טענותיו. בכל הנוגע לטענות שעניינן החתימה על שטרות החוב - הרי שמכלול הטענות כלפי גבריאל באופן אישי התיישנו זה מכבר. אזכיר שוב כי תיק ההוצל"פ נפתח עוד בשנת 1998 לגבי שטרות אשר לא הוצגו לעיוני אך מן הסתם נחתמו עוד בשנת 1998 או 1997. לכן, חלה התיישנות לגבי כל טענותיו של בנארי באשר למעורבותו של גבריאל באופן אישי במהלך החתימה, לגבי השאלה אם הוא אישית מסר את השטרות לבנארי, אם הם היו "על החלק", אם אכן חתמה עליהם רחל, בתו של ליבוביץ', אם החתימה שלה היתה בנוכחות בנארי או שהוא חתם במועד אחר וכיוצ"ב שאלות שהתשובות להן עשויות (אולי) להקים עילת תביעה אישית עצמאית כנגד גבריאל. מעבר לכך, ואף אם הטענות לא התיישנו - הן לא הוכחו, שכן היום - אין בפני אלא את גרסתו בעל פה של בנארי למול גרסתו בעל פה של גבריאל, ובנארי לא שכנע אותי כי גרסתו מהימנה יותר. אין היום מסמכים רלבנטיים בהקשר זה (ואזכיר שוב כי את השטרות עצמם לא ראיתי) ובנארי כשל בזימון עדים שעשויים להיות רלבנטיים להוכחת גרסתו. בכל הנוגע לטענות שעניינן פתיחת תיק ההוצל"פ וניהול תיק ההוצל"פ - אף כאן, הטענות התיישנו ולא הוכחו. הטענות שקשורות לביצוע ההמצאה לבנארי, מתייחסות להמצאות שבוצעו (או שלא בוצעו) לשיטת בנארי בשנים 1999-2000 (!!!). עילת תביעה שסומכת על מעורבותו האישית של גבריאל באותן המצאות התיישנה לכל המאוחר בשנת 2007 ולא יכולה להתברר בתיק שנפתח בשנת 2010. מעבר לכך, אף בהיבט הזה לא הוכחה עילת תביעה אישית כלפי גבריאל. אזכיר כי טענותיו של בנארי היו כי גבריאל היה "מאחורי" המצאת האזהרה לכתובת אשר לא היתה כתובתו הנכונה, בכוונה, על מנת להציג מצג כוזב בפני רשם ההוצל"פ לגבי קיומה של המצאה כדין. המדובר בטענות חמורות - והן לא הוכחו. לא הוכח כי גבריאל אישית מסר כתובת זו או אחרת לשליח זה או אחר ובוודאי שלא הוכח שהוא מסר ביודעין כתובת שגויה. מעבר לכך, אינני יודעת אם אכן הכתובת "שגויה", במובן שלא בוצעה מסירה כדין - וראו מהמסמכים שבנארי עצמו צירף לתיק עולה כי היתה אף מסירה אישית לידיו שלגביה נרשם כי הוא "סירב לקבל" את המסמך. מבצע המסירה, אותו עובד של דובינסקי, לא זומן להעיד לגבי המסירה הנטענת (ואזכיר פעם נוספת כי עסקינן באירוע מפברואר 2000 !!!), ולכן - יתכן מאד שההמצאה היתה כדין ודינן של כל טענותיו של בנארי לגבי תיק ההוצל"פ להדחות. בכל אופן, לא שוכנעתי כי הוכחה עילת תביעה אישית זו או אחרת כלפי גבריאל בכל הנוגע לפתיחת וניהול תיק ההוצל"פ, לרבות העיקול על קופת הגמת הרלבנטית ומימושו. בכל הנוגע לטענות שעניינן הברחת נכסיה של דובינסקי על ידי הקמת קמור - אין לי אלא לחזור על שנאמר לעיל, דהיינו - שהטענות התיישנו ולא הוכחו. קמור הוקמה בנובמבר 2002 ולכן, כל עילה שעניינה מעורבותו של גבריאל בהקמתה התיישנה בנובמבר 2009. בדומה - תיק הפש"ר שהתנהל בעניינה של דובינסקי הסתיים ביום 13/1/2003 (ע"פ המסמכים שצירף בנארי לתצהירו), ומכאן שבינואר 2010 התיישנו כל עילות התביעה שנוגעות למעשים או מחדלים מצד גבריאל סביב ניהול הליך הפש"ר. אציין שוב, כי בנארי לא טען לתחולתו של סעיף זה או אחר בחוק ההתישנות שיש בו כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות, וטענתו היחידה היתה כי הוא לא ידע את כל המידע הרלבנטי לגבי המעורבות של גבריאל בקמור. טענה זו, נטענה בחצי פה - וראו את ההתיחסות הסתמית לנושא מהותי זה בסעיפים 62(ב) ו-63(ב) לתצהירו של בנארי שם הוא מציין במילים ספורות כי : "כל טענותי ... נובעות מעובדות שנודעו לי אך בסמוך לפני הגשת התביעה" וכי : "רק לאחרונה מעיון במסמכים בתיק הכינוס, נודע לי ...". ברי כי בכך אין די. לו היה מקום להורות על דחיית מועד ההתישנות היה על בנארי להוכיח כי אכן לא ידע את העובדות הרלבנטיות וכי עשה מאמץ לברר אותן (ולא אכביר מילים לגבי תנאיו של סעיף 8 לחוק ההתישנות בראי הפסיקה, או כל חריג אחר שבחוק, שכן הדברים ברורים מאליהם במקרה זה). בנארי לא טען מתי גילה בדיוק את העובדות הרלבנטיות ומדוע לא יכול היה לגלותן קודם לכן (ולדוגמא, מדוע בחר לעיין בתיק הכינוס רק עכשיו, אם טענה זו נכונה בכלל ??). מכאן, שמסקנתי היא שוב - שהטענות התיישנו. מעבר לכך, לא מצאתי שהטענות לגבי הברחת הנכסים והמרמה סביב הקמת קמור מצד גבריאל אישית הוכחו במאזן ההסתברויות האזרחי. בנארי לא הוכיח כי הליך כינוס הנכסים של דובינסקי היה למראית עין בלבד וכי מטרתו הייתה הברחת נכסים בכסות חוקית של כינוס נכסים. סבורה אני כי זוהי טענה קשה אף כלפי הכונס וכלפי בית המשפט המחוזי אשר פיקח על הליך הכינוס - והיה צורך להציג ראיות "טובות במיוחד" בהקשר זה. בהקשר זה אעיר כי טענתו של בנארי לגבי כך שדובינסקי ו/או גבריאל העלימו מעיני הכונס את החוב של דובינסקי כלפיו אינה יכולה להשמע שכן החוב כאמור, מכח פסה"ד הקודם ואף מכוח ההחלטה הקודמת, נוצר אחרי שכבר הסתיימו הליכי הפש"ר. בנארי אף לא הוכיח כי גבריאל הוא האדם שעמד מאחורי הקמת קמור ויזם אותה (ולכך אתייחס עוד בהמשך). ייתכן, וניתן להעלות תהיות לגבי שיקוליה של קמור בהעסקתו של גבריאל כמנכ"ל שכיר בקמור, וזאת בראי קריסתה הכלכלית של דובינסקי. מצד שני, נדמה כי אין מחלוקת כי לגבריאל ניסיון עתיר שנים בניהול עסקי הצמיגים, ובכל מקרה, אני סבורה שלא ניתן לראות בעצם העובדה כי גבריאל משמש כמנכ"ל שכיר בקמור כדי להוות הוכחה לטענותיו של בנארי לפיהן גבריאל הוא ששולט בקמור וכי קמור אינה אלא חליפתה של דובינסקי. לכן, הטענות לגבי חיובו האישי של גבריאל בחוב כנגזרת ממעורבות בהליך הכינוס והקמת קמור - התיישנו ולא הוכחו. נותרו אם כן רק טענותיו של בנארי לפיהן יש לחייב את גבריאל באופן אישי לשאת בתשלום חובה של דובינסקי מכח פסה"ד הקודם (אשר ניתן שבע שנים פחות חודש ממועד הגשת התביעה). עילה זו לא התיישנה אך לא הוכחה. עילה לגבי חיוב אישי היה צריך לבסס על דיני הרמת המסך ולשכנע את בהמ"ש כי יש לחייב את גבריאל, כבעל מניות, לשאת אישית בחוב החברה. ברם אולם, לא הועלו כל טענות לגבי הרמת מסך, לא הוכחו עובדות שעשויות להצדיק הרמת מסך בהתאם לתנאים שבחוק (וכפי שפורשו בפסיקה) וראו את הטענות בסעיף 69 לסיכומי בנארי שאינן, עם כל הכבוד, טענות שעשויות להביא לתוצאה של "הרמת מסך". אינני שוללת את האפשרות כי התנהלות דובינסקי טרם קריסתה הייתה התנהלות שגויה מבחינה כלכלית ועסקית וכי גבריאל מכוח תפקידו אותה עת היה אחראי באופן ישיר להתנהלות מעין זו, אך אף אם אניח לצורך דיוננו כי התנהלות דובינסקי טרם הקריסה הייתה רשלנית - אזי שלא ניתן לבסס על הנחה כללית שכזו הצדקה להרמת מסך בין דובינסקי לבין גבריאל, כאשר לא הובאה ולו ראשית של ראיה להצדקת הרמת המסך. ברי, כי לא די בעובדה כי גבריאל היה בעל מניות ומנהל בפועל של דובינסקי, כדי להצדיק את הרמת המסך. לא הוכחה התנהלות רשלנית אישית מצד גבריאל, או מימון דק, או מרמה, או נטילת סיכונים וכיוצ"ב מעשים שיכולים להצדיק לחייב אותו אישית לשאת בחובות של דובינסקי - ולכן, לסיכום, אני דוחה את מכלול הטענות לגבי גבריאל באופן אישי. התביעה כנגד קמור- אזכיר, כי לשיטת בנארי, מטרת הקמת קמור הייתה להוות "כלי קיבול" לנכסיה המוברחים של דובינסקי ולפיכך יש הצדקה במקרה הנדון לבצע מעין "הרמת מסך" בין שני התאגידים - דובינסקי וקמור, שכן ההפרדה ביניהם נובעת אך מקיומו של מסך התאגדות פורמאלי, ואילו בפועל מדובר בישות אחת בלתי נפרדת, אשר אותה מנהל ומכוון גבריאל. בעדותו בפני הבהיר בנארי את הבסיס הראייתי לשיטתו לטענה זו, כלהלן: "אני נסעתי לקיסריה לאזור התעשיה ויש צילום בכתב התביעה שלי שהמשרד הפכו מדובינסקי לקמור. אני יודע מאנשים עם צמיגים שמר גבי דובינסקי ממשיך לנהל את אותם אנשים, רק השם השתנה. הכל המשיך אותו דבר. הבלעדיות על היבוא ועל ההפצה, על השיווק, הכל נשאר אותו דבר." (עמ' 5, שורות 1-4). אלא, שטענות לחוד וראיות לחוד. בנארי לא הצליח להביא ולו בדל ראייה אחד אשר יתמוך בגרסתו האמורה. יתרה מכך - במסגרת הגנתה של קמור הציגה זו האחרונה מסמכים ואישורים המוכיחים כי אין למעשה כל קשר תאגידי בין דובינסקי לבינה, וכי שתי החברות נשלטות על ידי גורמים שונים ונבדלים - קמור הינה חברה שבשליטת קבוצת קמור והחברה ליבוא ויצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ, חברות שהן בבעלותן של משפחות דוידס, ברנר ווייס, בהרכב החזקה מסוים, שאינו מן העניין בתובענה דנן. דובינסקי לעומת זאת נשלטה על ידי בני משפחות דובינסקי ודיאמנט, בהרכב החזקה מסוים, שגם הוא אינו מן העניין בהליך זה. כל שהוכיח בנארי הוא שקמור אכן שכנה באותם משרדים אשר בהם שכנה גם דובינסקי בשנות פעילותה, משרדים המצויים בפארק התעשייה קיסריה, ברח' האשל 39. עוד אין מחלוקת כי הבניין בו שוכנים אותם משרדים הינו בניין בבעלות חברת ניר-גד אחזקות וניהול (1992) בע"מ, חברה אשר מוחזקת על ידי גבריאל ועל ידי משפחת דיאמנט, בחלקים שווים. כמו כן אין מחלוקת כי גבריאל משמש כמנכ"ל בקמור, ומכאן שהגיוני כי מנהל בפועל את עסקיה, ונמצא בקשר עם מאגר לקוחותיה, שבהחלט ייתכן שהוא דומה או זהה למאגר הלקוחות שהיה לדובינסקי בזמנו. ואולם, אין בעובדה שקמור מצאה לנכון להמשיך את ניהול העסקים שהיו בידי דובינסקי מאותם משרדים, ולצורך כי לשכור אותם מחברת ניר-גד, כדי לתמוך בתיאוריה שבנה בנארי ביחס למעורבותה של קמור במהלך הברחת הנכסים הנטען. נדמה, כי מדובר בהתנהלות סבירה והגיונית של חברה, אשר רוכשת נכסים במסגרת כינוס נכסים, וממשיכה את ניהול עסקי החברה הקורסת מאותו האתר, וזאת מתוך רצון להימנע מהשקעות ראשוניות מיותרות וזעזועים רבים מידי בעסק, במטרה להמשיך את פעילותו היצרנית ולהוציאו מהמשבר. אציין שקמור אף טוענת כי לאחר מספר שנים היא עברה לנהל את עסקיה ממיקום אחר, וסיבותיה עימה. אין אני רואה עין בעין עם בנארי, אשר מבקש לתלות בעובדה כי קמור שכרה את המבנה בו פעלה דובינסקי והפעילה את עסקיה משם, וכי המבנה האמור נשלט בידי חברה שהוחזקה גם על ידי גבריאל, את הראיה המרכזית המבססת את תביעתו כנגד קמור. לשיטתי, אין בכך די. לעניין זה אני מקבלת את טענת קמור לפיה רכישת נכסי דובינסקי במסגרת הליך הכינוס על ידי בעליה של קמור הייתה עבורם הזדמנות כלכלית כדאית והיא נוצלה כדי להרחיב את הפעילות לתחום שיווק הצמיגים. גרסה זו מתחזקת נוכח עדותו של וייס, אשר נשאל לגבי מעורבותו בהקמת קמור ולגבי רכישת הנכסים של דובינסקי במסגרת הליך הכינוס, והשיב כלהלן: "ש. אני מפנה לנספח ב' לתצהיר, דו"ח רשם החברות מ- 3/5/10 שקמור אביזרי תנועה בע"מ, שם כתובות שתי חברות כבעלות מניות. ת. נכון. אני בעל מניות בקמור ריו תנועה בע"מ שהיא הבעלים של קמור אביזרי תנועה בע"מ." ובהמשך- "ש. האם היית מעורב בהקמת קמור אביזרי תנועה ואם כן - איך? ת. הייתי מעורב כמו גם בעוד עשרות חברות באותה תקופה"; (עמ' 11, שורות 8-10 ו- 17-18). "ש. האם את מכיר את עו"ד טלמון? (בא כוחה של קמור בשעת ביצוע הרכישה) ת. כן. ש. האם אתה היית מאחוריו מבחינת הוראות, כאשר הוא היה במגעים עם עו"ד גולדקורן במסגרת הרכישה? ת. לא רכשתי חברה, רכשתי ציוד. לא הכונס ולא דובינסקי יכולים למכור לי את החברה"; ובהמשך- "ת. הייתי מעורב ברכישת הציוד" (עמ' 11, , שורות 21-25 ושורה 27). וכאשר נשאל בקשר לתניה בהצעת הרכישה שהתייחסה לזיכיון השיווק של DUNLOP השיב העד את הדברים הבאים- "ת. אני לא הייתי קונה מלאי מחברה שלא הייתי יכול לשווק את המוצרים שלה וזו התשובה למה זה כפוף, זה היה בכפוף לכך שאני אקבל זיכיון לשווק את זה בארץ". (עמ' 12, שורות 5-6). מכאן, שהוכח שגבריאל מועסק כיום כמנכ"ל קמור אך כי גרעין השליטה במניות של קמור מוחזק בבעלות אנשים חיצוניים לסכסוך דנן. בנארי לא הצליח להוכיח את טענותיו לפיהן גבריאל שולט למעשה בקמור, על אף שאינו מבעליה, או כי פעילותו בקמור חורגת מגדרי תחומי סמכותו כמנכ"ל. בנארי לא הוכיח כי בעליה של קמור עשו יד אחת עם גבריאל על מנת להבריח את נכסיה של דובינסקי, בנארי לא הוכיח כי גבריאל הוא שעמד מאחורי הקמת קמור ולא הוכיח את שאר טענותיו העובדתיות כלפי קמור. לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום להעתר לטענות לגבי "הרמת מסך" בין חברת קמור לבין חברת דובינסקי (אם בכלל קיימת אפשרות שכזו), ושוב - מעבר לכך שהטענות הפוטנציאליות בהקשר זה התיישנו ברובן, ולא אחזור שוב על שנאמר לעיל. סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור מעלה, אני מורה כדלקמן: (א) התביעה כנגד דובינסקי מתקבלת. ככל שיש צורך לתת שוב פסק דין בהמשך לפסה"ד הקודם, אני מחייבת את דובינסקי להשיב לבנארי את הסכומים שגבתה מתיק ההוצל"פ (32,756 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד בו קיבלה את הכספים (יולי ואוגוסט 2000) ועד היום, בתוספת שכ"ט עו"ד ע"פ התעריף המינימלי של לשכת עוה"ד במועד הרלבנטי כפי שנקבע בפסה"ד, בתוספת 800 ₪ + מע"מ, עם הפרשי הצמדה וריבית עד היום - והכל כפי שנקבע בפסה"ד הקודם. (ג) התביעה כנגד גבריאל נדחית. היות ודובינסקי וגבריאל יוצגו במשותף - היות והתביעה כנגד האחת התקבלה וכנגד השני נדחתה - לא אעשה צו להוצאות בכל הנוגע לתביעה למול דובינסקי וגבריאל. (ה) התביעה כנגד קמור נדחית. בנארי ישלם לקמור הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ (כולל מע"מ) בתוך 30 יום מהיום. ניתן היום, כ"א ניסן תשע"ב, 13 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. קופות גמלעיקול