א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל והשופטים שפירא ונועם) בפ"ח 8011/07 מיום 22.10.07, ובגדרו החלטה (סגן הנשיא סגל והשופטים דרורי ונועם) מיום 31.5.11, במסגרתה נקבע, כי המערער היה אחראי למעשיו במועד האירוע נשוא כתב האישום, והוא יכול לשאת באחריות פלילית.  רקע והליכים ב. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, ביצוע מעשה סדום והדחה בחקירה. המערער (יליד 1982) והמתלונן י"ש (יליד 1986) (להלן המתלונן), הכירו דרך מכר משותף שביקש מהמתלונן לעזור כספית למערער. כמחווה של גמילות חסדים נתן המתלונן למערער מדי פעם כסף בסכום של כ-400 ₪. במועד שאינו ידוע למשיבה במהלך החודשים דצמבר 2006 - ינואר 2007, דרש המערער מהמתלונן ליתן לו 7,000 ₪. המערער איים על המתלונן שאם לא ייעתר לדרישתו, ירצח אותו ב-30 דקירות סכין. המתלונן אמר שאין באפשרותו לגייס את הסכום האמור, והמערער הסכים להסתפק ב-2,000 ₪, כשהוא קוצב יומיים לקבלת הכסף. ביום 29.1.07 בשעה 12:00 או בסמוך לשעה זו, התקשר המערער למתלונן, דרש ממנו להגיע אליו הביתה, ואיים שאם לא יעשה כן, פלוני ידקור אותו. ביום 30.1.07 בשעה 18:00 או בסמוך לשעה זו, הגיע המתלונן לדירה שבה גר המערער. המתלונן נכנס לחדרו של המערער, וזה נעל את דלת החדר והגביה את עוצמת המוסיקה. המערער נטל את הסכין שהיתה על מיטתו, הצמיד אותה לגרונו של המתלונן ואיים עליו שאם יוציא הגה מפיו, ישסף את גרונו. ג. המערער ערך חיפוש על גופו של המתלונן כדי לוודא שאינו נושא מכשיר הקלטה. תוך ביצוע הבדיקה האמורה מישש המערער את מבושיו של המתלונן. המערער דרש מן המתלונן להוריד את הסוודר ואת החולצה, ואיים עליו שאם לא יעשה כן, יפגע בו. אז היכה המערער בראשו של המתלונן באגרופים, והמתלונן נפל על המיטה. המערער הצמיד פעם נוספת את הסכין לגרונו של המתלונן, ובידו השניה הפשיט את המתלונן ממכנסיו ופשט את מכנסי הטרנינג שאותם לבש. המערער ליקק את גופו של המתלונן ונגע באשכיו. משניסה המתלונן לנער מעליו את המערער, אמר לו המערער כי אם ימשיך להרעיש, ואם לא יגיע המערער לסיפוק מיני, ירצחנו נפש. המערער תפס בשערות ראשו של המתלונן, הפילו למצב כריעה על רגליו ועל ידיו ורכן מעליו. המתלונן ביקש מהמערער שיניח לו, אולם הוא הלם באגרופיו בראשו ובצלעותיו, ודחף שמיכה לפיו. המערער הורה למתלונן לפתוח את רגליו, אך המתלונן המשיך להתנגד ולצעוק, התחנן על נפשו והבטיח לפצות את המערער בממון רב ובלבד שירפה ממנו. המערער לא הרפה, המשיך לאחוז את המתלונן והחדיר בכוח את איבר מינו לפי הטבעת שלו. ד. לאחר מכן דרש המערער מהמתלונן 2,000 ₪. כן איים על המתלונן, שאם יספר את שאירע או יעיד נגדו בבית המשפט, ירצח אותו. המערער הוסיף ואיים על המתלונן כי גם אם ייכנס לכלא, ישלח אחרים שיטמינו רימון בביתו. ה. ביום 2.5.07 הורשע המערער על פי הודאתו בעבירות סחיטה באיומים, ביצוע מעשה סדום והדחה בחקירה; הודאתו באה לאחר שהמערער חזר בו מהסכמתו לביצוע בדיקה פסיכיאטרית מטעם הסניגוריה, שהסניגורית היתה מעוניינת בה נוכח עברו הפסיכיאטרי. בגזר הדין מיום 22.10.07 הושתו עליו 18 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי ופיצוי המתלונן בסך 100,000 ₪. הובאו בחשבון הרשעותיו הקודמות, ברובן בעבירות אלימות ופגיעה בזולת (23 במספר). הוטעם הימנעות שירות המבחן מהמלצה טיפולית, ותסקיר הקרבן העגום. בגזר הדין ציין בית המשפט מפי סגן הנשיא סגל: "נותרנו פעורי פה אל מול מסכת פלילית אכזרית במיוחד, במהלכה נהג הנאשם במתלונן כדבר חפץ הנתון למרותו המוחלטת, שאת גופו ביזה ואת נפשו השחית. המדובר באלימות ובהפגנת יחסי מרות מן הזן הפרימיטיבי והשפל ביותר, כאילו היה הנאשם ראש שבט - מלך, שאמות מוסר וערכים בסיסיים לו- אין, עד כי חש שנתינים לו בעולם- עבדים, שאם ייאותו לקיים רצונו להשחית- יחיו, ואם לאו- יאונה להם הרע מכל" (פסקה 8 לגזר הדין). צוין, כי האופק השיקומי של המערער אינו נראה לעין, וכי עברו מכביד. הוסף, כי "נסיבותיו האישיות של הנאשם נדחקות לקרן זוית אל מול חומרת מעשיו בתיק זה, ונדמה כי דרך הפשע היא לו הרגל ודרך חיים" (פסקה 12 לגזר הדין), וכי נסיבות חייו, קשות ככל שהיו, אין בהן להצדיק פגיעה כה ברוטלית ומשולחת רסן או הקלה עמו. כן התייחס בית המשפט לשפיות דעתו של המערער בעת ביצוע העבירה, וציין, כי לא הוכח שהעבירות בוצעו כאשר המערער סבל ממצב פסיכוטי, כי אלא בהיותו בר עונשין ואחראי למעשיו. ו. בגלגול הראשון של התיק הוצגו בפני בית המשפט המחוזי שתי חוות דעת פסיכיאטריות: הראשונה מאת ד"ר ל' אומנסקי, סגן הפסיכיאטר המחוזי בירושלים, מיום 27.2.07. בחוות דעת זו, שניתנה לאחר בדיקת המערער, תואר בתמצית עברו הפסיכיאטרי, שראשיתו צריכת סמים מגיל נעורים מוקדם, והמשכו באשפוזים פסיכיאטריים במצב פסיכוטי ואבחנת סכיזופרניה כרונית. נאמר כי בבדיקה היה מסודר ללא סימני דיכאון, בהכרה צלולה ובהתמצאות ושיפוט תקינים, תוך הודאה במיוחס לו וטענה שרצה להעניש את המתלונן, כי זה התנכר לו בכלא. בסיכום נאמר, כי "אין עדות שבמשך לפחות חצי שנה האחרונה הנבדק היה במצב פסיכוטי; הוא היה מסוגל להבחין בין טוב לרע, אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין, ואינו זקוק לטיפול פסיכיאטרי בעל כרחו". חוות הדעת השניה מיום 17.5.07 מאת ד"ר ד' אלטמרק, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במרכז בריאות הנפש בלב השרון, ניתנה - בעת מעצרו של המערער בתיק נשוא ענייננו - בתיק פלילי אחר שהתנהל נגד המערער בבית משפט השלום בכפר סבא, אשר עניינו עבירות אלימות משלהי 2002. לאחר בדיקה נקבע בחוות הדעת, כי המערער כשיר לעמוד לדין, אך לא היה אחראי למעשיו בשעת ביצועם, על פי בדיקות שמצאוהו במצב פסיכוטי חריף בינואר 2003. עוד צוין, כי במועד הבדיקה במאי 2007 היתה מחלתו בהפוגה, ככל הנראה החל משנת 2004. בית המשפט המחוזי קבע איפוא בגזר הדין, כי חווֹת הדעת מחזקות האחת את רעותה. הראיה החדשה ז. במסגרת ערעור על פסק הדין לבית משפט זה ביקש המערער להגיש חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו כראיה חדשה. לאחר שיג ושיח ונוכח הסכמת המשיבה, החלטנו ביום 29.9.09 על הגשת הראיה, והשבת התיק לבית המשפט המחוזי לשם דיון והכרעה בשאלת שפיות דעתו של המערער בעת ביצוע העבירה. הוסכם שהערעור על הכרעת הדין יצומצם לשאלה זו. לשם שלמות התמונה יצוין, כי לא ראינו מקום להיענות לבקשת המערער לשינוי הרכב השופטים בבית המשפט קמא. ח. הראיה החדשה היא חוות דעתו המפורטת מאוד מ-25.12.08 של ד"ר ח' קנובלר; הפסיכיאטר, תיאר את תולדות המערער בתחום הנפש, ציין כי המערער שיתף עמו פעולה בצורה חלקית בלבד, והוסיף כי המערער חזר בתשובה ורואה את מצבו הנוכחי במאוזן, אך תשובותיו בגוון פרנואידי; לדבריו, בעבר לא סמך על עורכת הדין שלו ולכן סירב להיבדק על-ידי פסיכיאטר מטעם ההגנה. לשיטת ד"ר קנובלר היה המערער שרוי במצב פסיכוטי פרנואידי בעת ביצוע העבירות, בשל מחלת הסכיזופרניה הפרנואידית, ובשל החרפה במצבו באי נטילת תרופות, ולכן לא היה אחראי למעשיו וגם לא היה מסוגל לעמוד לדין. חוות הדעת ניתנה לאחר עיון במסמכים רבים, וכן ריאיון בני משפחתו של המערער.  החלטתו של בית המשפט המחוזי בגלגול השני ט. בית המשפט המחוזי, מפי סגן הנשיא סגל, בא בהחלטה מיום 31.5.11 לכלל מסקנה, כי לא חל בעניינו של המערער סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכי אין הוא פטור מאחריות פלילית בשל סייג זה. בית המשפט שמע את עדויותיהם של ד"ר אומנסקי וד"ר אלטמרק ועיין במסמכים שונים, וכן שמע את ד"ר קנובלר מטעם ההגנה. בית המשפט הדגיש, כי אין חולק שהמערער סובל ממחלת הנפש סכיזופרניה פרנואידית, וכי השאלה שעל הפרק היא האם ביצע המערער את מעשיו תחת השפעת המחלה ובעטיה עד כי מן הדין לפטור אותו מאחריות פלילית. לעניין זה לא היתה תשובתו של בית המשפט חיובית. י. בית המשפט אמנם מתח ביקורת על חוות דעתו של ד"ר אומנסקי, וציין כי קיים ספק שמא "חקירה ודרישה מצדו לא עמדו בשורשה" (פסקה 35 להחלטה), שכן ד"ר אומנסקי לא העמיק את בסיס הנתונים שהעמיד לרשותו; כך, בין היתר, נחשף אך ל-9 מתוך 50 המסמכים אליהם נחשף ד"ר קנובלר, המומחה מטעם המערער, ביחס להיסטוריה הרפואית של המערער. חרף זאת הודגש, כי במבחן התוצאה "לא קם הספק כי פיסות מידע רלבנטיות כלשהן שחמקו מעיניו של ד"ר אומנסקי מוליכות לכלל מסקנות שונות משלו" (שם). יא. צוין, כי שעה שנבדק על ידי ד"ר אומנסקי, לא סבל המערער מהתקף פסיכוטי פעיל ואף שיתף פעולה עם הבודק, וכי קביעתו של ד"ר אומנסקי, לפיה סביר שבשעת המעשים המיוחסים למערער לא היה במצב פסיכוטי, אינה מופרכת או חסרת יסוד. נקבע, כי כל האינדיקציות שעליהן הצביעה ההגנה ביחס למצבו הנפשי של המערער עובר למועד בדיקתו על ידי ד"ר אומנסקי ביום 27.2.07, "נסמכות על השערות גרידא... ובסופו של יום, חרף ההזדמנות הבלתי חוזרת לזקקן ולבססן כדבעי במסגרת הליך זה, בפני ערכאה דיונית, נותרו תלויות על בלימה" (פסקה 37 להחלטה). הוטעם, כי המערער אף הודה בפני ד"ר אומנסקי שביצע את המעשים, סיפק להם מניע רציונלי, ולא הפגין סימני חרטה. כמו כן צוין ביחס לחקירת המערער במשטרה, כי המערער מסר הודעה קוהרנטית המלמדת על דרגת מודעות גבוהה ועל חוש ביקורת מחודד. בית המשפט הסביר, כי לא התרשם שהחקירה במשטרה היותה בעבור המערער קו גבול משמעותי שקטע את ההתקף הפסיכוטי. למול אלה לא קיבל בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר קנובלר. צוין, כי המערער לא שיתף פעולה עם ד"ר קנובלר באופן מלא, וכי הרופא נאלץ להסתמך על מסמכים לביסוס מסקנתו; ובנסיבות אלה חוות דעתו של ד"ר אומנסקי מהימנה יותר, "ולו בשל היתרון הכרונולוגי הבולט של הראשונה על פני השניה" (פסקה 43 להחלטה), קרי, סמיכות הזמנים לאירוע העבירה. הוטעם, כי אין די בערך המוסף שניתן לייחס לתוספת המידע שסיפקה ההגנה, כדי להטות את הכף לטובת המערער. יב. בית המשפט סבר כי לא יתכן שד"ר קנובלר הוא המומחה היחיד בפסיכיאטריה שאיבחן את המערער כמתחזה לבריא, ועל כן לא קיבל את דעתו בנושא זה. יג. הוסף, שגם הממצאים שנתגלו בבדיקת ד"ר קנובלר, כי המערער אינו מרוכז וזכרונו פגום, אינם משליכים על הערכת מצבו הנפשי נכון ליום האירוע. נאמר כי גם בטעויות באבחון מצבו הנפשי ובהפסקת הטיפול התרופתי, להן טען ד"ר קנובלר, אין הוכחה למצבו הנפשי של המערער בעת העבירה. הוסף לבסוף, כי אדישותו של המערער לביצוע העבירות, כפי שעלה משיחותיו עם ד"ר קנובלר וד"ר אומנסקי וכן מתיאורו של אחי המערער, כי כאשר אמר לו שהמשטרה מחפשת אחריו, לא הביע המערער עניין רב והלך לישון - אינה בגדר מאפיין ייחודי של מחלת נפש פעילה; כך גם התנהגות הנושאת סימנים פרנואידיים אינה בהכרח ביטוי של התקף פסיכוטי פעיל. טענות המערער יד. לטענת המערער, אין לסמוך על חוות דעתו של ד"ר אומנסקי, ויש להעדיף את חוות הדעת של ד"ר קנובלר. לטענתו, בעוד ד"ר קנובלר עיין במאות מסמכים רפואיים שנאספו במשך שנים רבות ובהם אובחנו בעיות נפשיות של המערער, מומחי המשיבה לא עיינו ברבים מן המסמכים הרפואיים והמשפטיים הרלבנטיים. הוזכר כי ד"ר קנובלר עמד על כך, שהמערער הוחזק בעבר באשפוזים כפויים בשל התפרצויות של מחלת הנפש שממנה הוא סובל, ושסמוך לאירוע נשוא האישום היה מטופל בתרופות נוגדות פסיכוזה. הודגש, כי ד"ר אומנסקי וד"ר אלטמרק לא עיינו בחומר החקירה, לא ידעו מה מסר המערער מיד לאחר האירוע, ולא היה להם כל מושג כיצד תיארו המתלונן ואחיו של המערער את התנהגותו במהלך האירוע ומיד אחריו. כך גם הם לא ידעו על הבדיקה הפרנואידית שערך המערער בגוף המתלונן ובנעליו אחר מכשירי ציתות, ועל הנתק של המערער מן המציאות, שכן לא ידע מדוע המשטרה מחפשת אחריו והלך לישון בביתו. טו. עוד נטען, כי חקירתו של ד"ר אומנסקי בבית המשפט לימדה, שחלק גדול מחוות דעתו נסמך על נתונים ששמע מפי המערער ושלא נבדקו; ד"ר אומנסקי סיפר כי הניח שמדובר בנתונים נכונים, שבדיעבד הסתבר שחלקם שגוי. הודגש, כי בפני ד"ר אומנסקי לא היו מסמכים שתיעדו שנה שלמה שבה היה המערער מאושפז בכפיה. לכך יש להוסיף את אי ידיעתו על כך שהמערער הפסיק לקחת תרופות נוגדות פסיכוזה זמן קצר לפני האירוע. לבסוף הוזכר, כי ד"ר אומנסקי נעצר בחשד לשחיתות ולמרמה בהכנת חוות דעת רפואיות. טענות המשיבה טז. לטענת המשיבה, אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שסמכה ידה על חוות דעתו של ד"ר אומנסקי, חרף הפגמים שנתגלו בה. יז. לטענתה, בדק ד"ר אומנסקי את המערער במועד קרוב ליום העבירה, ובמועד זה לא סבל המערער מהתקף פסיכוטי פעיל, והוא אף שיתף פעולה עמו והודה בפניו בביצוע המעשה; חוות דעתו של ד"ר אומנסקי קיבלה חיזוק על ידי חוות הדעת של ד"ר אלטמרק.  יח. לטענת המשיבה, חוות דעתו של ד"ר קנובלר והתשתית שעליה היא מבוססת, אינן מעוררות ספק סביר באשר למצבו הנפשי של המערער בעת ביצוע העבירה. המשיבה תומכת עמדתה בהתנהגותו ובדבריו של המערער בחקירתו במשטרה, שנערכה בסמוך לאירוע נשוא כתב האישום. צוין, כי אף ד"ר קנובלר לא יכול היה להצביע על כל אינדיקציה לפסיכוזה העולה מן ההודעה או לשלילת כושר ההבנה של המערער. נאמר, כי מהודעת המערער במשטרה עולה שלא היה במצב פסיכוטי בעת מתן ההודעה, וכי היה מסוגל לעמוד היטב בתחכום חקירת המשטרה על אודות האירוע. יט. הוסף, כי גם עיון בעובדות כתב האישום אינו מגלה כל אינדיקציה לפסיכוזה, אלא משקף פעילות עבריינית אכזרית אך קוהרנטית. כנטען, ד"ר קנובלר ביסס את מסקנתו על תיאור מוטעה ומטעה של העובדות, כאשר בחר להציג את עמדת המערער כאילו חשב שהמתלונן הגיע כדי לצותת לו, דבר שממנו עולה חשש בלתי רציונלי למזימה מצד המתלונן נגדו; זאת, בעוד העובדות מורות כי המערער הודה שהמתלונן הגיע אליו על פי דרישתו, תחת איומים ועל רקע פעולות סחיטה. על כן, כך נטען, מעשה החיפוש אחר מכשיר הציתות היה פעולת מנע זהירה ומחושבת. כ. כן ציינה המשיבה שאינה רואה משמעות מיוחדת בכך שהחיפוש שערך המערער כלל גם את נעליו של המתלונן. הוסף, כי גם התבטאותו של המתלונן, שאליה מתייחס ד"ר קנובלר, ושלפיה המערער "הוא בן אדם מטורף", אין בה ללמד דבר. ראשית, המתלונן אינו איש מקצוע, ושנית, מדובר בביטוי מקובל לתיאור התנהגות חריגה, והוא אינו בא לציין אבחנה רפואית. כא. עוד נטען, כי בשנים 2003-2002 היו סימני הפסיכוזה שנצפו אצל המערער ברורים וקלאסיים, ולא בחינת התחזות לבריא. לבסוף נטען, כי אין בדברי אחיו של המערער, כי לאחר שהודיע לו שהמשטרה מחפשת אחריו, הלך לישון, אינדיקציה לכך שהמערער היה במצב פסיכוטי. הדיון בפנינו כב. בדיון בפנינו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם הכתובות בעניין מצבו הנפשי של המערער שפורט מעלה. נידרש אם כן לטיעוניהם בעניין העונש. לטענת בא כוח המערער, העונש שנגזר על שולחו הוא חסר תקדים, ולא הובא בחשבון כי המערער הוא חולה נפש. בא כוח המשיבה ציין מנגד, כי מדובר במקרה חמור ביותר של אונס ברוטלי, עברו הפלילי של המערער מכביד, והנזק למתלונן הוא לאין שיעור, ועל כן על העונש לעמוד על מכונו. הכרעה התשתית הנורמטיבית כג. פרק ה1 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן החוק) מונה בין הסייגים לאחריות פלילית. את סייג אי-שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה". על נאשם הטוען לאי-שפיות הנטל להניח תשתית ראייתית מספקת להעלאת ספק סביר בדבר קיומם של יסודות הסייג. סעיף 34ה לחוק קובע כי חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית, וסעיף 34כב(ב) לחוק ממשיך וקובע, כי אם "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג" (ראו ע"פ 7761/95 חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 245 (להלן עניין חמאד), "קיומה של מחלת נפש מהוה תנאי הכרחי אך לא מספיק להקמת הסייג לאחריות פלילית" (עניין חמאד, עמ' 250 הדגשה במקור). עם כל הצער האנושי על חוליו של אדם, חולי גוף או נפש, אין החולי כשלעצמו תעודת חסינות מאחריות פלילית; השאלה היא האם המחלה שללה את כושר ההבנה של הנאשם או את רצונו החופשי. כד. תכלית הסייג שבסעיף 34ח לחוק היא מניעת מצב שבו ייענש אדם שעשה את מעשיו בלא שהבין את משמעותם, או מבלי שהיתה לו יכולת בחירה לגביהם (ע"פ 3795/97  פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3), 97, 102). העילה לפטור מאחריות פלילית איננה היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה, בעטיה של מחלתו, לגבש מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית אין מתמלאים יסודות העבירה (עניין חמאד, עמ' 250; ראו גם ע' פרוש "אי-שפיות העדר שליטה וסעיף 34ח של חוק העונשין" עיוני משפט כא(1) (תשנ"ח) 139). כה. וכה הם דברי פרופ' ש"ז פלר: "אין זה משנה, מה הדיאגנוזה של סיבת השיבוש, לבד שהיא טמונה במערכת השכלית של חיי הנפש של האדם; חשובים הם הסימפטומים של ניתוק כליל מכללי מציאות הטבע או החברה, בה נתון האדם ושבה מעוגן מעשהו... אין כל נפקות להבחנות בין המחלות הנפשיות לבין עצמן, לפי שמותיהן או סוגיהן השונים. המכריעה היא התסמונת ולא האיבחון - כלומר אם אכן נעדר האדם כושר הבנה של משמעות מעשהו, הפיזית או החברתית" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (1984) (כרך א'), עמ' 72-71). י' רבין וי' ואקי  מסבירים בספרם, כי יש להראות שהנאשם לא ידע את המהות הפיסית של המעשה- קיימת פגימה בעצם הכושר לתפוס את משמעותו של המעשה, או שלא היה מודע למהותו המוסרית של המעשה (דיני עונשין (מה' 2- תשע"א), כרך ב' עמ' 687; לסקירה ראו ג' הלוי תורת דיני העונשין (תש"ע), כרך ג', פרק 2.4). נחוצה תשתית עובדתית, שהיא עניין שברפואה המיוסד על חוות דעת של מומחים, כדי לברר אם אכן נעדר הנאשם יכולת להבין את הפסול שבמעשיו. כו. אכן, לא אחת במקרים כאלה עומדות בפני בית המשפט חווֹת דעת שונות, פעמים חוות דעת והיפוכה. בהקשר זה כתבתי באחת הפרשות: "למותר להוסיף, כי בתחומים רבים ברפואה יחלקו מומחים בפני בית המשפט - והדבר הוא לחם חוק בערכאות לכל דרגותיהן, במיוחד בתיקי רשלנות רפואית, וכן בתיקי תאונות עבודה ודרכים ועוד - באשר לרקע ולסיבה לתופעות פלוניות או אלמוניות. כל כך במצבים רפואיים 'פיסיים' שלכאורה יש מקום ככלל לבהירות בהם; מקל וחומר בנבכי הנפש, שהנסתר בה רב מן הגלוי. וסוגיות ההתחזות וגלגוליה במקרה דנן הם רק דוגמא לכך. נזדמן לי לכתוב (ע"פ 549/06 פלוני נ' מדינת ישראל בהאי לישנא: 'הפסיכיאטריה, כמו הרפואה בכלל, אינה מדע 'מדויק', אינה מתמטיקה ואינה באה בגדר פלט מחשב. נבכי נפש האדם בחלקם הניכר עודם תורת הנסתר. כדי לסבר את האוזן: בת"פ (נצרת) 2/99 (מדינת ישראל נ' מיכאל - א"ר) (להלן מיכאל) היו חמש חוות דעת פסיכיאטריות, שכולן סברו כי הנאשם יכול לעמוד לדין, אך נחלקו בדבר אחריותו: שתיים סברו שלא היתה אחריות, שתיים לא יכלו לקבוע דעה ואחת סברה שהיתה אחריות'" (ע"פ 5570/01 מיכאלי נ' מדינת ישראל פסקה פ"א (2)). בע"פ 224/88 גיתית איזראלוב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 661, 671 הסביר הנשיא שמגר כיצד יוכרע בין חוות הדעת השונות: "הפתרון הוא, כמבואר, בכוח המשכנע של כל ת זה מקצועית, ובין היתר, במידת הישענותה על כל שורת הממצאים. הווי אומר, אין תמיד תיזות מקצועיות המקובלות על כולי עלמא. בית המשפט בונה, על כן, את מסקנתו על מידת השכנוע של העדות, ובין היתר, על מהות הבדיקות שנערכו, התאמת המסקנות למכלול הממצאים ונתונים כיוצא באלה. על בית המשפט להיות ער לכך שאיננו מצויים בתחום מדעי, שבו ניתן לקבוע לעולם מסקנה חד-משמעית ולזנוח הערכות והשערות. דיאגנוזה בתחום הרפואה היא הערכת מצב לפי מיטב הכשירות המקצועית, ויכולות להיות לגביה השקפות שונות. ספק אכן פועל תמיד לטובת הנאשם, אולם מומחים החלוקים זה על זה, אינם מותירים בהכרח ספק" (הדגשה הוספה). מן הכלל אל הפרט כז. לאחר עיון בחוות הדעת ובעדויות המומחים במקרה דנא לא מצאנו להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, כי לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה שהתקיים סייג אי-שפיות הדעת, וכי אין הוא פטור מאחריות פלילית בשל סייג זה. כח. נקודת המוצא, כפי שציין בית המשפט קמא, היא כי המערער אכן סובל ממחלת הנפש סכיזופרניה פרנואידית. ואולם, בכך כאמור אין ללמד, כי המערער ביצע את העבירה בשל השפעת המחלה, כי לא הבין את מעשהו או את הפסול שבו מטעם זה, וכי יש לפטור אותו איפוא מאחריות פלילית. אמנם, למערער היסטוריה פסיכיאטרית: החל משנת 2002 עבר בדיקות פסיכיאטריות שונות בגדרי הליכים פליליים שהתנהלו נגדו, היה מאושפז בעבר בצו אשפוז במוסדות שונים, ובחלק מן הזמן היה תחת טיפול מרפאתי כפוי. על כן טעונים הדברים זהירות ודקדוק. בחינתנו העלתה כי אין להחיל את הסייג. כט. בפני בית המשפט ניצבו מספר חוות דעת. מן העבר האחד, מטעם המשיבה, חוות דעתו של ד"ר אומנסקי מיום 27.2.07 - בסמוך לאירוע העבירה - וחוות דעתו של ד"ר אלטמרק מיום 17.5.07 שהוכנה לצורך תיק אחר, אלה כללו בדיקות של המערער ומן העבר האחר, מטעם המערער, חוות דעתו של ד"ר קנובלר מיום 25.12.08, שהיא מפורטת ביותר אך נסמכה רק חלקית על בדיקת המערער, ונערכה זמן ניכר לאחר המעשה. ל. בית המשפט קמא אימץ את חוות דעתו של ד"ר אומנסקי. לא מצאנו להתערב בכך. אמנם, אף אנו כבית המשפט המחוזי לא יכולנו שלא לתהות הכיצד קיים פער כה משמעותי בין היקף המסמכים שעמד לרשות ד"ר קנובלר לבין זה שעמד לרשות ד"ר אומנסקי, ואף אנו סבורים כי יש בכך קושי, על פי השכל הישר. עם זאת לא מצאנו להתערב במסקנת בית המשפט, כי לא היה בכך כדי לעורר ספק סביר באשר לאחריות המערער בעת ביצוע המעשה. ד"ר אומנסקי בחקירתו לא עומת על ידי המערער עם מסמך או ממצא שיש בו לטענתו לערער את חוות דעתו. לא זו אף זו, תוכנם של 50 המסמכים שראה ד"ר קנובלר לא הועמד לעיון בית המשפט, מה שלא איפשר לחקור את ד"ר אומנסקי עליהם. ד"ר קנובלר עצמו לא עיין בחוות הדעת של ד"ר אומנסקי, ונסמך על ציטוטים ממנה בחוות דעת אחרות. לא. כאמור, ד"ר אומנסקי בדק את המערער בסמוך לאירוע נשוא כתב האישום. המערער שיתף עמו פעולה, הודה בפניו כי ביצע את המעשים שיוחסו לו, ואף הציג מניע שעה שטען כי מדובר באקט של נקמה ("הוא (המתלונן-א"ר) התנכר לנבדק (המערער-א"ר) בהיותו בכלא. הנבדק לא מגלה סימני חרטה"). למול זאת נערכה הבדיקה על ידי ד"ר קנובלר כשנה ותשעה חודשים לאחר מכן. המערער, לדברי ד"ר קנובלר כאמור, לא שיתף עמו פעולה, והמסמכים היו איפוא במידה רבה למקור המידע. לב. מסקנתו של ד"ר אומנסקי עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר אלטמרק, כי כאשר בדק את המערער במאי 2007, היתה המחלה במצב של הפוגה, שלדעתו נמשכת מזה מספר שנים. ד"ר אלטמרק הוסיף וציין (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 7.04.10), כי ד"ר אומנסקי, שבדק את המערער כחודש לאחר האירועים המתוארים בכתב האישום, "הוא במצב, כדי לתאר בצורה הכי אמינה את מצבו אז" (שורות 24-23). ד"ר אלטמרק הדגיש, כי אף המערער עצמו הבחין בין שתי תקופות: 2003-2002, שאז היה לדבריו "באטרף" ("בשיגעון"), ותקופות מאוזנות יותר (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון). לג. דומה, כי ראיה עיקרית ואותנטית ביותר באשר למצבו הנפשי של המערער היא חקירתו במשטרה. הודעתו נגבתה שמונה שעות לאחר האירוע נשוא כתב האישום. המערער תיאר את השתלשלות העניינים באותו ערב באופן מסודר וקוהרנטי, תוך שהוא בורר לאילו שאלות ישיב ולאילו לא: "ש. איפה נפגשתם? ת. אצלי בבית ש. איפה בבית? ת. הוא בא לדלת פתחתי לו ונכנסנו לחדר... ש. מי הכיר ביניכם? ת.: לא זוכר בדיוק ש.: יש לכם חברים משותפים? ת.: יכול להיות. לא רואה סיבה לדבר איתך על הדברים האלה. זה לא רלבנטי. ש.: למה אתה מתחמק מזה? ת. לא מתחמק ש. אז למה אתה לא מספר? ת. בלבלת אותי. מה לספר..." ( הודעה מיום 31.1.07 עמ' 2-1). לד. בית המשפט המחוזי קבע, כי "לפנינו מסמך קוהרנטי, המלמד אודות דרגת מודעות גבוהה וחוש ביקורת מחודד של המערער, שעה שמוטחות בו האשמות קשות ביותר בשעת לילה מאוחרת" (פסקה 41 להחלטה). דעתנו, בכל הכבוד, דומה. נוסיף ונציין, כי חוקר המשטרה לא דיוח על התנהגות יוצאת דופן של המערער במהלך החקירה. אף ד"ר קנובלר נתן דעתו להתנהלות המערער בחקירה, ובמענה לשאלה כיצד יתכן שהמערער במצב פסיכוטי, אך מספיק מתוחכם להתמודד עם חקירת המשטרה, השיב, לאחר עיון בהודעה, כי אין לו הסבר לכך (עמ' 43 לפרוטוקול הדיון מיום 1.2.10). בית המשפט קמא העלה תהיות שונות לעניין חוות הדעת של ד"ר קנובלר. כך למשל טען ד"ר קנובלר כי המערער לקה בכשל זיכרון, חרף העובדה שהמערער פירט באוזניו את עברו בתחום הסמים ומנה רשימה של חומרים שבהם הוא מטופל. בהקשר הטיפול התרופתי יצוין, כי אין זה נהיר עד תום מה טיפול תרופתי קיבל המערער, ואימתי הופסק, אם בכלל. אכן, נטען על ידי ד"ר קנובלר, כי סמוך לאירוע נשוא כתב האישום הופסק הטיפול, וכי סמוך לבדיקה על ידי ד"ר אומנסקי קיבל המערער תרופה אנטי-פסיכוטית; ואולם ראיה לעניין משטר הטיפול התרופתי שקיבל המערער לא הוגשה לבית המשפט, ולא הוגשו המסמכים שעליהם נסמך ד"ר קנובלר באמירתו זו. לה. כך גם מצאנו טעם בטענות המשיבה, כי עיון בעובדות כתב האישום אינו מגלה אינדיקציה לפסיכוזה, אלא לפעילות עבריינית מתוכננת ובעלת היגיון (מעוות) פנימי, וזאת גם בידענו את רקעו הפסיכיאטרי של המערער. עובדות כתב האישום מתארות סחיטה לאורך זמן של סכומים קטנים עד לנקיבת סכום גבוה, וכן הפחתת הסכום כאשר התברר כי המתלונן אינו יכול לשלמו. בתום אירוע האונס, עמד המערער על כך שהמתלונן יתן לו את סכום הכסף שעליו סוכם. לכך מתווספים איומיו כלפי המתלונן, שהרי אם לא הבין את הפגם במעשהו, מדוע יזהיר את המתלונן, שמא יחשוף את שאירע. גם דברי המתלונן בשיחתו למוקד המשטרה, שעליהם מסתמך ד"ר קנובלר, כי "הוא בן אדם מטורף", וכי המערער רצה לערוך עליו חיפוש, שכן סבר שהוא עובד עם המשטרה (השיחה למוקד המשטרה לא הוגשה כמוצג), אין בהם ללמד כי מדובר בהתנהגות החורגת מ"נורמטיביות עבריינית". לבסוף אף שיחות של ד"ר קנובלר עם בני משפחתו של המערער לא העלו תיאורים של התנהגות פסיכוטית וחריגה. יצוין בהקשר זה כי אכן, בדיקת המתלונן על-ידי המערער לאיתור מכשירי ציתות מעט תמוהה, אולם מצאנו טעם בטענת המשיבה כי הדבר יכול ועולה בקנה אחד עם התנהלות זהירה. יתרה מכך, אף אם נשאה בדיקת המתלונן גוון פרנואידי, אין משמעות הדבר שהוא היה שרוי בהתקף פסיכוטי. לו. לבסוף נציין כי לא מצאנו - כבית המשפט קמא - ליתן משקל לחשדות שהועלו נגד ד"ר אומנסקי, שכן אלה מתייחסים לחווֹת דעת שנערכו לאחר חודש פברואר 2007, מועד בדיקתו של המערער על-ידיו, וזו של המערער אינה ביניהן. כמובן אין הדבר מותיר טעם טוב, אך אין בו כדי להטות את הכף. לז. כללם של דברים: לא מצאנו איפוא כי עלה בידיו של המערער לעורר ספק באשר לשפיות דעתו בעת ביצוע העבירה, ואיננו נעתרים לערעור בהקשר זה. גזר הדין לח. העונש שנגזר על המערער חמור, אך כך גם מעשיו, שתוארו מעלה (פסקאות ב'-ד') ומדברים בעדם. דעת לנבון נקל, כי המתלונן חוה טראומה מרה, שזכרונה ומשקעיה יישארו עמו ככל הנראה לאורך ימים. המערער ראוי איפוא לעונש שיתן ביטוי לכך. לט. תסקיר שירות המבחן אינו חיובי, וצוין כי המערער מתקשה לשלוט בדחפיו ומהוה איום לסביבתו. עברו מכביד: תחילתו בסחיטה באיומים בהיותו נער צעיר, והוא כולל גם עבירות אלימות ופגיעה בזולת. כבר בהיותו בן 16 נשפט ל-16 חודשי מאסר. תסקיר נפגע העבירה של המתלונן מתאר תמונה קשה וכואבת: צוין, כי המתלונן מתקשה ליתן אמון באנשים, איבד את בטחונו ביחסים עם נשים, מתקשה לישון, איבד מכושר הריכוז, חושש מן המערער וחסר רשת תמיכה משפחתית. מ. אכן, על העונש להיות חמור ומרתיע. עם זאת, וחרף האמור, מצאנו להפחית מעונש המאסר בפועל, כך שיעמוד על 15 שנים. נסיבות חייו של המערער אינן פשוטות, ומגיל צעיר חוה קשיים בהסתגלות למסגרת. כעולה מתסקיר שירות המבחן, הקשר של אביו עמו ועם אחיו היה מצומצם, והוא היה אלים כלפי האם. באבחון פסיכו-דיאגנוסטי נמצא, כי המערער בעל מבנה אישיות גבולי. המערער יצא ונכנס ממוסדות שונים בשל מחלת הנפש שלו. סברנו איפוא כי נוכח אלה, ובפרט מחלת הנפש הכרונית שעל קיומה אין חולק, יש להפחית מעונש המאסר בפועל במידה מסוימת. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. מא. סוף דבר, איננו נעתרים לערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין מתקבל  כאמור מעלה. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.   ניתן היום כ"ו בניסן תשע"ב (18.4.12).   משפט פליליהתחום הנפשירפואהאחריות פליליתסכיזופרניהחולי נפשנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין