1. ביום 30/11/09 נחבל המשיב, במהלך עבודתו, בשתיים מאצבעות ידו הימנית. 2. המערער הכיר בתאונה האמורה כבתאונת עבודה, ושילם למשיב דמי פגיעה לתקופה שמלמחרת התאונה ועד יום 28/2/10. 3. המשיב ביקש להכיר בו כנכה עבודה. עקב כך נבדק המשיב על ידי פוסק רפואי, שקבע ביום 5/7/10, שבתקופה שמיום 1/3/10 ועד יום 30/6/10, היתה למשיב נכות זמנית בשיעור 20%, וכי בתקופה שמיום 1/7/10 ועד יום 31/12/10, דרגת הנכות הזמנית של המשיב עקב אותה תאונה - היא בשיעור 10%. 4. ביום 20/5/11, נבדק המשיב שוב על ידי פוסק רפואי. הפוסק הרפואי קבע כי החל מיום 1/1/11, נכותו היציבה של המשיב עקב התאונה מיום 30/11/09, היא בשיעור משוקלל של 11.65%, לפי דרגות הנכות הבאות: - נכות בשיעור 7%, בגין קשיון נוח של אצבע מס' 2 בידו הימנית, לפי פריט 44(3) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (שייקראו להלן: "המבחנים" ו"התקנות", בהתאמה). - נכות בשיעור 5%, לפי פריט 31(4)(א)(I) למבחנים, וזאת בשל מה שהוגדר על ידי הפוסק הרפואי כ"נזק של העצב הדיגיטאלי רדיאלי אצבע מס' 2 סעיף של עצב מדיאני". 5. המערער הגיש ערר על החלטת הפוסק הרפואי. בעררו של המערער נטען בין השאר כך: "טעתה הוועדה הרפואית בהחלטתה מאחר וקבעה נגות נוספת בשיעור של 5% על פי סעיף התואם נזק לעצב המידיאני, כאשר הפגיעה הנדונה היתה בעצב הדיגיטלי רדיאלי בחלקו הדיסטלי ולא בעצב המידיאני. לדעת המוסד אין התאמה בין הנזק הקיים לנכות הנקבעת, מאחר ואין נזק לעצב המידיאני עצמו.". 6. גם המשיב הגיש ערר על החלטת הפוסק הרפואי. הערר הוגש במכתבו של המשיב מיום 15/8/11 אשר לא הומצא לתיק. מכל מקום, לאחר שהמשיב קיבל את הודעת הערר של המערער, הוא פנה להיבדק על ידי האורתופד, ד"ר מיכה רינות, אשר ביום 13/9/11 נתן חוות דעת בעניינו של המשיב. בחוות דעתו, הביע ד"ר רינות את עמדתו בענין מצבו הרפואי של המשיב, אך יחד עם זאת - התייחס באופן מפורש לעררו של המערער, והסביר מדוע לדעתו אין לקבל את עררו של המערער. כך, בין השאר, נאמר בחוות דעתו של ד"ר רינות בענין עררו של המערער: "הובאה בפני בקשת הערר של המוסד לביטוח לאומי על קביעת הועדה הרפואית מדרג ראשון. הבסיס לבקשת הערר הינו כדלקמן: ... [כאן בא ציטוט מהודעת הערר של המערער - ח"א] בקשת ערעור זו תמוהה לחלוטין ומדובר ככל הנראה באי הבנה של המונחים האנטומיים. המונח 'עצב דיגיטלי רדיאלי' אינו קובע כי קיים נזק לעצב הרדיאלי (שאכן לא קיים) אלא מכוון לכך שהפגיעה היא בצד הרדיאלי (החיצוני) של האצבע. הענף הדיגיטלי הרדיאלי (החיצוני) של אצבע 2 הוא ענף של עצב המדיאנוס וע"כ בתאונה נגרם נזק לענף של עצב המדיאנוס והנכות צריכה אכן להיקבע ע"פ פגיעה בעצב המדיאנוס. אני חולק על דעת הוע"ד מדרג ראשון שקבעה נכות ע"פ הסעיף בתרנות הדן בנזק לעצב המדיאנוס בצורה קלה מאד. לאור החשיבות הרבה שיש לתחושה בצד הרדיאלי (החיצוני) של אצבע 2 אל מול האגודל סבורני שהנכות צריכה להיות ע"פ פגיעה בצורה קלה (סעיף 4-31-א II).". המשיב ביקש כי חוות דעתו של ד"ר רינות היא זו שתשמש את הועדה הרפואית לעררים שהערר עמד להידון בפניה. 7. ביום 15/9/11 נדון עניינו של המשיב בפני ועדה רפואית לעררים (שתיקרא להלן: "הועדה"). 8. בסעיף 18 לפרוטוקול שערכה, היה על הועדה לציין מה העררים שעמדו בפניה. באותו סעיף היא ציינה רק את עררו של המשיב ולא את עררו של המערער. בסעיף 19 לפרוטוקול שערכה, במקום המיועד לציון נימוקי הערר, ציינה הועדה כי היא "עיינה בנימוקים המפורטים". הועדה בדקה את המשיב, פירטה בסעיף 21 לפרוטוקול את ממצאי הבדיקה, ובסעיף 23 לפרוטוקול, כתבה כך: "הועדה מקבלת את ערר הנפגע וקובעת נכות בשיעור 10% לפי סעף 31(4)אII. 7% לפי סעיף 44(3). נכותו הכוללת הינה בשיעור 16.3% ... הועדה עיינה בחוו"ד ד"ר מיכה רינות ומקבלת את מסקנותיו.". 9. הערעור שבפני מופנה כנגד החלטתה של הועדה מיום 15/9/11. בחינת טענות המערער כנגד החלטת הועדה 10. למערער יש מספר טענות כנגד החלטת הועדה. אבחן אותן להלן. 11. הטענה על כך שהועדה כלל לא היתה ערה לעררו של המערער, אלא דנה רק בעררו של המשיב. חלק מטענתו זו של המערער, נסמך על העובדה שהועדה לא ציינה בסעיף 18 לפרוטוקול את עררו של המערער ועל העובדה שבסעיף 23 לפרוטוקול לא ציינה הועדה כי היא דוחה את עררו של המערער, אלא הסתפקה באמירה שהיא מקבלת את עררו של המשיב. לדעתי, העובדה שהועדה לא התייחסה באופן מפורש לערר של המערער בסעיפים 18 ו-23 לפרוטוקול שהיא ערכה, אכן מלמדת על מחדר מצד הועדה, אך מחדל זה הוא במישור הפרוצדורלי, הנוגע לאופן המדוייק של מילוי הטופס. אין הוא מספיק לשם קביעה שבהחלטתה של הועדה נפלה הטעות המשפטית של העדר דיון בעררו של המערער. לשם בחינת השאלה אם הועדה דנה בעררו של המערער או אם לאו - ראוי לבדוק את תוכן החלטת הועדה, ולראות אם מבחינה מהותית, הועדה התייחסה לעררו של המערער. לדעתי, לא ניתן לקבוע שהועדה לא התייחסה לעררו של המערער מבחינה מהותית. הועדה, כזכור, ציינה כי היא מאמצת את מסקנותיו של ד"ר רינות בחוות דעתו. מסקנותיו אלה של ד"ר רינות, כללו - כמצוטט לעיל - התייחסות מפורשת אל טענותיו של המערער בעררו. ד"ר רינות הסביר את דעתו על הבעייתיות שבטיעונים שהעלה המערער בערר. משהועדה אימצה את מסקנותיו, הרי שבכך היא דחתה את טענותיו של המערער בעררו, ולא ניתן לקבוע שהיא לא התייחסה לערר זה. יתרה מכך; משהועדה עצמה קבעה למערער נכות נוירולוגית בשל הפגיעה בעצב המדיאנוס, כבר לא היה צורך שהיא תקבע באופן מפורש יותר שאין מדובר בנכות בשל פגיעה בעצב "הדיגיטאלי רדיאלי", כפי שהמערער הבין את קביעתו של הפוסק הרפואי ובשל כך הגיש את עררו. אשר על כן, אני דוחה את טענת המערער בענין אי-התייחסות הועדה לעררו של המערער. 12. הטענה על כך שהועדה קבעה למערער נכות העולה על זו שאמורה להיקבע עקב קטיעה בסעיף 14 לכתב הערעור, נטען על ידי המערער כי הועדה טעתה בכך שקבעה למערער נכות העולה על הנכות שניתן לקבוע בשל הוראת תקנה 11(ג)(2) לתקנות. אביא להלן את לשון תקנה 11(ג) לתקנות, אך לפני כן אציין שתקנת משנה (ב) של תקנה 11 לתקנות, קובעת את האופן שבו יש לבצע שקלול של דרגות הנכות השונות שנקבעות בגין אותה פגיעה בעבודה. תקנת משנה (ג) באה כחריג לאמור בתקנת משנה (ב), וכך נאמר בה: "על אף האמור בתקנת משנה (ב), דרגת נכות בשל מספר פגימות באותו פרק, גפה או עין, לא תעלה - (1) לגבי פרק - על אחוזי נכות שנקבעו לקשיון לא נח של אותו פרק; (2) לגבי גפה - על אחוזי הנכות שנקבעו לקיטוע החלק הפגום של אותה גפה; (3) לגבי עין - על אחוזי הנכות שנקבעו לעיוורון מלא של אותה עין.". אעיר כי תמוה בעיני שבכתב הערעור התייחס המערער דווקא לפסקה (2) בתקנה 11(ג) לתקנות, פסקה העוסקת ב"גפה" (ובעניינו של המערער - נראה שהכוונה לכל היד). היה סביר יותר אילו היה המערער מתייחס לפסקה (1) של תקנה 11(ג) לתקנות, העוסקת ב"פרק". בעת הדיון בעל פה בערעור, הוסיף ב"כ המערער טענה נוספת וחלופית על הנטען בסעיף 14 לכתב הערעור. בטענתו זו התייחס ב"כ המערער לפסקה (1) בתקנה 11(ג), וטען כי הועדה קבעה דרגת נכות העולה על זו שהיה ניתן לקבוע לגבי קשיון לא נוח של האצבע. אכן, לכאורה, יש ממש בטענת המערער על כך שהנכות הכוללת שנקבעה למערער בגין אצבע מס' 2 בידו הימנית, עולה על הנכות שניתן לקבוע בגין קטיעה של אותה אצבע וכן בגין קשיון לא נוח של אותה אצבע, ובכך, לכאורה, נקבעה נכות המנוגדת לאמור בתקנה 11(ג) לתקנות. אולם, טענתו זו של המערער מתעלמת מההוראה המיוחדת לגבי אצבעות הידיים, אשר אמורה לאחר פריט 45 למבחנים. כך נאמר בהוראה המיוחדת לגבי אצבעות הידיים, לאחר פריט 45 למבחנים: "בפגימות מרובות של אצבעות הידיים: קטיעות, קשיון בפרקי האצבעות או פגימות אחרות וכן בשילוב פגימות שונות, ייקבעו אחוזי הנכות לאחר סיכום אחחי הנכות לכל פגימה ופגימה בהתאם לסעיפים 43, 44, 45.". אעיר בענין זה כי אף שההוראה האמורה לאחר פריט 45 למבחנים אשר צוטטה לעיל עשויה להיראות כאילו היא אכן הסיפא של פריט 45(2) למבחנים, הרי שלפי תוכן ההוראה, המתייחס באופן שווה לפריטים 43, 44 ו-45 למבחנים, נראה בבירור שמדובר בהוראה כללית לגבי אצבעות הידיים, ואין היא חלק אינטגרלי מפריט 45 למבחנים. כלומר, כשמדובר באצבעות הידיים, חל חריג למה שנקבע בתקנה 11(ג) לתקנות. על פי החריג האמור לגבי אצבעות הידיים, יש להביא בחשבון את אחוזי הנכות בגין כל אחת מהפגימות באצבעות, גם כשמדובר בשילוב של פגימות שונות, כמו בעניינו של המשיב שלגביו נמצאה פגימה אורתופדית של הגבלה בתנועות ו"קשיון" ונוספה אליה פגימה נוירולוגית בשל הפגיעה בעצב באותה אצבע. בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דין ותיק, דב"ע שם/01-1128 רוזנפלד - המוסד לביטוח לאומי (פד"ע י"ג 57), הסביר את הרציונל העומד בבסיס ההוראה המיוחדת לענין אצבעות הידיים, כך: "...האמור בפריט 45 סיפא מהווה 'שיטת חישוב מיוחדת במינה', המתייחסת בלעדית לפגימות מרובות באצבעות הידיים. התועלת שאדם מפיק מאצבעות ידיו, על כל פרקיהן, היא כה רבה ומגוונת, שמחוקק המשנה סבר שאין לדלג על אף פגימה, מאף סוג, ויש להביאן כולן בחשבון.". הקביעה שלפיה ההוראה המיוחדת שבאה לאחר פריט 45 למבחנים מהווה חריג להוראה האמורה בתקנה 11(ג) לתקנות, נקבעה גם על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בפסק דינו בתיק ב"ל 1244/09 כוינה - המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 18/5/09). למיטב ידיעתי, המערער לא ערער על פסק דין זה. על כן, איני מקבל גם את טענת המערער הנסמכת על תקנה 11(ג) לתקנות. לסיכום 13. משדחיתי את טענותיו של המערער כנגד החלטתה של הועדה, אני דוחה את הערעור. 14. על המערער לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 2,900 ₪ (כולל מע"מ). סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/6/12, אם לא ישולם לפני כן. 15. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק דין זה, תוך 30 ימים מהיום שבו פסק הדין יומצא לו. ניתן היום, ט"ז בניסן תשע"ב, 8 באפריל 2012, בהעדר הצדדים. חיים ארמון, שופט רפואהועדה רפואיתערר