רקע עובדתי 1. כנגד הנתבע 1, ראש עיריית אשדוד, (להלן: "ראש העיר") הוגשה תביעה ע"ס 100,000 ₪ בגין פרסום המהווה לטענת המשיב לשון הרע בניגוד לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965. ראש העיר הגיש ביום 05.10.11 בקשה להכרה בחסינותו כעובד ציבור וזאת מכח סעיף 7 ג לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). המבקשת 2 הגישה ביום 10.11.11 בקשה דומה וזאת לאחר שהומצאה לה, לאחר הגשת בקשת ראש העיר, הודעה על הגשת תובענה נגד עובד ציבור בהתאם לתקנה 2 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו-2006, (להלן: "התקנות"). 2. לשון הרע המיוחסת לראש העיר מופיעה בסעיף 3 למכתבה של עו"ד טלי בן סימון, בשם ראש העיר, מיום 11.07.11, אשר נכתב במענה לפניית המשיב מאותו היום. במכתבו של המשיב, בסעיף 3, טען כלפי ראש העיר כי רצה לקדם תוכנית לשיפוץ מרכז מסחרי באשדוד אשר היתה אמורה להיטיב עם קבלן מקומי. במכתב זה, אשר כלל שאלות נוספות, והוכתר כפנייה לצורך קבלת תגובה מראש העיר, נכתב בתחתית המכתב כי המשיב מבקש לקבל תגובה בכתב בלבד לפקס שמספרו צויין במכתב. הפרסום אשר נטען כי מהווה הוא לשון הרע נכתב בסעיף 3 למכתב הנ"ל מטעם ראש העיר ובו נכתב: "לטענת מרשנו, הנרמז בסעיף זה למכתבך אינו יותר מאשר המשך ישיר של נסיון בלתי פוסק להפעלת אצעי (כך במקור, הכוונה לאמצעי, ע.כ.) לחץ וסחיטה שאתה מפעיל לגביו מזה זמן". המכתב האמור נשלח למספר הפקס אשר צויין בפניית המשיב ולטענתו הגיע לידי עובדי משרדו ומהווה פרסום לשון הרע כנגדו. לשיטתו, הדברים שנכתבו בסעיף האמור אינם נכונים, נכתבו במטרה לפגוע בו והאמירה מייחסת לו מעשים פליליים לרבות סחיטה ולחץ. טענות הצדדים 3. במקרה הנדון, בניגוד לתכלית סעיף 7 ג לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הוגשו לבית המשפט הן בקשת עובד הציבור והן בקשת הרשות הציבורית להכיר בקיומם של תנאי החסינות הקבועים בסעיף 7 א. מבחינה דיונית ומהותית הוריתי על איחוד הדיון בבקשות ודיון במעמד הצדדים, לרבות חקירת מצהירים, התקיים בפני ביום 22.04.12. 4. לטענת המבקשים, אשר נתמכה בתצהיר ראש העיר ותצהיר היועץ המשפטי של העירייה, המכתב נערך בתוקף תפקידו כראש עיר, בתום לב, וללא כוונה לגרום נזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו. ראש העיר ציין כי המכתב נשלח אל המשיב לא באופן יזום, כמענה לדרישתו הוא, ולא יועד כלל לפרסום אלא נשלח באמצעות פקס כדרישת המשיב עצמו. היועץ המשפטי הצהיר כי הגיע לכלל מסקנה כי ראש העיר פעל במסגרת תפקידו השלטוני ללא זדון או שוויון נפש לאפשרות גרימת נזק וזאת על סמך עיון וקריאת כתבי הטענות. בהבהרה נוספת צויין כי שוחח עם ראש העיר ולא מצא מקום לסטות מהודעת ההכרה. (בעניין זה נפלה טעות במונח בו עשתה העירייה שימוש הואיל ולפי תקנה 8, כל שנדרשת הרשות הציבורית לצרף לבקשתה הוא אישור היועץ המשפטי של הרשות להגשת הבקשה. הסמכות למסירת "הודעת הכרה" שמורה ליועץ המשפטי לממשלה בתביעות כנגד עובדי מדינה). המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה להכרה בחסינות מהטעם שמעשה ראש העיר לא נעשה בתום לב אלא בכוונה לגרום לו נזק ולפחות פעל הוא בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. את הוכחת מצבו הנפשי של ראש העיר, עת פרסם את המכתב, סומך המשיב על הסכסוכים התלויים ועומדים בינו לבין ראש העיר והכוללים תביעות לשון הרע בשם עיריית אשדוד ובשם תאגידים עירוניים, הפסקת פרסומים מטעם העירייה בעיתון "השבוע" באשדוד, אשר המשיב הינו בעליו ועורכו, וכן פיטורי בנו מתפקידים בעירייה. 5. הצדדים נחקרו על תצהיריהם, ובחקירתם חזרו המצהירים על טענותיהם תוך שראש העיר עומד על טענתו כי המשיב מנהל מסע לחצים כנגדו מטעמים פסולים ועיקרם העדר הסכמתו לדרישות המשיב או בני משפחתו לקדם עניינים אישיים שלהם בעירייה ובגופים בשליטתה. ראש העיר והיועץ המשפטי הבהירו כי עולה מהנתונים כי הפרסום נעשה בתגובה לפניית המשיב, באופן בו ביקש המשיב ולכן לא ניתן לקבוע כי נעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. מחקירת המשיב, אשר לא נשאל על עצם טענותיו כנגד ראש העיר, עלה כי במהלך העבודה הרגיל בעיתון, נשלחים פקסים למספר אליו נשלח הפרסום נשוא התביעה ואלו יכולים להיקרא על ידי עובדי המשרד. מהחקירה עלה כי המשיב מייחס את הפגיעה לעצם הטענה כנגדו כי מפעיל הוא לחץ וסחיטה על ראש העיר. לטעמו הדבר הפחית מערכו בפני עובדי העיתון. 6. יוער, כי היקף החקירות צומצם וזאת נוכח טיבה של הבקשה אשר אין תכליתה להחליף את ההליך העיקרי. למרות שקיימת זכות לדרוש חקירה שעה שהגרסה העובדתית שנוייה במחלוקת, גם בהליכים להכרה בחסינות, עדיין לבית המשפט הזכות לצמצם את היקפה במידה ומסתבר כי המשך חקירות לא יסייע לבירור השאלות הדרושות הכרעה בבקשה המקדמית. (ראה ע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ' חן רשף,לא פורסם - ניתן ביום 24.11.11). אמות המידה לבחינה האם מתקיימים תנאי החסינות 7. סעיף 7א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע את התנאים המהותיים לקיומה של חסינות עובד הציבור: "לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור." התנאים האמורים חלים הן על עובד המדינה והן על עובד הרשות הציבורית. מבחינה מהותית אין ולא צריך להיות הבדל בין טיב ההכרה בחסינות המהותית. ההבדל הטכני באופן קביעת ההכרה בחסינות או שלילתה אינו אמור להשפיע על הבחינה המהותית של תוכנה. 8. בע"א (ת"א) 1100/08 רפאל שטוב נ' הרב בן דהן אליהו, מנהל בתי הדין הרבניים, לא פורסם - ניתן ביום 13.4.11, עמד כב' השופט י' שנלר על טיבה ותכליתה של החסינות הנדונה בסעיפים 29-31 לפסק הדין: "אכן, אין להתעלם מרצונו של הניזוק כי עובדי הציבור, יהיו צד לתובענה הן על מנת שתינתן לו ההזדמנות להתמודד מולם ישירות, כך גם רצון להיפרע מהם באופן אישי וכשלעיתים הרצון האחרון, יכול והוא המניע לתביעה. כך, אין להתעלם מזכותו הלכאורית של אזרח לבוא חשבון מול עובד ציבור שפגע בו. אך, כאמור, מול רצון זה, לא ניתן להתעלם מהחשיבות שעובד הציבור יעשה מלאכתו ללא מורא וחשש, כי יהיה צפוי לתביעות אישיות כנגדו, בגין פעולות שביצע במסגרת תפקידו. כאמור, האיזון נקבע בשניים. ראשית, צרופה של המדינה כצד להליך והשני, החריג של סעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין, קרי מעשה שנעשה במכוון, דהיינו בזדון ובמטרה לגרום לנזק או אדישות לאפשרות של גרימת נזק. הקושי בחינת התובע נעוץ, אכן, בכך שמעורבות בית המשפט ויכולת ביקורתו מוגבלת לאותה ביקורת מנהלית, לרבות ביחס לחומר העובדתי המובא בפניו. יתר על כן, אין מקום לדרוש כי אותם עובדי ציבור, הנתבעים, יידרשו להגיש תצהיר מטעמם וייחשפו לחקירה מטעם התובע, הואיל ודרישה שכזאת תחטיא את מטרתו של התיקון לפקודת הנזיקין. משכך, המחוקק סומך ידו על המדינה כי תבחון בחון היטב את הנסיבות הקיימות בכל מקרה ומקרה, והאם יש מקום להודעת הכרה, במקרה ספציפי זה או אחר. ... שאלה נוספת עניינה פרשנות הסיפא של סעיף 7 א (א) לפקודת הנזיקין, דהיינו מה ייחשב כ"מעשה... שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו...". נראה כי המחוקק חפץ ביסוד נפשי שעניינו כוונה או אף אדישות לגרימת נזק וכשהדגש הינו על ביצוע המעשה על מנת לגרום נזק. דהיינו, ברי כי יכול ופעולה זאת או אחרת של עובד הציבור ובמסגרת תפקידו, יכול ותגרום לנזק. משכך, חייב היה המחוקק לסייג חלות הסיפא, לאותו יסוד נפשי החל ביחס לכל הסיפא, כולל ביחס לאותו שוויון נפש. בלשון אחרת, היסוד הנדרש עניינו מטרת ביצוע הפעולה..... .. אין צורך להוסיף כי קו פרשת המים אינו חד וברור, ולא תמיד האבחנה היא חדה וברורה. ממילא גם ביקורת בית המשפט על החלטת המדינה תהיה מצומצמת, ולא תחליף את שיקול דעתה של המדינה בשיקול דעתו של בית המשפט. " בתי המשפט המחוזיים עמדו על כך כי בחינת החלטת המדינה להכרה בחסינות הינה ביקורת מנהלית אשר מתמקדת בעיקר בשאלה האם המדינה שקלה את כל המידע הרלבנטי לעניין. (ראה רע"א (ת"א) 26071-11-11 היועץ המשפטי לממשלה נ' אהוד אולמרט, לא פורסם - ניתן 12.1.12, בר"ע (י-ם) 660/08 שמואל הולנדר נ' שוקי משעול, לא פורסם - ניתן 19.2.09). 9. בכל הנוגע לבחינת קיומם של התנאים ביחס לעובד רשות ציבורית, מאחר ואין בנמצא "תעודת הכרה" ומוטל על בית המשפט לבחון קיומם של התנאים להכרה בחסינות, ברור כי חייב להיות רכיב עובדתי בבחינת בית המשפט, מעבר לרכיב הנורמטיבי של בחינת התנהגות עובד הרשות. היקף הבחינה האמורה טרם הוכרע. בע"א (ב"ש) 8712-11-10 יוסף פנחס כהן נ' עיריית שדרות, לא פורסם - ניתן 18.5.11, קבעה כב' השופטת ש' דברת כי על הבחינה להיות עובדתית אולם לא נקבע היקפה של הבחינה האמורה. (השאלה תלוייה ועומדת בבית המשפט העליון בגדרו של רע"א 775/11 אולגה גורדון נ' עזבון המנוח שי דוד ז"ל אשר הוגש כנגד החלטת בית המשפט המחוזי אשר קבע כי בחינת החסינות הינה במשקפי בקשה לסילוק על הסף, קרי, די לתובע לטעון טענות השוללות את חסינות עובד הציבור, כדי לשלול את החסינות בשלב המקדמי של הבקשה). 10. לטעמי, הבחינה אשר על בית המשפט לערוך דומה במהותה לבחינה אשר על היועץ המשפטי לממשלה לערוך עת מוציאה המדינה "הודעת הכרה". מדובר בשלב מקדמי, בהליך אשר תכליתו להגן על עובד הרשות הציבורית, ולפיכך ראוי לבצע בדיקה הדומה במהותה לבחינת תנאים למתן סעד זמני. יש לבחון האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומם של התנאים המאפשרים הכרה בחסינות. הבחינה כוללת גם את קיומו של החריג לחסינות. מאחר ובית המשפט בוחן את מכלול התנאים, אין משמעות מעשית לשאלה על מי הנטל להוכיח קיומו של החריג לחסינות. נוכח טיבה של הבחינה, קיימת "מקבילית כוחות" בין עוצמת הפרסום המהווה לשון הרע, או כל עוולה אחרת שתבחן, לבין הוכחת החריג לחסינות. ככל שמדובר בעוולה חמורה יותר, כך קל להוכיח כי נעשתה מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו. עמד על כך כב' השופט צ' זילברטל בבר"ע (י-ם) 660/08 הנ"ל, פסקה 12: "היסוד השני, אי-קיומו של יסוד נפשי של זדון או אדישות לגרימת הנזק מצד עובד המדינה, מצריך בחינה עובדתית עניינית מצד המדינה. כפי שציין בצדק בית משפט קמא, היסוד הנפשי של העובד הנתבע עומד במרכזו של הסדר החסינות; מטרת הסדר זה הייתה לברור בין המקרים הראויים בפועל להגנה לבין מקרים שאינם ראויים לה. משום כך על המדינה לבחון בחינה עובדתית-קונקרטית את נסיבות המקרה, בטרם תקבל החלטתה. בשונה מהחלטת המדינה בנוגע לקיומו של היסוד הראשון, בשלב זה יכול הנימוק העובדתי, שהעובד כלל לא בצע את המעשה הנטען, להביא את המדינה למסקנה שלא התקיים בו יסוד נפשי של זדון או אדישות. אם הבחינה העובדתית של המקרה מעלה שלא נעשה מעשה כלל, לא ניתן כלל לטעון לקיומו של יסוד נפשי בעת עשייתו. פרשנות זו מתחייבת מתכליתו הרחבה של החוק, כפי שצויינה לעיל. אציין, שאין לקבל את הטענה לפיה מדובר במחלוקת עובדתית שמקומה הוא בהליך העיקרי. במסגרת ההליך העיקרי אכן ניתן לברר אם מבחינה עובדתית עשה העובד את שנטען שעשה, אם לאו, ובסופו של דבר ייקבע הדבר בהחלטת בית המשפט, שייתכן שתמצא הפוכה מזו שאליה הגיעה המדינה. אולם כך הדבר גם לגבי עובדת קיומו של יסוד נפשי זדוני אצל העובד, כאשר יתכן שתתקבל הודעת הכרה בחסינות, ובית המשפט ימצא לבסוף, לאחר דיון הוכחות, שהתקיים החריג לחסינות. אין מדובר בסתירה, שכן בשלב זה לא מתבקש בית המשפט לקבוע עובדות בנוגע לעשיית המעשה והיסוד הנפשי הנלווה לו; בשלב בו מצוי ההליך לא נדרשת הכרעה עובדתית כלל, אלא אך הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת המדינה בעניין היסוד הנפשי שהיה אצל העובד בעת ביצוע המיוחס לו." דין זהה יש להחיל גם על עובדי הרשות הציבורית. ככל שניתן זכאי העובד להמנע בשלב זה מחקירה על תצהירו ודי אם יוצגו ראיות לכאורה התומכות בעמדתו כי יש להכיר בחסינותו כדי להעניק את החסינות, גם אם בהליך העיקרי יסתבר בדיעבד כי לא היה מקום לעשות כן. תרופה למקרה כאמור נמצאת בסעיף 7ו לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בחינת הפרסום נשוא התביעה 11. ככלל, הצורך בדיון וחקירות נועד למקרים בהם הפרסום או היקפו שנויים במחלוקת. הרקע לפרסום, אשר יכול להוכיח במקרים מסויימים את כוונת המפרסם, קשה להוכחה בשלב מקדמי כאמור אשר לא נועד לקבוע ממצאים עובדתיים סופיים אלא טיבו בקביעת ראיות לכאורה. אין מחלוקת בין הצדדים כי הפרסום נעשה על ידי עובד רשות ציבורית, תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני. המחלוקת הינה סביב החריג לחסינות, האם מטרת הפרסום היתה לגרום נזק או בשוויון נפש לגרימתו. כדי לקבוע כי מתקיים החריג יש להצביע על זדון בפרסום או לכל הפחות מודעות כי יתכן כי וייגרם נזק מהפרסום ואדישות לאותה תוצאה. למרות שבשלב זה לא נבחנת העילה העיקרית, האם יש בפרסום לשון הרע, טיב הפרסום ואופן פרסומו משפיעים על הקביעה בדבר קיומה של החסינות או שלילתה. לטעמי, ככל שיש בפרסום הנדון משום לשון הרע, מצוי הוא ברף התחתון של התבטאויות פוגעניות. גם אם טענה כלפי בעל עיתון כי סוחט ראש עיר יכולה להיות חמורה, יש לבחון ההתבטאות בהקשר בו נאמרה, במקרה דנן כתגובה לפניית המשיב אשר כללה טענות כלפי התנהלות ראש העיר. גם אופן הפרסום, ככל שמשלוח המכתב למספר פקס אשר ציין המשיב עונה אחר הגדרת פרסום לפי חוק לשון הרע, משפיע על בחינת כוונת המפרסם. קשה להלום טענת המשיב כי מכתב אשר הופנה אליו באופן בו ביקש מלמד כי נכתב בכוונת מכוון לפגוע בו. מענה לפנייה מלמד ככלל כי לא היתה יוזמה לפגוע קל וחומר במקרה דנן בו נכתבה התשובה באופן בו ביקש המשיב. לא ניתן להתעלם מהקשר הדברים ונראה כי נוסח פניית המשיב לקבלת תגובה נועדה לגרור את ראש העיר בלשונו ולהכשילו. תגובה מידתית לטענות באופן ובצורה בה נכתב המכתב ונשלח למשיב, אינה מלמדת על רצון לגרום נזק או אדישות לאפשרות גרימתו. 12. העובדה כי בין הצדדים הליכים אחרים במסגרתם נתבע המשיב בגין פרסום לשון הרע ובמהלכם אף ייחס לו ראש העיר מעשי סחיטה, אינה מלמדת כשלעצמה כי הפרסום הנדון נעשה במטרה לגרום נזק. נוכח תוכנו של הפרסום ואופן פרסומו , כדי להוכיח זדון בפרסומו היה צורך בראיות ממשיות ולא רק בקיומו של סכסוך תלוי ועומד בין הצדדים בהליכים אחרים. עיון בפסיקה ובמקרים בהם הוכר בקיומה של חסינות מלמד כי אף ביחס להתטאויות חריפות יותר ומעשים ממש, הוכרה החסינות. (ראה, ע"א (ת"א) 1100/08 הנ"ל, ת"א (חי') 23970-07-11 יונה יהב נ' יעקב בורובסקי,לא פורסם - ניתן 29.3.12). 13. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא כי הפרסום הנטען לא נעשה בכוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו והמבקשים הוכיחו כי התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). אשר על כן, התביעה כנגד הנתבע 1, ראש עיריית אשדוד, נדחית. הנתבעת 2, עיריית אשדוד, תגיש כתב הגנה תוך 30 ימים. המשיב ישא בהוצאות הנתבע 1 בסך 5,000 ₪. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות גם לטובת הנתבעת 2. ניתן היום, ג' אייר תשע"ב, 25 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. חסינותעובדי ציבור