מהו אניזמוס ?

אניזמוס הוא ליקוי תפקודי בו שרירי רצפת האגן המהווים חלק ממנגנון השוער של פי הטבעת לא ממלאים את תפקידם כראוי. הסיבה לכך אינה ברורה אך מקובל לחשוב שיש ליקוי תפקודי עצמוני של המערכת ללא קשר לחבלה או גורם חיצוני אחר. הערעורים שבכותרת עניינם בהחלטות המשיב אשר האחת דחתה את תביעת המערערת להכיר בקשר בין מחלת הכרסת לבין שירותה הצבאי של המערערת, והשנייה קבעה כי צניחת החלחולת אצל המערערת החמירה בשיעור של 50% על חשבון השירות הצבאי. רקע המערערת ילידת 02.10.1986, התגייסה לצה"ל ביום 19.10.04, בפרופיל 97. המערערת עשתה טירונות במחנה 80, ובהמשך שהתה כחמישה שבועות בקורס שנועד להכשירה כשרטטת גרפית של חיל מודיעין. במאי 2005 שובצה המערערת לשרת בנווה יעקב, בסיס פיקוד מרכז בירושלים. ביום 15.08.05 עברה המערערת לשרת בהוצאה לאור של חטיבת מודיעין בקריה בתל אביב, ושירתה במשמרות בבסיס פתוח. המערערת השתחררה ביום 04.06.2006 בשל סיבות רפואיות. ביום 02.07.06 הגישה המערערת תביעה למשיב להכיר במחלת הכרסת (להלן: "כרסת" או "צליאק") וצניחת החלחולת (וכן בפגימה אורטופדית בכתף/שכם ימין, אשר אף היא נדחתה על ידי המשיב, אך לא נדונה במסגרת הערעורים בפני הוועדה) כמחלות אשר נגרמו בשל השירות הצבאי. על פי החלטת המשיב מיום 25.06.07 הוחלט שלא להכיר בקשר בין השירות לצליאק, על החלטה זאת הוגש הערעור בתיק ע"נ 2161/07. על פי החלטת המשיב מיום 13.08.07 הוחלט להכיר בקשר של החמרה בין צניחת החלחולת לבין השירות הצבאי בשיעור של 50%, על החלטה זאת הוגש ערעור בתיק 2407/07. בהתאם לבקשת הצדדים קבעה הוועדה בהחלטתה מיום 20.09.07 כי הדיון בערערים שבכותרת יאוחד. טענות המערערת לטענת המערערת בתצהירה ביקשה בפגישה עם קצין המיון בבקו"ם תפקיד קרוב לבית המתאים לאבחון שלה כלקוית למידה וכסובלת מהפרעות בריכוז. היא שובצה לקורס של שרטטת גרפית במודיעין והובטח לה כי עם סיום הקורס בבה"ד 15 תשובץ לעבודה בגלילות או בקריה. הקורס היה קשה מאוד עבורה ולמרות בקשותיה לצאת מהקורס לא הסכימו מהנימוק כי לא רשום דבר בתיק שלה. בסיום הקורס לא שובצה בגלילות או בקריה בטענה כי התפקיד אינו נדרש בבסיסים אלה ושובצה בנווה יעקב בירושלים. התפקיד אותו נדרשה לעשות היה במקום מבצעי מאויש 24 שעות ביממה. פעמים רבות לא היה לה זמן לאכול והיו התרעות שאילצו אותה לדלג על הפסקות אוכל. בנוסף נאלצה להתאפק מללכת לשירותים בגלל העבודה המבצעית. גם כאשר הלכה לשירותים היו מחפשים אותה ואז הייתה נאלצת להתאפק ולשוב למקום. לטענתה, בשל התפקיד והמרחק מהבית נאלצה לישון בבסיס שכן לא הייתה מסוגלת לנסוע כל יום לתל אביב, במיוחד כאשר החפיפה לתפקיד נמשכה עד 23:00 בלילה. לטענתה התגוררה במגורים של פיקוד מרכז, שהינו בסיס פתוח, השירותים במגורים היו מלוכלכים ומידי יום בנות קיבלו דלקות שתן כתוצאה מכך. היא התאפקה כל הלילה מלגשת לשירותים וחיכתה עד הבוקר. לטענתה עבודתה הייתה מלחיצה והיא החלה לסבול מכאבי בטן וחולשה כללית וסחרחורות. הרופא בבסיס נתן לה כדורים נגד כאבים. היא המשיכה להגיע למרפאה בתדירות של כל שלושה ארבעה ימים כשהיא ממשיכה להתלונן על חולשה וכאבים. רק לאחר לחצים שלה הפנה אותה הרופא לבדיקות דם אשר העלו כי תפקודי הכבד לא בסדר. היא המשיכה להתלונן על כאבים וביקשה כי יעבירו אותה קרוב לבית. הרופאים שבדקו אותה קבעו כי המדובר במצב חרדתי נפשי ולא האמינו לתלונותיה. בהמשך התלוננה גם על עצירויות אך לא נעשה דבר. המפקד שלה אמר לה כי רק לפסיכולוג יש את הסמכות לקבוע אם להעביר אותה מפיקוד מרכז. על כן פנתה לפסיכולוג סיפרה לו על הלחץ והוא הסכים להעביר אותה בתנאי שהפרופיל שלה ירד ל - 45. באוגוסט 2005 עברה לקריה. גם שם הכאבים והחולשה המשיכו והחמירו מיום ליום. בנוסף התחילה להרגיש חוסר התרוקנות מוחלטת וכאבים בכל הגוף. תלונותיה לרופאים לא סייעו והם נתנו לה תרופות שונות שלא עזרו. באחד הימים הרגישה כי יוצא לה גוש מפי הטבעת וחשה כאבים בכל הגוף ולא יכלה לזוז פנתה מיד למרפאה ומשם נשלחה למיון. במיון נבדקה ונקבע כי יש לה צניחה של הרקטום. נקבע לה תאריך לניתוח ב - 19.03.06 בתל השומר, כשבועיים לפני הניתוח זומנה על ידי רופא גסטרו שאמר לה שמבדיקות הדם עולה כי כנראה יש לה צליאק. עשתה בדיקת גסטרוסקופיה אשר הייתה חיובית והעלתה כי היא אכן סובלת מצליאק. לטענתה כיום מצבה קשה רצפת האגן עדיין לא במקומה וצריכה לעשות פיזיותרפיה מיוחדת לרצפת האגן שנקראת ביופידבק, דבר שגורם לה לתחושות קשות וחששות מפני בעיות גניקולוגיות בעתיד. המערערת הגישה חוות דעת מטעמה של פרופ' יעקב רטן מיום 14.01.08. בהתייחס לצניחת החלחולת ציין פרופ' רטן בחוות דעתו כי יש מקום לקבוע קשר של גרימה ולא החמרה שכן לו לא הייתה נחשפת למצב של עצירות כה קשה בשירות לא הייתה מופיעה צניחת הרקטום. בהתייחס למחלת הצליאק ציין פרופ' רטן כי המדובר במחלה שהיא תורשתית אך הוכח כי קיימות סיבות היכולות לשמש כטריגר להופעת המחלה כגון זיהום וירלי, מצבי לחץ וגורמים אחרים בלתי מזוהים. במקרה הנדון המערערת שירתה בתנאים של לחץ ואף הופנתה לפסיכולוג אשר המליץ על הורדת הפרופיל ל- 45 על רקע מצבה הנפשי, כאשר מומחה המשיב ד"ר גילון לא נתן דעתו על המתח בשירות כטריגר להתפרצות המחלה או החמרתה. עוד מציין פרופ' רטן כי מאחר והגלוטן הוא הגורם לסימפטומים, הרי שכאשר נוטלים כמות גדולה שלו יכולים לגרום להתפרצות מחלת כרסת רדומה. כאשר במקרה הנדון העמסה רצינית של גלוטן על ידי אכילת לחם בכמות גדולה הפכה את המצב הלטנטי של המחלה לפעילה. ואלמלא חשיפה זאת לגלוטן הייתה הנטייה הרדומה למחלה נותרת סמויה או מופיעה הרבה יותר מאוחר אם בכלל. בסיכום חוות דעתו קובע פרופ' רטן כי יש להכיר בקשר של גרימה בין צניחת החלחולת לבין השירות ובקשר של החמרה בשיעור 50% בין הכרסת לבין השירות. בנוסף לחוות הדעת הגישה המערערת תצהיר מטעם הגב' מ. ו., אשר נחקרה על תצהירה במסגרת דיון ההוכחות בתיק. טענות המשיב המשיב הגיש חוות דעת מייעצת מטעם ד"ר גילון מיום 09.05.07, וחוות דעת מגיבה מיום 19.02.08, בהתייחס למחלת הכרסת. בחוות דעתו מיום 09.05.07 מציין ד"ר גילון כי מחלת הכרסת התגלתה אצל המערערת במסגרת הבדיקות שנעשו לה טרם הניתוח. המחלה היא מחלה המתפתחת על רקע תורשתי. רוב מקרי הכרסת מתגלים בילדות אך המחלה יכולה לבוא לביטוי קליני בכל גיל גם באנשים מבוגרים. המכניזם האחראי להופעת המחלה בעיתוי זה או אחר אינו ידוע. תופעות המחלה נעלמות כאשר החולה שומר על דיאטה נטולת גלוטן. מחלה זו אינה נגרמת על ידי גורמים סביבתיים הקשורים לשירות הצבאי. על כן אין להכיר בקשר בין מחלת הכרסת לשירות הצבאי. בחוות דעתו המגיבה מיום 19.02.08 התייחס ד"ר גילון לחוות דעתו של פרופ' רטן וציין כי הוא מסכים כי המערערת סובלת מכרסת וכי אובחנה בעת השירות אך אינו מסכים כי האבחנה נעשתה באיחור רב למרות תלונות בטניות קשות. מחלתה של המערערת אובחנה במקרה לא בגלל תלונות בטניות אשר התאפיינו בעיקר בכאבים ועצירות, אלא בתהליך ההכנה לניתוח רצפת האגן, בגלל צניחת החלחולת ממנה סבלה המערערת, נתגלה חוסר דם והפרעה באנזמי הכבד, בעקבותיהם אובחנה מחלת הכרסת. עוד מציין ד"ר גילון כי המערערת לא נמנעה מאכילת דגנים במשך 18 שנות חייה. הגלוטן עשה את שלו ופגע במשך השנים ברירית המעי הדק. דבר שהתבטא בהפרעה בספיגת הברזל וחוסר דם. בהתייחס לדחק כגורם למחלה מציין ד"ר גילון בחוות דעתו כי אין כל הוכחה בספרות הרפואית שמתח נפשי מהווה גורם כלשהוא בהתפתחות מחלת הכרסת לא כגורם אתיולוגי ולא כטריגר. בהתייחס לזיהום הויראלי מציין ד"ר גילון כי הוא מתייחס בעיקר לאדנווירוס 12 שמבנהו דומה מאוד לגלוטן. לטענת ד"ר גילון המצב המטבולי המיוחד, הליקוי שאינו מאפשר למעי לטפל בחלבון הגלוטן אינו תוצאה של השירות הצבאי והמזון המוגש בשירות, אלא הוא קונסטיטוציונאלי והחולה נולד עם הליקוי. המחלה באה להסתמנות קלינית בתקופת השירות הצבאי ואפשרה קביעת אבחנה ברורה. אכילת לחם במהלך השירות אפשרה אבחון מהיר ונכון כך שהמערערת למדה שעליה לשמור על דיאטה חסרת גלוטן ובכך למנוע נזק נוסף לבריאותה. בהתייחס לצניחת החלחולת הגיש המשיב חוות דעת מטעם פרופ' גוטמן חוות דעת מייעצת מיום 08.01.07 וחוות דעת מגיבה מיום 30.03.08. בחוות דעתו המייעצת מציין פרופ' גוטמן בפרק הדיון את הדברים הבאים : "התובעת פיתחה עצירות קשה הנובעת מהפרעה במנגנון ההתרוקנות של פי הטבעת המכונה אניזמוס. אניזמוס הוא ליקוי תפקודי בו שרירי רצפת האגן המהווים חלק ממנגנון השוער של פי הטבעת לא ממלאים את תפקידם כראוי. הסיבה לכך אינה ברורה אך מקובל לחשוב שיש ליקוי תפקודי עצמוני של המערכת ללא קשר לחבלה או גורם חיצוני אחר. האם יש קשר לתנאי המחייה של החיילת במקרה שלפנינו ? לדעתי קיים קשר, החיילת שירתה במקום בו התנאים היו קשים מבחינתה. לחץ בעבודה, אי נוחות חברתית, שירותים מלוכלכים, כל אלו יכלו לגרום להתאפקות ממושכת, זו גורמת לעצירות ועליה בלחץ תוך בטני, וצורך בלחיצה ממושכת כדי להתרוקן. יחד עם מבנה רופף של רקמות התמיכה באגן, הדבר עלול לגרום לצניחה (פרולפס) של הרקטום, וכן לפגיעה בתפקוד שרירי רצפת האגן. ללא נטיה מולדת לחולשת המערכת הדבר לא היה קורה, אך מאידך ניתן גם לטעון שאם הייתה נשארת במסגרת המוגנת של ביתה, לא היתה מתפתחת העצירות שהתחילה את הביטוי הקליני של התהליך, לכן אני סבור שיש לפנינו החמרה בשיעור של 50%". בחוות דעתו המגיבה מיום 03.03.08 ציין פרופ' גוטמן כי במקרה הנדון בעיית המערערת היא האנזימוס, כאשר על פי ההגדרות בספרות חייב להיות מצב מקדים. לכן יש להכיר רק בקשר של החמרה ולא גרימה. דיון והכרעה צניחת החלחולת לאחר עיון במסמכים ושמיעת העדויות בתיק, הוועדה קובעת כי יש להכיר בקשר של גרימה בין צניחת החלחולת לבין שירותה הצבאי של המערערת. מצבה של המערערת תואר על ידי פרופ' גוטמן בעדותו כדלקמן: "ככה שתי מילים על מנגנון ההתרוקנות והשליטה בפי הטבעת שכולנו חיים אותו וזה דבר די טריוויאלי, אוכל in צואה out וזה, כביכול, מאוד פשוט, אבל זה מנגנון מאוד לא פשוט. מבחינה נוירולוגית, מבחינת שרירים, מבחינת כרוניזאצייה זה אחד מהמנגנונים המורכבים ביותר בגוף שיש לו הרבה אלמנטים. בדרך כלל, כאשר מגיע תוכן צואתי למעי הגס בכמות מסוימת, לחלק הסופי של המעי הגס, המוח שלנו מקבל מסר שיש צואה וצריך להתרוקן. אם המוח מסכים, כי מתאים למקום, מתאים לזמן, כי מתאים הסיטואציה, הוא שולח אותנו לבצע את התהליך התרוקנות. תהליך ההתרוקנות הוא תהליך גם מאוד מורכב, כי מצד אחד יש שרירים שצריך להפעיל אותם, זה גם השרירים של המעי עצמו שצריכים לעשות מעין פעולת סחיטה, נקרא לזה, כדי לקדם את התוכן הצואתי אל הפתח. גם שרירי עזר שעוזרים, או שרירי דופן הבטן שיוצרים את הלחיצה. מצד שני, יש שרירים שצריכים לעבור הרפיה - שרירי הספיקטר - אותו שוער שמונע מאיתנו לטפטף וצריך לעבור הרפיה וגם שרירים, מה שנקרא, רצפת האגן, עוברים איזה סוג מסוים מאוד ספציפי של הרפיה שמיישר את הזווית של הרקטום, כי הרקטום הוא במין זווית כזו חדה שמונעת את הדליפות שאנחנו לא מעוניינים בהם. צריך ליישר אותם. כלומר, מערכת מורכבת שכל מערכת העצבים שותפה לה החל מהמוח כלה במערכת העצבים מה שנקרא אוטונומית, כלה במערכת עצבים הרצונית, השרירים הרצוניים וכו'. כשכל הסינכרוניזציה הזאת פועלת כהלכה אנחנו מתרוקנים. לפעמים יש לנו סיטואציות שבהן ההתרוקנות לא ממש מוצלחת, כי לא מתאים לנו, כי לא זה. אם עכשיו ברגע זה למישהו מאיתנו יש חשק, אם הוא בריא לא סביר שהוא יקום ובריצה פראית יצא החוצה להתרוקן, הוא יתאפק. המוח יגיד, לא הזמן, לא המקום, נעשה את זה אחר כך. ואנחנו מסוגלים לשלוט בזה ולהתאפק. יש אנשים שאצלם יש איזה שהיא נטייה לשיבוש במערכת הזאת, ואז מה שקורה שהמערכת עושה שני דברים לא טובים. אחד, המעי מנסה להתרוקן, הוא כן עושה את הדחיפה שלו, אבל רצפת האגן לא עוברת הרפיה מספקת ואז לפעמים במקום לרוקן את התוכן הוא מרוקן החוצה, אני לא יודע איך תתרגמי את זה לכתב, הוא מרוקן כאילו את עצמו וזה נקרא פרולקס העצמי, כמו שרוול הפוך כזה. הוא פשוט מרוב דחיפה אבל לא מצליח לו, הוא פשוט בעצמו יוצא החוצה וזה הפרולקס. נדמה לי שקוראים לזה השתרוולות בעברית יפה, כמו שרוול הפוך, כמו אצבע של כפפה שנכנסת פנימה. זה מונח אחד שמוזכר פה בסיפור הזה, זה הפרולקס שהיה צריך לתקן אותו תיקון ניתוחי. דבר שני שיכול לקרות שזה, שנקרא אניזמוס. אניזמוס זה תופעה נדירה, די קשה לטיפול, די, נקרא לה מעצבנת, כי היא לא לגמרי מובנית עד הסוף. שבו הסינכרוניזציה המופלאה הזאת שניתחתי קודם לא קורה. כלומר, הבן אדם לוחץ כדי להתרוקן ובמקום להרפות את שרירי רצפת האגן שלו, גם הם מתכווצים. וזה דברים שאפשר להוכיח. כשאומרים אניזמוס, כלומר, נעשו בדיקות שהוכיחו שהאגן במקום לרדת הוא עולה, אפשר להראות את זה. וזה רק לא סתם סובייקטיבי, אפשר להוכיח אובייקטיבית אבחנה של אניזמוס. כלומר, זה יוצר קושי גדול מאוד להתרוקן, למרות שאין חסימה מכאנית - גידול או פוליפ שזה משהו סותם. הפונקציה לא פועלת והפונקציה, יותר קשה לטפל בפונקציה מאשר להסיר חסימה מכאנית, שאז ניתוח יכול לפתור את זה". (עמודים 13-14 לפרוטוקול). מומחה המשיב מסכים בחוות דעתו וכן בעדותו כי תנאי שירותה של המערערת, לחץ בעבודה, אי נוחות חברתית ושירותים מלוכלכים הובילו את המערערת להתאפקות ממושכת אשר גרמה לעצירות ועליה בלחץ התוך בטני וצורך בלחיצה ממושכת כדי להתרוקן. יחד עם זאת לדעתו של פרופ' גוטמן אין מקום להכיר בנסיבות העניין בקשר של גרימה אלא בקשר של החמרה מהנימוק כי ללא נטיה מולדת של חולשת המערכת של המערערת הדבר לא היה קורה. כאשר נשאל פרופ' גוטמן בחקירתו לשאלת הנטיה המולדת של המערערת אשר בגינה נגרמה צניחת החלחולת השיב כי אין דרך להוכיח את הטענה כי אכן למערערת יש מום מולד היות ולא עשתה בדיקות קודם לכן, וכי המדובר לשיטתו במום קונסטיטוציונאלי סמוי, אשר ייתכן וכלל לא היה מופיע אצל המערערת (ראו עדותו עמודים 16-17 לפרוטוקול). בסיכומיו טען המשיב כי ניתן ללמוד כי המערערת סבלה מעצירויות ממסמך 17 בתיק הרפואי שם נכתב על ידי ד"ר ונטורו ביום 03.01.06 "חיילת בת 19 סובלת שנים מעצירויות. באחרונה מופיע גם פרופלס של רקטום", וכי בעדותה טענה כי לא סבלה מעצירויות טרם גיוסה. הוועדה אינה סבורה כי יש במסמך זה (בו לא ברור מתי החלה העצירות את המערערת, שכן שנים יכול גם להיות שנתיים, קרי מעת גיוסה) כדי להוכיח כי אכן למערערת הייתה בעיה מבנית קודם לכן אשר השפיעה על צניחת החלחולת. בנסיבות העניין בהן מומחה המשיב מסכים כי יש להכיר בקשר של החמרה בעניינה של המערערת, וכאשר לא השתכנענו כי בנסיבות אלו היה מצב קודם לתחילת השירות אצל המערערת אשר הוביל להחמרת המחלה, וכאשר הנטיה היא להקל על המערערים במסגרת תיקים מסוג זה, אנו מקבלים את חוות דעתו של מומחה המערערת כי יש להכיר בנסיבות אלו בקשר של גרימה בין צניחת החלחולת לשירותה של המערערת. מחלת הכרסת בהתייחס למחלת הכרסת הוועדה סבורה כי אין מקום להכיר בקשר בין מחלתה זאת לבין שירותה הצבאי של המערערת. להלן ננמק החלטתנו. מחלת הכרסת היא מחלה בה קיימת רגישות יתר לחלבון החיטה וכתגובה לאכילתו נגרם נזק לרירית מעי הדק ונוצר מצב של תת ספיגה של אבות המזון וויטמנים. הביטוי הקליני למחלה הוא שלשול, אנמיה, חולשה וירידה במשקל. חוסר טיפול או טיפול חלקי משאירה את המחלה כרונית, פעילה וכתוצאה מכך נגרם נזק מצטבר לגוף כולל השלד (לענין זה ראו חוות דעתו של פרופ' רטן). במקרה הנדון שירותה של המערערת בבסיס נווה יעקוב בירושלים, ולאחר מכן בבסיס הקריה, היה שירות בבסיס פתוח (כאשר בשל המרחק בחרה המערערת בעת שירותה בבסיס בנווה יעקוב ללון בבסיס). מעדותה של הגב' ו' אשר שירתה יחד עם המערערת בבסיס בנווה יעקב עלה כי בבסיס סופקו 3 ארוחות ביום, המערערת יכלה ללכת לארוחות אלו ולא הייתה מניעה מבחינת תפקידה הצבאי. במסגרת ארוחות אלו סופקו מאכלים מגוונים כגון פירות, ירקות, ביצים, גבינות, בשר. עוד עלה מעדותה של הגב' ו' כי היא והמערערת נהגו לקנות אוכל בסופר אזרחי אשר היה ממש קרוב לבסיס. עוד ציינה בעדותה לשאלת בא כוח המשיב כי במשרד בו עבדה יחד עם המערערת היה מקרר בו יכלו לשמור דברי אוכל (עמודים 2-3 לפרוטוקול מיום 21.06.10). בנסיבות העניין בחירתה של המערערת לאכול מאכלים, אשר יש בהם גלוטן, שהם אותם מאכלים אותם אכלה טרם שירותה, שעה שיכלה לבחור גם מאכלים אחרים בחדר האוכל, וכן הייתה לה האפשרות לצאת הביתה או לקנות אוכל בסופר שליד המחנה (לעניין זה ראו עדותה של הגב' ו') שוללת קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין מחלתה של המערערת לעניין זה ראו גם החלטת הוועדה בעניין ע"נ 344/99 וילנצק זרחי נ' קצין תגמולים (מיום 25.11.03). בהתייחס ללחץ הנפשי כגורם למחלת הכרסת, הרי שד"ר גילון התייחס לטענות אלו בחוות הדעת מטעמו וטען כי אין בספרות הרצינית העוסקת בנושא הכרסת כל אזכור לקשר בין מתח נפשי כגורם או מזרז את הופעת מחלת הכרסת. ד"ר גילון לא נחקר על עניין זה, ובהיות נטל ההוכחה מוטל על המערערת, הרי שהמערערת לא סתרה טענות ד"ר גילון בעניין. בהתייחס לטענת המערערת לאיחור באבחון, הרי שאף טענה זאת נדחית על ידי הוועדה. הוועדה מקבלת את טענות המשיב והמומחה מטעמו כי תלונות המערערת יוחסו בעיקרן לבעיות בבטן מהן סבלה וכי הבדיקות הרפואיות הופנו לכיוון זה. כך גם הוועדה מקבלת את טענות מומחה המשיב כי עצם העובדה כי למערערת הייתה אנמיה, המאפיינת הרבה מהחיילות, אינה מחייבת ביצוע בדיקה לגילוי צליאק. כמו כן מקבלת הוועדה את הסברי המשיב כי תלונותיה של המערערת היו על עצירויות, אשר אינן תופעה אופיינית של מחלת הכרסת (לעניין תיאור המחלה ראו חוות דעתו של פרופ' רטן). עוד תציין הוועדה כי לא הוכח על ידי פרופ' רטן מהו זמן הולם לאיתור המחלה ומה הנזק שנגרם למערערת, ככל שנגרם, בשל האיחור הנטען באיבחון המחלה. עוד תציין הוועדה כי גם במקרים בהם קבעו וועדות כי יש להכיר בקשר בין השירות למחלה, הרי שנקבע כי מחלת הכרסת לא נגרמה עקב תנאי השירות, אלא הוחמרה "החמרה זמנית וחולפת", אשר חלפה משקיבל עליו המערער משטר של אכילת מזון נטול גלוטן, לעניין זה ראו ע"א (חיפה) 2464/02 שגב בר און נ' קצין התגמולים, מיום 31.12.02 (לא פורסם). במקרה הנדון גם אם היינו קובעים כי יש להכיר בקשר של החמרה (ואין אנו סבורים כי יש לקבוע קשר כזה), הרי בהעדר כל מסמך מטעם המערערת המוכיח אחרת, הרי שלאחר שהמחלה אובחנה אצל המערערת החלה המערערת לדבריה לשמור על תזונה מאוזנת (ראו עדותה עמוד 2 לפרוטוקול), דבר שמוביל לחזרת המחלה למצבה הבסיסי. סוף דבר הערעור בתיק ע"נ 2407/07 המתייחס לצניחת החלחולת מתקבל, הוועדה קובעת קשר של גרימה בין המחלה לשירות. הערעור בתיק ע"נ 2161/07 המתייחסת למחלת הכרסת נדחה. המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עורך דין בסך של 2,500 ₪ וכן הוצאות חוות דעת (עד לסכום של 3,000 ₪ ) כנגד קבלה מקורית וזאת בתוך 30 יום מיום שתוגש למשיב קבלה מקורית. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. התיק הרפואי יוחזר למשיב. שאלות משפטיותשירות צבאי