א. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע מס' 1, אימן כבהא (להלן: "אימן"), יליד 5.11.1991, עת שהיה תלמיד בבית הספר היסודי בכפר ברטעה, המצוי בתחומה של המועצה המקומית בסמ"ה. התובעים מס' 2 ומס' 3 הינם הוריו של אימן, התובע מס' 1. ב. בכתב התביעה נטען, כי ביום 25.10.1999 בסביבות השעה 13:00, או בסמוך לכך, בעת שסיים אימן את לימודיו באותו היום בבית הספר היסודי בברטעה, בהיותו תלמיד כיתה ב' בבית הספר, יצא בדרכו לביתו, ולפתע נפל מגדר הנושקת לבית הספר שלא היה לה מעקה. אימן נפל מגובה של כ- 3 מטרים אל עבר חצר בית הספר, ונחת על סלעים ושברי זכוכית שהיו פזורים בחצר בית הספר. עוד נטען בכתב התביעה, שכתוצאה מאירוע זה, נגרמו לאימן חבלות קשות בכל חלקי גופו ופגיעה חמורה בראשו ובאיזור האוזן השמאלית. עוד נטען בכתב התביעה, כי ממקום האירוע פונה אימן לקופת החולים בכפר ברטעה, ומשם הופנה לקופת החולים "דגני" בחדרה, שהפנתה אותו למרכז הרפואי ע"ש הלל יפה בחדרה, שם אובחן התובע מס' 1 כסובל מפגיעת ראש חמורה - שבר דחוס בעצם טמפורלית ופיראמידלי משמאל ובנוסף פגיעה קשה באוזן. לטענת התובעים, עקב האירוע, סובל אימן ממוגבלות תִפקודית קשה, שהיא בעלת השפעה משמעותית על יכולת תִפקודו בחיי היום-יום. לכתב התביעה צורפה חוות דעתוֹ של הנוירולוג ד"ר דימטריוס קרוסיס. ג. בכתב התביעה נטען כי נטל הראיה מוטל על הנתבעים להוכיח שלא התרשלו, וזאת היות ולטענת התובעים חל הכלל "הדבר מדבר בעדו" בהתאם להוראות סעיף 41 של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), וכן חל הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" הקבוע בסעיף 38 של פקודת הנזיקין. עוד נטען בכתב התביעה כי האירוע בו נפגע אימן נגרם בשל רשלנותן של הנתבעות, וכי הנתבעות הפרו חובות חקוקות (מבלי לפרט מהן החובות החקוקות ולפי אילו חוקים), שנועדו לטובתו או להגנתו של אימן. ד. בכתב ההגנה מטעם מדינת ישראל, הנתבעת מס' 1 (להלן: "המדינה"), נטען כי דין התביעה להידחות על הסף בשל היעדר עילה או בשל היעדר יריבות. בכתב ההגנה הכחיש ב"כ המדינה את התאונה ונסיבותיה, ולחלופין טען כי האירוע התרחש בשל רשלנותו הבלעדית של אימן. כמו כן טען ב"כ המדינה, כי בית הספר היסודי בברטעה, מִתקניו, החצרות, והגדרות הינם בבעלותה ובפיקוחה הבלעדיים של הנתבעת מס' 2. ה. בכתב ההגנה מטעם הנתבעת מס' 2, המועצה המקומית בסמ"ה (להלן: "המועצה המקומית"), נטען כי יש להורות על מחיקת התביעה מחמת התיישנות, שכן לטענת ב"כ המועצה, התביעה הוגשה בחלוף למעלה מתשע שנים מאז האירוע בו נטען כי נפגע התובע מס' 1, כשלגבי האפוטרופסים הפועלים בשמו של קטין, לא חלה הוראת סעיף 10 של חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. בנוסף, הכחישה המועצה המקומית את נסיבות האירוע כפי שתוארו בכתב התביעה. המועצה המקומית טענה כי בתקופה הרלוונטית, היתה מבוטחת בהדר חברה לביטוח בע"מ. ו. ביום 11.1.2009, הגישה שירותי בריאות כללית, התובעת מס' 4, כתב תביעה (מתוקן), ובו נטען שעקב האירוע שנטען בכתב התביעה מטעם התובעים מס' 3-1, זכאית היא להיפרע מן המזיקים וממבטחיהם בגין שירותי הבריאות שהעניקה לניזוק. לטענת התובעת מס' 4 על הנתבעות מס' 2-1 לפצותה פיצוי מלא בגין כל הוצאות האישפוז והטיפול בתובע מס' 1, שהיא תישא בהן החל מיום הגשת כתב התביעה (סעיף 9 של כתב התביעה מטעם התובעת מס' 4). ז. ביום 8.9.2009 הגישה הנתבעת מס' 2, המועצה המקומית בסמ"ה, הודעת צד שלישי כנגד הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הצד השלישי"), בה נטען כי במידה ותחויב המועצה המקומית בפיצוי התובעים, יהא על הצד השלישי לשפותה, לפצותה או להשתתף עימה בתשלום סכום הפיצוי. ח. ביום 24.6.2010 הגיש הצד השלישי הודעת צד רביעי, כנגד עמותת אלהלאל, בה נטען כי הצד הרביעי היה בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים, או המחזיק, או בעל השליטה בבניין המסגד ובחצר הבניין בו נטען כי אימן נפגע. אשר על כן, טען הצד השלישי, כי ככל שייקבע שהיה קיים מפגע, פגם, ליקוי, או סיכון בטיחותי במקום בו נפגע אימן, הרי שהצד הרביעי אחראי באופן מלא ובלעדי לכך, ועליו לשאת בפיצוי אימן על מלוא נזקיו ולשפות או לפצות את הצד השלישי בגין כל סכום בו הוא יחוייב, ככל שהוא יחוייב. ביום 7.11.2010, לאחר שהתברר כי הצד הרביעי, עמותת אלהלאל, נמחקה אצל רשם העמותות, הסכימה ב"כ הצד השלישי למחיקת ההודעה לצד רביעי. לפיכך, ניתן פסק דין המורה על מחיקת ההודעה לצד רביעי (עמ' 32-31 לפרוט'). ט. ביום 11.7.2011, הגישו התובעת מס' 4, הנתבעות והצד השלישי הודעה על הסכם פשרה, לפיו התובעת מס' 4 חוזרת בה מן התביעה, ומסכימה כי תביעתה תידחה ללא צו להוצאות, וזאת בהסכמת הנתבעות והצד השלישי. לפיכך, ניתן באותו יום פסק דין הדוחה את תביעתה של התובעת מס' 4. י. בתביעה זו פוצל הדיון בין שאלת האחריות לבין שאלת הנזק, כך שתחילה תידון ותוכרע שאלת האחריות (עיינו בהחלטה בעמ' 34 לפרוט'). יא. מטעם התובעים העידו בפניי: גב' חלימה גזמאוי, התובעת מס' 2, היא אִמו של אימן (עמ' 45-39 לפרוט'), שתצהירה סומן כמוצג ת/1. מר עבד אל ראזק כבהא, התובע מס' 3, שהוא אביו של אימן (עמ' 58-45 לפרוט'), שתצהיר עדותו הראשית סומן כמוצג ת/3. מר מואמן כבהא (עמ' 63-59 לפרוט'), אחיו הגדול של אימן, שתצהיר עדותו הראשית הוא ת/5. התובע מס' 1, אימן כבהא (עמ' 69-64 לפרוט'), שתצהיר עדותו הראשית הוא מוצג ת/6. ד"ר מצאלחה זוהיר (עמ' 118 לפרוט'), שטיפל באימן לאחר שנפגע במרפאת ברטעה, שתצהיר עדותו הראשית הוא מוצג ת/12. יב. מטעם הנתבעות העידו בפניי: מר מחמוד כבהא (עמ' 97-74 לפרוט'), ששימש בעת האירוע כמנהל בית הספר, שתצהיר עדותו הראשית מיום 28.12.2010 הוא מוצג נ/4 ותצהירו המשלים סומן כמוצג נ/5. מר אחמד בן מוחמד בן יעקב כבהא (עמ' 130-122 לפרוט'), ששימש כשרת בית הספר בו למד אימן, שתצהיר עדותו הראשית הוא מוצג נ/8. יג. מטעם הצד השלישי העיד בפניי: מר ראאפת כבהא (עמ' 117-104 לפרוט'), מנהל מחלקת החינוך אצל הנתבעת מס' 2, שתצהיר עדותו הראשית סומן כמוצג נ/7. יד. התובעים, הנתבעת מס' 1 והצד השלישי הגישו סיכומים מפורטים בכתב. הנתבעת מס' 2 הצטרפה לסיכומיהם של הנתבעת מס' 1 ושל הצד השלישי והוסיפה התייחסות קצרה מצידה. טו. טענות התובעים הינן בתמצית אלה: 1. נסיבות אירוע התאונה הוכחו הן על-ידי עדי התביעה והן על-ידי עדי ההגנה, כשמנהל בית הספר הגיע למקום האירוע זמן קצר לאחר שאימן נפל. מנהל בית הספר הבהיר בעדותו כי לא היתה אפשרות לנעול את השער של הכיתות שמתחת למסגד, וזאת להבדיל מהמתחם הראשי של בית הספר. 2. גם במידה ומתקן המים המצוי כיום בפתח המסגד, לא היה מוצב שם בעת קרות האירוע נשוא תביעה זו, הרי שהיה מתקן אחר, הואיל וידוע לכל שבפתח כל המסגדים תמיד קיים מתקן שתיה. 3. התובעים משוכנעים כי אימן למד באותה תקופה בכיתה ב', וגם בחוות הדעת הפסיכולוגית שהגיש הצד השלישי, צויין כי אימן נפל בהיותו בכיתה ב'. חוות דעת זו נערכה לפני כעשר שנים. כמו כן, ממוצג ת/7 עולה כי אימן למד באותה תקופה בכיתה ב'. 4. גם אם התובע אכן למד באותה תקופה בכיתה ג', אין הדבר משנה, שכן עדיין מדובר בתלמיד שסיים את יום לימודיו, עלה למסגד, שתה מים ונפל מן הגדר אל עבר הרחבה שממול הכיתות, כאשר הצבת גידור מברזל היתה יכולה למנוע את התאונה. 5. מנהל בית הספר והשרת עשו קנוניה נגד התובעים, ושינוי מגִרסתם על מנת לעזור למעבידתם. כך למשל, המנהל העיד כי ידע על התאונה לאחר שיצא מבית הספר ברכבו ופגש ילדים מתקבצים ליד הכיכר, ואילו השרת העיד כי המנהל נכח בבית הספר בזמן שהתלמידים הביאו את אימן אליו לחדר לאחר שנפגע. כמו כן, כך טוענים התובעים, אין זה הגיוני כי השרת המתין במרפאה 10 דקות עד לבואם של ההורים, בשעה שההורים גרים בברטעה המערבית, ונדרש להם לכל הפחות פרק זמן של שלושת רבעי השעה על מנת להגיע למרפאה. 6. מנהל בית הספר ניסה להרחיק עצמו מזירת האירוע בעת מתן עדותו, וזאת כדי להרחיק אשמה מעל לנתבעת. 7. יש ליתן את הדעת לכך שחלפו 12 שנה מאירוע התאונה, דבר הפועל לרעת התובעים, מה עוד שהמצב של זירת האירוע השתנה ואין באפשרות התובעים להביא עדים נוספים, או לנקוב בשמם. 8. התנהגותו של אימן בדיון בבית המשפט אינה התחזות, וזאת ניתן ללמוד מעיון בחוות הדעת הפסיכולוגית אשר הגיש הצד השלישי, שנכתבה כשנתיים בלבד לאחר האירוע. העובדה שאימן נוהג ברכב, אינה גורעת מנכותו כתוצאה מן התאונה, והוא אכן נתמך באִמוֹ ביום הדיון. כמו כן, אימן המשיך את לימודיו עד כיתה י"א במסגרת המכללה הארצית סח'נין, בה לומדים, כך לטענת התובעים, תלמידים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות הלימוד שבמסגרת בית ספר תיכון רגיל, ובה לומדים מקצועות מעשיים. 9. העובדה שלא היה מעקה מברזל, אלא מעקה מבטון בגובה של כמה סנטימטרים בודדים, פועלת לחובתם של הנתבעים, ועליהם היה להביא ראיה לכך שהם עשו, או השתדלו לעשות מעשה על מנת למנוע מפגע מסוכן זה. 10. הנתבעת מס' 2 התרשלה בכך שלא העסיקה קצין בטיחות, כפי שהעיד המנהל (עמ' 106 לפרוט', ש' 18), ובכך שלא דאגה בעצמה למעקה הולם לגרם מדרגות הנמצא בסמוך מאוד למתחם שיועד רובו ככולו למטרות חינוך. בנוסף, על-פי אישור מאת הועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, החלקה הופקעה בתאריך 5.9.1985 (הכוונה למסמך שסומן באות א' לפי ההחלטה מיום 26.7.2011 והוא מתוייק בתיק המוצגים), כך שהמסגד ובתי הספר הם בבעלותה של הנתבעת מס' 2. אשר על כן, חובתה של הנתבעת מס' 2 כבעלים של המקרקעין, היא למנוע סיכון כלפי המבקרים במקום עקב בטיחות לקויה של מבנה מסוכן, מה עוד שמדובר בגוף שלטוני, שעליו לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומו ולהורות על הריסת מבנים מסוכנים. 11. על הנתבעת מס' 2 חלה חובת זהירות מוגברת הואיל ומדובר בשטח שייעודו היה מוגדר מראש למטרות ציבור, וחלה חובת צפיות קונקרטית לצפות כי תלמידים, ובפרט תלמידים קטנים, עלולים לעלות למסגד ולגלוש במורד המעקה. 12. ביטחון התלמידים הן בזמן שהותם בבית הספר והן בסביבה הקרובה לה, הוא באחריותה הישירה של הנתבעת מס' 1, ועל כן היה עליה לדאוג לכך שיותקנו גדרות למדרגות הסמוכות למבנה בית הספר, ולכן אין נפקא מינה אם אימן למד בכיתה ג' במתחם הראשי, או בכיתה ב' מתחת למסגד, שכן הרחבה אליה נפל היא חצר בית הספר, כשלא היתה אפשרות לנעול את המתחם של הכיתות שמתחת למסגד. כמו כן, טוענים התובעים, שהנתבעת מס' 1 חבה באחריות שִלוּחית להתרשלות מוריה ו/או מנהליה, שידעו כי לתלמידים יש מנהג לעלות ולגלוש במדרגות שלא הותקן להן מעקה בטיחותי. טז. טענות הנתבעת מס' 1, מדינת ישראל, הינן בתמצית אלה: 1. עדותו של אימן היא עדות יחידה של בעל דין. למרות שהיו, לכל הפחות, עשרות עדים לאירוע הנטען, לא הובא ולוּ אחד מהם למתן עדות. לטענת ב"כ המדינה, די בכך כדי להביא לדחייתה של התביעה. 2. אימן הובל לדוכן העדים, כשהוא נתמך על-ידי אִמוֹ, כשהיא מושיבה אותו בעדינות. התובע מס' 1 טען כי אינו מבין עברית, ונמנע מלענות על שאלות מסוימות, ועל שאלות אחרות ענה בלחש ולאחר הרהור, ותשובתו לרבות מן השאלות היתה "לא יודע", אולם בחקירתו הנגדית ענה מייד כי למד במועד האירוע בכיתה ב' טוען ב"כ המדינה, כי בדיעבד התברר שאימן סיים כיתה י"א בבית ספר מקצועי במגמת חשמלאות רכב, וחלק מציוניו היו טובים (מוצג נ/14(1)). כמו כן, התברר כי אימן קיבל ביום 1.2.2011 רישיון נהיגה (מוצג נ/13). מוסיף וטוען ב"כ המדינה, כי המסכת העובדתית הביאה בסופו של דבר את התובעת מס' 4, שירותי בריאות כללית, לחזור בה מתביעתה, ולהסכים כי תביעתה תידחה. 3. בכתב התביעה נטען כי התובע נפל מגדר הנושקת לבית הספר, טרם שיצא בדרכו הביתה מבית הספר, ונפל אל חצר בית הספר. אולם, בתצהירו (סעיף 4 של ת/6), שינה התובע מס' 1 מגרסה זו, וטען כי לאחר שהסתיים יום הלימודים, הוא הלך בדרך הקדמית על מנת לשתות ממתקן המים שליד המסגד, עלה במדרגות, וכשהוא הלך בשביל על מנת לרדת מן הצד השני איבד את שיווי משקלו ונפל. עדי הנתבעת העידו כי בעת התאונה לא היה מתקן מים במסגד, והחלק הקדמי של הבניין טרם נבנה. מתקן המים נתרם למסגד מספר שנים לאחר האירוע הנטען. זאת ועוד, הוכח כי בקומת הקרקע של המסגד, בה היו מצויות שתי כיתות, היו ברזים לשתיה. 4. אימן למד במועד האירוע הנטען בכיתה ג', בבניין המרוחק מן המסגד, כאשר הדבר נלמד ממסמכים רשמיים. כך עולה, למשל, מיומן הנוכחות המקורי (מוצג נ/11). 5. ב"כ המדינה מוסיף וטוען, כי מסלול הליכתו של כל תלמיד רצוף סכנות ולא ניתן להטיל אחריות על בעל המקום ממנו יצא הניזוק. על התובעים היה לתבוע את בעל המקום בו נפגע התובע מס' 1, דהיינו, העמותה שהיא הבעלים של המסגד שהינו פעיל עד היום. 6. כאשר תלמיד יוצא משערי בית הספר בריא ושלם, ולאחר מספר עשרות מטרים נפגע בתאונה כלשהי, לא ניתן להטיל אחריות על בית הספר. מכל מקום, לא קיימת חובת זהירות מושגית בגין מפגע הרחוק מבית הספר בו למד התובע מס' 1. כמו כן, לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, שכן לא ייתכן שבית הספר יימצא אחראי למפגע בקומה השניה של מסגד המרוחק מבית הספר בו למד התובע מס' 1. יז. טענות הצד השלישי, הדר חברה לביטוח בע"מ, הינן בתמצית אלה: 1. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את נסיבות אירוע התאונה וכן לא עמדו בנטל להוכיח את מקום אירוע התאונה ואת נסיבות נפילתו של התובע מס' 1. 2. עדותו של התובע מס' 1 היא עדות יחידה של בעל דין, שהיא בלתי מהימנה. כאשר עדויותיהם של עדי ההגנה, מנהל בית הספר והשרת, שאישרו את עצם פציעתו של התובע מס' 1, אין בהן כדי להוכיח את נסיבות האירוע הנטענות על-ידי התובעים. 3. התובע מס' 1 לא יכול היה לספק בעדותו תשובות כלשהן בעניין נסיבות התאונה, לא בתמיכה לנטען בכתב התביעה, ולא בתמיכה לגרסה השונה שנטענה בתצהירו (ת/6). 4. הראיות השונות מצביעות על כך שהתובע מס' 1 למד באותה תקופה בכיתה ג' ולא בכיתה ב', כפי שטוענים התובעים. למעשה בעת האירוע הנטען, למד התובע במבנה הראשי של בית הספר במרחק של 150-100 מטרים מן המקום שעליו הצביע כמקום התאונה. 5. הוכח שהתאונה אירעה לאחר שהתובע מס' 1 עזב את שטח בית הספר והלך ברגל לביתו, ולאחר שכל הילדים האחרים וגם המורים עזבו את בית הספר. השרתים הם היחידים אשר נותרו בבית הספר. לאחר עזיבתו את בית הספר, מצוי התובע מס' 1 באחריותם הבלעדית של הוריו, התובעים מס' 2 ומס' 3. 6. הוכח שהמסגד אינו בדרך מבית הספר לביתו של התובע מס' 1. זאת ועוד, החצר אליה נטען שהתובע מס' 1 נפל, אינה חצר בית הספר, התלמידים אינם אמורים לשהות שם או לשחק שם, ומדובר בשטח פתוח הגובל בכביש, ואין לנתבעים שום אחריות לגביו. 7. הנתבעת מס' 1, המועצה המקומית, שכרה באופן זמני שטח בקומת הקרקע של המסגד מעמותת אלהלאל, אולם מאז אותה תקופה חלו שינויים במבנה, ונבנו תוספות לבניין המסגד הן בקומת הקרקע והן בקומת המסגד. המצב כיום אינו כפי שהיה בעת שהתובע מס' 1 נפצע. הכיתות בתמונות (מוצג ת/2) שהתובעים התייחסו אליהן כבית הספר בו למד התובע מס' 1, ומתקן המים, הם חדשים, ולא היו בעת האירוע הנטען. 8. עוד טוען הצד השלישי, שיתרה מכך, לא הוּכח גם גובה מעקה הבטון שהיה בדרך הישנה ותחם את השביל ואת המדרגות. 9. הראיה הנוספת שהגישו התובעים לאחר סיום הבאת הראיות (אשר סומנה באותיות א' ו-ב') - איננה רלוונטית, שכן לא הוכח כי גוש 20372 חלקה 18 הוא השטח הרלוונטי לתביעה זו. זאת ועוד, כל מה שהדבר מוכיח הוא שבשנת 1985 היתה למועצה המקומית אפשרות לרשום את הנכס המופקע על שמה, ואולם לא הובאה כל ראיה מה קרה מאז ועד האירוע הנטען. 10. המועצה המקומית דואגת לקבלת אישור משרד החינוך, ובית הספר פותח את שעריו רק לאחר קבלת אישור ממשרד החינוך לתקינות ובטיחות המבנה. בזמן הרלוונטי לתביעה לא היה למועצה קצין בטיחות משלה, והבדיקה נערכה על-ידי משרד החינוך. לכן, ככל שיש סכנה כלשהי בשטח בית הספר, הרי שיש להפנות את הטענות כלפי הנתבעת מס' 1, מדינת ישראל. 11. לעניין שאלת הכיסוי הביטוחי, טוען הצד השלישי כי המועצה המקומית ידעה על האירוע סמוך לאחר שאירע, אולם היא לא דיווחה על כך לצד השלישי, שהינו חברת ביטוח, אלא רק ביום 8.4.2010, ולכן, נמנע מן המבטחת לבדוק ולחקור את נסיבות התאונה. כמו כן, נמנע מן הצד השלישי לתבוע את הצד הרביעי, דהיינו, העמותה שהתפרקה, ונמנע ממנו לברר האם בשנת 1999 היה לעמותה ביטוח אחריות לכיסוי סיכוני צד ג'. לטענת הצד השלישי, המועצה המקומית לא קיימה את חובתה להודיע על המקרה בהתאם להוראת סעיף 22 של חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, ומשכך אין הצד השלישי חייב בתגמולי ביטוח. לפיכך, ככל שתוטל אחריות כלשהי על המבוטחת, הנתבעת מס' 2, הרי שיש להטילה על הנתבעת מס' 2 עצמה. יח. כאמור, בסיכומיה הצטרפה המועצה המקומית לסיכומיהם של הנתבעת מס' 1 ושל הצד השלישי, וטענה בקצרה: 1. המועצה המקומית התאגדה בשנת 1993, לאחר סיום בנייתו של המסגד. המועצה לא היתה שותפה לבניית המסגד או לניהולו, והסכם החכירה נערך בין העמותה שניהלה את המסגד לבין מדינת ישראל. 2. המועצה המקומית היתה מבוטחת בפוליסת ביטוח אצל הצד השלישי. רק בחלוף כמעט 10 שנים מאז האירוע הוגש כתב התביעה כנגד הנתבעות. לטענת המועצה המקומית, הצד השלישי הכיר באחריותו כלפי המועצה המקומית לפי תנאי הפוליסה. כמו כן, טוענת המועצה המקומית כי ככל שהמועצה תימצא כנושאת באחריות כלשהי, היא תהיה חייבת לשלם לצד השלישי השתתפות עצמית בסכום של 1,500$. יט. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקולי הישיבות שהתקיימו בפניי ובמוצגים שהוגשו בפני בית המשפט, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות ולהלן אפרט כיצד הגעתי למסקנתי זו. כ. אין מחלוקת כי בעת שהתרחש האירוע נשוא תביעה זו, אימן היה תלמיד בית הספר בברטעה. באותה תקופה כיתות בית הספר היו מצויות בשני מתחמים. האחד - הוא המבנה הראשי של בית הספר (להלן: "המבנה הראשי") בו למדו כיתות ג' ואילך. השני - הוא קומת הקרקע של מסגד המצוי במרחק של 100-150 מטרים מן המבנה הראשי, כשבמתחם זה למדו כיתות א' ו-ב'. בעניין זה כתב מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא, בתצהירו (סעיפים 9-7 בתצהירוֹ של המנהל - נ/4): ”7. בזמנו המועצה שכרה שני חדרים בקומת קרקע של מסגד המרוחק כ-150 מטר מבית הספר (הכוונה למבנה הראשי - י.ג.). 8. לחדרים אלה הייתה כניסה נפרדת מהמסגד. 9. המסגד עצמו נמצא בקומה השניה.“ על דברים אלה חזר המנהל בעדותו (עמ' 76-75 לפרוט'), והוסיף כי מבנה המסגד מרוחק כ-100 מטרים מן המבנה הראשי, וכ-150 מטרים מכיתתו של התובע מס' 1 באותה שנה. בין מבנה המסגד למבנה הראשי מפריד מתחם של גני ילדים (עמ' 84 לפרוט', ש' 27-24, וכן עמ' 86 לפרוט', ש' 6-1). לדברי המנהל, הכניסה לכיתות שהיו מתחת למסגד היתה דרך כניסה נפרדת מן הכניסה למסגד עצמו (עמ' 88 סיפר לפרוט'). דברים דומים כתב בתצהירו מנהל מחלקת החינוך אצל הנתבעת מס' 2, מר ראאפת כבהא (סעיף 4 של נ/7): ”מבנה ביה"ס היסודי נמצא קרוב ובסמוך לבנין הנ"ל (הכוונה למסגד - י.ג.). עקב מחסור בכיתות לימוד, שכרה המועצה המקומית שני חדרים לשימוש ביה"ס לכיתות א' ו-ב'.“ על כך חזר מר ראאפת כבהא בעדותו (עמ' 105 לפרוט', ש' 22-18, וכן עמ' 113 לפרוט', ש' 7-6). כא. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים כי מאז קרות האירוע ועד לשמיעת הראיות בתיק זה, בוצעו שינויים במבנה המסגד, שבקומת הקרקע שלו היו מצויות כיתות א' ו-ב' של בית הספר היסודי בברטעה. בעניין זה העיד מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא, כי מאז האירוע נשוא תביעה זו בוצעו שינויים במבנה המסגד. התמונות שהוגשו לתיק בית המשפט (מוצג ת/2) מייצגות את המצב כיום, אך לא את המצב בעת האירוע (עמ' 94 לפרוט', ש' 27-23). כמו כן, העיד בעניין זה מנהל מחלקת החינוך בנתבעת מס' 2, מר ראאפת כבהא (עמ' 113 לפרוט', ש' 29-28): ”כל החלק הימני של מבנה המסגד כולל גם הרמפה זה חדש מלפני כשנתיים. ואני מבהיר כשאני אומר כל החלק הזה חדש זה מתייחס לשתי הקומות של המסגד שרואים בתמונה ה' (הכוונה לתמונה ה' שבמוצג ת/2 - י.ג.).“ כב. לגבי הנסיבות שהביאו לפציעתו של אימן באירוע נשוא תביעה זו, ביום 25.10.1999, נכתב בכתב התביעה בפיסקה ב(7) (עמ' 2 של כתב התביעה): ”תאריך (צ"ל: בתאריך) 25.10.99 בסביבות השעה 13:00 או בסמוך לכך עת סיים התובע את שיעוריו לאותו יום בבית הספר היסודי ממלכתי בכפר ברטעה אשר הינה בתחום שיפוטה של הנתבעת 2 וטרם יצא בדרכו הביתה לפתע נפל הוא מגדר הנושקת לביה"ס שלא היה לה מעקה ובגובה של כ 3 מטר אל עבר חצר ביה"ס ונחת על סלעים ושברי זכוכית שהיו בחצר ביה"ס (להלן: "התאונה").“ בתצהירו של אימן נכתב בסעיף 4 (ת/6): ”הנני להצהיר כי בתאריך שלא זכור לי בדיוק, לאחר שהסתיים יום הלימודים חזרתי בדרכי הביתה, הלכתי מהדרך הקדמית ביחס לכביש הראשי על מנת לשתות ממתקן המים, עליתי במדרגות לרחבה שמעל לבית הספר ושליד המסגד, והלכתי בשביל על מנת לרדת מהצד השני כשהגעתי לזווית איבדתי שווי משקל ונפלתי וקוצי הברזל שבלגו (צ"ל ככל הנראה: "בלטו") פגעו לי בפנים ונפלתי על הסלעים האבנים שהיו למטה בקרקע.“ ניתן לראות כי בתצהיר נוספו עובדות שלא נטענו בכתב התביעה. לראשונה נכתב כי המקרה אירע במבנה המסגד, וכן נכתב לראשונה כי אימן עלה במדרגות לרחבה שמעל בית הספר על מנת לשתות מים ממתקן מים שהיה מצוי שם. כמו כן, לראשונה נכתב כי אימן נפל בעת שירד במדרגות מהצד השני. לעומת זאת בעדותו, אימן לא ידע להשיב לרוב השאלות שנשאל אודות נסיבות הנפילה בעטיה נפגע. כך למשל, העיד אימן (עמ' 67 לפרוט', ש' 14-13): ”ש. אתה לא יודע איך נפלת ילדים סיפרו לך? ת. כן (שוב התשובה ניתנת לאחר הרהור ארוך ובלחש).“ ובהמשך (שם, ש' 17-16): ”ש. אביך אומר לשני עורכי דין שנפלת מגדר של בית ספר. זה נכון? ת. (מהרהר הרהור ארוך)... אני הייתי מעולף אני לא יודע.“ בנוסף, העיד אימן כשנשאל אודות נסיבות נפילתו (עמ' 67 לפרוט', ש' 24-13): ”ש. אתה לא יודע איך נפלת ילדים סיפרו לך? ת. כן. (שוב התשובה ניתנה לאחר הרהור ארוך ובלחש). ש. אתה סיפרת לאביך מה שהילדים סיפרו לך? ת. אני זכרתי את עצמי נופל ואח"כ אני לא זוכר כלום. ש. אביך אומר לשני עורכי דין שנפלת מגדר של בית ספר זה נכון? ת. (מהרהר הרהור ארוך) ... ת. (שוב מהרהר הרהור ארוך) אני הייתי מעולף אני לא יודע. ש. אמרת קודם שילדים סיפרו לך איך נפלת, מי הילדים האלה? ת. לא יודע. ש. הם הגיעו אליך הביתה? ת. כל בני הכתה באו אליי.“ עוד העיד בעניין זה אימן (עמ' 69 לפרוט', ש' 15-6): ”אמרת בתצהיר שאתה עלית במדרגות ורצית לרדת בירידה השניה. אתה יכול בתמונה א' להצביע מאיפה עלית ואיפה התכוונת לרדת? ת. המעקה לא היה. ש. אם הלכת ושתית מים ושם רצית לרדת בירידה השניה בשיפוע, נכון זה מה שהיה? ת. לפני שירדתי אני נפלתי. ש. מה עשית בקצה כאן הרי מתקן המים הוא בפנים בסוף הרחבה? ת. מהרהר. אין תשובה. ש. שתית מים לפני שנפלת? ת. אין תשובה.“ כג. בנוסף לאימן, העידו מטעם התובעים הוריו של אימן, התובעים מס' 2 ומס' 3, וכן אחיו הגדול של אימן, מואמן, והרופא ד"ר מצאלחה זוהיר, שטיפל באימן לאחר שנפגע במרפאת ברטעה. הרופא ד"ר מצאלחה זוהיר, לא היה עד לאירוע, ועדותו ותצהירו עוסקים אך בעובדה כי טיפל באימן לאחר שנפגע ביום 25.10.1999. כד. גם הוריו ואחיו של אימן לא היו עדים לאירוע. אִמו של אימן, התובעת מס' 2, שכאמור לא היתה עדה לאירוע הנפילה, לא ידעה להצביע בעדותה על המקום בו אירעה התאונה: "לא יודעת, לא זוכרת, אני אומרת לך שאני לא זוכרת, אבל יש דרך שיורדת מכאן לשם מראה לך שוב את צילום ה'. אחרי זה לא הלכתי בכלל לשם" (עמ' 42 לפרוט', ש' 7-6). לדברי אִמוֹ של אימן, מעקה הברזל המופיע בתמונה ה' (ת/2), לא היה בעת שאימן היה תלמיד, כאשר לדבריה התלמידים היו נוהגים לעלות לשתות מים בפתח המסגד (עמ' 40 לפרוט', ש' 31-23). כה. אביו של אימן, התובע מס' 3, גם הוא כאמור לא היה עד לאירוע הנפילה. לדברי האב, במבנה המסגד בו לטענתו למד בנו אימן, השירותים והכיתות היו מתחת למסגד, והילדים היו עולים לשתות מים למעלה. באותה תקופה לא היה שם מעקה, אולם לדבריו בזמן מתן עדותו כבר הותקן מעקה (עמ' 46 לפרוט'). לדברי האב, אימן עלה למסגד לשתות מים ובדרך חזרה נפל (עמ' 46 לפרוט', ש' 31-30): ”מבית הספר והשירותים יש מדרגות, עלה במדרגות, שתה מים, ובדרך חזרה יש שפה ופתאום הוא מצא את עצמו למטה על זכוכית ואבנים.“ עוד העיד האב כי אימן עלה למסגד, שכן בסמוך לכיתות שהיו מתחת למסגד לא היו ברזי מים לשתיה (עמ' 56 לפרוט', ש' 23-20): ”אתם כבר שאלתם אותי מאה פעם איפה הוא נפל. אני חוזר. בית הספר למטה מסגד למעלה, אין מים בבית הספר אלא רק למעלה מאיפה ישתה? הוא עלה לשתות וירד למטה... הוא ירד אחר ששתה ונפל, אמרתי שלוש מטר...“ כו. מואמן, אחיו של אימן, גם הוא לא היה עד לאירוע בו נפגע אימן. מואמן העיד כי לא ראה את אחיו לאחר שנפל, שכן בזמן שהגיע למקום האירוע אימן כבר נלקח מן המקום (עמ' 59 לפרוט'). עוד העיד מואמן, כי אחיו אימן היה חוזר הביתה מבית הספר לבד ברגל (עמ' 62 לפרוט', ש' 28-27), בעוד אביו, התובע מס' 3, העיד כי בעת שאימן היה בכיתות א' ו-ב' הוא היה לוקח אותו לבית הספר ובחזרה, אולם ביום האירוע הוא היה חולה ולכן לא בא לקחת אותו, כאשר "אמא שלו שכחה את הילד" (עמ' 56 לפרוט', ש' 34-25). כז. גם עדי ההגנה שהובאו מטעם הנתבעות ומטעם הצד השלישי לא היו עדים לאירוע בו נפגע אימן ביום 25.10.1999. מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא, העיד כי לא ראה את אירוע הנפילה, אלא הוא הגיע למקום לאחר האירוע ואמרו לו "שנפל על המדרגות של המסגד" (עמ' 89 לפרוט', ש' 10). גם מנהל מחלקת החינוך אצל הנתבעת מס' 2, מר ראאפת כבהא, העיד כי רק שמע על מקרה נפילתו של אימן (עמ' 110 לפרוט', ש' 29-28; וכן עמ' 114, ש' 25-24). כח. שרת בית הספר, מר אחמד כבהא, כתב בתצהירו (נ/8), כי ביום בו נפגע אימן, לאחר סיום הלימודים, כחצי שעה לאחר שהתלמידים והמורים יצאו לבתיהם, שמע צעקות של ילדים מחוץ לבית הספר והם סיפרו לו כי אימן גלש על מעקה מדרגות המסגד, נפל על מוט ברזל שהיה שם ונפצע בראשו. מר אחמד כבהא מציין בתצהירו כי חבש את הפצע, ולקח את אימן לקופת החולים. בעדותו בפניי, העיד השרת, מר אחמד כבהא, כי ביום האירוע כל התלמידים יצאו מבית הספר בשעה 13:30, וכחצי שעה לאחר מכן, בעת שניקה חדרים בבית הספר, הוא שמע צעקות (עמ' 123 לפרוט', ש' 20 עד עמ' 124, ש' 3). כמו כן, העיד השרת (עמ' 124 לפרוט', ש' 21-20): ”... אני באותו זמן ראיתי ילדים צועקים נפל נפל, רצתי לכיוון הילדים. שאלתי מה קרה אמרו לי נפל מהמדרגות של המסגד.“ השרת העיד כי הוא לא הלך למסגד, אלא הביאו את אימן אליו לכניסה של המבנה הראשי של בית הספר (עמ' 124 סיפא לפרוט'), כשהוא פגוע בראשו. השרת הוסיף והעיד כי חבש את ראשו של אימן ולקח אותו לקופת חולים ברכב של אדם שעבר באותה עת בכביש (עמ' 125 לפרוט', ש' 6-3). לדברי השרת, הוא הכניס את אימן לאח בקופת חולים, המתין 10 דקות וחזר לבית הספר (עמ' 125 לפרוט', ש' 16-8). לאחר מכן הוסיף ואמר השרת בעדותו כי פגש באביו של אימן כשיצא מקופת החולים (עמ' 126 לפרוט', ש' 23-15). השרת הדגיש כי לא ראה את נפילתו של אימן. כמו כן, העיד כי לא הגיע למקום הנפילה, אלא ילדים הביאו את אימן אליו ואמרו לו שאימן נפל כאשר הוא גלש מן המעקה של המסגד (עמ' 126 לפרוט', ש' 5-3). כט. כאשר סוקרים את הראיות שהובאו בפניי, עולה כי למעשה לא הובא ולוּ עד אחד לאירוע, מלבד אימן עצמו. זאת בשעה, שאימן בעדותו נמנע מלענות למספר לא מבוטל של שאלות, ולמעשה אם מקבלים את דבריו, הוא עצמו אינו יודע, או זוכר בדיוק את הנסיבות שהביאו לפציעתו, אלא רק מספר פרטים כלליים. עדותו של אימן נותרה עדות יחידה של בעל דין. סעיף 54 של פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שכותרתו "הכרעה על פי עדות יחידה במשפט אזרחי", קובע: ”פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (2) העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין; (3) העדות היא של אדם המעונין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד; ...“ דהיינו, על מנת להכריע על סמך עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, יש לפרט בהחלטה מה הניע את בית המשפט להסתפק בעדות זו. במקרה שבפניי סבורני שלא ניתן להסתפק בעדותו של אימן, שהיתה ברובה עמומה, ולא שפכה אור על נסיבות האירוע בו נפגע ביום 25.10.1999. כמו כן, בעדותו בפני בית המשפט נמנע אימן מלענות לשאלות רבות. הרושם שהתקבל הוא שלא ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדות זו. ל. לטענת התובעים, התנהגותו של אימן בעדותו אינה נובעת מהתחזות, והעובדה כי אימן הצליח לקבל רישיון נהיגה ולמד עד כיתה י"א במסגרת המכללה הארצית סח'נין, איננה גורעת מאמינותו, הואיל ועקב התאונה אימן נאלץ להיות נתמך על-ידי אִמוֹ, כשלטענת התובעים, במכללה בה למד אימן, לומדים תלמידים בעלי הישגים נמוכים שאין באפשרותם ללמוד במסגרת לימודים של בית ספר תיכון רגיל. אין באפשרותי לקבל את הסבריהם אלה של התובעים, ולוּ מן הטעם שלא הובאו סימוכין להסברים הללו. הדעת נותנת כי מי שאין באפשרותו לענות לשאלות עובדתיות פשוטות, כפי שנשאל אימן במהלך עדותו, לא יהא באפשרותו לעבור את המבחנים הדרושים על מנת שיהא זכאי לקבל רישיון נהיגה (עיינו מוצג נ/13). זאת ועוד, על-פי אישור הלימודים מיום 12.3.2008 מן המכללה הארצית סח'נין, אימן למד בכיתה י"א במגמת חשמל רכב בשנת הלימודים תשס"ח (נ/14(1)), דבר המצריך מידה של כישורים, שלא ניתן ליישבם עם התנהגותו במהלך הדיון. לא. יתרה מכך, מן הראיות שנפרשו בפניי עולה כי לאירוע היו עדים ילדים רבים, ואולם אף לא אחד מהם הובא לעדות. בעדותו מסר אימן כי ילדים סיפרו לו כיצד נפל, אולם טען כי אינו יודע מי הם ילדים אלה (עמ' 67 לפרוט'), אולם מייד בהמשך כאשר נשאל אימן האם הילדים הגיעו לבקרו לאחר שנפגע הוא השיב: "כל בני הכתה באו אליי" (עמ' 67 לפרוט', ש' 24). לדברי אִמוֹ של אימן, התובעת מס' 2, לאירוע בו נפגע אימן היו עדים ילדים מכיתתו של אימן, כשאותם ילדים המשיכו ללמוד עם אימן בכיתות הבאות. אולם, לדבריה, היא לא שאלה את הילדים הללו אודות האירוע, הואיל ולדבריה היא היתה עסוקה בטיפול בבנה (עמ' 43 לפרוט', ש' 24-4). בנוסף, לדברי אביו של אימן, התובע מס' 3, ילדים באו לביתו וסיפרו לו כי אימן נפל בבית הספר (עמ' 55 לפרוט', ש' 14-12), ואולם לדבריו הוא אינו זוכר מי הם אותם ילדים, מפאת הזמן הרב שחלף מאז האירוע ועד למתן עדותו. עם זאת, אישר האב כי הילדים היו תושבי הכפר ברטעה, כמוהו, כשרוב תושבי הכפר שייכים למשפחת כבהא (עמ' 47 לפרוט', ש' 32, וכן עמ' 48 לפרוט', ש' 27). לב. במצב דברים זה, בו לדברי התובעים היו ילדים שהיו עדים לאירוע, כאשר ילדים אלה היו בני כיתתו של אימן, המשיכו ללמוד עימו בשנים שלאחר האירוע, והם מתגוררים באותו הכפר, לא ניתן לקבל את טענות התובעים מדוע נמנעו מלְאתֵר את אותם ילדים ולזמנם לעדות. לג. כידוע, הלכה היא שהימנעותו של בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, כמו גם אי-העדת עד רלוונטי, ללא הסבר סביר, מקימה חזקה שאילו הובאה ראייה זו במשפט, היא היתה פועלת כנגד בעל-הדין. במקרה שבפניי סבורני שלא ניתן על ידי התובעים הסבר מניח את הדעת להימנעותם מהבאתם לעדות של התלמידים שהיו עדים לאירוע בו נפגע אימן. אני מפנה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) י. קדמי, בספרו (י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי (2009), בעמ' 1889): ”אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד.“ כמו כן, אני מפנה לדבריו של כב' השופט נ' הנדל, בע"א 8569/08 חוזיימה נימר תיתי נ' עזבון המנוחה תמאם דיאב תיתי ואח' (לא פורסם, 29.4.2010): ”אכן, אי הבאת עד שהינו חיוני לצורך תמיכה בטענות המערערת ושיש בו כדי לשפוך אור על הסכסוך, יש בה משום חיזוק משקלו ומהימנותו של גירסת היריב, קרי - המשיבים בהליך זה (ראו: ע"א 498/81 זמיר קבלנות כללית בע"מ נגד שא"ז חברה לשירותים בע"מ, תק-על, 85 (3), 210 (1985), ע"א 635/76 טייבר ואח' נגד טייבר ואח', פ"ד ל"א (743, 737), (1977)).“ בנוסף, אני מפנה בעניין זה לדבריו של כב' השופט (בדימוס) א. גולדברג בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4), 651, 658 (1991): ”אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77 [3] בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה...." (ההדגשה שלי - א' ג') וכי "על הכלל שאי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, עמד בית משפט זה בע"פ 112/52 בע' 254 מול האותיות ב-ג, מפי השופט זוסמן (כתוארו אז), ובע"א 373/54 גם הוא מפי השופט זוסמן" (שם). וכן ראה דברי השופטת בן-פורת בע"פ 437/82 [4], בעמ' 98-97, כי: "הלכה פסוקה היא, שהימנעות מהזמנה לעדות של עד הגנה, אשר לפי תכתיב השכל הישר עשוי היה לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה, שדבריו היו פועלים לחיזוק הגירסה המפלילה, בה דוגלת התביעה." (עיינו גם: דברי כב' השופטת (בדימוס) ה. בן-עתו בע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); דברי כב' השופט י. מלץ ז"ל בע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 603-602 (1990)). לד. ההנחה דלעיל ניתנת לסתירה, כפי שכתב כב' השופט ס. ג'ובראן בע"א 9656/05 שוורץ נ' המנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, בפיסקה 26 (לא פורסם, 27.7.2008): ”לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה.” (ההדגשה שלי - י.ג.) בענייננו, הימנעותם של התובעים מהזמנת אותם ילדים לעדות, שלא לוּותה בהסבר המניח את הדעת, פועלת לחובתם של התובעים. לה. טענת התובעים היא כי בעת קרות האירוע בו נפגע אימן, ביום 25.10.1999, היה אימן תלמיד כיתה ב', דבר המסביר את הימצאותו בסמוך למסגד, שמתחתיו היו מצויות באותה עת הכיתות בהן למדו תלמידי כיתות א' ו-ב'. לו. בעדותו העיד אימן כי במועד האירוע היה תלמיד כיתה ב' (עמ' 64 לפרוט',ש' 19-16, וכן עמ' 66 לפרוט', ש' 4-2), כך גם נכתב בסעיף 3 של תצהירו מיום 4.12.2010 (ת/6). גם אִמוֹ של אימן העידה כי בזמן האירוע למד אימן בכיתה ב' (עמ' 40 לפרוט', ש' 11-10), ובהמשך הוסיפה כי זה היה "בסוף כתה ב'" (עמ' 42 לפרוט', ש' 17), דבר שאינו מתיישב עם התאריך בו התרחש האירוע, 25.10.1999, תאריך אשר חל בתחילת שנת הלימודים, שהחלה באותה שנה, בתחילת חודש ספטמבר. כאשר נשאלה האֵם האִם אימן למד בעת האירוע בכיתה ג', היא התעקשה שהוא למד בכיתה ב' ולדבריה "זה דבר שלא שוכחים, את היום זה לא שוכחים" (עמ' 42 לפרוט', ש' 30). גם לדברי האב, התובע מס' 3, בנו אימן היה במועד האירוע בכיתה ב' (עמ' 47 לפרוט', ש' 21-18), אולם האב לא ידע באיזו כיתה למד בנו הגדול מואמן בעת האירוע (עמ' 57 לפרוט', ש' 2-1). אחיו של אימן, מואמן, העיד כי במועד האירוע הוא למד בכיתה ג', בכיתה הנמצאת במבנה הראשי של בית הספר, ואילו אימן למד בכיתה ב' בכיתות שמתחת למסגד (עמ' 60 לפרוט', ש' 19-18; עמ' 61 לפרוט', ש' 20-19; וכן עמ' 62 לפרוט', ש' 17-15). לז. לבד מדבריהם של התובעים ואחיו של אימן, הוגשו לתיק ראיות אובייקטיביות רבות המצביעות כי בעת האירוע למד אימן בכיתה ג', ולא בכיתה ב' כטענת התובעים. כך למשל, עולה ממסמך ת/4, שהגישו התובעים עצמם, דהיינו, בקשה לטיפול בתלמיד חולה באמצעות עמותת "תללים" מיום 10.11.1999, כי אימן למד בעת שנפגע בכיתה ג'. בנוסף, גם מגיליונות הציונים במקצועות מולדת, דת וערבית מיום 11.6.2000 (מוצגים נ/9, נ/10 ו-נ/11) עולה כי אימן למד בשנת הלימודים תש"ס (1999/2000) בכיתה ג'. כך גם עולה מיומן הכיתה משנת הלימודים תש"ס (נ/12). לח. כמו כן: 1. מאישור הלימודים מיום 15.7.2002 מבית הספר היסודי ממלכתי ברטעה (נ/6) עולה כי בשנת הלימודים תשס"ב (שהחלה בספטמבר 2001 והסתיימה ביום 30.6.2002) היה אימן תלמיד כיתה ה'. 2. מאישור הלימודים משנת תשס"ו (נ/14(6)), מיום 31.5.2006, עולה כי אימן למד בשנת לימודים זו (2005/6) בכיתה ט' 1 בחטיבת הביניים ברטעה. 3. מאישור התלמיד, מיום 12.3.2008, מבית הספר תיכון טכנולוגי לנוער ערערה של המכללה הארצית סח'נין, עולה כי אימן היה תלמיד כיתה י"א במגמת חשמל רכב בשנת הלימודים תשס"ח 2007/8. דברים דומים עולים מאישור הציונים מהמכללה (נ/14(1)). לא נטען על-ידי התובעים כי אימן "קפץ" כיתה (עיינו גם בדברי המנהל בעמ' 79 רישא לפרוט'), ולכן המסקנה העולה היא שאם בשנת הלימודים תשס"ב למד אימן בכיתה ה', בשנת הלימודים תשס"ו למד בכיתה ט', ובשנת הלימודים תשס"ח למד בכיתה י"א, הרי שהחישוב מוביל למסקנה החד-משמעית כי בשנת הלימודים תש"ס (1999/2000), שהחלה בתחילת ספטמבר 1999 והסתיימה ב-30 ביוני 2000, שבמהלכה נפגע אימן ביום 25.10.1999, אימן היה תלמיד כיתה ג'. לט. בנוסף, בתיק מצויות גם ראיות נוספות, המצביעות על כך שאימן היה בעת האירוע תלמיד כיתה ג', אף שסבורני שדיי בראיות שסקרתי עד עתה על מנת להוביל למסקנה זו. כך, למשל, בדו"ח ראשוני על אירוע חריג (מוצג ת/9, וכן נספח א' של נ/5) עליו חתום מנהל בית הספר (אציין כי לא נרשם באיזה תאריך נכתב הדו"ח), נכתב כי אימן למד בעת שנפגע בכיתה ג/1. כמו כן, העיד מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא, כי בעת האירוע למד אימן בכיתה ג', שכן בשנים 1998-1999 למד בכיתה ב', ובשנים 2000-1999 למד בכיתה ג' (עמ' 77 לפרוט', ש' 29-23). עוד העיד מר מחמוד כבהא בעניין זה (עמ' 79 לפרוט', ש' 6-5): ”אני כמנהל בית ספר בדיוק יודע באיזה כתה היה, יש לנו רישומים רשמיים גם במשרד החינוך אפשר להוציא לפי תעודת זהות יכולים לדעת באיזה כתה היה. אני חוזר ואומר שהוא היה בכתה ג'. אין על זה עוררים, זה מסמכים רשמיים.“ מ. לטענת התובעים, ראיה לכך שאימן למד בכיתה ב' בעת האירוע, ולא בכיתה ג', מלבד דבריהם של התובעים ואחיו של אימן, ניתן למצוא בחוות דעת פסיכולוגית שהגיש הצד השלישי (שצורפה להודעה מטעם הצד השלישי מיום 13.7.2011), בה נכתב כי אימן נפל בהיותו בכיתה ב' מעל הגדר של המסגד. חוות דעת זו לא הוגשה כמוצג, ומשכך אינה משמשת ראיה להכרעה בסוגיית החבוּת. יתרה מכך, בשעה שמונחות בפניי ראיות מהן עולה ללא ספק כי אימן למד בעת האירוע בכיתה ג' ולא בכיתה ב', הרי הדעת נותנת כי דווקא הרישום בחוות הדעת הפסיכולוגית, אליה מפנים התובעים, שם נכתב כי אימן למד בעת האירוע בכיתה ב', הוא רישום שנעשה מתוך שגגה. זאת ועוד, בחוות דעת זו נרשם כי בעת הבדיקה, שנערכה ביום 24.5.2001, דהיינו בשנת הלימודים תשס"א (שהחלה בחודש ספטמבר 2000 והסתיימה ביוני 2001), היה אימן תלמיד כיתה ד'. אימן נפגע במהלך שנת הלימודים תש"ס, שהיתה השנה הקודמת לשנת הלימודים בה נערכה הבדיקה (תשס"א), דבר המחזק את המסקנה כי אימן היה במועד האירוע תלמיד כיתה ג', והרשום בהמשך חוות הדעת, לפיו בעת שאימן נפגע הוא היה תלמיד כיתה ב', הוא בבחינת טעות קולמוס. התובעים מפנים גם למוצג ת/7, שהוא אישור מטעם מנהל בית הספר, כאשר לטענתם ניתן ללמוד ממוצג זה כי אימן היה בעת שנפגע תלמיד כיתה ב'. אולם, במוצג ת/7 נכתב באופן מפורש: "במהלך לימודיו בכתה ג' עבר תאונה קשה...", כך שגם ממוצג זה עולה, למעשה, שאימן היה תלמיד כיתה ג' באותה תקופה, ואין בכתוב בו בכדי לסייע לטענת התובעים בסוגיה זו. לפיכך, אני קובע כי אימן למד בעת האירוע בכיתה ג'. מא. קביעה זו, לפיה אימן למד בעת האירוע בכיתה ג' ולא בכיתה ב', רלוונטית לתביעה שבפנינו, הואיל ובכיתות שמתחת למסגד למדו רק תלמידי כיתות א' ו-ב', כאשר אין מחלוקת בין הצדדים כי תלמידי כיתה ג' למדו במבנה הראשי, המרוחק כ-100 מטרים מן המסגד. כך, למשל, כתב בעניין זה בתצהירו מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא (סעיפים 12 ו-13 של נ/4): ”12. בשני החדרים האלה שבקומת הקרקע של המסגד למדו תלמידים בכיתות א' ו-ב'. 13. התובע אימן כבהא לא למד כלל בשנה בה ארעה התאונה בחדרים השכורים במסגד אלא בבניין בית הספר עצמו.“ המסקנה העולה היא כי אימן לא למד במתחם המסגד באותה שנת לימודים, בה התרחש האירוע בעטיו נפגע. מב. לטענת התובעים בסיכומיהם, אף אם אימן לא למד באותה תקופה בכיתה ב', אלא בכיתה ג', הדבר אינו משנה את התוצאה, שכן לדבריהם עדיין מדובר בתלמיד שסיים את יום לימודיו, עלה למסגד, שתה מים ונפל מן הגדר אל עבר הרחבה שממול הכיתות, כאשר הצבת גידור מברזל היתה יכולה למנוע את נפילתוֹ. מג. בעדותו, מסר אימן כי במהלך ההפסקות התלמידים היו שותים ממתקן המים שמעל הכיתות, הואיל ולא היה להם מקום אחר לשתות ממנו מים (עמ' 64 סיפא לפרוט' - עמ' 65 רישא). אולם, המנהל, מר מחמוד כבהא, העיד כי מתקן המים המצוי למעלה "על הרמפה" במסגד, הוצב על-ידי המסגד כשלושה עד ארבעה חודשים טרם עדותו, והוא לא היה מצוי שם בעת האירוע (עמ' 90 סיפא לפרוט' עד עמ' 91 רישא; עמ' 94 לפרוט', ש' 18-17; וכן עמ' 97 לפרוט', ש' 15-10). דברים דומים נמסרו גם בעדותו של השרת, מר אחמד כבהא, שמסר כי מתקן המים שנתרם למסגד הינו חדש, מה עוד שלדבריו היו בכיתות מתחת למסגד ברזיות של מים בנפרד מן השירותים (עמ' 129 לפרוט', ש' 21-10). גם מנהל מחלקת החינוך אצל נתבעת מס' 2, מר ראאפת כבהא, העיד כי היו ברזים בסמוך לכיתות מתחת למסגד (עמ' 116 לפרוט', ש' 11-10; שם, ש' 17-16; וכן עמ' 117 לפרוט', ש' 5-2), וכך גם העיד מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא (עמ' 87 לפרוט', ש' 20-19, וכן עמ' 97 לפרוט', ש' 9-5). לא ניתן לקבל את דבריו של אימן בעדותו, לפיהם עלה לשתות מים במתקן המים שנמצא מעל לכיתות במסגד, שכן מעדויות ההגנה, המהימנות עליי, עולה כי מתקן זה כלל לא היה מצוי באותה תקופה, מה עוד שהיו מותקנים ברזי מים גם בשטח הכיתות. דברים אלו, יחד עם הנאמר לעיל, אינם מאפשרים לקבל את גִרסת התובעים. מד. מנהל בית הספר, מר מחמוד כבהא, העיד כי בדרכו של אימן לביתו מן המבנה הראשי של בית הספר, הוא היה חולף על פני המסגד, בכביש הראשי, אולם הוא לא היה נדרש בדרכו לביתו להיכנס למתחם המסגד (עמ' 95 לפרוט', ש' 22-6). דבריו אלה של המנהל לא נסתרו. מה. זאת ועוד, האירוע בו נפגע אימן התרחש לאחר שהסתיימו הלימודים, וזאת כפי שעולה מדברי השרת, מר אחמד כבהא, כי שמע את צעקות הילדים לאחר שאימן נפגע כמחצית השעה לאחר שהתלמידים והמורים יצאו לבתיהם (עיינו: בדברי השרת בעמ' 123 סיפא עד עמ' 124 רישא, וכן בתצהירו של השרת - נ/8 בסעיפים 6-4). כך גם עולה מתצהירו של המנהל (סעיפים 5-3 של נ/4). הדבר גם עולה מתצהירו של אימן, בו נכתב (סעיף 4 של ת/6): "הנני להצהיר כי בתאריך שלא זכור לי בדיוק, לאחר שהסתיים יום הלימודים חזרתי בדרכי הביתה..." (ההדגשה שלי - י.ג.) מו. מתצהירו של המנהל עולה כי בסיום הלימודים ביום האירוע, המורים התורנים השגיחו על יציאתם של התלמידים, ולאחר שהתלמידים יצאו מבית הספר, החל גם צוות המורים לצאת (סעיפים 4-3 של תצהירו נ/4). כמו כן, כתב המנהל בתצהירו (סעיף 14 של נ/4), כי: "בסיום יום הלימודים השער לחדרים השכורים הנ"ל (הכוונת לכיתות שבקומת הקרקע של המסגד - י.ג.) נסגר - עד למחרת היום". בנוסף מנהל מחלקת החינוך אצל הנתבעת מס' 2, העיד כי בתחום הכיתות שמתחת למסגד היתה מורה שנשארת עם התלמידים עד לצאתם הביתה (עמ' 105 לפרוט', ש' 22-20). דברים אלה של מנהל בית הספר ושל מנהל מחלקת החינוך לא נסתרו. מז. משכך, הואיל ואימן לא למד בכיתות שהיו בקומת הקרקע של מבנה המסגד, והואיל והוא לא נדרש לעבור בתחומי המסגד בדרכו לביתו מן המבנה הראשי של בית הספר, והואיל ואימן נפגע לאחר סיום יום הלימודים, לאחר שהתלמידים של כיתות א' ו-ב' שלמדו במתחם המסגד (שבמתחם זה הוא לא למד) יצאו לביתם, ומשלא נסתרו דברי מנהל בית הספר ומנהל מחלקת החינוך, לפיהם היתה השגחה של מורים עד לסיום יציאתם של התלמידים, הרי שלא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, בנסיבות אלה, בין אימן לבין הנתבעות (עיינו: ע"א 1786/10 חנוכייב נ' בית ספר אורים ואח', בפיסקה 11 (לא פורסם, 27.2.2012)). מח. לטענת התובעים, לא ניתן להעניק אמון לגירסת המנהל והשרת, שכן כל מטרתם היא להגן על מעבידתם, מה עוד שנמצאו סתירות בין עדות השרת לעדות המנהל, כשהשרת העיד כי המנהל נכח בבית הספר בזמן שאימן הובא אליו, בעוד המנהל העיד כי היה בדרכו לביתו ברכבו ופגש בילדים מתקבצים ליד הכיכר. מט. אכן קיים שוני בין גרסת המנהל לבין גרסת השרת בנקודה זו בלבד אותה מעלים התובעים. אולם, בשים לב לכך שעדותם של מנהל בית הספר והשרת נשמעה כ-12 שנים לאחר האירוע, סביר שיימצא שוני כזה או אחר בפרטים אלה או אחרים בגרסאותיהם. אולם, לא התגלעו סתירות בין עדויותיהם בעובדות המהותיות. לכן, אינני סבור שהסתירה עליה מצביעים התובעים מעידה בהכרח על חוסר מהימנות של העדים הללו. נ. בעניין זה אני מפנה לע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי, פ"ד מ"ח (1) 302, 317 (1993): ”בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמיקשה אחת. ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. על-כן אמרנו בע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 819 מול אות השוליים א, כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה (ראה גם ע"פ 228/54 אפשטיין נ' היועץ המשפטי [2], בעמ' 70-720). אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה שמבחין בית המשפט בין חלקי העדות (ראה גם סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).“ דברים אלה, נאמרו אמנם בהקשר של הליך פלילי, אולם נכונים הם מקל וחומר בהליך אזרחי. כמו כן אני מפנה לדבריו של כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 1680/03 לוי ואח' נ' ברקול, בפיסקה 9(א) (לא פורסם, 2.8.2004): ”אכן, בא-כוחם של המערערים טרח להטיל ספקות בכשרותו של סטטוס הדירה הרשומה על שם ילדי ברקול והמכונית הרשומה על שם בתו. אלא שלוח הזמנים שעליו עמד בית-משפט קמא, שלוש עשרות השנים ויותר שחלפו מאז רכישת הדירה, שמלכתחילה לא נרשמה על שם ברקול ועתה נרשמה על שם ילדיו כך שכדי להחיל עליה את סעיף 34(ב) יש צורך ב"דילוג כפול" והעשור שנקף מאז רכישת המכונית, תוך היות שתיהן בידי בני המשפחה שנים רבות בטרם נוצר החוב כלפי המערערים - כל אלה מטים את הכף. עיינתי גם בשאר טענות הצדדים ואיני סבור כי עלינו להתערב במסקנותיו של בית-משפט קמא. אכן, חוששני כי לא נוצרה "המסה הקריטית" הנחוצה כדי להרים את הנטל.“ ובהמשך, פיסקה 9 (ב): ”אמרו חכמינו (סנהדרין, ו, ב [ב]): "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". וכתב בעל שו"ת גינת ורדים (ר' אברהם בן מרדכי הלוי, מצרים, המאות הי"ז-י"ח), חו"מ, ה, טו [ג]: "ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, יכחיש בעל הדין או יודה, שמה שהצריכה התורה לשני עדים אינו אלא כדי לשפוט צדק ודין אמת לאמיתו". ואולם גם לשיטה זו נחוצות ראיות משכנעות דיין, ואלה לא הושגו כאן במידה הדרושה”. נא. התובעים טוענים, כי על בסיס הכלל של "הדבר מדבר בעדו" אשר בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") יש להעביר את הנטל אל הנתבעות להוכיח, כי לא היתה רשלנות מבחינתן. גם טענה זו אין בידי לקבל. הכלל הרגיל הוא, כי התובע הוא שחייב להוכיח את רשלנותו של הנתבע. ואולם, מקום בו חל הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", נטל השכנוע עובר לנתבע להוכיח, כי המקרה שהביא לנזק לא נבע מהתרשלותו. נב. סעיף 41 הנ"ל של פקודת הנזיקין, קובע: ”בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה- על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.“ בסעיף מנויים שלושה תנאים מצטברים הדרושים לשם החלתו: התנאי הראשון הוא כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע נשוא התביעה. התנאי השני הוא כי הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. התנאי השלישי הוא כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק כאשר מוכיח התובע את התקיימותם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, מועבר הנטל לכתפי הנתבע לשכנע כי אין לייחס את קרות האירוע לרשלנות מצדו (עיינו: ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו (1) 539, 555 (2001)). די בכך שאחד התנאים הנ"ל המנויים בסעיף 41 איננו מתקיים, כדי שנטל ההוכחה לאי קיום הרשלנות לא יעבור אל כתפי הנתבע. נג. לעניין התנאי הראשון בדבר אי ידיעת התובע ואי יכולתו לדעת מה הביא לנזקו, קבעה הפסיקה, כי נדרשת קיומה של עמימות ראייתית מובנית ובלתי נמנעת בדבר נסיבות האירוע שגרם לנזק, על מנת שתנאי זה יתקיים (רע"א 682/06 כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ (לא פורסם, 10.7.2006); ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה (לא פורסם, 7.2.2008)). במקרה שבפנינו, ניתן היה לברר כדבעי את נסיבות האירוע, אילו היו מובאים למתן עדות הילדים שהיו עדים לאירוע, ואולם התובעים, כאמור לעיל, נמנעו מלהביא ילדים אלה לעדות, כך שהעמימות הראייתית אינה "בלתי נמנעת", ונובעת למעשה מתשובותיו העמומות של התובע מס' 1 בעדותו. זאת ועוד, בתצהירו של התובע מס' 1 נטענה גרסה עובדתית ברורה בדבר נסיבות האירוע, דבר שאיננו מתיישב עם הדרישה בדבר אי יכולת התובעים לדעת מה הביא לקרות הנזק. בעניין זה אני מפנה לדברים שכתב כב' השופט (כתוארו אז) א. ריבלין בע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד נ' מדינת ישראל, בפיסקה 27 (לא פורסם, 6.2.2006): ”נראה כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גרסה עובדתית ברורה עם פנייה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט-לעת-חירום, לאחר שבית המשפט דוחה את הגרסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". בהקשר זה, יבחן כאמור כל מקרה על-פי נסיבותיו - האם הצגת הגרסה העובדתית על-ידי התובע שמטה את הקרקע מתחת לכלל, אם לאו.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) משעה שלא מתקיים התנאי הראשון המנוי בסעיף 41, היות והתנאים בסעיף הם תנאים מצטברים, הרי אין צורך לדוּן בשני התנאים הנוספים. אולם, בשולי הדברים אציין כי גם התנאי השני המנוי בסעיף, לפיו הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע, איננו מתקיים בענייננו, שעה שאת המסגד הפעילה באותה תקופה עמותת אלהלאל. גם אם השטח הופקע בשנת 1985, הרי שהעובדות מצביעות על כך שהרשות המקומית, ככל הנראה, לא מימשה את ההפקעה. ברי שבמצב דברים זה לא ניתן לומר שאירוע הנזק נגרם בנכס שהיה בשליטתה המלאה של הנתבעת מס' 2. כמו כן, התובעים לא הציבו תשתית ראייתית מספיקה ומהימנה, שעל בסיסה ניתן יהא לקבוע כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו מאשר עם המסקנה שהן נקטו זהירות סבירה. משכך גם התנאי השלישי איננו מתקיים, ולכן אין מקום להחלת הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", המנוי בסעיף 41 של פקודת הנזיקין. נד. סיכומו של דבר, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מחליט. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. כמו כן, נוכח תוצאת ההליך לפיה התביעה נדחית, אני דוחה גם את ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת מס' 2, וזאת ללא צו להוצאות. |המזכירות מתבקשת להמציא את העתקי פסק הדין אל: 1. ב"כ התובעים מס' 1 עד מס' 3, עוה"ד אבו עקל פאתן, כפר עארה. 2. ב"כ התובעת מס' 4 (התביעה נדחתה), עוה"ד, י. שרף, חיפה. 3. ב"כ הנתבעת מס' 1, עוה"ד מאהר אלמאדי, חיפה. 4. ב"כ הנתבעת מס' 2, עוה"ד מוחמד כבהא, חיפה. 5. ב"כ הצד השלישי, עוה"ד אבנר קלוזנר, חיפה. 6. ב"כ הצד הרביעי (הודעת צד רביעי נמחקה), עוה"ד מוניר כבהא, ת.ד. 204, בסמ"ה. ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ב, 19 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. דיני חינוךכתב תביעהנזקי גוףמסמכיםתאונות בבית ספרמועצות מקומיותבית ספר