1. הבקשה שבפניינו הינה בקשה להכיר בתביעת המבקשת כתביעה ייצוגית, בשתי טענות: האחת - ניכוי מהשכר בגין קרן רווחה. השניה - הפרשי הצמדה וריבית בגין תשלום השכר ביום ה- 9 לחודש. 2. רקע עובדתי: א. המבקשת הועסקה על ידי הנתבעת מיום 2/12/04 ועד 1/7/07. ב. המבקשת טוענת שפוטרה עקב הפסד מכרז במקום העבודה שבו עבדה. לטענתה, הנתבעת הסכימה לשלם לה פיצויי פיטורים אך דרשה שתחתום על כתב ויתור וסילוק, כתנאי לתשלום והמבקשת חתמה. ג. מנגד טוענת המשיבה שהמבקשת הוזמנה למשרדיה לקבלת שיבוץ מחדש לאחר הפסד המכרז, ומשסרבה - שולם לה מענק פרישה כנגד חתימה על כתב ויתור וסילוק. ד. לטענת המבקשת, משכר ינואר 2005 נוכה תשלום עבור "קרן רווחה" בסך 10.3 ₪. ה. עוד טוענת שהשכר שולם דרך קבע ביום ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה. 3. במהלך הדיונים נשמעה עדות המבקשת וכן מר נגר מטעם המשיבה. כמו כן, הוגשה לתיק עמדת ההסתדרות הכללית. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. 4. נבחן להלן בראש ובראשונה את השאלה האם הוכיחה המבקשת זכות תביעה אישית והאם הוכיחה את זכאותה לייצג את הקבוצה. 5. כתב הויתור במסגרת ההליכים, התבקשה המשיבה להציג עותק מכתב הויתור שעליו חתמה המבקשת, שכן המבקשת טענה שלא נותר בידה עותק ממנו. המשיבה טענה שכתב הויתור אינו בנמצא. ההלכות הנוגעות לחתימה על כתבי ויתור, קובעות כי לא יינתן תוקף לכתב ויתור כללי, בלתי מפורט, שבו אין פירוט של הזכויות המגיעות לעובד והזכויות עליהן ויתר (ראו ע"ע 90/08 איסקוב נ' מדינת ישראל (מיום 8/2/11). במקרה הנדון, המבקשת מאשרת שחתמה על מסמך שלפיו אין לה תביעות נגד הנתבעת ואולם לא הציגה את תוכן המסמך. 6. לו היינו דנים בתביעה פרטנית של המבקשת כנגד המשיבה, לתשלום זכויות כלשהן, היינו קובעים שנטל ההוכחה להוכיח ויתור מצד העובדת, מוטל על כתפי המעסיק וכי על המעסיק להציג את כתב הויתור, שאם לא כן, לא ניתן לדעת על מה העובדת ויתרה וכנגד מה. בהקשר זה טוענת המשיבה כי המבקשת לא היתה זכאית לזכויות עם סיום העסקתה וכי תשלום הזכויות בא כנגד חתימה על כתב ויתור. מנגד טוענת המבקשת שהוכרחה לחתום על כתב הויתור וחתמה עליו מתוך אילוץ. 7. מדובר בנסיבות אינדיבידואליות של המבקשת, הטעונות בירור פרטני ואשר לא ניתן להכריע בהן כעת. ראו לעניין זה ע"א 6887/03 חיים רזניק נ' ניר אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים (מיום 20/7/10). בפסק הדין שם נדונה טענת התישנות, שבה יש שוני בין כל אחד מחברי הקבוצה. כך נאמר: "נראה, כי אין לקבוע כלל גורף באשר להשלכה של טענת התיישנות על התאמת תובענה לבירור כתובענה ייצוגית. השיקולים אותם יש לשקול כאשר סוגיה של התיישנות מבחינה בין חברי הקבוצה אינם שונים במהותם מאלו שיש לשקול כאשר קיים נושא אחר המצריך בירור פרטני. כאמור, אין אנו נדרשים במקרה שבפנינו לקבוע את קו הגבול בסוגיית האינדיווידואליות. זאת, שכן גם אם ננקוט גישה מקלה אין מנוס מן המסקנה, כי במקרה הנוכחי המימד האינדיווידואלי הכרוך בליבון סוגיית ההתיישנות אינו מאפשר את אישור התובענה הייצוגית". 8. זאת ועוד. לו נקבל את עמדת המבקשת ונקבע שבמקרה שלה, בהעדר נוסח של כתב הויתור עליו חתמה, הרי שאין לתת לו תוקף כלשהו, הרי שניתקל בקושי בהגדרת הקבוצה הרלבנטית. מחד - אם נקבע שחברי הקבוצה הם "עובדי המשיבה שלא חתמו על כתב ויתור", נמצאת המבקשת בעמדת יתרון באשר היא כן חתמה על כתב ויתור ובכל זאת מייצגת את הקבוצה. מאידך - אם נקבע שחברי הקבוצה הם "כל העובדים למעט מי שחתום על כתב ויתור שנמצא עותק ממנו", נמצאנו מקפחים את חברי הקבוצה ששמרו על כתב הויתור (או שעותק ממנו נשמר אצל המעסיקה). 9. סיכום האמור מעלה כי אין זה נכון לאפשר לעובדת שחתמה על כתב ויתור, לייצג את כלל חברי הקבוצה בתביעה ייצוגית. זאת, בין אם יש לתת תוקף לכתב הויתור ובין אם לאו - בחינה אינדיבידואלית שנכונה למבקשת בלבד ולא לכלל חברי הקבוצה ואמורה להערך בבירור פרטני ולא בהליך ייצוגי. 10. למעלה מהדרוש, נתייחס להלן לרכיבי התביעה. ניכוי קרן רווחה: בעניין קרן רווחה העידה המבקשת: "יש לי את 1/05 בעניין קרן רווחה. אין לי תלושים קודמים. לעניין קרן רווחה יש לי רק את תלוש 1/05. סכום הניכוי היה 10 ₪. כרגע אין לי תלושים נוספים על ניכוי קרן רווחה". המבקשת העידה כי נושא זה עלה במפורש כשהתקבלה לעבודה. כך אמרה: "כאשר התקבלתי לעבודה הבהירו לי שמנכים לי ושהחברה נותנת תשלום מצידה ושאני מקבלת מתנה לחג ולשאלתך אם קיבלתי מתנה לחג אני משיבה שכן. או פסח או ראש השנה. כזכור לי אני חושבת שכל שנה קיבלתי מתנה". אמנם נכון שבהמשך עדותה אמרה: "אני מניחה ששווי המתנה עלה על 10 ₪ אבל לא זכור לי שאמרו שינכו את הסכום ...". ואולם, בראשית העדות, כמצוטט לעיל, אישרה שידעה על ניכוי 10 ₪ מהשכר. 11. המבקשת לא הציגה ראיה לכך שלעובדים אחרים נוכו סכומים בגין קרן רווחה. המבקשת מנתה שמות של עוד שניים או שלושה עובדים, ביניהם טלי זולטרובסקי (שעניינה נדון בתיק עב (ת"א) 3487/08). 12. מכאן שמדובר על תלוש שכר אחד, לחודש 1/05, שבו ניכוי של 10 ₪, ומעבר לכך לא הציגה דבר. 13. מר יוסי נגר מטעם המשיבה אישר בעדותו שניכו סכומים משכר העובדים עבור קרן רווחה: "לשאלתך - איך אני יודע שחלק נוכה מהעובדים וחלק מהמעביד, לגבי עלות המתנות - אני יודע להתנהלות. מתפקידי היה לדאוג שרשימת כל העובדים יועברו, למי שריכז את הנושא בקבוצה כולל המקום שהם נמצאו בו כדי שהמתנות ישלחו לשם בארץ ופעם בישיבת הנהלה שאלתי - אמרו לי שהחברה משלימה את הכסף שחסר. מדובר בסכומים גדולים ולא בכוסות כפי שהעידה התובעת. אני לא ראיתי את זה בעיניים את חלוקת התשלומים בין העובדים לבין החברה. אני לא יודע זאת מידיעה אישית. נכון שאיני יודע כמה מימנה החברה וכמה העובד. לשאלתך מי החליט איזה מתנה העובדים יקבלו - אני משיב שהיה בחור בשם דן.  לשאלתך מי האיש בחברה שיודע מה קרה עם הכספים הללו - להערכתי מי שחותם על השיקים. נדמה לי שזה דן שהוא אחד נציגי הבעלים וזה יכול להיות דודו או כל אחד אחר. למטב זכרוני כאשר שאלתי זאת בישיבת ההנהלה ענה לי דודו או דן אלישר שהם הבנים של הבעלים....". 14. העד מטעם המשיבה לא ידע לומר לאן הועברו הכספים שנוכו מהשכר בגין קרן רווחה, האם הוקם חשבון נפרד לכספים אלה, האם המתנות לחג נקנו מחשבון זה, מה היה שיעור ההשתתפות של המעסיק במתנות לחג. יחד עם זאת, ניתן להסיק מעדותו, כמו גם מהתגובה שהוגשה, כי אין מדובר בניכוי חד פעמי אלא מדובר בסכומים שנוכו משכר העובדים באופן שגרתי. 15. על פי תנאי סעיף 25 לחוק הגנת השכר, ניכוי משכר עבודה מותר רק בהתקיים התנאים בסעיף. משלא הוצג הסכם עבודה המתיר ניכוי מהשכר, הרי שהוכחה עילת תביעה שעניינה קרן רווחה. אמנם המבקשת הוכיחה ניכוי אחד של 10 ₪ וכי לעובדת נוספת אחת נוכו גם כן סכומים בגין רכיב זה, ואולם מר נגר מטעם המשיבה אישר שבוצע ניכוי שכזה לכלל העובדים. 16. סיכום הדברים מעלה שהוכחה זכות תביעה אישית שעניינה ניכוי מהשכר בגין קרן רווחה, הן בהתייחס למבקשת והן בהתייחס לכלל חברי הקבוצה. טענה לאיחור בתשלום השכר 17. לעניין תשלום שכר ב- 9 לחודש, מפנה המבקשת להוראות בחוק הגנת השכר תש"ח - 1958 כדלקמן: סעיף 9: "שכר עבודה המשתלם על בסיס של חודש, ישולם עם תום החודש בעדו הוא משתלם; בשכר עבודה המשתלם על בסיס תקופה ארוכה מחודש, רואים כאילו היה החלק היחסי לכל חודש משתלם על בסיס של חודש". סעיף 17: "(א) לשכר מולן יתווסף הסכום הגבוה מבין אלה (להלן - פיצוי הלנת שכר): (1) בעד השבוע הראשון שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה - החלק העשרים מהשכר המולן ובעד כל שבוע או חלק משבוע שלאחריו - החלק העשירי מהשכר המולן. (2) הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר עבודה עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של השכר המולן והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבתקופה האמורה ... (ב) פיצויי הלנת שכר יהיה לכל דבר, פרט לעניין סעיף זה, חלק משכר עבודה". סעיף 1: "שכר מולן - שכר עבודה שלא שולם עד ליום הקובע. היום הקובע - היום התשיעי שלאחר המועד לתשלום שכר העבודה או הקצבה ...". 18. לטענת המבקשת, סעיפי הגנת השכר ובעיקר סעיף ההלנה, אינם מהווים הכשר למעסיק לשלם שכר ביום התשיעי של החודש שלאחר ביצוע העבודה. לטענתה, משכך נהג המעסיק, הרי שהמבקשת והעובדים בכלל, למעשה מימנו את האשראי של המעסיק ולכן על המעסיק לשלם להם בגין האיחור בתשלום השכר, ריבית דביטורית בהתאם לנתוני בנק ישראל ולחלופין ריבית חוקית, כפיצוי על הפרת הסכם או פיצוי על ביצוע ההסכם בחוסר תום לב. לחלופין, נטען שיש לחייב את המעסיק בריבית בשל עשיית עושר ולא במשפט או כפיצוי על נזק של הפרת חובה חקוקה. 19. איננו מקבלים את עמדת המבקשת בנושא זה ונבהיר טעמנו. המחוקק לא קבע מועד חד משמעי לתשלום השכר. על פי הוראות סעיף 9, המועד לתשלום השכר הוא "עם תום החודש שבעדו הוא משתלם". ברי לכולי עלמא שהמעסיק אינו יכול לשלם שכר ביום האחרון של החודש שוב בוצעה העבודה. לכן יש להבין שכוונת המחוקק לא היתה לשלם את השכר בחודש שבו בוצעה העבודה, אלא בסמוך לאחר מכן, בראשית החודש שלאחריו. 20. המחוקק פירש את סעיף 9 לחוק, בהבהירו שהמועד לתשלום שכר הוא עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה. זאת עשה בסעיף 17 לחוק הגנת השכר ובסעיף 1 - סעיף ההגדרות, עת הבהיר ששכר שלא ישולם עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה, יחשב כשכר מולן. 21. רציונל זה מתיישב עם העובדה שעל מנת לשלם שכר לעובדים, ובמיוחד לעובדים שעתיים כדוגמת המבקשת, על המעסיק לרכז את דו"חות הנוכחות, לעבדם, לקבל נתונים אודות מספר השעות שבוצע, איחורים, שעות נוספות, חופשות וכיו"ב. יתכן שבעיתותנו אלה, לאור ההתקדמות הטכנולוגית, הדברים יכולים להעשות "בלחיצת כפתור". ואולם כאשר חוקק החוק, הדברים היו שונים לחלוטין. הדו"חות, אם היו, היו ידניים, היה צריך להעבירם ממקום ביצוע העבודה למשרדיו של המעסיק, היה הכרח לעבדם, לקבל הבהרות מהעובד ובמידת הצורך גם מהלקוח וכל כיו"ב. 22. קביעת המחוקק לפיה השכר יחשב כמולן רק מהיום ה- 9 לחודש, מאפשרת למעסיק להערך לתשלום השכר "בתום החודש" כנדרש בסעיף 9 לחוק. 23. מטעם זה אנו קובעים שהמבקשת לא הוכיחה עילת תביעה שעניינה איחור בתשלום השכר. 24. מבלי לגרוע מהאמור, ודאי שלא ניתן לקבל את הטענה לחיוב המעסיק "בריבית דביטורית בהתאם לנתוני בנק ישראל" כפי שטוענת המבקשת, זאת בהעדר כל מקור חוקי לכך ומשהדבר מנוגד להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. 25. סיכום המבקשת הוכיחה עילת תביעה אישית וקבוצתית - בכל הנוגע לניכויי "קרן רווחה" מהשכר. מנגד - חתמה על כתב ויתור שאין לדעת את תוכנו, נסיבות חתימתו והאם יש בנסיבות אלה כדי להוות ויתור על זכות התביעה בעניין ניכוי קרן רווחה מהשכר. נושא זה מצריך בירור פרטני שאינו ראוי להעשות במסגרת הליך ייצוגי. בנסיבות אלה המבקשת אינה מתאימה לייצג את הקבוצה הרלבנטית. 26. המבקשת לא הוכיחה זכות תביעה אישית שעניינה תשלום הצמדה או ריבית בגין תשלום שכר ביום התשיעי לחודש שלאחריו בוצעה העבודה. 27. נוכח קביעתנו לעיל, דין הבקשה להדחות כבר בשלב זה. משזו קביעתנו, אין עוד צורך להדרש לטענות האחרות של הצדדים ובכללן חלות הסכם קיבוצי וכיו"ב. 28. סוף דבר, הבקשה להכיר בתביעה כייצוגית, נדחית. 29. המבקשת תשלם למשיבה הוצאות שכ"ט עו"ד בגין ההליך בסך 10,000 ₪. לצדדים זכות ערעור על ההחלטה, לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. ניתנה היום, 29/4/12 , בהעדר הצדדים. נציג עובדים - מר זלוצובר הדס יהלום, שופטת מסמכיםכתב ויתור / שטר סילוק / העדר תביעות