תביעה לביטול פסק דין חלוט שעניינו מתן תוקף להסכם-פשרה במסגרתו הוטלו על רשות מקומית מגבלות שימוש במגרש כדורגל שכונתי, בטענה של "שינוי נסיבות מהותי". 1. רקע כללי ודיוני התובעת היא המחזיקה של מגרש ספורט בשכונת "פרי מגדים" במעלה-אדומים, אשר נבנה בהתאם לתב"ע מס' 420/1/13/3, בה הוגדר המגרש כ"מגרש אימונים/ספורט" בלבד. הנתבעים, תושבי העיר המתגוררים בסמיכות למגרש הנ"ל, הגישו בשנת 2003 תביעה כנגד המשיבה ל"מתן צו מניעה קבוע האוסר כל פעילות החורגת מתנאי היתר הבניה שניתן לבניית המגרש", בטענה כי בפועל מאפשרת התובעת לקיים במגרש תחרויות כדורגל של ילדים, נוער ובוגרים המהוות "גורם רעש המטריד את מנוחתם", זאת בניגוד לשימוש שהותר במסגרת התב"ע והיתר הבניה (ת"א 1154/03). ביום 01/04/05 הגיעו הצדדים באותו הליך להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, במסגרתו צומצמו ימי ושעות הפעילות של המגרש, ואף נאסר על התובעת (הנתבעת באותו הליך) לקיים תחרויות או משחקי ליגה בכדורגל של ילדים, נוער או בוגרים במגרש, החל מיום 30/05/07 (הסכם הפשרה צורף כנספח ב' לבקשה דנן) . במסגרת הבקשה דנן, עותרת המבקשת לביטול הסכם הפשרה הנ"ל, וזאת לטענתה "מחמת שינוי נסיבות מהותי שחל מאז, ולנוכח צרכים עירוניים חיוניים". לטענתה, בעת מתן פסק הדין בהליך הקודם חלה על המגרש תב"ע 420/1/13/3, במסגרתה הוגדר המגרש כ"מגרש ספורט", ולא כ"מגרש כדורגל", ועל כן היא נאלצה להתפשר ולהסכים להגבלת ימי ושעות הפעילות במגרש. מה גם, שבזמנו היא סברה, לטענתה, כי יהיה בידה בעתיד תקציב להקמת אצטדיון כדורגל עירוני, בו יוכלו להתקיים הפעילויות אשר נאסרו עליה בהסכם הפשרה. ואולם, מאז מתן פסק הדין הנ"ל , חל, לטענת המבקשת, גידול ניכר באוכלוסיית העיר שהגביר את המחסור במגרשי כדורגל, ואף התברר כי אין די משאבים כספיים להקמת אצטדיון כדורגל עירוני, ומשכך, היא החלה ליזום הליך של שינוי התב"ע החלה על המגרש, במטרה להכשיר את המגרש כ"מגרש כדורגל" ולא רק כמגרש אימונים/ספורט. ואמנם, ביום 15/08/07, טוענת המבקשת, נעתרה הועדה המחוזית לבקשתה, ואישרה את תב"ע 420/1/13/5, המהווה שינוי של תב"ע 420/1/13/3, במסגרתה אושר המגרש כ"מגרש כדורגל" (נספח ג' לבקשה דנן), תוך דחיית התנגדויותיהם של התושבים הגרים בסמוך, בשל מטרדי הרעש הנגרמים להם לטענתם בעת קיום משחקי כדורגל במגרש. עם זאת, בהחלטתה הדגישה הועדה המחוזית, כי אין בתב"ע החדשה כדי לגרוע מההסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין בת"א 1154/03, וכי אלו שרירות וקיימות, כל עוד ביהמ"ש לא שינה אותן. ומכאן , אפוא, התובענה דנן. לטענת התובעת, התב"ע החדשה, המשנה את ייעודו של המגרש מ"מגרש אימונים/ספורט" ל"מגרש כדורגל", בצירוף הצורך הציבורי הדחוף במגרש כדורגל- מחד, והעדר משאבים תקציביים להקמת מגרש כדורגל חלופי- מאידך, עולים כדי "שינוי נסיבות מהותי" המצדיק ביטולו של הסכם הפשרה הנ"ל. עוד טענה המבקשת בבקשתה, בהתבסס על חוות דעת של מומחה מטעמה (מודד מפלסי רעש), כי השימוש המבוקש במגרש לא יגרום למי מדיירי השכונה מטרדי רעש כלשהם, וכי במאזן האינטרסים המוטלים על הכף -קרי, אינטרס הציבור בהכשרת מגרש כדורגל לילדי השכונה אשר יצמצם תופעות של שוטטות, סמים ועבריינות, אל מול אינטרס הדיירים הגרים בסמוך, לסביבת מגורים שקטה - ידו של האינטרס הראשון על העליונה. 2. טענות הנתבעים עיקר טענתם של הנתבעים, היא שאין המדובר במקרה דנן ב"שינוי נסיבות מהותי". לשיטתם, מטרד הרעש הנגרם להם בעת קיום משחקי כדורגל במגרש היה הנושא המרכזי בהליך הקודם, והוא גם הנושא המרכזי בהליך דנן, אך המבקשת לא הוכיחה כי חל שינוי כלשהו ברמת הרעש שתיגרם להם, קרי- שינוי מבחינת כמות האימונים, המשחקים או התחרויות שיתקיימו במגרש, מבחינת מספר הילדים שיתאמנו או ישחקו במגרש, גילם של הילדים, מספר הצופים שיגיעו למקום או מבחינת עצמת השריקות, התופים והחצוצרות). בכל הנוגע לחוות הדעת שצירפה התובעת לבקשתה, טוענים הנתבעים, כי אין לייחס לה כל משקל ראייתי הן משום שה"מומחה" מטעם התובעת איננו אלא מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה- יהודה, שהינו גוף הכפוף או הקשור לעירית מעלה אדומים, והן בשל אי מהימנות קביעותיו של המומחה בחוות דעתו. עוד טוענים הנתבעים, כי התב"ע החדשה לא רק שלא מצדיקה ביטולו של הסכם הפשרה, אלא שהיא נותנת, למעשה, גושפנקא להסכם הפשרה, שכן במסגרת החלטתה לאשר את התב"ע ציינה הועדה המחוזית, מפורשות, כי "התכנית אינה פוגמת בהסכמות שהושגו במסגרתו ואלה שרירות וקיימות לשיטתם של כל הגורמים הנוגעים בדבר" (עמ' 2 להחלטה, נספח מ/3 לבקשה). 3. דיון והכרעה עקרון סופיות הדיון, ממנו נגזרים גם הכללים בדבר השתק, מניעות ו"מעשה בית דין", הינו עקרון יסוד במשפטנו, אשר בבסיסו עומד האינטרס הציבורי בדבר הפעלה יעילה של מערכת השפיטה . בהתאם לעקרון זה, פסק דין אשר הפך לחלוט אינו ניתן, ככלל, לביטול או לשינוי ע"י ביהמ"ש. יחד עם זאת, אינטרס זה נדחה "מפני אותן נסיבות מיוחדות של פגיעה קשה וקיצונית בעקרונות בסיסיים של חקר האמת" (כב' השופט מ גל ע"א (מחוזי-ירושלים) 6418/05 אריאלה מילר מ' אליעזר שוורץ ואח', נסיבות המצדיקות פתיחת ההליך מחדש ועריכת "משפט חוזר". במישור הפלילי, מעוגן חריג זה במסגרת סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, הקובע כי נשיא ביהמ"ש העליון , המשנה לנשיא או שופט אחר של בימ"ש העליון שקבע הנשיא, רשאי להוראות על קיומו של משפט חוזר אם "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנדון עיוות דין" (ראה גם : מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 354 (2002); מ"ח 9054/03 ארלנדו לזרובסקי נ' מדינת ישראל). במישור האזרחי לא קיים, אמנם, הסדר תחיקתי דומה, ואולם הפסיקה הכירה בסמכותו הטבעית של ביהמ"ש לבטל פסק דין חלוט, בנסיבות בהן שיקולים של צדק עדיפים על שיקולים של סופיות הדיון ומעשה בית דין. גם כאן, האפשרות לקיומו של "משפט חוזר אזרחי" הוכרה רק במקרים יוצאי דופן, בהם קיים חשש לעיוות דין, כגון מקרה שבו פסק הדין הראשון הושג במרמה או מקרה שבו התגלו ראיות חדשות, אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה, קודם למתן פסק הדין, ואשר בכוחן לשנות את ההכרעה הראשונה מיסודה (ולא בעובדות אשר נולדו והתגבשו לאחר סיומו של ההליך) . בענייננו התובעת אינה טוענת,למעשה, כי קיימת לה עילה ל"משפט חוזר אזרחי ", שהרי היא לא טוענת לעובדות חדשות שהיו קיימות בעת ניהול ההליך הראשון, אך התגלו לה רק כעת, אלא לקיומן של עובדות מהותיות חדשות, אשר התגבשו רק לאחר מתן פסק הדין בהליך הקודם. אכן, ישנן החלטות והכרעות שיפוטיות מסויימות, אשר ניתנות מעצם טיבן לשינוי או לביטול, אף לאחר הפיכתן לחלוטות. בין הכרעות אלו ניתן למנות צווי מניעה קבועים, בנוגע אליהם קובעת תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מפורשות:"לבקשת בעל דין רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שניתן, אם ראה כי הדבר מוצדק בשל נסיבות שהשתנו או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו, או אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו". כך גם בנוגע לפסקי דין שביצועם הולך ונמשך- כגון, פסקי דין הקובעים מזונות או הסדרי משמורת בענין החזקת הילדים, לגביהם נפסק, כי הם נתונים לבחינה מחדש, ואף לביטול, בכל מקרה בו חל שינוי מהותי במערכת הנסיבות (ראה למשל בג"ץ 59/53 דוד אריה הויזמן נ' יו"ר ההוצל"פ ואח' , פ"ד ז 1142, 1147ב (1953)). במקרה דנן, מבקשת התובעת לבטל פסק-דין חלוט, אשר הטיל עליה מגבלות שונות מבחינת הימים והשעות בהם תוכל לקיים פעילות במגרש הספורט, כלומר, המדובר בפסק דין שעיקרו מתן צו מניעה קבוע כנגד התובעת דנן (הנתבעת באותו הליך), בהתאם לסעד לו עתרו הנתבעים באותו הליך, ומבחינה זו שייך פסק הדין הנ"ל לקבוצת פסקי הדין, אשר תוצאתם נתונה מעצם טבעה לבחינה מחדש, לשינוי ואף לביטול, בכל מקרה בו חל שינוי מהותי בנסיבות עליהן הוא התבסס (ראה בענין זה נ' זלצמן, מעשה בעת דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) עמ' 279 שם כותבת המלומדת, כי החריג האמור לסופיות הדין חל גם לגבי "פסק דין המטיל על הנתבע חיוב להימנע מלבצע פעולה מסוימת בעתיד" ). מבחינה זו אין גם כל רבותא, לכך שמדובר בפסק דין אשר הושג בהסכמה, שכן לצורך החלת החריג לסופיות הדיון אין כל מקום להבחין בין פסק דין, אשר הכריע בפלוגתאות על יסוד הראיות, לבין פסק דין אשר ניתן על יסוד הסכמת הצדדים (ראה בענין זה דברי כב' מ"מ הנשיא מ' שמגר ע"א 363/81 יואכים (יהויכים) פייגה נ' רועי ברנרד פייגה, פ"ד לו(3) 187, 189א (1982) ). אשר לנטל ההוכחה הנדרש מבעל דין, הטוען ל"שינוי נסיבות מהותי", עקב התגבשותן של עובדות או נסיבות חדשות לאחר מתן פסק הדין החלוט, קובעת ההלכה הפסוקה : "... בדיון במסגרת זו זכאי הזוכה בהליך הראשון לכך, שנקודת המוצא תהיה כי הנושא כבר נפסק והוכרע לטובתו..... לפיכך על המבקש לשנות את הצו, לשכנע בהצדקת השינוי בתוצאה... נטל זה אינו קל שכן נדרש להצביע על שינוי נסיבות מהותי וממשי... . כל אימת שהשינוי אינו משמעותי הריהו נספג אל תוך ההתדיינות הקודמת... . במילים אחרות: צד המבקש לשנות או לבטל תוצאת פסק דין קודם אינו יכול להסתפק בטענות לשינוי נסיבות להלכה. עליו להתכבד ולהצביע על שינוי נסיבות למעשה" (כב' השופט מ' גל בע"א 6418/05 הנ"ל ס' 10, 14 לפסה"ד; ראה גם דברי כב' השופט מ' שמגר בע"א 363/81 הנ"ל עמ' 188-189) . התובעת טוענת, כי עילת התביעה היחידה, עליה הושתתה תביעתם של הנתבעים בהליך הקודם,היתה העילה של שימוש החורג מתנאי ההיתר , שכן בכתב התביעה הנ"ל עתרו הנתבעים למתן "צו מניעה קבוע שימנע כל שימוש במגרש הכדורגל הנוגד את היתר הבניה שלפיו נבנה, דהיינו שימוש כמגרש אימונים בלבד" , או לכל "סעד האוסר על כל פעילות החורגת מתנאי היתר הבניה שניתן לבניית מגרש אימונים בחלק ממגרש 201 בשטח ציבורי פתוח באתר 04 לפי החלטת הועדה המקומית במעלה אדומים בישיבתה מס' 173 מיום 11/03/97 ". על יסוד דברים אלו, טוענת התובעת בענייננו, כי התביעה בהליך הקודם כלל לא הושתתה על עילת המטרד (מטרדי רעש), וכי הסיבה היחידה בגינה היא נאלצה להגיע להסכם פשרה עם הנתבעים היתה העובדה שהתב"ע ה"ישנה " לא אפשרה לקיים משחקי כדורגל במגרש נשוא הבקשה. ואולם, מששונתה התב"ע, לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, טוענת התובעת - פשיטא, שלא מתקיימות עוד נסיבות, המצדיקות הותרת פסק הדין על כנו. הנתבעים, מאידך, טוענים, כי נושא הרעש היה ועודנו הנושא העיקרי עליו נסבה המחלוקת בינם לבין התובעת , וכי בענין זה לא השכילה התובעת להוכיח, כי חל שינוי נסיבות מהותי. אכן, בענין זה תמים דעים אני עם הנתבעים. בכתב התביעה שהוגש ע"י הנתבעים בהליך הקודם צוין, מפורשות, כי "המשחקים הנערכים בימי השבוע ובימי השבת ולפעמים משעות הבוקר עד לשעות אחר הצהרים. משחקים אלה בעונת המשחקים מהווים גורם רעש המטריד את מנוחת המבקשים" (עמ' 1 פס' 3 לכתב התביעה). דברים אלו, בכל הכבוד, די בהם כדי לבסס את עילת המטרד, כעילה עליה הושתת, בין היתר, כתב התביעה בהליך הקודם. אכן, הסעד לו עתרו הנתבעים במסגרת אותה תביעה היה סעד של מניעת השימוש החורג מהיתר הבניה ומהתב"ע, ואולם אין זאת אלא משום שסעד זה היה בו כדי לאיין כליל את מטרד הרעש שנגרם לתובעים, עקב הפעילות הבלתי מבוקרת שהתקיימה במגרש. כלומר, העובדה כי הסעד הוגדר ע"י התובעים בכתב התביעה כמניעת השימוש החורג במגרש, ולא כמניעת המטרד - אין בה ולא כלום, שהרי מבחינתם, אי מניעת השימוש החורג במגרש - כמוהו כאי מניעת המטרד הנגרם להם ! . מלשונו של כתב התביעה עולה בעליל, כי עתירתם של הנתבעים למתן צו המונע את השימוש החורג של העיריה במגרש, נבעה מרצונם להפסיק את מטרדי הרעש, מהם סבלו עקב קיום תחרויות ומשחקי ליגה במגרש, בניגוד לשימוש שאושר במסגרת התב"ע ("מגרש אימונים" בלבד) . עובדה זו עולה, ברורות, גם מנוסחו של הסכם הפשרה עצמו, הסכם אשר כל עניינו בצמצום סוגי הפעילויות הספורטיביות המותרות במגרש ובהגבלת שעות הפעילות של הפעילויות המותרות במגרש לשעות סבירות (כלומר, קביעת איסור בדבר קיום תחרויות בימי שבת וחג, או לאחר השעה 14:00 וכו'). על כל פנים, משהוזכר נושא הרעש, מפורשות, בכתב התביעה שהוגש ע"י הנתבעים דנן בהליך הקודם - על כורחך, כי גם נושא הרעש, ולא רק נושא החריגה מהיתר הבניה, היווה תשתית עובדתית לביסוסו של הסעד המבוקש בכתב התביעה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה, כי הנתבעים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד בהליך הקודם (כמו גם בהליך דנן), וכי כתב התביעה נוסח על ידי הנתבעים עצמם, בלשון פשוטה ועניינית, תוך התמקדות בהרצאת העובדות המבססות את הסעד המבוקש, וללא הקפדה על ניסוח הטיעונים המשפטיים או על ציון סעיפי החוק הרלבנטיים. ודוק: גם התובעת עצמה ערה לכך, שנושא הרעש הבוקע מהמגרש והצורך למונעו או לבטלו - הוא הנושא העומד בבסיס התביעה כולה, הן במסגרת ההליך דנן והן במסגרת ההליך הקודם, שהרי היא עצמה העלתה את ענין הרעש בכתב התביעה דנן , בציינה כי "אין בשימוש המבוקש כדי לגרום למשיבים או למי מדיירי השכונה מטרדי רעש כלשהם " (ס' 10 לכתב התביעה). התובעת אף טרחה לצרף לכתב התביעה חוות דעת של מומחה מטעמה , התומכת כביכול בטענתה בדבר העדר מטרדי רעש לנתבעים. בנסיבות אלו, דומני כי טענת התובעת, לפיה המחלוקת בהליך הקודם צומצמה לנושא החריגה מההיתר הבניה בלבד - הינה בכל הכבוד בגדר היתממות גרידא. סיכומו של דבר, ניתן לומר, כי כתב התביעה בהליך הקודם נשען הן על עילת המטרד (עילה נזיקית) והן על העילה של חריגה מהיתר (עילה תכנונית). מכיוון שכך, על התובעת בהליך דנן להוכיח, כי השינוי הנקודתי שחל בתב"ע (הכשרת ייעודו של המגרש כמגרש כדורגל ולא רק כמגרש "אימונים"), , טומן בחובו בהכרח גם שינוי מהותי בכל הנוגע למטרדי הרעש שייגרמו לתובעים, אילו יותר לתובעת לקיים במגרש משחקי כדורגל (לרבות תחרויות ומשחקי ליגה של קבוצות הנוער והבוגרים), בהתאם לתב"ע החדשה . האם עמדה התובעת בנטל זה ? לאחר שבחנתי מכלול הראיות, העדויות והנסיבות הגעתי לכלל מסקנה, כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וכי אישורה של תב"ע 420/1/13/5 לא רק שלא הפך את הקערה על פיה, בכל הנוגע לעוולת המטרד, אלא שהוא לא שינה למעשה, כהוא זה, את אופי המטרד או את עוצמת המטרד שנגרם לנתבעים בעבר, טרם מתן פסק הדין, עקב קיום תחרויות ומשחקי ליגה של ילדים ונוער במגרש (אשר כאמור נאסרו כליל על התובעת, במסגרת הסכם הפשרה) . התובעת הגישה, אמנם, חוות דעת של מומחה מטעמה (לשיטתה, חוות הדעת הוגשה על ידה "למעלה מן הצורך", שהרי מבחינתה כלל לא נדרש לדון בהליך דנן בעוולת המטרד), בה ציין המומחה (מודד רעש - ניצן לוי), כי ביום 12/04/08 (יום שבת) מהשעה 09:29 ועד השעה 11:01 נערכה על ידו מדידה של מפלס הרעש, הבוקע מהמגרש בזמן משחק כדורגל (דובר במשחק ליגה בכדורגל אשר קיומו במגרש נאסר על התובעת בהסכם הפשרה החל מיום 30/05/08), וכי המדידה העלתה, ש"מפלסי הרעש שנמדדו בעת משחקי כדורגל של נבחרות ילדים במגרש הכדורגל הסמוך לשכונת פרי מגדים עומדים בתקן. המפלסים שנמדדו ביחידות Db(A) הם 54.0, 52.7 ו-54.9 הנמוכים מהתקן במקרה של סוג רעש זה לגבי מבנה מגורים", וכי "בסבירות גבוהה מפלס הרעש בתוך בית עם חלון פתוח, 30 מטר רחוק יותר ממקום המדידה הנוכחי, יהיה נמוך במקצת מזה שנמדד בבדיקה זאת" (ע' 2 ס' 1,3 לחוות הדעת). ואולם, קביעתו זו של המומחה, בכל הכבוד, אינה מעלה ואינה מורידה בענייננו, שהרי היא מתייחסת למצב העובדתי שכבר היה ידוע וקיים בעת מתן פסק הדין בהליך הקודם, ואין בה כדי לבסס נתונים עובדתיים חדשים, אשר התגבשו לאחר מתן פסק הדין הנ"ל. כאמור, כדי לזכות בתביעתה על התובעת להוכיח, כי חל שינוי נסיבות מהותי, בכל הנוגע למטרד שנגרם לנתבעים עקב קיום תחרויות ומשחקי כדורגל במגרש- בעוד שחוות הדעת הנ"ל מתייחסת למצב העובדתי אשר היה ידוע לאשורו כבר בהליך הראשון (ואף עוגן בהסכם הפשרה) .כאמור, ההליך דנן לא נועד לפתוח את הדיון בנושא המטרד מחדש, באמצעות הבאת ראיות שהתובעת יכולה היתה להביאן בהליך הקודם (ובחרה שלא להביאה אלא להגיע להסכם פשרה) , אלא לאפשר לתובעת להוכיח, כי לאחר מתן פסק הדין הקודם חל שינוי של ממש במציאות העובדתית. אכן, צודקת התובעת בטענתה, לפיה שינוי בתכנית מתאר יש בו כדי להשפיע, באופן עקרוני, גם על נקודת האיזון באשר לשאלת קיומו או אי קיומו של מטרד ליחיד, בהתאם לסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. ואולם, בכך לא סגי. על התובעת להוכיח, בראיות פוזיטיביות של ממש, כי השינוי שחל במצב המשפטי יביא גם לביטול או לצמצום מטרדי הרעש. התובעת לא רק שלא הוכיחה זאת, אלא שמפרוטוקול הדיון שהתקיים בועדת המשנה, עולה כי הועדה עצמה קבעה, במסגרת החלטתה לשנות את התב"ע, כי תכנית המתאר החדשה אין בה כדי לצמצם או לשנות את מטרדי הרעש שייגרמו לנתבעים עקב אישורה (מטרדים אשר כבר נגרמו להם בעבר טרם חתימתם על הסכם הפשרה) , בציינה, שחור על גבי לבן, כי : "מדובר במגרש פעיל אשר קיים באזור מזה זמן, כך שקשה לטעון שתכנית זו היא זו שמביאה לפגיעה, היות שלמעשה פגיעה זו, ככל שהינה קיימת, התקיימה גם מבלי קשר לתכנית זו...", ובהמשך: "לתכנית זו הוגשו התנגדויות בתקופת ההפקדה כי התושבים הסמוכים טענו על רעש. ההתנגדויות נדחות מכיוון שהמגרש פעיל זמן רב והרעש הוא לא מפעילות הספורט, אלא מפעילויות אחרות "(ע' 1,3 להחלטת הועדה, נספח מ/3 לכתב התביעה). בדומה, טרח גם המומחה מטעם התובעת עצמו, לציין בשולי חוות דעתו: "עם כל זאת, אם הרעש העולה ממגרש הכדורגל ממשחקי השבת מפריע לשכנים, ראוי אולי להתאים את שעות הפעילות לשעות מאוחרות יותר במשך הבוקר או להעביר את הפעילות לאחר הצהריים" (ע' 2 ס' 4 לחוות דעתו) - ללמדך, כי התב"ע החדשה לא רק שלא תאיין את מטרדי הרעש שייגרמו לנתבעים, עקב מתן היתר לקיום פעילות כדורגל בלתי מוגבלת ובלתי מבוקרת במגרש הכדורגל - אלא שאף תגביר המטרדים. מעבר לאמור, יש לציין, כי עצם קביעתו של המומחה מטעם התובעת בחוות דעתו, לפיה מפלס הרעש שבקע מהמגרש במהלך משחק הכדורגל שנבדק על ידו, עומד בתקן הנדרש - מוטלת בעיני בספק. בחקירתו הנגדית הבהיר המומחה, כי בדק את רמת הרעש במהלך משחק כדורגל אחד בלבד, בו השתתפה קבוצת הילדים (ולא קבוצת הנוער או קבוצת הבוגרים) , וכי במהלך אותו משחק לא נעשה שימוש בצופרי אויר, בתופים או בחצוצרות (ע' 14 ש' 4-31). משנשאל אפוא המומחה , האם פרמטרים אלו עשויים להעלות את מפלס הרעש שיבקע מהמגרש אל מעבר למפלס הרעש המותר קבוע בחוק, השיב המומחה בהגינותו : "קשה לי להעריך, אני לא חושב שניתן להעריך את מפלס הרעש שיהיה אם יהיו יותר צופים עם תופים, בלי תופים, עם חצוצרות בלי חצוצרות ... לא הייתי מתחייב ולא הייתי חותם על שום דבר אלא בעקבות מדידה" (ע' 14 ש' 31- ע' 15 ש' 12) . עוד ציין המומחה, בתשובה לשאלת התובע 1, כי לא מדד את הרעש במגרש בסיום המשחק, למשל את הרעש "מ-20-30 רכבים שצופרים לילדים כדי לזרז אותם לבא לרכב " (ע' 13 ש' 4-5). יוצא, אפוא, כי חוות דעתו של המומחה מסתמכת על משחק בודד אחד של קבוצת הילדים, וכי גם במשחק זה לא נבדקו כל הפרמטרים הרלבנטיים לשם קביעת רמת הרעש בכללותה. בצדק טוענים, אפוא, הנתבעים, כי קביעת רמת הרעש הבוקעת ממגרש כדורגל תלויה בגורמים משתנים רבים, כגון: "מספר השחקנים, כמות הצופים, האם הגיעו צופים עם תופים או כלים אחרים, כמות כלי הרכב, רמת הצפירות, כמות השריקות, להט הקהל ועוד", וכי קביעה מהימנה בדבר חריגה או אי חריגה של הרעש מרמות הרעש המותרות בחוק מחייבת עריכת מדידה "יסודית לאורך זמן" (ע' 2 לתצהיר המשיב 1) . בנסיבות אלו, דומני, כי אין בכוחה של חוות הדעת מטעם התובעת ליצור תשתית ראייתית מספקת בענין מפלס הרעש הבוקע מהמגרש בעת קיום תחרויות כדורגל, ואין בידי לקבל טענת התובעת, לפיה המשחק הבודד שנצפה ע"י המומחה הינו "משחק טיפוסי", היכול ללמד על כלל המשחקים שייערכו במגרש, בהתאם לתב"ע החדשה (ס' 55 לסיכומי התובעת) . ודוק: בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 10/06/10 הסכימו ב"כ בעלי הדין להמלצת ביהמ"ש לאפשר למומחה מטעם התובעת לערוך שתי בדיקות נוספות של מפלס הרעש במגרש כדורגל אחר (שכן מיום 30/05/07 נאסר לקיים במגרש דנן משחקים ותחרויות), ואולם הסכמה זו לא יצאה, בסופו של דבר, אל הפועל בשל הפגרה שחלה במשחקי הכדורגל במגרש האחר. משכך, הראיה היחידה שהוגשה לבית המשפט להוכחת טענתה של התובעת בדבר העדר מטרד רעש- הינה חוות הדעת החלקית והלא מקיפה שניתנה ע"י המומחה מטעמה . אשר לטענת הנתבעים, לפיה חוות הדעת מטעם התובעת, היא חוות דעת תלויה ובלתי אובייקטיבית, שכן ה"מומחה" מטעם התובעת הוא מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה - יהודה, גוף שעירית מעלה אדומים חברה בו (יחד עם 7 רשויות מקומיות נוספות) ואף מתקצבת אותו (כעולה מעדות המומחה עצמו- ע' 15 ש' 25-29) - אכן, אף אני סבור, כי ישנו טעם לפגם בעובדה שהתובעת לא טרחה לפנות למודד עצמאי ובלתי תלוי, והגם שהריני נותן אמון בדבריו של המומחה : "ראש העיר במעלה אדומים לא יכול לומר לי מה לעשות, לא יכול לומר לי מה לחשוב, לא יכול לפטר אותי, לכן אני לא תלוי בשום צורה ובשום דרך בשום רשות מקומית החברה באיגוד ואני קבע את דעותיי המקצועיות על פי שיקולי המקצועיים... יש לא מעט מחלוקות ולא מעט ויכוחים על עמדותי המקצועיות שאני מגדיר אותם ללא מורא, כל המכשירים שלי מכויילים למדידה מדוייקת, ניטור סביבתי הוא נר לרגליו של האיגוד מהקמתו ועד היום (ע' 16 ש' 10-16) - עדיין דומני, כי טוב היתה עושה התובעת, אילו פנתה למומחה שאינו מצוי בקשר כלשהו עמה. עם זאת, לאור מסקנתי לעיל, בדבר דחיית קביעותיו של המומחה לגופן - ממילא אין עוד כל חשיבות לשאלת זהותו של המומחה מטעם התובעת. בכתבי טענותיה הכבירה התובעת מילים בענין "האינטרס והצורך הציבורי" הדחוף הקיים, לטענתה, בהכשרת המגרש דנן כמגרש כדורגל לכל דבר וענין, עקב הגידול שחל לטענתה באוכלוסיית העיר מעלה אדומים-מחד, והעדרו של תקציב להקמת אצטדיון כדורגל עירוני- מאידך. לטענת התובעת, "נסיבות חדשות" אלו משנות את איזון האינטרסים ומסיטות את נקודת הכובד מהאינטרס הפרטי של הנתבעים (לסביבת מגורים שקטה) לאינטרס של הציבור בכללותו (להקצאת מגרש כדורגל לילדי העיר, על מנת שיהווה מקום לקיום פעילות חברתית רצויה, תוך צמצום תופעות של וונדליזם, שוטטות ועבריינות) . ואולם, המדובר בטענות עובדתיות גרידא, אשר נותרו בגדר טענות כלליות וסתמיות, שכן התובעת לא הניחה להן תשתית ראייתית מהימנה . לא זו אף זו: טענת התובעת, לפיה היא חתמה על הסכם הפשרה רק משום שסברה בזמנו כי יהא בידה בעתיד תקציב להקמת אצטדיון כדורגל עירוני -אין בה משום "שינוי נסיבות מהותי", אלא לכל היותר משום השערה/תקוה סובייקטיבית שהתבדתה, וזו כידוע אינה מהווה, עילה לביטולו של פסק דין חלוט. טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת (רק בסיכומיה) היא ששינוי עתידי של התב"ע מגולם למעשה בהסכם הפשרה עצמו, במסגרת סעיף 7 להסכם, בו הוסכם כי: "אין לראות בחתימת התובעים על הסכם פשרה זה ויתור כלשהו על זכותם להגיש תביעה לפי סעף 197 לחוק התכנון והבניה ... ". לדברי התובעת, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) עוסק בתשלום פיצויים לבעל נכס בשל פגיעה בנכס שלו כתוצאה מתכנית חדשה או משינוי בתכנית קיימת, ועל כן ברור, לשיטתה, "שההתייחסות לתביעה לפי סעיף 197 בהסכם הפשרה היתה רק בהקשר של שינוי עתידי בתכנית ... הנתבעים לא יכלו להתכוון לפיצוי בשל התכנית הקודמת שהתירה מגרש ספורט, והם התכוונו לתכנית עתידית שתתיר את השימוש במגרש למשחקי כדורגל" . הנה כי כן, אף שהנתבעים צפו את האפשרות כי בעתיד תיזום המבקשת שינוי של התב"ע הם לא דרשו כי יהיה בהסכם סעיף בו מתחייבת המבקשת להימנע מליזום שינוי כזה, ותחת זאת הסתפקו בשמירה על זכותם לתבוע פיצויים ...באם יבוצע בעתיד שינוי בתב"ע" (ס' 36-38 לסיכומי התובעת). האמנם ? פרשנותה של התובעת לסעיף 7 להסכם הפשרה הינה, בכל הכבוד, פרשנות מעוותת ומוטעית בעליל, ואין בידי לקבלה: ראשית, סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200" . תביעה לפיצויים מכח סעיף 197 יכולה להיות מוגשת תוך 3 שנים מיום תחילת תוקפה של התכנית, אך שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה מטעמים מיוחדים שיירשמו . מנוסחו של הסכם הפשרה בכלל, ושל סעיף 7 להסכם בפרט - ברי, כי בסעיף הנ"ל התייחסו הצדדים לתביעת פיצויים בגין התב"ע שהיתה בתוקף בעת החתימה על הסכם הפשרה, שהרי באותה עת התב"ע החדשה טרם באה לעולם. אילו התכוונו הנתבעים לשמר את שכות התביעה שלהם לגבי תב"ע עתידית- ברי כי הדבר היה נכתב על ידם במפורש בהסכם. שנית, אין זה הגיוני שהצדדים להסכם יתחייבו בנוגע לתב"ע עתידית אשר תוכנה כלל לא היה ידוע להם אותה עת. שלישית, התובעת ציטטה רק את חלקו הראשון של סעיף 7 להסכם הפשרה, ואולם חלקו השני של הסעיף קובע, כי "הנתבעת חולקת על זכותם זו [זכות התובעים להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התו"ב-י.מ.] וכל טענותיה בנדון שמורות עמה" - עצם התנגדותה של הנתבעת לזכות התביעה של התובעים מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה מלמדת, כי מדובר בתביעה לפיצויים בגין התב"ע ה"ישנה" ולא בגין תב"ע עתידית, שהרי ברי, כי הנתבעת יכולה להתנגד לזכות תביעה בהווה (למשל בשל חלוף הזמן במהלכו ניתן להגשי תביעה כאמור), ולא בנוגע לזכות תביעה עתידית. רביעית, אף אם נקבל טענת התובעת, לפיה הצדדים התכוונו בסעיף זה לשמר זכות התביעה שלהם, בנוגע לתב"ע עתידית, שתשנה את התב"ע הקיימת- עדיין אין בסעיף הנ"ל משום הסכמה מצד הנתבעים לעצם השינוי שייעשה במסגרת אותה תב"ע עתידית, שכן כל שהוסכם בסעיף זה הוא שלנתבעים תעמוד זכות תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. לשון אחר: ה"הסכמה" בענין קיומה של זכות התביעה לנתבעים לפי מסלול התקיפה הקבוע בסעיף 197 לחוק התכנון והבניה - אין פירושה ויתור מצד הנתבעים על מסלולי תקיפה אחרים של תב"ע עתידית (כגון באמצעות הגשת תביעה לבית משפט). 4. סוף דבר 4.1 התביעה נדחית. 4.2 בשים לב הוראת תקנות 512,513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשים לב לתביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, ואף לעובדה כי הנתבעים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד ולא הוכיחו חסרון כיס - אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד. 5. מצטער ומתנצל בפני בעלי הדין וב"כ, על העיכוב במתן פסק הדין אשר נבע מעומס עבודה. 6. פסק דין זה ניתן בהתאם להוראת סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 . 7. ניתן היום ט"ו באייר תשע"ב (07 מאי 2012) בשעה 10:45 בהעדר בעלי הדין וב"כ. המזכירות תודיע, מיידית בפקס או טלפונית, לב"כ בעלי-הדין על מתן פסק-הדין (אשר כנהוג יתפרסם באתר בתי המשפט), ולבקשתם תמסור להם (במזכירות) או תשלח להם העתקי פסק הדין. מותר לפרסום מיום 07/05/12. כדורגלדיני ספורטקרקעותמטרד רעש