אישור מסירה - חוק סדר הדין הפלילי

לתובע, יליד 19.12.1983, נגרמה פגיעה רב מערכתית בתאונת דרכים בה היה מעורב ביום 17.3.06. בזמן התאונה נהג התובע ברכב שבבעלותו ובבעלות אחיו. במהלך ניהול התובענה התברר כי עובר לתאונה שלח אגף הרישוי במשרד התחבורה לתובע הודעת פסילה, ובעקבותיה נפסל רשיונו החל מיום 2.3.06, כשבועיים לפני התאונה. התובע טען שהודעה זו לא נמסרה לידיו מעולם, ולא היה ידוע לו כי נפסל מלהחזיק ברשיון נהיגה (בסיכומיו טען כי למעשה אף לא הוכח שרשיונו נפסל). לשיטת הנתבעת יש לקבוע שהתובע נהג בעת התאונה ללא רשיון נהיגה ולפיכך אין הוא זכאי לפיצוי ממבטחת השימוש ברכבו וזאת מכח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). ממילא סבבה מחלוקת הצדדים בתובענה הן את שאלת החבות והן את שאלת הנזק. שאלת החבות האם נמסרה לתובע הודעה על פסילת רשיון הנהיגה? בסמוך למועד הגשת כתב ההגנה הגישה הנתבעת תדפיס ממשרד הרישוי, שנערך ביום 22.8.06, ממנו עלה שלתובע נרשמה שלילה בגין "שיטת ניקוד" החל מיום 2.3.06 (כשבועיים לפני התאונה) ולמשך שלושה חודשים. התובע נדרש להגיב לעניין זה, ובתצהירו מיום 12.11.06 העיד שמעולם לא שמע על שלילת רשיונו; כי גם בוחן המשטרה לא העלה את הטענה לפיה נהג בזמן התאונה ללא רשיון; וכי בינתיים אף זומן לבדיקה רפואית כדי לבדוק את ביכולתו להמשיך ולהחזיק ברשיון. לצורך השלמת התמונה העובדתית יובהר כי אף שכנגד התובע הוגש כתב אישום בגין התאונה, והוא הורשע בפרטיו, לא יוחסה לו עבירה של נהיגה בפסילה. בעקבות חוסר הבהירות בסוגיה הוזמנה תעודת עובד ציבור מטעם משרד הרישוי. במסגרת התעודה שנערכה ביום 7.3.07, לבקשת התובע, הבהירה הגב' רונית צין כי רשיונו של התובע נשלל לשלושה חודשים "בגין נקודות" אולם במחשב משרד הרישוי מופיע "גלויה ללא סימון" ואין בידי משרד הרישוי אישור מסירה. לנוכח הודעה זו, ועל בסיס ההלכה לפיה לא די ב"ידיעה קונסטרוקטיבית" על פסילת הרשיון (אם בכלל ניתן לייחס לתובע ידיעה מעין זו בנסיבות המקרה) לצורך תחולת הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים (רע"א 11924/05 שומרה נ' עזבון ממו, מיום 20.6.07; להלן: הילכת ממו), מונו מומחים לבדיקת התובע. ביום 25.6.07 נשלחה לבית המשפט תעודת עובד ציבור חדשה (נ/6) שנערכה ביום 12.6.07 ע"י ידידה רזלן, לבקשת ב"כ הנתבעת. בתעודה זו הובהר שההודעה על הפסילה נשלחה לתובע לכתובת נחל שניר 6 מודיעין, וכי בהיעדר אישור מסירה לא ניתן לדעת אם התובע קיבל את ההודעה. הגב' רזלן צירפה פירוט של העבירות בגינן הוצאה ההודעה. אלה כללו 4 עבירות של נהיגה ללא חגורת בטיחות, שכל אחת גרמה לזקיפת 6 נקודות לחובת התובע; עבירה של רשיון רכב שפקע בתוך פרק זמן של פחות מששה חודשים, שאף היא הביאה לזקיפת 6 נקודות; עבירה של הסעת נוסעים ללא חגורת בטיחות במושב האחורי (2 נקודות) ואי ציות לתמרור עצור (4 נקודות). סה"כ נזקפו לחובת התובע 36 נקודות, דבר שהביא להטלת "אמצעי התיקון" שבתקנה 549(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה). ביום 25.11.07 פנה משרד הרישוי פעם נוספת לבית המשפט (נ/7), בעקבות פנייה של ב"כ הנתבעת, והבהיר שלאחר בדיקה נוספת נמצא אישור המסירה הסרוק. עיון באישור מעלה כי סומנו בו המשבצות לפיהן ביום 17.1.06 נמסרה ההודעה "לידי הנמען הרשום" וכן "לידי מיופה כוח של הנמען הרשום" ולצידן נרשם בכתב יד "אתי עמר - דודה" (אין מחלוקת שהגב' עמר אינה "הנמען הרשום", קרי: התובע, ואף לא מיופת כוחו). בעקבות קבלת מסמך זה ניתנה החלטה המורה לתובע להגיש תצהירים שלו ושל דודתו תוך התייחסות לידיעתם אודות הפסילה. דודתו של התובע, הגב' אתי עמר, הבהירה בתצהירה שהיא מתגוררת בקרית-מלאכי בעוד אחותה (אם התובע) ואמה מתגוררות במודיעין (סעיפים 3-4 לתצהיר). זכור לה שבאחד מביקוריה הגיעה לבית אחותה שעה שאיש לא היה בבית, ובאותה עת הגיע דוור ובידו דואר רשום. היא מסרה לו שאין איש בבית ושהיא "הדודה" והוא ביקש ממנה "לחתום על הדואר, ואני חתמתי לו" (סעיף 5 לתצהיר). לאחר מכן עזבה את בית אחותה, מאחר ואיש מדרי הבית לא היה במקום (סעיף 6 לתצהיר), ואין היא יודעת מה אירע לדבר הדואר לאחר מכן. בחקירתה הנגדית הסבירה הגב' עמר כי כלל לא זכרה שקיבלה דבר דואר כלשהו בבית אחותה (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 17), ונזכרה בכך רק כאשר חוקר מטעם הנתבעת הגיע לביתה וחקר אותה על אישור המסירה שהציג בפניה (שם, שורות 25-27; עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 9-10). היא הסבירה שבכל פעם שהיא מגיעה לבקר את אמה, המתגוררת כאמור במודיעין, היא סרה לאחר מכן גם לבית אחותה, ללא תיאום מוקדם (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 11-20). היא לא עיינה בדבר הדואר שנמסר לה ו"אני לא יודעת אפילו למי שייך... אני לא קראתי כלום. אני פשוט חתמתי. אני אפילו לא זוכרת איפה הנחתי את המכתב. לא זוכרת כלום" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 18-19). היא לא סיפרה על כך לאחותה מאחר ושכחה מכל העניין (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 7-10). העדה אישרה שחוקר הגיע לביתה, וציינה כי אמרה לו שאינה זוכרת כלל את המקרה ואינה יודעת על מה חתמה, אולם הדוור אמר לה "אם את הדודה תחתמי". הדוור אף לא אמר לה כי מדובר במכתב לאופיר (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 17-25). עיון בתמליל חקירתה של הגב' עמר על ידי החוקר (נ/8), שהוגש רק לאחר חקירתה הנגדית, מאשש את גירסתה. מהתמליל עולה כי משנשאלה לגבי חתימה על דבר דואר בבית אחותה השיבה "ממש לא זכור לי" (נ/8, עמ' 2, שורות 7-8), ואף לאחר שהופנתה לרישום "אתי עמר - דודה" ציינה שאינה זוכרת שקיבלה דבר דואר עבור אופיר אצל אחותה (שם, שורות 17-18) ו"אם אני הייתי מקבלת דבר כזה אז בטוח שאופיר היה רואה את זה" (שם, שורות 19-21), אלא שהיא כלל לא זוכרת ארוע כזה (שם, שורה 23; עמ' 2, שורה 28 - עמ' 3, שורה 1). מהשיחה בינה ובין החוקר ניתן להתרשם כי הגב' עמר אכן לא זכרה כלל את המקרה עד לאותה עת, ונראה שהאמור בתצהירה אינו אלא נסיון שחזור שנערך מאוחר יותר על בסיס אישור המסירה. המסקנה היא, איפוא, שדבר הדואר נמסר לידי הגב' עמר, דודתו של התובע, שאין חולק שהיא מתגוררת בקרית-מלאכי, בשעה שזו הגיעה לבית אם התובע, אחותה, המתגוררת במודיעין. בעצם העובדה שדבר הדואר נמסר לידיה תוך הרישום "אתי עמר - דודה", ולא לידי הוריו של התובע או אחד מאחיו ואחיותיו המתגוררים בבית, יש כדי ללמד שדודתו אכן היתה לבדה בבית, שאם לא כן יש להניח שדבר הדואר היה נמסר לאחד מקרובי המשפחה מדרגה ראשונה. יש בכך כדי לתמוך בגירסה שהעלתה בתצהירה, אף אם זו הועלתה בדרך של שחזור של פעולה שגרתית למדי, שספק אם אדם זוכר במהלך הרגיל של הדברים. התובע ואמו הבהירו בתצהיריהם שבתקופה בה נמסר דבר הדואר התגורר התובע בדירה שכורה בקרית-מלאכי, ולא בבית הוריו (סעיף 4 לתצהיר האם; סעיף 4 לתצהיר התובע). הנתבעת עשתה כל שביכולתה לנסות ולערער טענה זו, אלא שהמסמכים שהציג התובע מ"זמן אמת" מעידים כי אכן שכר דירה בקרית מלאכי בתקופה הרלוונטית. בין מסמכים אלה ניתן למנות את הסכם השכירות (נספח ד' לתצהירו), שתקופתו הראשונה (ההסכם הוארך לאחר מכן) הסתיימה ביום 10.2.06, כשלושה שבועות לאחר מסירת דבר הדואר בבית הורי התובע במודיעין; את חשבונות הארנונה והחשמל מעירית קרית-מלאכי שהוצאו על שמו של התובע מהתקופה שלאחר התאונה (נספחים ה-ו לתצהירו); ואת המסמכים שהציג מנהל מחלקת הגביה בקרית מלאכי (ת/4) מהם עולה שהתובע היה רשום כשוכר הנכס בין החודשים פברואר 2005 ויולי 2007 ושילם ארנונה, ביוב ומים בתקופה זו. במסמכים אלה ניתן למצוא אישור לכך שבוצע ע"י התובע תשלום רטרואקטיבי עבור ביוב, מים וארנונה ביום 14.8.05, כחמישה חודשים לפני מועד מסירת דבר הדואר במודיעין. העד הבהיר שבוצעו תשלומים עבור שנת 2005 (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 13-18). לאחר עדותו אף המציא מסמכים נוספים המעידים על השימוש שעשה התובע בנכס בשנת 2006, ואף על תשלום נוסף עבור ארנונה שבוצע לפני התאונה, ביום 26.1.06 (המסמכים צורפו למכתבו מיום 1.3.10). מאחר ואין להעלות על הדעת שהתובע שכר דירה בקרית-מלאכי ושילם את החשבונות בגינה רק כדי להימנע מקבלת דברי דואר בדירה במודיעין, וכל זאת תוך שנזרקה בו נבואה אודות ההשלכות האפשריות של מעשה זה על תאונת דרכים בה הוא עלול להיות מעורב כחצי שנה לאחר מכן, נראה שאין קושי של ממש לקבוע כי במועד מסירת ההודעה התגורר התובע בקרית-מלאכי. בטענה זו תמך גם חברו אלעד, שעדותו לא נסתרה כלל, ממנה עלה כי ערך אצל התובע ביקורים סדירים לפני התאונה בדירתו בקרית-מלאכי כאשר הביקור האחרון לפני התאונה אירע כחודש ומחצה לפניה (עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 11-16). גם כיוון נסיעתו של התובע בעת התאונה (בדרך מאשדוד ובכביש בין צומת אמונים לעזריקם), מעיד על כך שעשה דרכו לקרית-מלאכי, ולא למודיעין (דרך זו מובילה מכביש 4 מדרום לאשדוד לכיוון קרית-מלאכי; דומה שמפת ישראל היא אכן במסגרת ידיעתו השיפוטית של בית המשפט, כפי שטען ב"כ התובע). המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הוכח שבעת מסירת דבר הדואר התגורר התובע בקרית-מלאכי ולא ברחוב נחל שניר במודיעין, וכי המשיך להתגורר בדירה זו עד לתאונה (ולמעשה גם זמן מה לאחר מכן, לאחר תום תקופת החלמה מסויימת בבית אמו). התובע לא הודיע למשרד הרישוי או לרשויות על החלפת מקום מגוריו, ולפיכך נשלחה ההודעה לכתובתו הרשומה. אמו של התובע העידה שלא ראתה את דבר הדואר, וכי ככלל כאשר היה מגיע דואר לאופיר היא היתה מודיעה לו טלפונית על הגעתו (סעיף 5 לתצהיר; עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 6-9). בחקירתה עמדה על כך שלא היא ולא בני המשפחה ראו את המכתב, ורק לאחר שבדיעבד הוצג בפניה אישור המסירה התברר שאחותה חתמה על דבר דואר כלשהו (שם, שורות 10-13; עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 6-11). האם נחקרה בעניינים אחרים, שאינם נוגעים ישירות לסוגיה זו, ואף אם חלק מתשובותיה עוררו תמיהה מסויימת (ראו לדוגמא בעמ' 33 לפרוטוקול, שורות 3-10), נראה שניתן להציע הסברים לתשובות אלה בפרט על בסיס הרושם שהתעורר בלבי מעדותה בנוגע לרקע לאמירות אלה, אלא שמסופקני אם יש צורך לתת להם פומבי שעה שאין הם נוגעים כלל לעניין. מכל מקום, דבריה לפיהם לא המכתב לא הועבר לידי התובע ולא נמסר לו אודות קבלת המכתב - נאמנים עלי. לסיכום עניין זה: הוכח שדבר הדואר ובו ההודעה אודות הפסילה נמסר ביום 17.1.06 בבית הוריו של התובע ברחוב נחל שניר במודיעין. באותה עת התגורר התובע בקרית-מלאכי, אף שלא מסר על כך הודעה רשמית למשרד הרישוי (אם כי נרשם כשוכר הנכס בעירית קרית-מלאכי ושילם את התשלומים הנדרשים). דבר הדואר נמסר בבית אמו של התובע במודיעין לידי דודתו של התובע, אתי עמר, המתגוררת בקרית-מלאכי. מהרישום על אישור המסירה כמו גם מעצם העובדה שדבר הדואר נמסר ל"דודה", כפי שנרשם, עולה שבבית הורי התובע לא נמצא באותה עת אדם אחר זולת הדודה. מאחר ואין מחלוקת שהגב' עמר אינה מתגוררת בבית הורי התובע, הרי שהמסקנה היא שדבר הדואר לא נמסר לאחד מדיירי הבית, ולא נמסר לבן משפחה של התובע המתגורר עימו או עם הוריו. לא הוכח שדבר הדואר הועבר לידי התובע, כאשר כל המעורבים בדבר מכחישים שנמסר לו על עצם הגעת דבר הדואר, וכאשר אמו טוענת שאיש מבני הבית לא ראה את המכתב. כאמור, אין גם מחלוקת שהתובע לא הואשם ולא הורשע בנהיגה בפסילה, וזאת על אף שהורשע בעבירות אחרות בגין גרימת התאונה (נהיגה ברשלנות, נהיגה במהירות גבוהה מהמותר, נהיגה בסטיה וגרימת תאונת דרכים - נספחים ח' וט' לתצהירו). המסקנה מכל האמור לעיל, לשיטתי, היא שעלה בידי התובע להוכיח שדבר הדואר ובו ההודעה על הפסילה לא הגיע לידיו מעולם, ואף לא נמסרה לו הודעה על קבלתו. עדותה של הדודה היתה אמינה כשלעצמה, על כל חלקיה, ועדות האם לא נסתרה. בנסיבות אלה, וכאשר דבר הדואר נמסר לידי אדם שאינו משוכני הבית או העיר, והיה אמור למצוא דרכו לאדם אחר שאף הוא אינו מתגורר באותה עיר, אין להתפלא על כי אירעה תקלה כלשהי שמנעה את הגעתו של דבר הדואר ליעדו. נראה כי מסיבה זו בדיוק מצא המחוקק לנכון לקבוע כי מסירת דבר דואר תהיה, דרך כלל, לאדם או לבן משפחתו המתגורר עימו, ולא לבן משפחה סתם. כפי שיובהר להלן יתכן ודי בכך שדבר הדואר לא נמסר לבן משפחה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה לפיה הוכחה המסירה לתובע. עם זאת, אף לו לא חלה הוראה זו בענייננו, עדיין ניתן לקבוע לנוכח כל האמור לעיל שעלה בידי התובע לסתור את "חזקת המסירה", אם זו חלה בעניינו, ולהוכיח כי דבר הדואר לא נמסר לידיו. מסירת הודעת פסילה - הפן הנורמטיבי התובע סבור כי על נסיבות העניין חולשת הוראת סעיף 237 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) המחייבת הוכחה לפיה נמסר דבר הדואר לנאשם או לבן משפחתו המתגורר עימו. הנתבעת טוענת כי בנסיבות העניין חלה הוראת תקנה 214 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), ולפיכך יש לראות את דבר הדואר כאילו נמסר לבעל רשיון הנהיגה בתוך 7 ימים ממשלוח הודעה בדואר רשום לכתובתו הרשומה. תקנה 214 לתקנות התעבורה עניינה במשלוח הזמנות לבעל רשיון נהיגה "לבירור". "בירור" זה כולל, על פי הגדרתו בתקנות, את בירור כושר הנהיגה של בעל הרשיון (תקנה 211(1) לתקנות), בירור נסיבות עבירה הנוגעת לכושר הנהיגה שלו (תקנה 212(2) לתקנות) ו"כל ענין אחר הקשור בכושר הנהיגה שלו וברשיון הנהיגה שבידו, לרבות עניני הסברה והדרכה" (תקנה 211(3) לתקנות). לעניין זה נקבע בתקנה 214 לתקנות כי : "הזמנה תישלח לבעל הרישיון בדואר רשום, לפי הכתובת שנרשמה במאגר נתוני הנהגים של רשות הרישוי, ויראו אותה כמסורה לבעל הרישיון בתום שבעה ימים משליחתה, אלא אם כן הכתובת הרשומה באמור יסודה בטעות של רשות מרשויות המדינה". אף אם ניתן היה לכלול את "אמצעי התיקון" הנדרשים ממי שצבר נקודות בגין עבירות תנועה בגדר החלופה שבתקנה 211(3) לתקנות, הרי שנראה שההפנייה לתקנה 214 לתקנות התעבורה בהקשר זה אינה במקומה, שעה שלעניין זה נקבע הסדר ספציפי בסימן ז' לתקנות, כפי שיובהר להלן. תקנה 549 לתקנות מונה את אמצעי התיקון שניתן להטיל על נהג שלחובתו נרשמו נקודות במרוצת הזמן. לעניין זה נקבע בתקנה 549 לתקנות (בנוסחן הנוכחי, לאחר "תיקונים קוסמטיים" שהוספו לה במרוצת השנים - ר.ו.) כי: (א)   נהג שלחובתו נרשמו בתקופת הצבירה 12 נקודות ועד 22 נקודות יוזמן לקבלת הדרכה בנהיגה נכונה בקורס בסיסי מטעם רשות הרישוי ויעמוד בהצלחה במבחן. (ב)   נהג שלחובתו נרשמו בתקופת הצבירה 24 נקודות ועד 34 נקודות יוזמן לקבלת הדרכה בנהיגה נכונה בקורס נוסף מטעם רשות הרישוי ויעמוד בהצלחה במבחן. (ג)   נהג שלחובתו נרשמו בתקופת הצבירה 36 נקודות או יותר, ייפסל מהחזיק ברישיון נהיגה למשך 3 חודשים, ורישיונו יחודש לאחר שיעמוד בבחינה העיונית, לפי תקנה 205. (ד)   נהג, אשר רישיונו נפסל וחודש לפי תקנת משנה (ג) וצבר פעם נוספת, בתוך לא יותר מ-6 שנים מיום שחודש רישיונו לפי תקנת משנה (ג), 36 נקודות או יותר, ייפסל רישיונו ל-9 חודשים ויחודש בתום התקופה האמורה רק לאחר שיעמוד בבדיקות רפואיות במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ובבחינות כאמור בתקנות 202 עד 210. עיון בתקנות מעלה כי אלה קובעות "אמצעי תיקון" מדורגים המתאימים עצמם לסיכון הנובע מנהיגתו של הנהג (לעניין הרציונאל שבבסיס קביעות אלה השוו, אף אם בהקשר שונה מעט, האמור ברע"פ 3676/08 זינו נ' מדינת ישראל, מיום 27.7.09, בפיסקאות 22-25, ולעניין שיטת הניקוד גם בפיסקה 39 לפסק-הדין). כפי שיובהר להלן, נראה כי גם אמצעי המסירה הנדרש הוא פועל יוצא של חומרת אמצעי התיקון המושת על הנהג. בטרם תיבחן דרך ההודעה הנדרשת על פי דין, יוער שהתובע טען בסיכומיו כי כלל לא הוכח שנשלחה אליו "הודעת פסילה". הוא ביקש ללמוד מהעובדה שביום 14.1.07 נשלחה אליו "תזכורת לפני התליית רשיון נהיגה" עקב אי ביצוע אמצעי התיקון (ת/3), שמלכתחילה כל שנשלח אליו אינו אלא דרישה לפנות לקורס הדרכה בנהיגה נכונה. הוא אף טען כנגד הסמכות לפסול את רשינו של התובע לפרק זמן של ארבעה וחצי חודשים, מיום 17.1.06, כאשר לשיטתו כך נעשה בפועל. בטענות אלה אין ממש. תקנה 551(ב) לתקנות התעבורה מבהירה שמקבל ההודעה על אמצעי התיקון יכול לפנות למשרד הרישוי בתוך 30 יום בבקשה לשימוע, ואז "יידחה ביצוע אמצעי התיקון ב- 45 ימים, שבמהלכם יישמעו טענותיו של הנהג". תקנה 551(ג) לתקנות התעבורה מוסיפה וקובעת כי "בתום 45 יום או לאחר שמיעת טענות הנהג, לפי המוקדם, תיתן רשות הרישוי את החלטתה לעניין אמצעי התיקון שבהם יחויב הנהג" [ההדגשה הוספה - ר.ו.]. במקרה דנא לא נעשתה כל פנייה לרשות הרישוי (שהרי, לדברי התובע, הוא כלל לא ידע על משלוח ההודעה). מכאן שהיה על רשות הרישוי להמתין 45 יום, לאור הקביעה שבתקנה 551(ג) לתקנות, ורק אז להורות על פסילת הרשיון. כך גם נעשה בפועל. ההודעה נמסרה ביום 17.1.06, והרשיון נפסל מיום 2.3.06, לאחר חלוף פרק זמן של 45 יום. עם זאת, עיון בתקנה 549(ג) לתקנות התעבורה מעלה כי פסילת הרשיון לשלושה חודשים אינה "אמצעי התיקון" בשלמותו, ולפסילה נלווה גם הצורך בעמידה בשלב העיוני של בחינת הנהיגה, לפי תקנה 205 לתקנות התעבורה. התובע לא עשה כן (שהרי לא ידע על הפעלת אמצעי התיקון), ולפיכך נשלחה לו התזכורת מיום 14.1.07. זו התייחסה לאותם אמצעי תיקון שטרם בוצעו, קרא: העמידה במבחן העיוני. מכאן שאין לשעות לטענות התובע בנוגע לטיב אמצעי התיקון, בפרט כאשר תקנה 549(ג) לתקנות התעבורה אינה מותירה מרחב תמרון של ממש למשרד הרישוי בנוגע לטיב האמצעי שיש להפעיל שעה שאדם צבר לחובתו 36 נקודות, ומחייבת את פסילת רשיונו. כאמור, תקנה 549 לתקנות התעבורה מבחינה בין ארבעה מקרים שונים של צבירת נקודות. תקנה 550 לתקנות, שהיא המתייחסת למסירת הודעות לנהג בגין ביצוע אמצעי התיקון (ולא תקנה 214 לתקנות, העוסקת במקרים הנופלים בגדר תקנה 211 לתקנות התעבורה), קובעת כי: (א)   צבר הנהג נקודות במספר המחייב אמצעי תיקון כאמור בתקנה 549, תודיע לו על כך רשות הרישוי ותפנה אותו לביצועם; ההודעה תישלח לנהג בדואר רשום זמן סביר מראש, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה. (ב)   הודעה על אמצעי תיקון לפי תקנה 549(א) ו-(ב) שנשלחה כאמור בתקנת משנה (א), יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 ימים מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. מניסוחה של תקנה 550 לתקנות עולה לכאורה כי מחוקק המשנה הבחין בין שני סוגי אמצעי תיקון. שעה שמדובר באמצעי תיקון שאין בצדו פסילה חלה "חזקת המסירה" הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה, ולפיה נמסרה ההודעה בתוך 15 יום ממועד המשלוח לנהג (בדומה להוראת תקנה 214 לתקנות התעבורה; בשל המסקנה דלהלן בנוגע לשוני שהחיל המחוקק על סוגי "אמצעי התיקון" השונים אין צורך להידרש לשאלה אם חלה תקנה זו גם על משלוח הודעת הפסילה, להבדיל ממשלוח ההזמנה, בדרך בה פורשה תקנה 214 בת"א (מחוזי י-ם) 6201/04 עזבון חאדג'ג' ז"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 18.3.08, בפיסקה 10 לפסק-הדין). מחוקק המשנה לא מצא לנכון לפרט בתקנה 550 לתקנות התעבורה מה אמצעי ההוכחה של המסירה הנדרש כאשר נשלחה לנהג הודעה על פסילת רשיונו, אולם מעצם העובדה שהמחוקק הגביל את "חזקת המסירה" שבתקנה 550(ב) לתקנות לאמצעי התיקון שבתקנה 549(א)-(ב) לתקנות נמצאנו למדים כי זו אינה חלה על אמצעי התיקון המפורטים בתקנה 549(ג)-(ד) לתקנות. מכאן המסקנה שבמקרים אחרונים אלה לא קמה "חזקת מסירה" ויש צורך בהוכחה משמעותית יותר אודות ביצוע המסירה, בדומה להוכחה הנדרשת שעה שנשלח לאדם פסק-דין פלילי. הגיונם של דברים אף הוא תומך בפרשנות זו. אדם הנוהג בפסילה צפוי לעונש מאסר עד שלוש שנים. העמדת מאן דהו בסיכון לשלילת חירות מעין זו מצדיקה רמת הוכחה שונה מזו החלה לגבי עבירות תנועה ממדרג נמוך יותר ועבירות פליליות מחומרה נמוכה. לא נעלמה מעיני האמירה המשתמעת בעת"מ (מחוזי חי') 659-08 דרורי אברהם נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, מיום 10.12.08, ממנה ניתן ללמוד לכאורה כי תקנה 550 לתקנות התעבורה חלה גם על אמצעי התיקון שעניינו בפסילה. עם זאת נראה כי מדובר באמירת אגב, בפרט על רקע העובדה שלגוף העניין נקבע באותו עניין כי העותר ידע בפועל על הניקוד שצבר וידע בפועל על אמצעי התיקון ולכן העובדה שדבר הדואר "לא נדרש" אינה פוטרת אותו, ויש להעדיף את האינטרס הציבורי. כאמור לעיל, וכפי שיובהר עוד להלן, נראה שהמחוקק ערך הבחנה לעניין המסירה בין אמצעי התיקון השונים. תקנה 550 לתקנות התעבורה ובת-דמותה, היא תקנה 214 לתקנות, אינן אלא מעין בבואה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. זו קובעת כי: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". "חזקת המסירה" שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי תוקנה על רקע הוראת סעיף 237 לחסד"פ לפיה: (א)   מסמך שיש להמציאו לאדם לפי חוק זה, המצאתו תהיה באחת מאלה : (1)        במסירה לידו; ובאין למצאו במקום מגוריו או במקום עסקו - לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים, ובתאגיד ובחבר בני-אדם - במסירה במשרדו הרשום או לידי אדם המורשה כדין לייצגו; (2)       במשלוח מכתב רשום לפי מענו של ואדם, התאגיד או חבר בני האדם, עם אישור מסירה ; בית המשפט רשאי לראות את התאריך שבאישור המסירה כתאריך ההמצאה. הוראת סעיף 237 לחסד"פ מצריכה הצגת הוכחה של ממש בנוגע למסירת המסמך לידיו של אדם. הוראה זו עוררה קשיים רבים בנוגע להמצאת מסמכים שונים הנוגעים לעבירות תנועה קלות יחסית, ועל רקע זה מצא המחוקק לנכון לקבוע כי במסגרת עבירות אלה, מהטיב המפורט בסעיף 239א לחסד"פ, די יהא ב"חזקת מסירה", אף ללא אישור מסירה של ממש החתום על ידי האדם לו ממוען המסמך, על-ידי בן משפחתו המתגורר עימו וכד' (להחלפת דרך ההוכחה שבסעיף 237 לזו שבתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי ראו לדוגמא רע"פ 10319/07 פדידה נ' מדינת ישראל, מיום 17.12.07; לטענה לעניין עצם חוקיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי ראו ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, מיום 7.1.09, בפיסקה 7 לפסק-הדין, עניין שהושאר לעת מצוא). השאלה אם הוראת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי חלה גם על משלוח פסק-דין שניתן לאחר שההוכחה הנוגעת למסירת ההודעה על הדיון נשענה על "חזקת ההמצאה" נותרה בשלב זה ללא מענה לגוף העניין בפסיקתו של בית המשפט העליון. במקרה אחד נקבע כי בשל התרשלותו הרבה של המערער בניהול ענייניו אין צורך להכריע בשאלה זו, ובודאי שלא ב"גלגול שלישי" (רע"פ 4474/05 חן רובין נ' מדינת ישראל, מיום 30.5.05), ואילו במקרה אחר, שעובדותיו דומות למקרה נשוא דיוננו ואף מוקצנות יותר (ההודעה נמסרה לגרושתו של המערער, המתגוררת באותו בניין, כאשר גם בניו של המערער התגוררו באותו בניין) הסתפק בית המשפט העליון בקבלת הערעור על דרך של הפחתת מחצית מתקופת הפסילה, מבלי לקבוע מסמרות לגוף העניין (בש"פ 5591/06 יוסף מוטלק נ' מדינת ישראל, מיום 6.7.06). נראה כי שאלה זו זכתה אך זה לא כבר לתשובה מפי המחוקק. סעיף 239ב לחסד"פ, שחוקק לפני פרק זמן קצר בלבד, זמן רב לאחר הארוע נשוא התביעה, מבהיר כי: "לעניין עבירה של נהיגה בזמן פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה בלבד, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, נשלחה הודעה על גזר דין שבו הוטלה הפסילה או הודעה על ההחלטה בדבר הפסילה עד תום ההליכים בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין, וכאילו הודע לנמען על הפסילה לפי סעיף 67  האמור גם בלא חתימה על אישור מסירה כאמור בסעיף 237, אף אם לא התקיימו הוראות סעיף 237(ג), זולת אם הוכיח הנאשם כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה, ואם התקיימו כל אלה: (1)   חלפו 15 ימים מיום משלוח ההודעה; (2)   הנאשם הוזמן לדיון בבית משפט לפי סעיף 237 או בעל-פה לפי סעיף 97; ... [ההדגשות הוספו - ר.ו.]. סעיף 239ב לחסד"פ מורנו כי שעה שמואשם אדם בנהיגה בפסילה יש להוכיח חמישה גורמים מצטברים, וביניהם - כי ההודעה אודות הדיון במסגרתו הוטלה עליו הפסילה נמסרה לו בהתאם לתנאים שבסעיף 237 לחסד"פ או בעל-פה במהלך דיון (יוער שבדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה הוסף סעיף 239ב לחסד"פ נטען כי המצב המשפטי לפני תיקון החוק והוספת סעיף 239ב לחסד"פ מחייב הוכחה לפיה פסק-הדין עצמו הומצא לנאשם בהתאם לתנאי סעיף 237 לחסד"פ - ראו ה"ח 283, מיום 2.11.09, בעמ' 24). כאמור, תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי מפנה אך לאותם החיקוקים הנזכרים בסעיף 239א לחסד"פ, ולא לאלה הנזכרים בסעיף 239ב לחסד"פ. מכאן כי "חזקת המסירה" אינה חלה על עבירה של נהיגה בפסילה, הכלולה בסעיף 239ב לחסד"פ. זו מצריכה הוכחה לפיה ההליכים היו ידועים בפועל לנהג, ולו בשלב בו נקבע הדיון, ולא די ב"חזקת ידיעה". על יסוד כל האמור לעיל יש לקבוע כי לצורך הוכחת מסירת הודעת הפסילה יש להוכיח מסירה של ממש, בהתאם לתנאי סעיף 237 לחסד"פ. מסקנה זו נשענת על האבחנה שהציב מחוקק המשנה בין "אמצעי התיקון" שבתקנה 549(א)-(ב) לבין אלה שעניינם בפסילה, המנויים בתקנה 549(ג)-(ד) לתקנות התעבורה; תחולתה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, שאינה חלה על עבירות של נהיגה בזמן פסילה; הבהרתו של המחוקק בדרך של הוספת סעיף 239ב לחסד"פ; והגיונם של דברים, ובפרט העובדה כי משעה שנמסרה ההודעה חשוף הנהג לעונש מאסר משמעותי אם ילכד בכף כשהוא נוהג בעת שרשיונו נפסל. סעיף 237 לחסד"פ דורש את מסירת ההודעה לאדם אליו נשלחה או לבן משפחתו המתגורר עימו שמלאו לו 18 שנים. מאחר ואין כל חולק שדודתו של התובע לא התגוררה עימו במועד המסירה, וכי ההודעה לא נמסרה לתובע עצמו, הרי שלא התמלאו תנאי המסירה הנדרשים ולפיכך יש לקבוע שלתובע לא בוצעה מסירה כדין ולא ניתן לייחס לו הודעה אודות פסילת רשיונו. מעבר לנדרש אציין כי אף לו המסקנה המשפטית דלעיל היא מוטעית, ודי ב"חזקת מסירה", הרי שלנוכח הממצאים העובדתיים דלעיל יש לקבוע שעלה בידי התובע להוכיח שלא קיבל את ההודעה "מסיבות שאינן תלויות בו". די בכך כדי להביא למסקנה לפיה לא נמסרה לו הודעת הפסילה, ולא ניתן לייחס לו ידיעה אודות פסילת רשיונו. כאמור, נקבע זה לא כבר שבידיעה "קונסטרוקטיבית" על פסילת הרשיון לא סגי, ויש להוכיח כי לנהג נודע בפועל על פסילת רשיונו, באופן ובדרך שהדבר נעשה בדין הפלילי (הילכת ממו; והשוו יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית) 259). מסקנה זו עולה בקנה אחד גם עם "עקרון ההלימה" שבין טיב העבירה המיוחס לנהג ובין התוצאה הקשה עד למאוד לה תביא שלילת זכות הפיצוי, כאשר שומה על בית המשפט לבחון תוצאה אפשרית זו דרך האספקלריה בעלת ההיבטים הציבוריים-סוציאליים שבבסיסו של חוק הפיצויים (השוו דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל, פ"ד נח(5) 639 (2004)). את הטענה לפיה קבעה הפוליסה משטר אחר יש לדחות, הן מהטעם שהפוליסה כלל לא הוגשה, והן על בסיס הטענה לפיה אין להחיל עקרון "פסילה" שונה בין הדין הפלילי ובין ניסוח כזה או אחר של פוליסה, שהוא עצמו ניתן לפרשנות בשני פנים (מובן שבמקרה זה יש להעדיף את הפרשנות לטובת המנסח, בפרט שעה שמדובר בפרשנות תניה בחוזה ביטוח; ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים (הוצאת אבירם, תשנ"א, כרך א') 135; איל זמיר פירוש והשלמה של חוזים (האוניברסיטה העברית, תשנ"ו) 30-32; ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים", פ"ד לט(4) 561, 573-572 (1985); רע"א 3577/93 הפניקס נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 77 (1994); ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה נ' המועצה המקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81, 86-87 (1997); ע"א 4605/99 אלישרא מערכות אלקטרוניות נ' רשות שדות, פ"ד נה(1) 1, 10-11 (1999); ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4) 511, 527 (2002); ע"א 5775/02 נווה גן ואח' נ' הפניקס ואח', מיום 5.1.04 ורבים אחרים). העולה מכל האמור לעיל שלא הוכח כי התובע ידע על פסילת רשיונו. משכך הם פני הדברים לא חלה לגביו הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, ואין בסיס לטענה לפיה נשללה זכאותו לפיצוי. לפיכך חבה הנתבעת בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה. שאלת הנזק שיעור הנכות כאמור, לתובע נגרמה פגיעה רב מערכתית קשה. בעקבות הפגיעה בתאונה, שכללה גם פגיעת ראש משמעותית, אושפז התובע עד ליום 26.4.06. במשך קרוב לשבועיים מיום האשפוז היה התובע מורדם ומונשם. בשל אופיה המורכב של החבלה מונו לבדיקת התובע שבעה מומחים מטעם בית המשפט, שקביעותיהם תיסקרנה להלן. בתחום הראות המומחה בתחום רפואת הראות, פרופ' שמעון גודפרי, הבהיר כי על אף שלתובע נגרמו בתאונה חזה אויר וקונטוזיה של הריאה הימנית הרי שכיום מצבו אינו מקנה נכות ואין להניח כי הפגיעה בתאונה תגרום לבעיה ריאתית בעתיד. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר על חוות-דעתו. בתחום הכירורגיה הפלסטית המומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר נתן שטרנברג, מצא בבדיקתו צלקות ניתוחיות בחלק העליון של הצואר, באזור מרכזי תחתון בצוואר, בחזה, באזור התחתון האחורי של יד ימין, בשורש כף יד שמאל, בבטן המרכזית ובצד שמאל של הבטן. מרבית הצלקות תוארו על ידי המומחה כיוצרות פגם קל בקונטור, מיעוטן כיוצרות פגם בקונטור, והצלקת בחלק התחתון האחורי של יד ימין כיוצרת פגם ניכר בקונטור. מתיאור הצלקות בחוות-הדעת ומתיאור הבדיקה עולה כי לבד מהפגימה האסטתית לא נמצאו ממצאים נוספים בבדיקה (דוגמת רגישות או כאבים). מסקנה זו מתחזקת גם מסיכום חוות-הדעת. על רקע ריבוי הצלקות קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 20% לפי סעיף 75(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות), שעניינו בצלקות גוף. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר על חוות-דעתו. בתחום האורטופדיה המומחה בתחום האורטופדיה, פרופ' רמי מושיוב, מצא בבדיקתו דלדול שרירים ביד ימין ומגבלת תנועה במרפק ימין. בבדיקות ההדמיה נצפתה אי סדירות תוך מפרקית מזערית בשבר שבמרפק. כמו כן מצא מגבלת תנועה בשורש כף יד שמאל (טווחי התנועה תוארו בעמ' 2 לחוות-הדעת), כאשר גם כאן העידה בדיקת ההדמיה על אי סדירות באיזור השבר המרוסק שהתחבר. המומחה קבע כי דלדול השרירים, מגבלת התנועה והרגישות במרפק ימין, יחד עם הממצאים ההדמתיים, מקנים לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתוספת לתקנות ("סעיף הסל"), ואילו מגבלת התנועה והרגישות בשורש כף יד שמאל מעניקים לתובע נכות בשיעור 5% לפי מחצית מסעיף זה. כמו כן קבע המומחה לתובע נכות זמנית מלאה לתקופת האשפוז. למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר על חוות-דעתו. בתחום הנוירולוגיה המומחה בתחום הנוירולוגיה, פרופ' זהר ארגוב, הבהיר כי מבין הפגיעות השונות שנגרמו לתובע הוא מתייחס אך לפגיעת הראש עם השברים בעצמות הגולגולת ולפגיעת מרפק ימין, מאחר ורק פגיעות אלה עירבו עניינים המצויים בתחום התמחותו. בבדיקה הקלינית נמצאה חולשה קלה ב- ADM מימין וירידה בתחושה באצבע 5 מימין, וכן טונוס מעט מוגבר ברגל ימין. בסיכום חוות-דעתו הבהיר המומחה שעל אף שהפגיעה בתאונת הדרכים כללה חבלת מוח, דמם וחבטות בגולגולת, הרי שאלה לא הותירו נזק לצמיתות, למעט הטונוס המעט מוגבר ברגל ימין שאינו מקנה נכות. עם זאת מצא המומחה עדות לנזק "קל מאוד" לעצב האולנרי מימין, המקנה נכות בשיעור 5% לפי סעיף 31(5)(א)(II) לתוספת לתקנות. המומחה הוסיף וציין כי "ההפרעה התפקודית מינימאלית". המומחה סבר שיש מקום לבירור בנוגע לשאלה אם נגרמה לתובע נכות קוגנטיבית כתוצאה מחבלת הראש, אך מאחר וקביעה זו מצריכה בדיקה פסיכיאטרית ויתכן שאף ביצוע מבדקים פסיכו דיאגנוסטיים, יש להמתין עד לקבלת חוות-הדעת הפסיכיאטרית בטרם תוכרע סוגיה זו. לאחר קבלת חוות-הדעת הפסיכיאטרית ותוצאות המבדקים קבע המומחה, בחוות-דעת משלימה קצרה, כי הממצא היחיד שנמצא בבדיקות הוא "הפרעה בקשב (ירידה קלה)", אלא שזו קשורה להפרעות למידה מילדותו של התובע. לפיכך סיכם המומחה את קביעותיו באומרו שהנכות הצמיתה בתחום הנוירולוגי כתוצאה מהתאונה אינה אלא "זו הקשורה לעצב האולנרי". לפרופ' ארגוב לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נחקר על חוות-דעתו. על אף זאת טענה הנתבעת בסיכומיה כי הנכות שקבע חופפת לנכות שקבע פרופ' מושיוב בגין הפגיעה במרפק ימין. טענה זו יש לדחות. פרופ' מושיוב ביסס את קביעותיו על ממצאים של דלדול שרירים, מגבלת תנועה, רגישות ואי סדירות במפרק, כשהוא נשען בסיכום חוות-דעתו על "סעיף הסל" שעניינו בהשפעה קלה על כושר הפעולה. פרופ' ארגוב התייחס בחוות-דעתו אך ורק לפגיעה העצבית, תוך שהוא מציין בממצאיו חולשה קלה ב- ADM מימין וירידה בתחושה באצבע 5 מימין. ממצאים אלה לא נזכרו בחוות-דעתו של פרופ' מושיוב. סעיף הלקות עליו התבסס פרופ' ארגוב עניינו בשיתוק קל של העצב האולנרי, סעיף יעודי וספציפי, שאינו עוסק דווקא בהשפעה על כושר הפעולה או במגבלת התנועה. משכך הם פני הדברים, וכאשר אף לא לאחד ממומחים אלה הופנו שאלות בנוגע לאפשרות של חפיפה כזו או אחרת בין הנכויות, אין אלא לקבוע כי מדובר בפגיעות שונות שכל אחת מהן מעניקה נכות בתחומה. בתחום רפואת העיניים המומחה בתחום רפואת העיניים, פרופ' שאול מרין, מצא ניוון של עצב הראייה בעין ימין שנגרם בעקבות חבלת הראש שספג התובע. המומחה הצביע על מנגנוני חבלה שונים שכתוצאה מהם עלול היה העצב להיפגע בתאונה. בבדיקה הקלינית נמצא שהתובע מסוגל בעין ימין לספיקת אצבעות בלבד. על רקע ממצא זה, והפגיעה הקשה בחדות הראיה ובשדה הראיה, קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 30% לפי סעיף 52(1)(9)(ב) לתוספת לתקנות. יצויין כי נכות זו היא שוות ערך לעוורון מלא בעין. המומחה הוסיף וציין בחיתום חוות-דעתו כי "מבחינה תפקודית הנזק מועט יחסית. אין מניעה כי מר אזולאי ימשיך בתפקוד כולל תפקוד ראייתי. הוא יכול ורשאי לנהוג רכב פרטי. הוא מוגבל רק בעבודות מועטות הדורשות ראיה דו-עינית". גם לפרופ' מרין לא נשלחו שאלות הבהרה והוא לא נדרש להיחקר על קביעותיו. בתחום הפסיכיאטריה המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר יאיר בר-אל ז"ל, סקר בחוות-דעתו את תולדות חייו של התובע. הוא ציין כי במבדקים הפסיכודיאגנוסטיים נמצא תפקוד בתחום הנמוך של הנורמה עם ירידה קלה בקשה ובזכרון. מהתיעוד עלה כי בילדותו נעשתה אבחנה משוערת של ADD. המומחה התרשם שלתובע נגרמה תגובה הסתגלותית למגבלותיו, ללא סימנים של תסמונת בתר-חבלתית. על רקע כל אלה קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 5% לפי מחצית מסעיף 34(ב) לתוספת לתקנות, וזאת בשל "החרפת קשיי ההסתגלות שקדמו לתאונה הנדונה". למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה. בתחום אף-אוזן-גרון המומחה בתחום א.א.ג, ד"ר עמוס אילון, ציין כי במהלך האשפוז נמצא אצל התובע דמם באוזן שמאל ובטומוגרפיה ממוחשבת נמצא שבר רוחבי של העצם הטמפוראלית משמאל. בהמשך הוחדרה צינורית אוורור לאוזנו השמאלית. התובע התלונן בפני המומחה על ירידה בשמיעה, טנטון ועל כך ש"לפעמים סובל מחוסר שיווי משקל שחולף לבד אחרי זמן מה". בבדיקת ENG מיום 19.8.07, שנעשתה על פי הפניית המומחה, נמצאו ממצאים פתולוגיים משמעותיים של ניד עצמוני לימין בחומרה של 5 מעלות המחמיר בשינוי תנוחה לניד של 5-9 מעלות, בחמש תנוחות שונות (להגדרת ממצאים אלה כ"פתולוגיה אובייקטיבית ניכרת" ראו גם תשובה ז' לתשובות לשאלות ההבהרה מיום 21.9.09 - נ/12). המומחה לא מצא אצל התובע ליקוי שמיעה המצדיק קביעת נכות, ולא קבע נכות על סמך התלונות שעניינן בטנטון. עם זאת, על רקע הממצאים האובייקטיביים של בדיקת ההדמיה והתלונה של חוסר שיווי משקל קבע המומחה לתובעת נכות בשיעור 20% בגין הפגיעה בשיווי המשקל, בהתאם לסעיף 72(4)(ב)(II) לתוספת לתקנות. ד"ר אילון זומן לחקירה על ידי הנתבעת. בחקירתו הבהיר כי הנכות שקבע היא תוצאה משולבת של הממצא האוביקטיבי יחד עם התלונה על חוסר שיווי המשקל (עמ' 71 לפרוטוקול, בשורות 1, 26-27). הוא הבהיר שהתובע התלונן על חוסר שיווי משקל כחודש לאחר התאונה (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 19-21; עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 23-24; תשובות לשאלות הבהרה מיום 21.10.09 - נ/12), וזאת כאשר עד זמן קצר קודם לכן היה מורדם ומונשם (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 20-23). תלונה על תחושת "דיזינס" (Dizziness) הופיעה פעמים רבות בתיעוד (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 11-12; ראו לעניין זה המסמכים הרפואיים שסומנו ת/1 בעמ' 73, 75, 77, 78-79, 80, 82, 84 העוסקים בתלונות בין החודשים אוגוסט 2006 ופברואר 2007 - ר.ו.). אשר לאמור בחוות-דעתו של פרופ' ארגוב, לפיו מסר לו התובע כי "היו הפרעות בשיווי משקל אך אלו חלפו" הבהיר המומחה כי שאלות בעניין זה היה צריך להפנות לפרופ' ארגוב, ויש להניח שהוא היה משיב כי גם אם הסחרחורות חלפו הן יכולות לשוב (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 17-18). המומחה ציין כי לנוכח חומרת הפגיעה בבדיקת ההדמיה הרי שגם אם התלונה על אובדן שיווי המשקל היתה מופיעה פעם בחצי שנה יתכן שדי היה בכך כדי לקבוע נכות בשיעור שנקבע (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 8-10). העובדה שבמהלך האשפוז והשיקום נמצא שהתובע מהלך בהליכת טנדם (עמ' 51 לת/1) מחזקת את המסקנה בדבר קביעת הנכות (עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 1-3). לא למותר לציין שהתובע תיאר בתצהירו כי סבל מסחרחורות "באופן קבוע" וטען שמדובר במצב דברים המפריע לו בחיי היומיום. בחקירתו מסר כי הוא סובל מסחרחורות שלוש פעמים ביום "לפחות" (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 12-15). לשאלה כיצד הוא נוהג ברכב על אף הסחרחורות השיב שלא מדובר בסחרחורת "עד כדי כך שאני יכול ליפול ולהתעלף" וכי כאשר תוקפת אותו סחרחורת הוא "עוצר בצד, נרגע וממשיך בדרך" (עמ' 60 לפרוטוקול, שורות 6-9). ד"ר אילון השיב בעניין זה בחקירתו כי אנשים הסובלים מסחרחורות מתפקדים כרגיל כשאינם בהתקף, ואילו בשעת התקף אין ביכולתם לתפקד (עמ' 74 לפרוטוקול, שורות 11-12). לעניין הנהיגה הסביר המומחה כי אדם הסובל מסחרחורות תדירות אינו יכול לנהוג אולם מי שיש לו סחרחורת מדי פעם (בדומה לתיאור שמסר התובע למומחה - ר.ו.) - יכול לנהוג (שם, שורות 18-19). הנתבעת הפנתה בסיכומיה לכלל לפיו בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של מומחה מתחום הרפואה (ראו לעניין זה ע"א 1156/92 סגל נ' סגל, מיום 7.3.1995; ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב, מיום 24.11.05, בפיסקה 6; ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל, מיום 5.3.09, בפיסקה כד לפסק-הדין), וביקשה כי בית המשפט יפעיל את סמכותו ויתערב בקביעותיו של המומחה. בקשה זו אינה במקומה במקרה דנא. קביעותיו של ד"ר אילון בוססו היטב. מחקירתו עלה כי לצורך קביעת הנכות די למעשה בתוצאות בבדיקת ההדמייה האובייקטיבית המצביעות על הימצאות פתולוגיה ניכרת, בשילוב עם התלונות של התובע על חוסר שיויי משקל "לפעמים" (כפי שמסר התובע במהלך הבדיקה). כאמור, בפועל נמצאו תימוכין נוספים לקביעה זו במקרה דנא, הן מהתיעוד הרפואי והן מהממצאים הקליניים של הליכת הטנדם בבדיקה שנערכה בשעתה. לא הוצגה כל ראייה, רפואית או אחרת, השוללת את התזה שהציג המומחה. מעבר לנדרש אעיר שדומה כי דברים אלה מוסכמים על כל העוסק בתחום. מכל מקום, מאחר וכלל הוא שבית המשפט לא ימהר לסטות ממסקנות הכלולות בחוות-דעת המומחה הרפואי מטעמו (ראו ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, מיום 28.3.07, בפיסקה 7 לפסק-הדין), שעה שאלה מבוססות "על הידע והמומחיות של איש המקצוע" (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 12.10.08, בפיסקה 5 לפסק-הדין), הרי שלצורך התערבות מעין זו יש צורך בהרמת נטל משמעותי, שלא הורם כלל בנסיבות העניין. לפיכך יש לקבוע שקביעות המומחה לא התערערו כלל. מהעובדה שהתובע נוהג ברכב ניתן ללמוד כי התקפי הסחרחורת אינם תמידיים ורבים באופן שתואר בתצהירו, אלא כאלה שתדירותם נמוכה יותר, בדומה למה שמסר למומחה. בכך אין כדי להמעיט מחומרת הפגיעה במערכת שיווי המשקל, או מהערכת הנכות בגין הליקוי בשיעור של 20%, בהתאם לפגיעה הפתולוגית הניכרת שנמדדה בבדיקת ההדמיה האובייקטיבית. לא למותר לציין כי פגיעה מעין זו עלולה למנוע ביצוע עבודות שונות המצריכות עלייה לגבהים או שיווי משקל. בתחום הפה והלסת המומחית בתחום רפואת הפה והלסת, ד"ר אורית הרמתי, מצאה בבדיקתה הגבלה קשה בפתיחת הפה, ללא מגעים בשיניים האחורות וללא מגע כלל בצד ימין של הלסת. הפגיעה בסגר היא פועל יוצא של השברים בלסת בתאונה ושל התאחות לא תקינה של הלסת, דבר המפריע לפעולת הלעיסה. כדי לנסות ולשפר את הסגר ואת המגעים בין השיניים יש צורך בביצוע עשרה טיפולי פיזיוטרפיה אצל פיזיוטרפיסט המתמחה בכך, בעלות של 150-200 ₪ לפגישה; בעקירת שתי שיניים בעלות של 1,000-1,500 ₪ לשן; בישור שיניים בעלות של 12,000-15,000 ₪, על ידי מומחה לישור שיניים; בביצוע טיפול שורש ומבנה בעלות של 1,800 ₪ בשן 35, ובביצוע כתר לשן זו בעלות של 3,000 ₪. תדירות החלפתו של כתר זה תעמוד על אחת לשבע שנים, בעלות של 3,000 ₪ בכל פעם. המומחית הבהירה כי כל עוד לא נעשה טיפול השיניים יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 20% לפי סעיף 73(2)(א)(III) לתוספת לתקנות בשל הגבלה קשה בפתיחת הפה ושינויים קשים בסגר עם הפרעות קשות בלעיסה. לאחר ביצוע הטיפולים תעמוד נכותו הצמיתה על 10% לפי סעיף 73(2)(א)(II) לתוספת לתקנות בשל הפרעות קלות בלעיסה והגבלה קלה בתנועות הלסת. חישוב עלויות הטיפולים על פי חוות-דעתה של ד"ר הרמתי מסתכם בסכום של 32,500 ₪ (1,750 ₪ בגין טיפולי הפיזיוטרפיה לפי 10 X 175 ₪ בממוצע; בגין העקירות סכום של 2,500 ₪, על פי ממוצע העלויות; בגין ישור השיניים סכום של 13,500 ₪, לפי ממוצע העלויות; עבור טיפול שורש מבנה וכתר בשן 35 סכום של 4,800 ₪; ועבור שבע החלפות עתידיות של הכתר, בעלות של 3,000 ₪ ותוך הפעלה של מקדמי ההיוון על פי טבלה ג', סכום של 10,000 ₪ [החישוב המדוייק נופל מסכום זה בכ- 14 ₪]). לסיכום פרק הנכות מכל האמור לעיל עולה שלתובע נכות בשיעור 14.5% בגין הפגיעה האורטופדית במרפק ימין ובשורש כף יד שמאל ונכות בשיעור 5% בגין הפגיעה בעצב האולנרי ביד ימין; נכות בשיעור 30% בגין מצב שהוא שווה ערך לעיוורון מלא בעין ימין; נכות בשיעור 20% בגין הפגיעה בשיווי המשקל; נכות בשיעור 5% בגין הפגיעה הנפשית; נכות בשיעור 20% בגין צלקות הגוף השונות; ונכות בשיעור 10% בשל המגבלה שתיוותר בסגר הפה ותוצאותיה. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת לפיכך על 68.88%. כידוע, הנכות הרפואית אינה זהה בהכרח לנכות התפקודית, ואף זו לפרקים אינה שוות ערך לגריעה מכושר ההשתכרות, אם כי שעה שמדובר בקטינים או בצעירים המצויים בתחילת דרכם התעסוקתית, בדומה לתובע, נראה שהשוויון בין הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות הוא הכלל הרחב. אף שלא קיימת זהות הכרחית בין הנכות הרפואית והתפקודית, הרי ששיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בקביעת הנכות התפקודית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 798 (1995); ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף, מיום 30.1.08, בפיסקה 20 לפסק הדין; ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, מיום 25.7.10, בפיסקה 8 לפסק-הדין). על אף זאת נראה שבמקרה דנא יש לקבוע שלחלק מהנכויות לא נודעת משמעות תפקודית. הדברים אמורים בעיקרו של דבר בנכות בגין הצלקות, שעניינה בצלקות גוף לא מעטות שמרביתן אינו גלוי לעין. אף לו ניתן היה לקבל את הטענה כי צלקות בולטות על פניו של אדם צעיר עלולות להביא לקושי מסויים מהשתלבות בשוק התעסוקה, לא כך הם פני הדברים במקרה של התובע, שצלקותיו אינן גלויות לעין ואינן בולטות. לצלקות מעין אלה לא נודעת השפעה על התפקוד (ראו ע"א 7991/96 אלקבהא נ' קוטייבה כנעאן, מיום 12.1.00; והשוו ע"א 8053/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבידור, מיום 1.2.09). גם הנכות שעניינה במגבלה בלעיסה ובפגיעה בסגר הפה אינה בעלת משמעות תפקודית של ממש ואין בה כדי לגרוע מכושר ההשתכרות, אף שהיא פוגעת ללא ספק באיכות החיים של הנפגע. לכל יתר הנכויות נודעת משמעות תפקודית ברורה למדי. צירופן יחדיו מביא לכך שאף אם אלה מהן שהן בעלות שיעור זניח למדי לא היו "זוכות" להיחשב כפוגעות בתפקוד במלוא שיעורן לו היו עומדות בפני עצמן, הרי שהרכבתן יחדיו מביאה למצב דברים שהוא מעבר לשיעור הנכות הספציפי של כל פגימה לחוד. הדברים קל וחומר בזוכרנו כי ממילא לכל נכות משמעות "חשבונאית" פוחתת והולכת בחישוב הפיצויים בדרך הנוהגת, בשל שיטת שקלול הנכויות. על מנת להסיר ספק אבהיר שיש לדחות את טענת הנתבעת לפיה אין להעניק לנכות בגין הפגיעה בראייה משמעות תפקודית מלאה, או כי יש מקום להתחשבות חלקית בלבד באפשרות שזו תשפיע על כושר השתכרותו של התובע. פרופ' מרין קבע אומנם כי "מבחינה תפקודית הנזק מועט יחסית. אין מניעה כי מר אזולאי ימשיל בתפקוד כולל תפקוד ראייתי. הוא יכול ורשאי לנהוג רכב פרטי. הוא מוגבל רק בעבודות מועטות הדורשות ראיה דו-עינית". קביעה זו, של המומחה הרפואי, היא רכיב בעל משקל בגיבוש קביעתו של בית המשפט, אלא שההכרעה הסופית בשאלה זו נתונה לבית המשפט לבדו, ועליו לשקול שיקולים המצויים גם מעבר לשיקול הרפואי הטהור. הכוונה בדברים אלה אינה אלא להלכה שיצאה אך זה לאחרונה מבית מדרשו של בית המשפט העליון, בה נקבע, לאחר סקירה נרחבת של הפסיקה בעניין אובדן הראיה בעין, כי על אף שאדם עשוי לתפקד באופן כמעט תקין לאחר אובדן עין "ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטיה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה" (ע"א 9721/07 איסכור שרותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, מיום 12.9.10, בפיסקה 16 לפסק-הדין). משכך הם פני הדברים, וכאשר לא ניתן להצביע על התקימותו של חריג כלשהו במקרה דנא, יש לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בגין הפגיעה בעין הוא כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה. לנוכח כל האמור לעיל יש לכאורה מקום לקבוע שלתובע נכות תפקודית בשיעור 57% במעוגל, המשקפת את הנכויות בתחום העינים, האורטופדיה, הנוירולוגיה, הפסיכיאטריה והאף-אוזן-גרון. עם זאת נראה שעל רקע הצטברות זו של נכויות, והשפעתן ה"משלימה", לא ניתן שלא להעניק משקל כלשהו לאותן הנכויות שאינן בעלות משמעות תפקודית מובהקת בעיקרו של דבר, קרא: הנכות בגין צלקות הגוף ובגין הסגר הלקוי של הלסת. בפרט נכונים הדברים שעה שנראה שקיים היזון חוזר מסויים בין נכויות אלה לנכות הנפשית; על רקע מיקומה של צלקת בולטת למדי בחלק העליון של הצוואר, מקום הנראה לעין; ולנוכח חוסר הוודאות המסויים הנוגע לתיקון בעיית הסגר בלסת. בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להעניק משקל מסויים גם לנכויות אלה, ולפיכך יש לקבוע שלתובע נכות תפקודית בשיעור 60%, וכי כושרו להשתכר נפגע בשיעור דומה. הפיצוי הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות לכאורה גוררת המסקנה בעניין שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ביצוע של חישוב המבוסס על שיעור הגריעה שנקבע והשכר הממוצע במשק. מסקנה לכאורית זו היא דרך המלך שעה שמדובר בצעיר בתחילת הדרך, לגביו נקבע כי "הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק" (ע"א 1433/98 סועד חמד נ' גנאיים אחלם, מיום 14.11.1999; ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580 (1990); ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580 (1984); ע"א 7358/95 הסנה נ' צוקרמן, מיום 4.8.1996; ע"א 185/01 המגן נ' סלוביק, מיום 21.2.2002; ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2005)). דא עקא שגם לכלל רחב זה קיימים חריגים. אלה מצריכים הוכחת קיומו של "סיפור חיים" משמעותי המשפיע על החישוב שיש לעשות תחת ראש הנזק המשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות. הקביעה לפיה חל בעניינו של פלוני "סיפור חיים" המצדיק סטייה מהכלל לפיו יבוסס החישוב בעניינו של צעיר על השכר הממוצע במשק שמורה למקרים נדירים למדי, בפרט כאשר מדובר בקטינים, בשונה מעט מהמקרה דנא (ראו ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים, מיום 26.1.09; ע"א 9873/06 כלל נ' ג'ני, מיום 22.3.09). הכלל הרחב מוחל אף במקרים לא שגרתיים (השוו ע"א 8414/07 קסואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, מיום 23.6.09). חריג לכלל זה יחול רק מקום בו "הוצגו לבית-המשפט ראיות בעלות משקל רב, המלמדות בהסתברות גבוהה על אי-התאמתה של אמת מידה זו" (ע"א 6/08 ג'נח נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 29.3.09, בפיסקה 4 לפסק-הדין; הילכת אבו חנא, בעמ' 63; לדרך החלת כלל זה עד להפחתה של 15% מהשכר הממוצע ראו ע"א 4022/08 אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ, מיום 21.10.10, בפיסקה 9 לפסק-הדין). כפי שיובהר להלן נראה שבמקרה דנא הוצגו ראיות מספיקות כדי להגיע למסקנה לפיה אין לבסס את הפסדי השכר על השכר הממוצע במשק. מאחר וההצבעה על ראיות אלה מצריכה חדירה לתחומי הפרט של התובע, וחשיפת ענייניו לעין כל (בשל קיום הדיון בדלתיים פתוחות), יערך הדיון דלהלן בעיקרו על דרך ההפנייה והקיצור. מהדברים שמסר התובע לפסיכיאטר עולה כי "מכתה ו' כמעט ולא למד" ואת בית הספר עזב לאחר כתה י'. מהמסמכים שסומנו נ/1 ניתן להתרשם מקשיים שונים שחווה התובע במרוצת השנים בבתי-הספר, שהביאו גם להמלצה להעמידו בפניו ועדת השמה וגם למסקנות שהתקבלו במסגרת זו, ובכלל זה ההמלצה להעבירו לחינוך מיוחד (ראו מסמכים מיום 29.3.98, 12.5.98). על הדרך בה העביר התובע את זמנו באותה עת ניתן ללמוד, בין היתר, מהמסמכים מיום 6.3.98, 14.6.98, 25.6.98. בשנת 2002 הורשע התובע, בשני הליכים נפרדים, בביצוע עבירות שונות (הן עבירות רכוש והן עבירות של תקיפת שוטר) ונגזרו עליו עונשי קנס. בשנת 2004 ביצע התובע עבירה של אלימות בגינה נגזר דינו לארבעה חודשי מאסר שרוצו בעבודות שרות. במרוצת שרותו הצבאי הורשע התובע בגין עריקות ונגזר עליו עונש מאסר של 45 יום (נ/16). יוער שהתובע התגייס לצה"ל ביום 28.1.02, וכל העבירות שנזכרו לעיל בוצעו במרוצת שרותו הצבאי והביאו גם להארכתו עד ליום 20.12.05 (סעיף 25 לתצהיר התובע ונספח י"א לתצהירו, המעיד גם על שהיה של 170 יום ב"תקופה בלתי נמנית"). נראה שעל רקע זה עזב התובע את בית הוריו ועבר לגור בקרית-מלאכי עוד לפני תום שרותו הצבאי, בחודש פברואר 2005. לדבריו באותה עת "הייתי במסגרת הצבאית אבל לא בצבא" (עמ' 48 לפרוטוקול, שורות 1-3). רק בעקבות התאונה שב התובע לגור בבית הוריו. על אף העדר ההשכלה ומסקנות ועדת ההשמה, ואף שהתובע שהה חלק לא מבוטח משרותו ב"מסגרת צבאית אבל לא בצבא", לא הוכח שהתובע שלח ידו במלאכה. בתצהיר התשובות לשאלון טען התובע כי עבד באבטחה לאחר שרותו, לפני התאונה (נ/11 תשובה 21). בתצהירו ובעדותו טען כי עבד כמלצר וטרם החליט במה יעסוק בחייו (סעיף 27 לתצהיר; עמ' 55 לפרוטוקול, שורות 14-26). התובע לא הסביר בתצהיר מדוע מסר גירסה שונה בעבר, ולא הביא כל ראייה או עדות חיצונית לכך שעבד כמלצר, או כי השתכר מעבודה כלשהי. במהלך עדותו התברר שהרישומים בדו"ח רציפות הביטוח במל"ל, מהם עולה כי עבד באבטחה, מייצגים משכורת שקיבל אביו ונועדו לצורך הימלטות מתשלום מס (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 18 - עמ' 57 לפרוטוקול, שורה 2). את האמירה הלא נכונה בתצהיר התשובות לשאלון תירץ בכך ש"פחדתי" (עמ' 57 לפרוטוקול, שורות 3-6). המסקנה מכל האמור לעיל היא שנתוניו של התובע בסמוך לתאונה, עת מלאו לו 23 שנים ואין הוא עוד ילד רך בשנים, נפלו מהממוצע. מסקנה זו מושתתת על מעשיו במהלך שנות לימודיו ועל מסקנות ועדת ההשמה בעניינו, שהביאו ככל הנראה לנשירתו הסופית מהלימודים, ועל התנהלותו במהלך השרות הצבאי והסתבכויותיו עם החוק. עצם העובדה כי מאן דהו לא סיים את חוק לימודיו או לא זכה לתעודת בגרות אין בה כשלעצמה כדי לשלול את החלת השכר הממוצע במשק כבסיס לחישובים בעניינו. השכר הממוצע מבוסס על נתונים ממוצעים, ואלה כוללים בהכרח גם אנשים שלא זכו להנות מכל יתרונות ההשכלה אולם עדיין עולה בידם להשתכר היטב מיגיע כפיהם. עם זאת, שעה שמהראיות עולה לכאורה כי קיימים נתונים מבוססים המעידים על בעיה בסיסית מסויימת, שהתגלתה כבר במהלך הלימודים (ראו הדיון בפיסקאות האחרונות בעמ' 4 לחוות-הדעת הפסיכיאטרית); כאשר לזו מתלווה נטישה של ספסל הלימודים בגיל צעיר; וכאשר בשנות הבגרות הראשונות מסתבך האדם בפלילים, אף אם בעבירות במדרג לא גבוה - המסקנה המתבקשת היא שיש מקום לחרוג בעניינו מהכלל הרחב, אף שזה חל על משכילים כעל כאלה שלא זכו לרכוש השכלה. בנסיבות אלה, וכאשר מדובר בנתונים חריגים אך לא כאלה המעידים על פגיעה חמורה ביותר בכושר ההשתכרות הבסיסי, ולנוכח טיבו של הכלל הרחב, נראה שיש מקום להשית החישובים על בסיס שכר הנמוך באופן מתון מהשכר הממוצע במשק (וגם תוך עריכת השוואה מסויימת לנתונים החמורים יותר שהביאו להפחתה של 15% בע"א 4022/08 אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ, מיום 21.10.10). לפיכך הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין יש מקום לבסס את החישוב על שכר נטו (ברוטו בניכוי מס הכנסה) של 7,150 ₪ לחודש. שכר זה משקף כ- 90% מהשכר הממוצע במשק הידוע היום, על פי ההודעה לעיתונות מטעם הלמ"ס מיום 7.11.10 (ראו ע"א 133/86 צוברי נ' שוהם, פ"ד מב(3) 575 (1988); לעניין זה נלקח השכר על פי פרסומי הלמ"ס, הכולל את כל השכירים בישראל "בלא הבדל גיל, מין ומקום מגורים" וכולל גם את "עובדי השטחים המועסקים בתחום ישראל" ואת העובדים הזרים - ראו ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.4.07), בניכוי המס החל. חישוב על בסיס שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שנקבע לתובע (60%), שנות העבודה עד לגיל 67 (מקדם 279.5 לערך) ושכר נטו של 7,150 ₪ מסתכם בסכום של 1,200,000 ₪ במעוגל, וסכום זה יש לפסוק לתובע. בגין התקופה מאז התאונה ועד היום, ומאחר ואין להניח שהתובע היה משתכר בתקופה זו שכר העולה כדי ממוצע ההשתכרות העתידי, יש לפסוק לו סכום של 165,000 ₪ בגין הפסדי העבר. סכום זה משקף הפסד חודשי של 3,000 ₪, ומשקלל את התהיות הן בנוגע לאפשרות שהתובע עבד ערב התאונה ורמת השתכרותו באותה עת, והן אלה הנוגעות לשאלה באיזו עבודה היה מועסק בשנים ראשונות אלה שלאחר שחרורו ובאיזה שכר. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק-הדין. הפסד הפנסיה הצפוי עבור 60% מבסיס השכר (4,290 ₪ לחודש), ומתוך הנחה של פנסיה בשיעור 70% למשך 14 שנים בהתאם לתוחלת החיים על פי הטבלאות (מגיל 67 ועד לגיל 81), מקדמי ההיוון המתאימים, ו"חסכון" של הפרשה בשיעור 5% מתוך שיעור הגריעה מהפסד חודשי זה עד לגיל 67 (ראו ע"א 514/88 א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ נ' נגר, פ"ד מז(1) 383, 386 (1993); ע"א 9079/04 לילך אלון נ' חגי לאופר, מיום 15.4.07), מסתכם במקרה דנא בסכום של כ- 65,000 ₪ במעוגל. נזק לא ממוני בגין הפיצוי הלא ממוני זכאי התובע לסכום של 145,000 ₪ במעוגל, וזאת על בסיס החישוב לפי הכללים שבתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976. הסכום חושב לפי נכות בשיעור 68.88% ו- 41 ימי אשפוז (לא הוצג תיעוד בנוגע למספר ימי אשפוז יום, וממכתבי השחרור נראה שהתובע שוחרר לביתו לאחר תום תקופת האשפוז וזכה לטיפולים במסגרת הקהילה), ובתוספת ריבית. עזרה בשכר והוצאות משפחתו של התובע נטלה חלק בסיעודו כבר במהלך אשפוזו, גם בעת שהיה מורדם ומונשם. בתיעוד הרפואי מצויות הערות בנוגע ל"מעורבות משפחה" דוגמת "משפחה כל הזמן לצידו" (ת/1 בעמ' 21; ת/1 בעמ' 31); "היו הרבה מבקרים!!!" (ת/1 בעמ' 27); "המשפחה נמצאת ליד המטופל כל המשמרת" (ת/1 בעמ' 30); ואמירות לקוניות יותר מהן ניתן ללמוד שבני המשפחה היו ליד מיטתו. לאחר השחרור מהאשפוז ובמשך חודשים מספר (התקופה המדוייקת נותרה מעורפלת למדי מהעדויות, אולם מהתיעוד הרפואי נראה שהשיקום נמשך למשך קרוב למחצית השנה) נזקק התובע לעזרה רבה. עם זאת, נראה מהעדויות כי לאחר פרק זמן לא ארוך שב התובע לדירתו בקרית-מלאכי, וככל הנראה בילה חלק מהזמן בדירת דודתו (עדות הדודה בעמ' 17 לפרוטוקול, שורות 19-26). מעדות אמו עולה כי לאחר חודשיים "מהשיקום" חזר התובע לקרית-מלאכי (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 12-29; ראו גם סעיף 30 לתצהירו). תשובות התובע בעניין זה לא היו ברורות דיין, אף שמדבריו עלה ששנה אחרי התאונה גר בקרית-מלאכי עד שהחליט לשוב לבית הוריו (עמ' 51 לפרוטוקול, שורות 1-12). מכאן כי לאחר חודשים מספר מהתאונה שב התובע ותפקד באופן תקין למדי בדירה משלו, בעזרה כזו או אחרת (התובע טען כי בת דודתו סייעה בידו, אולם זו לא העידה מטעמו). בנסיבות אלה נראה כי יש לפסוק לתובע סכום של 15,000 ₪ בגין עזרת הקרובים בתקופה הראשונה שלאחר התאונה, עד לסיום השיקום. אומנם עזרה זו, ולמצער חלק לא קטן ממנה, ניתנה מתוקף "חובתם המוסרית" של ההורים. עם זאת, "על בית המשפט לעשות אמדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזק" (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.12.1989; ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997). פיצוי זה, הניתן מעבר לחובתם המוסרית של בני המשפחה, בא לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" (ע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון, מיום 4.8.05, בפיסקה 11). בגין ההוצאות השונות באותו זמן, ובכלל זה הוצאות נסיעה לבית החולים ולטיפולים, וכן ההוצאות על פי קבלות, אני פוסק לתובע סכום של 5,000 ₪. על אף שיעור הנכות הניכר שנקבע לתובע, נראה שלמרבית הנכויות שנקבעו לו אין השפעה על התפקוד היומיומי ואין הן מצדיקות עזרה בחיי היומום. לפיכך אני פוסק לתובע עבור יתר התקופה מאז התאונה, ולעתיד עד לתום תוחלת חייו, פיצוי בסכום של 130,000 ₪. סכום זה משקף עזרה בהיקף של כשעתיים וחצי לשבוע לערך, לעבר ולעתיד. ניכויים א. תשלומים תכופים אין מחלוקת שלתובע שולמו שני תשלומים תכופים, כל אחד מהם בסכום של 25,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ (כתב הקבלה בגין התשלום הראשון סומן נ/15; לעניין התשלום השני ראו החלטה בעמ' 85 לפרוטוקול מיום 23.2.10, סעיף 101 לסיכומי התובע וסעיף 85 לסיכומי הנתבעת). סכומם המשוערך של התשלומים התכופים נכון להיום (לא כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ, שממילא יפחת בשיעור בו יופחת הפיצוי הכולל עקב הפחתת התשלום התכוף), כולל הפרשי הצמדה וריבית (בדומה לכלל שהוחל על הפיצוי בגין הפסדי והוצאות העבר), עולה כדי 55,250 ₪ במעוגל. סכום זה יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע. ב. תגמולי המל"ל התובע הגיש תביעה לענף נכות כללית במל"ל והוא זוכה לקצבה חודשית. מעיון בתיק המל"ל שהוגש בלוויית תעודת עובד ציבור שנערכה ביום 26.5.09 עולה שלתובע נקבעה דרגת אי כושר צמיתה בשיעור 75%. מקביעות הועדות נראה שהנכויות שקבעו לו רופאי המל"ל נובעות כולן מהתאונה; ומכל מקום אף לא אחד מהצדדים טען אחרת בסיכומיו. על בסיס נתוני המל"ל נערכה חוות-דעתו הראשונה של האקטואר שי ספיר (נ/4) שקבעה כי ערכן הכולל של הקצבאות לעבר ולעתיד הוא 585,410 ₪ ובצירוף ריבית לתשלומי העבר עולה הסכום כדי 588,582 ₪. לסיכומי הנתבעת צורפה חוות-דעת אקטוארית עדכנית ממנה עלה שהסכום הכולל של הקצבאות עומד על 623,285 ₪ (לפני תוספת הריבית לתגמולי העבר). בסיכומי התשובה מיום 11.8.10 ביקש התובע לחקור את האקטואר על האמור בחוות-דעתו העדכנית. הוא עמד על בקשתו זו גם לאחר שבהחלטה מיום 20.9.10 (שניתנה לאחר שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית בעניין שעיכב את מתן פסק-הדין) נשאל אם יש מקום לחקירה בעניין זה בטרם ינתן פסק-הדין. בקשתו התקבלה, ונקבע מועד לחקירת האקטואר. למועד שנקבע (2.11.10) לא התייצב העד, ולפיכך נשמעה עדותו רק ביום 30.11.10. ביום 24.11.10 הגישה הנתבעת בקשה להגיש כראיה את דרישת המל"ל מהמבטחת, לפיה נדרשה המבטחת לשלם למל"ל סכום של 872,568 ₪ בגין הקצבאות ששולמו וישולמו לתובע. כן ביקשה להגיש את חוות-דעתו העדכנית של מר שי ספיר לפיה סכום הקצבאות לעבר ולעתיד עומד על 870,619 ₪, ובתוספת ריבית לתשלומי העבר - 876,222 ₪. הנתבעת הבהירה שרק עם קבלת הדרישה התברר לה, לראשונה, שהתובע בא בברית הנישואין בחודש ינואר 2010. עובדה זו היא שעמדה בבסיס הגדלת הקצבה המשולמת לתובע, שכן זה זכה בתוספת לקצבה בשל נישואיו. הבקשה להגשת מסמכים אלה התקבלה, ואילו בקשתו של ב"כ התובע בפתח הדיון שנערך ביום 30.11.10, להגיש תלושי שכר של רעיית התובע כדי להוכיח שאין היא עומדת באמות המידה לזכאות לתוספת לקצבה - נדחתה, תוך שנקבע שניתן יהיה להקפיא סכום מתאים מהקצבאות עד לבירור העניין על ידי המל"ל (ראו ההחלטה בעמ' 3 לפרוטוקול מיום 30.11.10). מחקירת האקטואר שי ספיר לא עלה כל חדש. לבד מהפניית שאלות בנוגע לעניינים הקבועים במפורש בחוק, עניינים בהם לתשובותיו של האקטואר אין כל ערך מוסף על האמור בחוק עצמו, לא התחדש דבר. העובדה היחידה שנתבהרה היא כי עובר לעריכת חוות-הדעת הראשונה לא מצוי היה תאריך הלידה המדוייק של התובע בפני האקטואר ולפיכך ביסס את חוות-דעתו על ברירת המחדל שבחוק, וכאשר התברר לו ממסמכי המל"ל שהתובע נולד ביום 19.12.1983 עידכן את הסכום בהתאם (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 30.11.10, בשורות 17-20). מר ספיר הוסיף והבהיר כי המקדמים בהם נעשה שימוש בנוגע לנכים פועלים לטובת הנכה, מאחר והם מביאים בחשבון תוחלת חיים קצרה מהמקובל (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 30.11.10, שורות 6-9 ועמ' 8 לפרוטוקול, שורות 1-2). בסיכומיו המשלימים בתום הדיון שנערך ביום 30.11.10 טען התובע כי מאחר וזכותו של המל"ל היא סובריגטובית במהותה, והוא בא בנעלי הנפגע, הרי שהמל"ל מחוייב בכל קביעות בית המשפט בהליך זה. מכאן, לשיטתו, שאם יקבע שלתובע נותר כושר השתכרות גם לאחר פגיעתו בתאונה הרי שיש לקבוע שהגימלה תופחת בהתאם, על פי הנוסחה המצויה כיום בנוסחו העדכני של סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). הנתבעת טענה שהמל"ל אינו כבול לקביעות בית המשפט, ומכל מקום - אין כל בסיס להפחתה הנטענת בגימלאות. למחלוקת תיאורטית זו קיימת לכאורה נפקות מעשית במקרה דנא. סעיף 202(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי שעה שמבוטח הזוכה לקצבת נכות משתלב בשוק העבודה ינוכה מהקצבה לו הוא זכאי סכום העולה כדי המכפלה של חלקי הכנסתו בהתאם לטור א בלוח ח1 בשיעור הנקוב בטור ב, וכאשר אי-הכושר שנקבע למבוטח נופל מ- 100% - יוכפל סכום זה בחלקי הכנסתו (ראו סעיף 202(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי). השינוי בהוראות חל בעקבות תיקון 109 לחוק הביטוח הלאומי, שנועד להיטיב עם הנכים הבוחרים להשתלב בשוק העבודה והלעניק להם קצבה חלקית חלף מניעת הקצבה (ראו ה"ח הממשלה 329 מיום 23.7.07, בעמ' 910 ונוסח התיקון שהתקבל בסופו של יום - ס"ח 2169, מיום 27.7.08, בעמ' 675). ישום כלל זה לגבי התובע, בהתאם לכושר ההכנסה שנקבע לו לעיל (40% מ- 7,150 ₪ = 2,860 ₪) היה מביא (בחישוב גס) להפחתה של כ- 8% לערך מהקצבה לה הוא זכאי, וממילא גם להפחתה בשיעור דומה מהניכוי מהפיצוי בגין הקצבאות להן הוא אמור להיות זכאי בעתיד. הטענה לפיה מחוייב המל"ל בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט על כל פרט ופרט שבהן אינה נובעת מההלכה הנוגעת לזכות השיבוב של המל"ל. זו קבעה, פעם אחר פעם, כי המל"ל בא בנעלי הניזוק וכי טענות ההגנה הטענות המשפטיות שהיו עומדות למזיק כלפי הניזוק יעמדו לו גם כנגד המל"ל (ראו לדוגמא ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749 (1997); ע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופ"ח, פ"ד נח(5) 511 (2004)). עם זאת, אין בכך כדי להביא למסקנה לפיה קביעות בית המשפט בהליך בין המזיק לניזוק מחייבות את המל"ל לכל דבר ועניין, למעט הקביעה הברורה לפיה זכותו של המל"ל נגדרת על ידי קביעת שיעור הנזק לו חב המזיק (ראו שם; מאחר ובמקרה דנא נובעת הזכות מהחבות המוטלת מכוחו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המחיל משטר של אחריות מוחלטת, אין צורך להיכנס לשאלת דרך החלתן של הקביעות בעניין האחריות הנזיקית). קביעה זו, בפרט כאשר מדובר בקצבה בענף נכות כללית, כפופה אף היא לצורך בהוכחת הקשר הסיבתי בין הנכויות שקבע המל"ל ובין התאונה (ראו ההלכה ברע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, פ"ד נז(4) 350 (2003) והפסיקה הרבה שבעקבותיה). אעיר שאין ממש בנסיונו של התובע להוכיח טענתו מהאמור בדנ"א 101144/03 המל"ל נ' אררט, פ"ד ס(4) 132 (2006), שהרי אם בכלל ניתן למצוא בו אמירות בנוגע לאפשרות של כפיפות המל"ל לקביעות בית המשפט הרי שאמירות אלה שוללות כל קשר בין השניים (פיסקאות 14 ו- 17 לפסק-הדין; אמירות אלה עניינן בתביעה מכח ההסכם, וממילא אין בהן כדי ללמד על הנושא השוני במחלוקת). מכל מקום, אף אם המל"ל כבול לקביעות כאלה ואחרות בבואו בנעלי הנפגע (הדיון בסיכומים לא התמקד בשאלת קיומו של מעשה בית-דין והתנאים להחלתו, וממילא ניתן להותיר עניין זה לעת מצוא), בודאי שאינו כבול לקביעות בנוגע למספר שעות העזרה להן זקוק הנפגע, לצורכי ניידותו וכדומה. לעניינים אלה חלה מערכת שונה של כללים, דינים ובדיקות במל"ל ובבית המשפט, ולא ניתן להסכין עם תוצאה לפיה קביעתו של בית המשפט, הפוסק על פי דיני הנזיקין ולאור הראיות שהובאו בפניו, תחייב את המל"ל הפועל על פי מערכת דינים שונה, נחשף לעיתים לראיות אחרות ונוספות, ומחוייב לקביעות רופאיו ופקידיו המוסמכים. אין פירושו של דבר שבית המשפט לא יניח בתחומים מסויימים, ואולי אף כדבר שבשיגרה, כי במצב דברים בו טרם אמר המל"ל את מילתו האחרונה יש להניח שקביעתו לא תהיה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט לאחר חקירה ודרישה. כך לדוגמא רשאי בית המשפט להניח שרופאי המל"ל, שהנפגע טרם עמד בפניהם, יקבעו לו נכות בשיעור זהה לזה שקבעו מומחי בית המשפט; או להניח שקביעתו לפיה תאונה היא תאונת עבודה תתקבל גם על ידי המל"ל. שונים הם פני הדברים בנוגע לתחומים אחרים, שחלקם נזכר לעיל. כאמור, המל"ל קבע לתובע אי-כושר בשיעור 75%. קביעה זו נעשתה לאחר ישום הכללים הנהוגים במל"ל, ועל בסיס קביעות רופאיו (שחלקם קבעו לתובע נכויות בשיעור גבוה יותר מאלה שקבעו מומחי בית המשפט). הקצבה המשולמת לתובע ניתנת על בסיס העובדה שזה אינו עובד כיום. דרישתו של המל"ל מהמבטחת לשיפוי, המושתתת על הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי המאפשרת גם תביעת קצבאות שבעתיד, "מצלמת" מצב בזמן נתון. המל"ל אינו מחוייב, ואף דומה שאינו רשאי, להפחית מקצבת התובע רק בשל קביעה המשפטית בהליך בינו ובין המזיק ולפיה הוא מסוגל לעבודה בהיקף מסויים (למל"ל דרכים אחרות לבחון סוגיה זו, אלא שהדיון באלה חורג ממסגרת הדיון במקרה דנא). לא למותר לציין שלא ניתן לדעת כיצד תתורגם קביעה משפטית זו לשפת מעשה, שהרי מי ידע מה בלב איש: התובע עשוי לבחור לצאת לעבודת יומו כבר למחרת מתן פסק-הדין, ומאידך - יתכן שלעולם לא ישוב לעבוד. הגיונו של עקרון "צילום המצב הנתון", ביחס לדרישת המל"ל וביחס לתביעת התובע, מעוגן היטב בטיבן החמקמק של ספקולציות כאלה ואחרות. בין אלה ניתן להציג את האפשרות שהתובע יהפוך לאב ביום מן הימים ויזכה להגדלת הקצבה, בהתאם להוראת סעיף 200(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי. כשם שגם עובדה זו אין לשקלל לכלל תוספת אפשרית לגימלאות המל"ל, לא בגדרי תביעת השיבוב של המל"ל ולא בגדר הניכוי מהפיצויים להם הוא זכאי, כך אין גם להביא בחשבון את האפשרות שהתובע יבחר לעשות או לא לעשות שימוש בכושר ההשתכרות העומד לרשותו. יש לזכור שלתובע נתונה החירות שלא לעבוד. הפעלת זכות בחירה זו לא תעמוד לרועץ לנתבעת. זו אינה מחויבת בתוצאת החלטה שאינה קשורה לפגיעה עצמה. עליה מוטל "להשיב המצב בקדמותו", קרא: לאיין, בתשלום כסף, את הנזקים שגרמה התאונה לתובע, ולא לפצותו בגין תוצאות של בחירות כאלה ואחרות שבחר, שאינן קשורות לתוצאות התאונה. עם זאת, לא ניתן לדעת מה ילד יום ובאיזו דרך יבחר התובע לפסוע, וממילא לא ניתן לקבוע כי בפועל יחליט לעבוד, יידע את המל"ל בנוגע לבחירה זו, וקצבתו תופחת. הפחתת ניכוי הקצבאות בדרך המוצעת על ידי התובע לא רק שתביא לידי ביטוי את התוצאה של ספקולציות והשערות, תוך שאלה עומדות בניגוד גמור לדרך בה הילך התובע עד היום ולהצהרותיו החוזרות ונשנות בעדותו לפיהן אין באפשרותו לעבוד, אלא שזו תעמוד גם בניגוד לכלל לפיו אין עונשין את המזיק בתשלום כפל. כלל הוא שאין להעמיד את המזיק במצב דברים בו ישלם לנפגע ולמל"ל סכום העולה על נזקו (לדרך ההפעלה הרחבה של קביעה זו ראו ע"א 5884/08 כפר ויתקין נ' המל"ל, מיום 26.8.10, בפסיקאות כב-כג וכה לפסק-הדין). במקרה דנא הגיש המל"ל דרישה לתשלום מלוא הקצבאות המשולמות לתובע על בסיס המצב הקיים, שעה שהתובע אינו משתכר. אין להרשות מצב בו ישא המזיק במלוא התשלום למל"ל ובמקביל ייפגע בעת ניכוי הגימלאות מהפיצוי לו זכאי התובע בשל האפשרות התיאורטית לפיה יחליט התובע ביום מן הימים לשנות את מצבו, ולהביא בכך גם להפחתת הקצבה. המסקנה מכל האמור לעיל היא שיש לנכות את מלוא הקצבאות להן זכאי התובע על פי חישוב הנערך בסמוך למתן פסק-הדין, על בסיס הנתונים הקיימים באותה עת בנוגע לקצבאות להן הוא זוכה בפועל. לפיכך יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע סכום של 876,222 ₪, הוא סכום הקצבאות כולל הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי העבר (להוספת הפרשי ריבית לתגמולי המל"ל ששולמו לנפגע וההנמקות לה ראו ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273, 277 (1982); ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת היישוב, מיום 5.12.05; ע"א 10557/06 אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י, מיום 20.1.09, בפיסקה 6 לפסק-הדין; ע"א 7297/06 דולב נ' היאה כעביה, מיום 20.7.09; ע"א 9499/07 מימי פלאס נ' כלל, מיום 8.12.09, בפיסקה ז לפסק-הדין). הסכום דלעיל בוסס על דרישת המל"ל. אלא שבהקשר דברים זה יש לבחון כיצד השפיעו נישואיו של התובע על הקצבה. עיון באישורי תשלום הקצבאות שצורפו לדרישה עולה כי עד לחודש מאי 2010 שולמה לתובע קצבה בסכום של 2,503 ₪ לחודש, ולאחר שעודכנה עובדת נישואיו עלתה הקצבה לכדי 3,583 ₪. סעיף 200(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי קובע שתוספת הקצבה עבור בן זוג מותנה בכך שהכנסת בן הזוג אינה עולה על הסכום הנקוב בפרט 1 בלוח ב (למעשה - שאין הוא משתכר שכר העולה על שכר המינימום). בפתח הדיון מיום 30.11.10 הוצגו תלושי שכר, שהודפסו כולם ביום הדיון, מהם עולה לכאורה שרעיית התובע החלה לעבוד ביום 13.6.06 והיא עובדת בהיקף משרה של 56% ומשתכרת שכר בסיס של 5,600 ₪ לחודש. אם אכן כך הם פני הדברים הרי שהתובע לא יהיה זכאי לתוספת לקצבה. יוער שלא הובהר מתי נודע למל"ל על עובדת נישואי התובע, אולם ניתן ללמוד מהאישורים כי בחודש יוני 2010 החלה להשתלם לו הקצבה המוגדלת, סמוך ביותר לתחילת העסקתה הנטענת של הרעיה. מאחר ומאישור התשלומים עולה שהקצבה המוגדלת שולמה לכל הפחות עד לתום חודש ספטמבר (האישור הודפס ביום 18.10.10 ולפיכך אינו מתייחס לתקופה שלאחר חודש ספטמבר) הרי שהמעט שניתן לאמר הוא כי התובע לא עדכן את המל"ל בעובדה לפיה אשתו עובדת ומשתכרת מעל ההכנסה המזכה. בשונה מהאמור לעיל בנוגע לניכוי על פי המצב הנוכחי, שעניינו בשלילת השערות בנוגע לדרך בה יבחר אדם לפעול בעתיד, הרי שככל שהדברים אמורים באשת התובע מדובר לכאורה, ועל אף תמיהות מסויימות האופפות את הטענה לפיה היא עובדת ומשתכרת כנטען, במצב דברים קיים. בנסיבות אלה, וכדי שלא יגרם לתובע נזק, אורה על הקפאת סכום של 200,000 ₪ (והחלק היחסי בשכ"ט עו"ד) עד שהמל"ל יבחן את טענת התובע לפיה יש להפחית את הקצבה לה הוא זוכה בשל העובדה שרעיתו עובדת ומשתכרת מעל הסכום הקבוע בחוק. הסכום יוקפא למשך שנה מהיום. אם במרוצת פרק זמן זה יגיש התובע בקשה למל"ל להפחתת הקצבה והמל"ל ישתכנע כי רעית התובע עבדה והשתכרה כנטען מאז יום 13.6.10, ויפחית את הקצבה לה זכאי התובע ובמקביל יפחית גם את הדרישה לנתבעת - יועבר הסכום לתובע כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין. אם הקצבה לא תופחת רטרואקטיבית והדרישה לא תופחת - ינוכה הסכום בפועל. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים דלהלן: א. נזק לא ממוני 145,000 ₪ ב. הפסדי שכר בעבר 165,000 ₪ ג. גריעה מכושר ההשתכרות 1,200,000 ₪ ד. הפסדי פנסיה 65,000 ₪ ה. הוצאות עבור טיפולי שיניים 32,500 ₪ ו. עזרה והוצאות - עבר ועתיד 150,000 ₪ ז. סה"כ 1,757,500 ₪ ח. ניכוי תשלומים תכופים 55,250 ₪ ט. ניכוי תגמולי המל"ל - עבר ועתיד 876,222 ₪ י. סה"כ 826,028 ₪ לסכום זה יצורף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪ בגין ניהול שאלת החבות; שכ"ט עו"ד בשיעור 15.08% על סכום הפיצוי (661,028 ₪); והוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪ (הסכום כולל את האגרה, התשלום לעדים, וסכומים נוספים בגין ההוצאות שפורטו בחיתום סיכומי התובע, והוא לאחר הפחתת הסכום בו נשאה הנתבעת, ללא כל הצדקה סבירה, בגין חקירתו של האקטואר שי ספיר). שלא כבעבר לא ננקב שיעור שכר-טרחת עורך-דינו של התובע באחוז הקבוע בחוק בצירוף מע"מ, וזאת לנוכח נוסחה החדש של תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סעיף 16(א) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 קובע כי שיעור שכר-הטרחה המירבי שניתן לגבות לאחר ניהול הליכים לא יעלה "על 13% מהסכום שנפסק". לכאורה נראה שאין מקום לחיוב בשכ"ט עו"ד בשיעור גבוה יותר. אלא שהוראה זו היא בגדר שטר ושוברו בצדו. שוברו של השטר אינו אלא האמור בכלל 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), התשל"ז-1977 ולפיו "השיעורים שנקבעו בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף בו נתחייב עורך הדין". מכח האמור בכלל זה, שלא נטען מעולם כי הוא עומד בסתירה להוראת החוק עליה הוא מבוסס (על פי נוסח הכללים, המפנה לסעיף 16 לחוק הפיצויים) יש לקבוע שהפרשנות הנכונה של הוראת סעיף 16 לחוק הפיצויים היא כזו המאפשרת לבית המשפט לפסוק שכ"ט עו"ד בשיעור שלא יעלה על 13% בצירוף המע"מ החל באותה עת. על פני הדברים, וגם מנוסח דברי ההסבר להצעה שבבסיס תיקון תקנות סדר הדין האזרחי, ברי כי לנגד עיניהם של המתקנים לא עמדה הכוונה לשנות מהוראה זו של החוק (וגם לא ניתן היה לפגוע באמצעות חקיקת משנה בהוראה שבחקיקה ראשית), ובוודאי שכוונת המחוקק לא היתה לפגוע בדרך של תיקון חקיקת משנה בקניינם של נפגעי תאונות הדרכים. מאחר ואלה צפויים לניכוי שכ"ט עו"ד בהתאם להסכמי שכר הטרחה, הכוללים מע"מ מטבע הדברים, לא יתכן שהתוצאה משינוי זה תהא פגיעה מהותית בזכויותיהם של הנפגעים. מכאן שיש לאמר כי הפרשנות הנכונה של הוראת סעיף 16 לחוק הפיצויים היא זו שעולה בקנה אחד לא רק עם הכללים אלא גם עם למעלה משלושים שנות פרקטיקה, ומאפשרת פסיקת שכ"ט עו"ד עד לשיעור שעולה ממכפלת האחוז שנקבע בסעיף באחוז המע"מ השורר באותה עת. הסכומים בגין נזקי העבר נושאים כולם הפרשי הצמדה וריבית עד למועד מתן פסק-הדין. מתוך הסכום יוחזק בידי הנתבעת סכום של 200,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד עד ליום 1.12.11 או עד למילוי התנאים שנקבעו לעיל. יתרת הסכום תשולם עד ליום 2.1.11, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים. ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"א, 01 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. תוקן ביום 3.12.10 וביום 13.12.10. משפט פליליסדר דין פליליהמצאת כתבי בי דין