הגנה קבוצתית חוף השנהב המבקשים, כ-150 במספר, הם נתיני מדינת חוף השנהב השוהים בישראל. החל משנת 2000, הנהיג המשיב מדיניות של "אי-הרחקה קבוצתית" כלפי נתיני חוף השנהב, על רקע ההפיכה הצבאית שהתרחשה במדינה זו בשנת 1999 ומלחמת האזרחים שפרצה בעקבותיה. במהלך השנים מאז, הופסקה וחודשה מדיניות זו נוכח שינויים שחלו במצב בחוף השנהב. בעקבות קבלת עמדת משרד החוץ שלפיה על רקע התפתחויות פוליטיות בחוף השנהב, אין מניעה להשבת נתיני חוף השנהב לארצם, החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה ביום 27.12.2011, על דעת המשיב, להודיע על סיום מדיניות אי-ההרחקה, ולהורות לנתיני חוף השנה לעזוב את ישראל עד ליום 1.2.2012. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה הודיע כי לאחר תאריך זה, תינקטנה פעולות אכיפה להשבת נתיני חוף השנהב השוהים בישראל שלא כדין לארצם. נגד החלטה זו הוגשה ביום 30.1.2012 עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי מרכז. בנוסף, הגישו המבקשים בקשה לקבלת צו ביניים שלפיו יינתנו להם אשרות שהייה בישראל לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1951 (להלן: החוק), שתוקפן לשלושה חודשים, ושתוארכנה מעת לעת לפי הצורך. עוד באותו יום ניתן צו ארעי האוסר על הרחקת המבקשים לארצם. ביום 5.2.2012 הגישה המדינה בקשה לסילוק העתירה על הסף מחמת היעדר סמכות מקומית. בקשה זו התקבלה ביום 22.2.2012, ובית המשפט המחוזי מרכז הורה על העברת הדיון לבית המשפט בירושלים (בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על הסף בהחלטתי בבר"ם 2001/12 מיום 5.3.2012). עוד קודם לכן, נעתר בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופט א' יעקב), במעמד צד אחד, לבקשת המבקשים למתן אשרות שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק. בהחלטה בדבר העברת הדיון לירושלים, ציין בית המשפט כי "צו הביניים יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת של בית המשפט המוסמך". לאחר העברת הדיון לירושלים, הגיש המשיב בקשה למתן החלטה בבקשתו לבטל את ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. בעקבות דיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 4.3.2012, קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט י' שפירא) את בקשת המדינה, והורה על התליית הצו הארעי שנתן בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז, בכפוף לכך שהמבקשים יוכלו למשוך כספים מחשבון הבנק שלהם לשימושם. עוד נקבע כי העותרים לא יורחקו ולא יושמו במשמורת עד למתן פסק דין בעתירה. הדיון בעתירה לגופה נקבע בתחילה ליום 21.3.2012. בעקבות בקשות מטעם המבקשים, נדחה הדיון והוא קבוע כעת ליום 1.5.2012. הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט לעניינים מינהלים בירושלים מיום 4.3.2012, שבגדרה בוטל באופן חלקי הצו שניתן במעמד צד אחד, כך שהמשיב אינו נדרש להעניק למבקשים אשרות שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק. המבקשים טוענים כי דין ההחלטה להתבטל מכמה טעמים: ראשית, על אף קיומו של צו ארעי המורה למשיב להעניק אשרות שהייה למבקשים, הדבר לא נעשה במשך השבועות שבהן היה הצו בתוקף. לפיכך, נגועה בקשת המדינה לבטל את הצו בחוסר ניקיון כפיים. שנית, המבקשים טוענים כי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים נהג בהחלטתו כמעין ערכאת ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז, שכן יש לראות את החלטת האחרון כהחלטה סופית בבקשה למתן צו ביניים, לאחר שהמשיב לא הגיש את תשובתו לה במועד. שלישית, לטענת המבקשים, הם החזיקו באשרות שהייה זמניות לפי סעיף 2(א)(5) לחוק עד ליום 31.12.2011 (לכל הפחות), ולכן הם זכאים לאשרות אלה - בלי קשר להארכת ההגנה הקבוצתית - עד להכרעה בעניינם בבית המשפט ויציאתם מישראל. לגופם של דברים, נטען כי בית המשפט לא בחן כדבעי את סיכויי העתירה ומאזן הנוחות, כנדרש מהחלטה בבקשה למתן צו ביניים. אשר לסיכויי העתירה, נטען כי ההחלטה בדבר סיום ההגנה הקבוצתית לנתיני חוף השנהב אינה מבוססת, בלתי סבירה וניתנה בניגוד לכללי המינהל התקין. בין היתר, נטען כי חוות הדעת השונות בנוגע למצב בחוף השנהב אינן חיוביות, וכי יש ללמוד מניסיון העבר כי המצב דינאמי ומשתנה. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, נטען כי הגם שהמבקשים אינם מגורשים מהארץ, הרי שבהיעדר אשרת שהייה, אינם יכולים לעבוד ולכלכל את עצמם ואת משפחותיהם. המשיב מצידו טוען כי בהחלטת בית המשפט המחוזי מרכז נקבע מפורשות כי "צו הביניים יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת של ביהמ"ש המוסמך", ולכן אין ממש בטענה כי בית המשפט בירושלים שם עצמו כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט במחוז מרכז. ממילא, כך לטענת המשיב, מדובר בהחלטה שנתקבלה במעמד צד אחד, וגם אם לא אלה היו פני הדברים - מוסמך בית המשפט לשנות צווים ארעיים וצווי ביניים שניתנו. עוד נטען כי אין כל הצדקה ליתן למבקשים אשרת שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק, משתמה מדיניות אי ההרחקה הזמנית לארצם. עוד נטען כי הסעד המבוקש בבקשה למתן צו הביניים הוא 'צו עשה', הזהה לסעד המבוקש בעתירה לגופה. אשר לסיכויי העתירה, נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים דחה עתירות דומות בקובעו כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב להפסיק את מדיניות אי-הרחקת נתיני חוף השנהב לארצם (עת"מ (י-ם) 19734-01-12; עת"מ (י-ם) 27790-02-12). גם מאזן הנוחות, אינו נוטה - כך נטען - לטובת המבקשים. בבקשה דנן כרוכים עניינים של מאות מבקשים שונים - שאין מצבו של האחד כמו זה של משנהו - ולכן קיים קושי מובנה בהערכת מאזן הנוחות. בצד האמור, נטען כי ממילא אשרת שהייה לפי סעיף 2(א)(5) - היא הסעד המבוקש - אינה כוללת היתר עבודה בישראל. לאחר שבחנתי את הבקשה ואת התשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ראשית יצוין כי אין ממש בטענות הדיוניות שהעלו המבקשים. פשיטא כי בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מוסמך לשנות החלטה בנוגע לצו זמני במסגרת דיון בעתירה שהועברה אליו, לא כל שכן כאשר ההחלטה הקודמת ניתנה במעמד צד אחד וכלל התייחסות מפורשת לאפשרות כי תתקבל החלטה חדשה על-ידי בית המשפט הנעבר. גם לגופם של דברים אין עילה להתערבותנו. הסעד המבוקש בגדר בקשה זו הוא בבחינת צו עשה זמני. כידוע, צו כזה אינו ניתן כדבר שבשגרה, ובמקרה זה אין הצדקה לחרוג מן הכלל, שכן אי מתן צו הביניים המבוקש איננו מונע מן המבקשים סעד אפקטיבי בעתירה העיקרית, אם יימצא כי קיימת עילה לכך (השוו: בר"ם 5346/03 מלבסקיה נ' שר הפנים ( 18.6.2003). הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהדיון בעתירה לגופה קבוע למועד קרוב (ודחיית הדיון נעשתה לבקשת המבקשים בעצמם), וניתן להעריך כי ההכרעה בה תתקבל אף היא בהקדם. בהתאם לצו שניתן על-ידי בית המשפט קמא, לא יורחקו המבקשים מהארץ, וכן יוכלו הם למשוך כספים מחשבונות הבנק שלהם. במצב דברים זה, לא קמה עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא בנקודת הזמן הנוכחית. למעלה מן הצורך יצוין כי גם בחינת שיקולי מאזן הנוחות אינה מטה את הכף לטובת המבקשים. הטעם העומד בבסיס בקשתם הוא שבתקופת הביניים - עד להכרעה בעתירתם - הם אינם יכולים לעבוד. דא עקא, שאפילו יינתן צו הביניים המבוקש ויוענקו למבקשים אשרות שהייה זמניות לפי סעיף 2(א)(5) לחוק, האשרה האמורה אינה כרוכה בהכרח במתן היתר העסקה (עע"ם 2594/11 מדינת ישראל נ' באקארי ( 21.3.2012). זאת ועוד, בית משפט זה ציין אמנם בבג"ץ 6312/10 קו לעובד נ' ממשלת ישראל ( 16.1.2011), על יסוד הודעת המדינה, כי לעת הנוכחית לא ייאכף איסור העסקתם של מי שממתינים להכרה בהם כמבקשי מקלט וכן של אלה הזכאים ל"הגנה קבוצתית" (כמו נתיני אריתריאה וסודן). עם זאת, במצב דברים שבו ניתנה החלטה מינהלית בדבר הפסקת מדיניות אי-ההרחקה ביחס לנתיני חוף השנהב, הרי שהמבקשים שלפנינו אינם נמנים בנקודת הזמן הנוכחית על הקבוצה האחרונה. באשר להיבט הפרטני - כפי שציינו המבקשים, מצבם של כל אחד ואחד מהם (כ-150 במספר) הוא שונה, ולכל אחד ואחד מהם יש טענות שונות במישור הפרטני, אלא שנושא הבקשה שלפנינו הוא ההחלטה בדבר ההגנה הקבוצתית. הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא. בנסיבות המקרה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות. משרד הפניםמסתננים