רקע כללי ועובדות מוסכמות השאלה היחידה המתעוררת בתיק זה היא האם יש לפסוק על תגמולי ביטוח ששולמו על ידי הנתבעת לתובע ריבית מיוחדת כמשמעה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981? אין חולק כי התובע הינו הבעלים של רכב מס' רישוי 46-794-29 (להלן: "הרכב"). אין חולק עוד כי הרכב ניזוק בתאונת דרכים מיום 1.8.2005 (להלן: "התאונה"). מוסכם עוד כי בזמן אירוע התאונה היה הרכב מבוטח בביטוח מקיף על ידי הנתבעת. שמאי מטעם הנתבעת קבע כי שווי הרכב בזמן התאונה עמד על סך של 51,600 ₪ והכריז עליו כאובדן להלכה. השמאי העריך את שווי שרידי הרכב בסך של 22,188 ₪ וקבע כי אלו ימכרו. אין חולק עוד כ בזמן אירוע התאונה רבץ על הרכב שיעבוד לטובת בנק מזרחי - טפחות (להלן: "הבנק הממשכן") וכן עיקולים שהוטלו על ידי נושים אחרים. השעבוד קדם בזמן לעיקולים שכן הוא רבץ על רקע הלוואה שניטלה על ידי התובע לצורך רכישת הרכב. בנוסף לכך בפוליסה שהוצאה על ידי הנתבעת והרלוונטית למועד התאונה נרשם שיעבוד לטובת בנק מזרחי-טפחות. הבנק הממשכן דרש במספר הזדמנויות כפי שאפרט בהמשך כי תגמולי הביטוח עד כה החוב יועברו לטובתו. הנתבעת התנתה את תשלום תגמולי הביטוח בהסרת העיקולים על ידי התובע. וכך במשך שנים לא הועברו תגמולי הביטוח כאשר הנתבעת טענה כי התובע הסכים לדרישתה להסרת העיקולים אך בפועל לא פעל להסרתם. ביום 31.7.2008 הגיש התובע את התביעה הנוכחית לתשלום תגמולי הביטוח. הנתבעת הגישה ביום 16.9.2008 טען ביניים במסגרת ת"א 7929-09-08 כנגד התובע וכל נושיו לרבות הבנק. בהעדר התנגדות ממי מהנושים ניתן על ידי בית המשפט ביום 24.3.2009 צו גודר אשר במסגרתו קבע בית המשפט: "פועל יוצא מן האמור כי הטוען 1 (התובע כאן - ההערה שלי א.כ.) יהיה זכאי לקבלת הכספים המגיעים מן המבקשת על פי פוליסת הביטוח לרכב מס' 05/20116226/00." למרות ההכרעה בטען הביניים הנתבעת שילמה את תגמולי הביטוח לתובע רק ביום 5.5.2010, כעובר שנה וחודש ממועד פסק הדין שניתן בטען ביניים. לתגמולי הביטוח ששולמו התווסף על ידי הנתבעת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.3.2009 , המועד בו ניתן פסק הדין בטען הביניים. בשל כל עותר התובע לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת מיום התאונה. כן דורש התובע לשערך את הסכום המגיע לו מיום התאונה. טענות הצדדים התובע טוען ומעלה את הטענות כדלקמן: א. הנתבעת ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה להגיש בקשה מתאימה של טען ביניים. היא עשתה כן רק לאחר שהתובע הגיש תביעה לתגמולים לבית המשפט. ב. היה על הנתבעת להעביר לבעל השעבוד את תגמולי הביטוח ואם חששה מתביעות סותרות היה עליה לפנות לבית המשפט. ג. גם לאחר שהתובע הציג לה רישיון נקי משעבוד ואישור על ביטל העיקולים מאנה הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח והציעה לשלם סכום מופחת. ד. הנתבעת בחרה להגיש לבסוף בקשה לטען ביניים על אף שידעה במועד זה כי אין טענו לצדדים שלישיים כלפי התובע. ה. למרות שבית משפט הורה בהליך טען הביניים על העברת התגמולים לתובע הנתבעת הגישה כתב הגנה בתביעה הנוכחית ובו ביקשה לדחות את התביעה ואף טענה כי שילמה א תגמולי הביטוח למרות שבעת הגשת כתב ההגנה התגמולים טרם שולמו. ו. רק לאחר מספר פניות והגשת בקשה לבית המשפט שילמה לבסוף הנתבעת את תגמולי הביטוח אך השערוכים שביצעה אינם נכונים. הנתבעת מאידך טוענת את הטענות כדלקמן: א. התובע לא עז דבר על מנת לסלק את חובותיו לנושיו ועיקולים שהוטלו על הרכב לא הוסרו. ב. על אף שהרכב היה משועבד לטובת הבנק המשעבד פנייתו היחידה של התובע הייתה להעביר את תגמולי הביטוח לחשבונו בבנק דיסקונט. ג. לא יכולה להיות מחלוקת על קיומם של אותם עיקולים. הנתבעת לא ידעה מה גובה או סכום העיקולים והתובע לא טרח להמציא אסמכתא המתעדת את גוב החוב לנושים אחרים או לבנק הממשכן. ד. התובע היה מעודכן היטב לתוכן ההתכתבות בין הנתבעת לבנק הממשכן. התובע הוא זה שבחר לסלק את העיקולים לצורך תשלום תגמולי הביטוח בדיוק כפי שהודיע בא כח הבנק הממשכן לנתבעת. ה. התובע לא טרח להביא לעדות את סגן מנהל הבנק עימו היה בקשר. עוד לא הובא לעדות עו"ד אייל בא כח הבנק אשר כתב כי התובע הסכים להסיר את העיקולים תחילה ועל כן יש לקבל את האמור במכתבו כנכון. ו. קבלת גרסת התובע לפיה היה על הנתבעת לשלם לבנק הממשכן ללא הסר העיקולים היה מותיר את הנתבעת אשר שילמה את מלוא כספי הביטוח עם רכב מעוקל והיה חושף אותה לתביעות של נושים אחרים. ז. הנתבעת פעלה והגישה הליך של טען ביניים. ח. אי תשלום התגמולים מיד לאחר מתן פסק הדין בטען הביניים היה עקב תקלה. אם היו התובע או בא כוחו פונים ומפנים תשומת ליבה של הנתבעת לתקלה שאירעה היא הייתה משלמת ת התגמולים. ט. לא מתקיימים הנסיבות לפסיקת ריבית מיוחדת. י. לנתבעת נגרם נזק מאחר ולא הועבר הרכב על שמה בשל העיקולים ולא מכרה את השרידים. דיון והכרעה ריבית מיוחדת סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") קובע כי המועד לתשלום תגמולי ביטוח הם כדלקמן: "תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים." סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח קובע כי על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כאשר הפרשי ההצמדה יתווספו מיום קרו מקרה הביטוח והריבית מתום 30 יום מיום מסירת התביעה. לכן כבר מייד ניתן לומר כי הנתבעת נהגה שלא כדין עת הוסיפה הפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין בטען הביניים ולא מיום ארוע התאונה כפי שהחוק מחייב. סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח העוסק בריבית חריגה קובע: "מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים - רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28." אימתי יחייב בית משפט מבטחת בריבית מיוחדת? נפסק כי בית משפט יפסוק ריבית מיוחדת כאשר המבטח אינו מראה טעם סביר לסירובו לשלם. טעם סביר יכול להיות מבוסס על עובדה או טענה משפטית, טעם שהוא ענייני ואמיתי (ראה: רע"א 3121/04 עברוני נ. כלל חברה לביטוח בע"מ; רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. מנשה ישר, פ"ד לט(2) 774). עוד נפסק באותם הלכות כי אם בית משפט יגלה כי סירוב התשלום נעוץ בשרירות לב של המבטחת תוך ניצול הליכי משפט לרעה, על מנת לעכב את התשלום תוך יצירת סחבת והתשת התובע, יעשה בית משפט שימוש בסמכותו לפסוק ריבית מיוחדת. בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על המקר הניצב לפני הנני סבור כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב ובשרירות תוך גרימת סחבת ולכן יש לחייבה בריבית מיוחדת. להלן אפרט את נימוקיי. הדרישה להסרת עיקולים מן הבחינה העובדתית הנני קובע כי הנתבעת העמידה דרישה להסרת עיקולים כתנאי לתשלום תגמולי הביטוח לבנק הממשכן. במכתב ששלחה הנתבעת לתובע ביום 1.12.2005 דרשה: "על מנת לקדם תביעתכם הרינו לבקשכם לדאוג להסרת העיקול על הרכב." הנתבעת כתבה ביום 13.2.2006 לבנק הממשכן: "הרינו להודיעכם כי מבדיקה מול משרד הרישוי עולה כי רכב זה מעוקל ולכן רק לאחר הסרת העיקול נוכל להעביר התשלום בגין שוויו לפקודתכם. על עמדה זו חזרה הנתבעת לכל אורך הדרך בהתכתבויות השונות. עו"ד שמעון אייל אשר ייצג את הבנק הממשכן שלח ביום 15.3.2006 מכתב ובו דרש כי תגמולי הביטוח עד גובה החוב לבנק יועברו לבנק הממשכן. באותו מכתב ציין עו"ד אייל ובצדק כדלקמן: "מבחינה משפטית, למרשי יש עדיפות מכוח השיעבוד על פני כל עיקול של נושה אחר, ולכן עליכם להעביר את התשלום לבנק ללא כל קשר לעיקול המוטל על הרכב. משכך, תמוהה בעיני תשובתך לפיה תוכלו להעביר התשלום למרשי רק לאחר הסרת העיקול." לכן כעובדה שאינה מוכחשת הנתבעת התנתה את תשלום תגמולי הביטוח בהסרת העיקולים על ידי התובע. קיומם של עיקולים וזכות הנתבעת הנתבעת טוענת כי סירובה לשלם תגמולי ביטוח היה בשל קיומם של עיקולים על הרכב. הנתבעת חששה שאם תשלם את תגמולי הביטוח היא לא תוכל להעביר את הבעלות ברכב על שמה במשרד הרישוי בשל קיומם של עיקולים. אולם לטענה זו אין שחר מבחינה משפטית. אילו שילמה הנתבעת את תגמולי הביטוח לבנק הממשכן הייתה אמורה הזכות לעבור אליה והייתה זכותה על זכותם של הנושים אשר הטילו עיקולים זמניים. על כך אני למד מהוראות סעיף 14 לחוק המשכון, תשכ"ז - 1967 הקובע: "נפדה משכון לפי סעיף 13 על ידי מי שאינו החייב, זכאי הפודה לחזור אל החייב ולהיפרע ממנו כדין ערב שמילא את ערבותו, ואם הפודה לא היה בעל הנכס יעמוד לו המשכון להבטחת זכותו זו." לפי סעיף זה במידה והנתבעת הייתה משלמת את תגמולי הביטוח לבנק הממשכן היא הייתה נכנסת בנעליו והמשכון היה לטובתה. משכון הינו משכון העדיף בזכותו על כל העיקולים. ויסמן בספרו "חוק המשכון, תשכ"ז - 1967" גורס כי פדיון משכון מדרגה ראשונה על ידי צד ג' נותן עדיפות לצד ג' על פני משכון מדרגה שניה שהיה רשום באותה עת על הנכס (בעמ' 290). לכן מקל וחומר שהפודה, אשר הזכות מועברת אליו כזכות סובר וגציה, יהיה עדיף על נושים אשר מחזיקים בידיהם עיקול. גם אם טכנית לאחר תשלום תגמולי הביטוח היה מסרב משרד הרישוי להעביר את הזכות על שם הנתבעת היה פתוחה הדרך בפני הנתבעת לכפות על משרד הרישוי לעשות כן באמצעים משפטיים באמצעו בית המשפט. שווה בנפשך מקרה בו המבוטח לא יכול להסיר את העיקולים (ולא הוברר במקרה הנוכחי אם הוא כן יכול אם לאו) היעלה על הדעת כי המבטחת לא תשלם לבעל המשכון את תגמולי הביטוח בשל דרישה זו? דרישה כזו תרוקן למעשה את המשכון מכל תוקף ואף תיתן לנושים האחרים אשר לטובתם יש עיקול מעמד שווה לזה שיש לבעל המשכון. ברי כי מתן מעמד שווה לבעל העיקול לזה שלבעל המשכון אינה אפשרית והיא מנוגדת להיררכיה ולסדר הקדימיות של הנושים. בשים לב לכך אין למבטחת כל עילה שבדין להתנות תנאי כדוגמת זה שהתנהתה במקרה הספציפי. מכאן שדרישתה של הנתבעת שהתובע יסיר את העיקולים שרבצו על הרכב כתנאי לתשלום תגמולי הביטוח הייתה דרישה שאין לה כל בסיס משפטי בדין. חובת תום הלב הדרישה אשר הציבה הנתבעת, לפיה על התובע להסיר את העיקולים כתנאי לתשלום התגמולים, הייתה דרישה מחוסרת תום לב. דרישה כזו מנוגדת לחובת הנתבעת לנהוג בתום לב בעת ביצוע החוזה בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). במסגרת הפסיקה הוטל על מבטחת החובה שלא להטעות את המבוטח. חובה זו נגזרה מכח סעיף 15 לחוק החוזים. בעא 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב סדובניק, פ''ד מו(3) 158 נפסק: "בע"א 168/84 [1] טענה ערבה לחוב, כי פקיד הבנק השיאה לחשוב שהיא חותמת על שטר מישכון של ניירות ערך מסוימים, כשלמעשה החתימה על כתב ערבות. נקבע שם מפי השופט ש' לוין, כי הטענה מגלה עילת הגנה (בעמ' 335מול אות השוליים ג). סבורני, כי ניתן להחיל חובת גילוי דומה גם על חברת ביטוח בבואה להחתים מבוטחים על טופסי הסכמה שונים. אם מצאה השופטת המלומדת, כי הוסבר למבוטח שחתימתו היא עניין פורמאלי, ובו בזמן הוחתם על התחייבות מרחיקת לכת, כפי שעוד יבואר, המעמידה בספק את השיפוי כולו, הרי שבכך הוטעה המשיב, וקמה לו עילה לבטל את ההסכם הנ"ל. כבר בע"א 413/79 [2], בעמ' 38מול אות השוליים ד), שהלכתו אושרה לגבי בנקים בע"א 779/87, 780[3], בעמ' 310, נקבע, כי "מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים". וגם אם בטלות ממש אין כאן, הרי "השפעה בלתי הוגנת", המקימה עילת ביטול על-פי ע"א 413/79 [2] הנ"ל, בוודאי יש כאן. בדומה ללקוח, החותם על מסמכים שהכין עבורו בנק מסחרי, גם מבוטח, המגיע לשלב בו הוא מבקש שיפוי מהמבטח, איננו מצוי בעמדת מיקוח שווה, ויחסי הכוחות בין גוף כזה לבין האזרח "הקטן", בעל התביעה, אינם שווים. חברת הביטוח חייבת להסביר למבוטח, הסבר היטב, על מה הוא חותם, וזאת מכוחן של שתי הוראות חוק לפחות. האחת - חובת הגילוי הקבועה בסעיף 15לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- .1973הסיטואציה בה מוחתם מבוטח, לאחר קרות האירוע הביטוחי, על טופס שכזה, היא בגדר "נסיבות" (כאמור בסעיף), בהן קמה חובת גילוי מיוחדת. ההוראה השנייה הינה חובת תום הלב, המוטלת על המערערת לפי סעיף 39לחוק הנ"ל, בביצוע חוזה הביטוח, עת הגיעה השעה שחברת הביטוח תפרע את חובה, שבגינו זכתה בדמי ביטוח (השווה, ע"א 188/84 [4], דברי הנשיא שמגר בעמ' 15). על חובת תום הלב ברמה הגבוהה (utmost good faith) המוטלת על חברת הביטוח בעניינים דומים, ועל חובת הגילוי הנדרשת ממנה ראה גם r.p. colinvaux, law of insurance 104- 103( 1990,.th. Ed 6,london)." בדומה על המבטחת, שחזקה עליה שהיא יודעת מה המצב המשפטי הנכון לפיו זכותה עדיפה על כל נושה עם תשלום תגמולי הביטוח לבנק הממשכן, להעמיד את המבוטח התובע על המצב הנכון ולא לדרוש דרישות שאינן ממין העניין ושזכרם כלל לא בא בפוליסת הביטוח כדוגמת הסרת העיקולים כתנאי לתשלום התגמולים לבנק הממשכן. משדרשה הנתבעת דרישה זו הטעתה את התובע ולנהגה כלפיו בחוסר תום לב. משכך אין כ לנפקות לשאלה אם התובע הסכים לפעול על פי דרישה זו כעולה ממכתבו של עו"ד שמעון אייל בא כח הבנק הממשכן אל הנתבעת. הגם שעובדה זו לא הוכחה כדבעי, שכן לא הובאה עדות עו"ד אייל לעניין זה ומכתבו מהווה עדות מפי השמועה, משהוטעה התובע בדרישה זו אין הוא מחויב על פיה. גם אם הסכים המבוטח להסיר את העיקולים ולא עלה בידו להסירם המבטחת אינה יכולה להחזיק את המבוטח כבן ערובה ולא לשלם לבעל המשכון שזכותו קודמת לכל נושה. יתרה מכך, גם התנהלות הנתבעת בתוך כותלי בית המשפט התאפיינה בנקיטת סחבת. הנתבעת מצאה לנכון לשלם את גמולי הביטוח רק שנה וחודש לאחר מתן פסק הדין בטען הביניים זאת ללא כל סיבה מוצדקת וכחלק מהתנהלותה הכללית. התנהגות זו מלמדת על זלזול מצידה במבוטחה כאשר לא אצה לה הדרך לשלם את המגיע. כאילו לא עברו ארבע שנים מיום קרות התאונה בעת מתן פסק הדין בטען הביניים הנתבעת נהגה בעצלתיים ונדרשה לה מעל לשנה לשלם את התגמולים. גם בטרם קיום הדיון בהליך טען הביניים, הגיש התובע ביום 28.10.2008, הודעת פרטים לטען הביניים אליו צירף אסמכתאות לפיהן בוטלו העיקולים ואף הוסר המשכון על ידי בעל המשכון. למרות זאת לא טרחה הנתבעת לשלם מיד לאחר מכן אלא המתינה עד לקיום הדיון בטען הביניים שהתקיים כחמישה חודשים לאחר מכן שכאמור אף לאחריו לא מצאה לנכון לשלם באופן מיידי. גם התנהלות הנתבעת בכל הקשור להפרשי ההצמדה מלמד על כוונתה של הנתבעת להתחמק מהתשלום המגיע ומעיד על חוסר תום ליבה והתנהגותה השרירותית. מכל האמור לעיל הנני סבור כי הנתבעת נהגה בחוסר תום אשר אמור לזכות את התובע בריבית מיוחדת. כפועל יוצא מכך הנתבעת היא היא שגרמה למצב בו הרכב לא הועבר על שמה ולכן אין לה פתחון פה בכל הקשור לטענותיה באשר לנזק שנגרם לה ודין טענותיה במישור זה להידחות. באשר לשיעור הריבית החוק מאפשר פסיקת ריבית מיוחדת עד פי שלושה מהריבית על פי חוק ריבית והצמדה זאת בנוסף על הפרשי הריבית. בנסיבות מקרה זה ולאחר ששקלתי את התנהלות הנתבעת הנני מחייב בריבית מיוחדת פי שניים מהריבית על פי חוק הפרשי הצמדה וריבית. התוצאה בשים לב לכך אני קובע כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים לפי החישוב כדלקמן: א. סך של 51,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מיום התאונה ועד ליום 5.5.2010 וכן הפרשי ריבית מיום 14.9.2005 (30 יום לאחר פתיחת תביעה בחברת הביטוח). ב. על הסך הנ"ל כאמור בסעיף א' לעיל יתווסף ריבית מיוחדת כפי שקבעתי לעיל (פי שניים מהריבית החוקית) מיום 14.9.2005 (30 יום מיום פתיחת התביעה בחברת הביטוח) ועד ליום 5.5.2010. ג. מהסכום שיתקבל בסעיף א + ב לעיל יש להפחית סך של 54,407 ₪ אשר שולמו על ידי הנתבעת למבוטח. ד. על ההפרש יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיוחדת כפי שקבעתי לעיל מיום 5.5.2010 (היום בו שולמו תגמולי הביטוח החלקיים על ידי הנתבעת) ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 12,000 ₪. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים. ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ב, 07 מאי 2012, בהעדר הצדדים. ריבית