מבוא 1.          התובעות, י.ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ ומכשירי מדידה בינלאומיים ישראל בע"מ, הגישו כנגד מר זמיר בסון (להלן :"הנתבע" ) וכנגד נאמן הלוואות (ת"א) בע"מ (להלן :"הנתבעת" ) תביעה לפינוי וסילוק יד וזאת משני חדרים בקומה הראשונה של בנין ברח' הרצל 39 פינת שהם 2 נתניה הידוע כגוש 8266 חלקה 96 (להלן: הבנין ).   2.         הנתבעים התגוננו מפני התביעה.   3.       מטעם התובעות, הוגש תצהירו של מר יוסף בוכריץ ואף הוגש תצהיר משלים מטעמו. כן הוגש מטעמן תצהירו של אחד מהבעלים הקודמים של הבנין, מר דב סגל. כמו כן, הוגשה מטעמן חוות דעת מומחה של השמאי מר דוד טיגרמן שעניינה דמי שכירות ראויים. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר זמיר בסון וכן של בנו מר גולן בסון.             המצהירים ונותן חוות הדעת נחקרו בדיון ההוכחות והצדדים הגישו סיכומים בכתב.   טענות הצדדים 4.         לטענת התובעות, הן הינן הבעלים של הבנין שבו מצוי המושכר. לטענתן, הנתבע 1 היה דייר מוגן בשני חדרים הנמצאים בקומה הראשונה של הבנין (להלן: המושכר) . שניים מהבעלים הקודמים של המושכר חתמו על חוזה דיירות מוגנת על פיו הנתבע ואשתו שכרו את שני החדרים לצרכי מגורים. לטענת התובעות, בחודש מאי 1975 חתם הנתבע על הסכם שכירות חדש עם שלושת הבעלים דאז, על פיו שינה את מטרת השכירות ממגורים לעסק של בזאר לבגדים והוא הפך לדייר היחיד.             בתחילת שנות השמונים שינה הנתבע שוב את מטרת השכירות והפך למתווך. לטענת התובעות, ביום 26.6.90 הקים הנתבע יחד עם אשתו נאווה חברה בשם נאמן הלוואות (ת"א) בע"מ. החברה החלה לעסוק במתן הלוואות כספיות. ביום 4.6.06 שונה שמה של החברה ל-אביב ת.א. בע"מ, היא הנתבעת . לטענת התובעות, הנתבע נטש את המושכר ומי שפעל במושכר היתה הנתבעת. לטענת התובעות, הבעלים דאז של הבנין כלל לא ידעו על כך. לטענת התובעות, הנתבע עסק, למיטב ידיעתן, במושכר בתווך מקרקעין, מתן הלוואות והנהלת חשבונות. התובעות הגישו לבית הדין לשכירות תביעה בת"ש 4/08 לקביעת דמי השכירות בגין המושכר המשמש בעל מקצוע חופשי. לטענתן, נודע להן במסגרת הליכי גילוי מסמכים שהתנהלו באותה תביעה, כי הנתבע נטש את המושכר ומתנהל שם עסק של המרת מט"ח של הנתבעת . לפיכך, ביקשו למחוק את התביעה בת"ש 4/08 על מנת להגיש תביעת פינוי והגישו את התביעה שבפני. לטענת התובעות, בהתאם לסעיף 5 להסכם השכירות מיום 1.10.74 נאסר על השוכר להעניק לאחר זכות במושכר ללא הסכמה מראש ובכתב מהמשכיר . לטענת התובעות, הנתבע לא קיבל אישור מהבעלים לקיים במקום עסק של המרת מט"ח ומתן הלוואות כספיות , בין בעצמו ובין באמצעות הנתבעת. לטענת התובעות, סעיף 19 לחוזה השכירות קובע כי במקרה של הפרת תנאי החוזה, יחשב החוזה כבטל. לטענתן, מתקיימת עילת פינוי לפי סעיף 131(2) בגין הפרת תנאי מתנאי השכירות אשר לפי תנאי השכירות מאפשר לתבוע פינוי. לטענת התובעות, לנתבעת אין זכות להחזיק במושכר ולנהל ב ו את עיסוקיה ולכן הם זכאים לתבוע סילוק יד של הנתבעת.   5 .       לטענת הנתבעים, הנתבע היה ועודנו דייר מוגן במושכר. לטענת הנתבעים, ביום 3.5.89 נחתם הסכם נוסף עם הבעלים הקודם לפיו ניתנה לנתבע ורעייתו הרשות להשתמש במושכר למשרד וכן לסלון לכלות (נספח א' לכתב ההגנה). לטענת הנתבע, בשנת 1990 החליטו הנתבע ורעייתו להפעיל את העסק של משרד למתן שירותי מטבע והלוואות, שניהלו במושכר, באמצעות חברה שהם בעלי מניותיה היחידים, היא הנתבעת. לטענת הנתבעים, ההחלטה להפעיל את העסק באמצעות חברה פרטית בע"מ נעשתה משיקולים כלכליים חשבונאיים ולכן הנתבעת משמשת בידי הנתבע ורעייתו ככלי שרת פיננסי לצורך ניהול העסק בלבד, ללא זכויות משל עצמה במושכר.   לטענת הנתבע, הוא ורעייתו נותרו הדיירים המוגנים ומעולם לא נטשו את המושכר. לטענת הנתבעים, הפעלת העסק באמצעות הנתבעת היה גלוי ידוע לכל והבעלים הקודם היה מבקר פיזית במושכר באופן קבוע כדי לגבות את דמי השכירות במשך עשרות שנים. לטענת הנתבעים, הבעלים דאז מעולם לא התנגד להפעלת העסק באמצעות חברה. לטענתם, שתיקתו של הבעלים הקודם במשך 19 שנים מהוו ה מחסום לתובעות. לטענת הנתבעים, התובענה הקודמת שהוגשה על ידי התובעות כנגד הנתבע לעניין קביעת דמי השכירות, נמחקה על ידי בית הדין לשכירות בשל היותה משוללת עילה. לטענת הנתבעים, מטרת העסק שהפעילו, מתן שירותי מטבע והלוואות, היתה ידועה וגלויה לעיני כל והינה מותרת לפי ההסכמות עם הבעלים הקודמים.   לחלופין, טוענים הנתבעים כי יש להושיט סעד מן הצדק.   דיון והכרעה 6.         אין מחלוקת כי התובעות הינן הבעלים של הבנין בו מצוי המושכר. כמו כן, אין מחלוקת כי בשנת 1974 נחתם הסכם דיירות מוגנת בין הבעלים הקודמים של הבנין, באמצעות מר דב סגל, לבין הנתבע ואשתו. 7.         התובעות טוענות להפרה של הסכם השכירות ולנטישה בכך שנוהל במושכר עסק של המרת מט"ח והלוואות על ידי הנתבעת. הנתבעים, מצידם, אינם חולקים על כך שנוהל במקום עסק של המרת מט"ח והלוואות על ידי הנתבעת אך טוענים כי אין בכך משום הפרה של הסכם הדיירות המוגנת.   8.       בכל הנוגע לניהול עסק של המרת מט"ח והלוואות, בהתאם להסכם מיום 3.5.89 שנערך בין הנתבע לבין מר דב סגל, מהבעלים הקודמים של המושכר, הוסכם כדלקמן:   " 3. המשכיר רשאי לפתוח משרד במושכר שלו וכן סלון כלות".           אני מקבלת את טענת הנתבעים כי בהתאם להסכם האמור היה הנתבע רשאי לנהל במושכר משרד ובכלל זאת אף משרד שעיסוקו המרת מט"ח ומתן הלוואות. מעדותו של הבעלים הקודם, מר סגל, אף עולה כי היה מודע לכך שהנתבע עוסק במתן הלוואות (ר' עמ' 21 לפרו' הדיון): " ש: היה ידוע ביניכם שהוא עוסק בהלוואות. ת:        כן. ידעתי. ש:       היו לו שירותי מטבע.    ת:        עד כמה שידוע לי לא עסק בשירותי מטבע. מה שהוא עשה בדיוק איני יודע " .              התובעות אף לא פירטו בסיכומיהן לעניין הטענה להפרה בשל עצם השימוש למטרה האמורה. לנוכח כל האמור, אין לראות בעיסוק זה במושכר, בפני עצמו, משום הפרת הסכם הדיירות המוגנת.   9 .       עיקר הטענה של התובעות להפרה נוגעת לפעילותה של הנתבעת במקום ולנטישה מצד הנתבע. הסכם הדיירות המוגנת משנת 1974 (נספח א' לתצהיר של מר בוכריץ מטעם התובעות) קובע מפורשות, כי נאסר על הדייר להעביר זכויות במושכר לאחר.               כך הוסכם בסעיף 5 להסכם:   "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או על חלק ממנו וכן לא להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו וכן לא לשתף מישהו בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו בין אם השימוש או ההנאה החלקית מוגנים או בלתי מוגנים וכן אסור לשוכר להעניק למי שהוא זכות במושכר כבר רשות בין בתמורה או בלי כל תמורה. בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר".             כאמור, אין מחלוקת כי הפעילות העסקית במקום בוצעה באמצעות הנתבעת.   לא זו אף זו, אלא שבחקירתו הנגדית של בנו של הנתבע, מר גולן בסון, התברר כי הנתבע אף גובה מהנתבעת דמי שימוש בגין הנכס. כך בעמ' 56 לפרו' הדיון. "ש: איך יש לו הוצאות אישיות. ת:        הוצאות ארנונה ומס הכנסה. מאחר ומס הכנסה יודע שהנכס שלו, הוא משלם דמי שכירות. החברה משלמת לו דמי שימוש. ש:       באיזה סכום? ת:        משתנה. ש:       יותר גבוה ממה שהוא משלם. ת:        כן. הוא לא יכול להשכיר לחברה בדמי מפתח. עניין טכני לחלוטין. ש:       החברה משלמת דמי שכירות בשיקים מחשבון החברה דמי שכירות לבעלים עבור הנכס דמי שכירות מוגנים. ת:        נכון. החברה שילמה. ש:       אבא שלך גובה מהחברה דמי שימוש במשרדים. ת:        נכון. ש:       בסכום שהוא יותר גבוה מהסכום שהוא משלם לבעל הנכס " . (ההדגשה הוספה - א.ר.ב.). לנוכח השימוש שנעשה על ידי הנתבעת במושכר ודמי השימוש שנגבו, על הנתבע מוטל הנטל לשכנע כי הסכם הדיירות המוגנת לא הופר על ידו. טענות הנתבע לעניין זה הינן , בעיקרן, שתיים . האחת, כי מדובר בעניין טכני, הנובע משיקולים כלכליים שכן החברה הינה בבעלותם של הדיירים המוגנים. הטענה השנייה הינה כי התובעות מנועות מלטעון להפרה, לאחר שהבעלים הקודמים היה מודע לכך במשך שנים ארוכות.   10.       בכל הנוגע לטענה כי מדובר בעניין שנועד לצרכים כלכליים וכי הנתבע ואשתו הם שהמשיכו להיות בפועל הדיירים המוגנים, הרי שבהתאם להלכה עדיין רואים במצב דברים זה משום הפרה של תנאי השכירות.   ניתן להפנות לענין זה לע"א 417/79 מרכוס נ' המר ואח', פד"י ל"ז (2) 337. כך גם עולה מספרו של ד' בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר (מהדורה שנייה, 2011) בעמ' 30(3): "מהו הדין שיחול כאשר הוכח שמושכר הועבר על ידי דייריו המוגנים לתאגיד רשום שהיה בשליטתם ובשליטת אנשים אחרים מלבדם? דייר מוגן איננו רשאי למסור את המושכר לשימושה של חברה פרטית שנוסדה על ידיו, כאשר חוזה השכירות מכיל איסורים שונים המוטלים על העברת זכויות הנובעות מהחוזה, כמו למשל: העברת זכות השכירות, הרשאת שימוש בכל צורה שהיא או מסירת המושכר בלא רשותו של בעל הבית. בנסיבות עובדתיות מתאימות ניתן גם להרחיק לכת ולקבוע כי הדיירים העבירו לחברה לא רק הרשאת שימוש אלא גם זכויות שכירות ממש, והוא כאשר מתבררים למשל נתונים אלה: (א) כל המיטלטלין, המכונות, כלי-עבודה, חומרי גלם וסחורות מוגמרות שייכים לחברה; (ב) תשלום דמי השכירות מתבצע על ידי החברה מתוך כספיה ונרשם בספרי החשבונות שלה. תשלום זה מעמיד אותה בחזקה שהיא בעלת הזכויות במושכר, שהרי אין להניח כי מי שאין בידו זכויות במושכר יסכים לשלם עבורו דמי שכירות; ובאין ראייה לסתור, הופכת חזקה זו לעובדה מוגמרת (ע"א 211/68 רדזינר נ' פומרנץ ואח', פ"ד כב(2) 524; ע"א 52/72 עזבון אברהם לוי נ' צאנג, פ"ד כז(1) 57) " . ובהמשך :  " עניין נוסף שהתברר בפני בית המש פ ט העליון נסב על פירושו של תנאי השכירות הבא: ' השוכר מתחייב לא להשכיר את הבית לאחר, לא את כולו ולא חלק ממנו ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב ' . חברה שהוקמה על ידי הדייר היא בבחינת 'אדם אחר', גם אם הדייר הוא בעל מניות בחברה זו ותהא שליטתו בחברה ככל שתהיה, קנה המידה לבדיקת מעמדו המשפטי של הדייר במושכר, לאחר הקמת החברה, הוא אם במקרה המסויים הועברה החזקה הייחודית במושכר לאותה חברה, שאז יש בכך משום השכרה לאחר. אם החברה מקבלת מהדייר חזקה ייחודית במושכר, והדייר איננו משאיר לעצמו כל זכות שהיא מהזכו יות המרכיבות את זכות השכירות, יש בכך משום הפרת התנאי לא להשכיר את הבית לאחר (ע"א 645/78 טישאואר נ' מלמן, פ"ד לד(1) 381)". לפיכך, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי מדובר בעניין טכני שאינו מהווה הפרה של הסכם הדיירות המוגנת.   11.      בכל הנוגע לטענה לעניין הסכמה או ידיעה של הבעלים הקודמים, התובעות אשר רכשו את הבניין, נכנסו לנעליהם של הבעלים הקודמים. לכן, ככל שהיתה הסכמה מצד הבעלים הקודמים, ככלל, יש בה כדי לחייב אף את התובעות (ר' בר אופיר, שם, בעמ' 24). בר אופיר אף נסמך לעניין זה על סעיף 21 לחוק השכירות והשאילה. הנטל להוכיח קיומה של הסכמה מצד המשכיר מוטל על הנתבע הטוען לה (ר' בר אופיר, שם, בעמ' 24). שני הצדדים מפנים לעניין זה לעדותו של מר דב סגל. מר דב סגל אכן התייחס לענין זה בעדותו (ר' עמ' 22 לפר ו' הדיון):  "ש:   נכון שידעת מידיעה שלך שזמיר מפעיל את העסק שלו באמצעות חברה שלו. ת:        לא ידעתי. ש:       לא אמרת שהעסק פועל באמצעות אביב הלוואות. ת:        הוא שילם לי גם בשיקים של החברה והעו"ד אמר לי שזה לא משנה באיזה שיקים הוא משלם אז לא התעניינתי. ש:       לא שלחת לו אף פעם מכתב שאתה מתנגד. ת:        לא. לא אגיד שלא היו לי איתו חילוקי דעות אבל תמיד הסתדר בטוב " .             מעדותו של מר סגל , כמו גם מתצהיר הנתבע, עולה כי שולם לבעלים הקודמים במשך השנים בשיקים של הנתבעת. מר סגל העיד, כי פנה לעורך דינו בעניין זה ועורך דינו השיב לו כי אין זה משנה באיזה שיקים הנתבע משלם. אינני סבורה כי יש בעובדה שדמי השכירות שולמו בשיקים של הנתבעת כדי ללמד על הסכמה של מר סגל לפעילותה של הנתבעת במקום. דווקא מדבריו כי פנה לעורך דינו, עולה דאגה שלו מ כך שקבלת התשלום בשיקים של הנתבעת תגרור נפקויות משפטיות. בכל מקרה, אין טענה כי מר סגל היה מודע לכך שהנתבע גובה דמי שימוש מהנתבעת, כפי שהתברר בחקירה הנגדית של בנו של הנתבע מר גולן. ממילא לא נטען להסכמה ואף לא להסכמה שבשתיקה לכך שהנתבע גובה דמי שימוש מהנתבעת בגין המושכר, על כל המשתמע מכך.                         לפיכך, אני מוצאת כי הטענה להסכמה ו/או ויתור של הבעלים הקודמים לא הוכחה. עולה מן האמור, כי הנתבע הפר את תנאי הסכם הדיירות המוגנת ובפרט את סעיף 5 להסכם, בכך שאפשר לנתבעת לפעול במושכר ואף גבה ממנה דמי שימוש בגין השימוש שנעשה על ידה במושכר. 12.        בהתאם לסעיף 19 להסכם הדיירות המוגנת, הפרה של תנאי מתנאי החוזה מקנה זכות לבעל הבית לפנות בתביעת פינוי. כמו כן, אני מקבלת את טענת התובעות כי במקרה זה חל סעיף 131 (2) לחוק הגנת הדייר הקובע כי ניתן לתבוע פינוי כאשר :"הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעני ק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". 13.        יצוין, כי הצדדים טענו בכתבי הטענות וכן בסיכומיהם לענין השאלה האם אשתו של הנתבע הינה דיירת מוגנת , כאשר התובעת טוענת כי משלב מסוים , הנתבע לבדו היה לדייר מוגן. הנתבעים , מצ ידם , טוענים כי אשתו של הנתבע נותרה דיירת מוגנת במושכר. מאחר ואשתו של הנתבע לא נתבעה ע"י התובעות בתביעה זו והיא איננה צד לתביעה, לא מצאתי כי יש מקום או צורך בקביעות של בית משפט ביחס לשאלה זו.   סעד מן הצדק 14.        הנתבעים עותרים , לחלופין, לסעד מן הצדק. הנתבעים טוענים כי שילמו לבעלים הקודמים דמי מפתח וכי הם משלמים לאורך השנים דמי שכירות וחדלו לעשות כן רק לאחר שב"כ התובעים הבהירה בפני בית המשפט, בתביעה קודמת, כי אין בכוונת התובעים לגבות את דמי השכירות. לטענתם, העסק המתנהל במושכר משמש לפרנסתם של הנתבע ורעייתו. עוד נטען על ידם כי פעולות הנתבע בוצעו בתום לב, שלא בכוונה לפגוע בזכויות הקנייניות של הבעלים, ולראיה שהבעלים הקודמים לא התנגד. 15.        התובעות טוענות כי אין מקום ליתן סעד מן הצדק. כפי שפורט בסיכומיהן, מדובר לטענת ן בהפרה נמשכת. התובעות טענו לחילופין, כי בהתאם לפסיקה העדכנית במצבים מסוג זה חלף מתן סעד מן הצדק, הותנה הפינוי בתשלום סכום על ידי בעל המושכר לדייר. 16.      שקלתי את טיעוני הצדדים.             בהתאם להלכה, בכל הנוגע לשאלה האם יש להעניק סעד מן הצדק, כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. בית המשפט יימנע מטעמים של צדק ממתן צו פינוי כאשר הסנקציה של פינוי, לעומת הפרתם של תנאי השכירות, נראית חמורה מדי ועל כן בלתי צודקת. בהחלטה האם להעניק סעד מן הצדק על בית המשפט להביא בחשבון את ההתנהגות והאינטרסים של שני הצדדים. בהתאם לפסיקה, יש להמנע מלהפוך את מתן הסעד מן הצדק לענין שבשיגרה, ובפרט כאשר מדובר בבית עסק. כמו כן, יש לשקול האם ניתן להיטיב את הנזק שנגרם לבעל הבית כתוצאה מההפרה (ר' בר- אופיר, שם , בעמוד 174 ). לא ניתן להתעלם מכך שבהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון (ע"א 417/79 שהובא לעיל ) ניתן סעד מן הצדק בנסיבות שבהן ההפרה היתה בנסיבות דומות לאלו שבעניננו. בכל הנוגע לפסקי הדין שהובאו על ידי התובעות בסיכומיהן, מדובר היה בנסיבות שונות מאלו שבענייננו. כמו כן, לא ניתן להתעלם לענין זה מכך שהמדובר בנסיבות בהן במשך שנים ארוכות שולם לבעלים הקודמים בשיקים של הנתבעת וככל שהיה מבקש לברר את העובדות לאשורן ביחס לאופן הפעילות במושכר, יכול היה לעשות כן. אומנם, לא מצאתי שיש בכך כדי לרפא את ההפרה, אך יש בכך כדי להשליך לעניין נכונות ליתן סעד מן הצדק. כמו כן, אין המדובר במצב דברים בו היו הפרות קודמות או שניתן כבר בעבר סעד מן הצדק. לנוכח כל האמור, מצאתי כי יש להיעתר לבקשת הנתבע וליתן לו סעד מן הצדק. לאור כל האמור, ניתן כנגד הנתבע צו לפינוי וסילוק יד מהמושכר בדיירות המוגנת. יחד עם זאת, משמצאתי כי מתקיימים התנאים ליתן לו סעד מן הצדק , ניתן לנתבע סעד מן הצדק ואני מורה כי צו הפינוי האמור לא יחול ולא יבוצע אם ישלם הנתבע לתובעות , ביחד ולחוד, פיצויים בסך 85,000 ₪ תוך 60 יום מהיום. התביעה לסילוק ידה של הנתבעת 17.        לנתבעת אין כל זכות להמצא במושכר ולפיכך יש להיעתר לבקשה למתן סעד של סילוק יד כנגדה.              לפיכך , אני מורה כי על הנתבעת לסלק ידה מהמושכר תוך 30 יום מהיום.  18.       אני מחייבת את  הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שהוצאו על ידה (אגרת משפט ושכר בטלה שנפסק לעד מר סגל בלבד . לא מצאתי לחייב הנתבעים בהוצאות שנגרמו לתובעת בגין חוות דעת השמאי שהוגשה על ידן ולא שוכנעתי בנחיצותה) וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.               המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ב, 19 באפריל 2012, בהעדר הצדדים. בית הדין לשכירותמקצוע חופשישכירות